שולה טובול - אלי ברדה - ראש עיריית מגדל העמק, עיריית מגדל העמק, מדינת ישראל- הממונה על השכר במשרד האוצר
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
שולה טובול




שולה טובול - אלי ברדה - ראש עיריית מגדל העמק, עיריית מגדל העמק, מדינת ישראל- הממונה על השכר במשרד האוצר

תובענה ארגונית 1063/06     07/09/2010 (תעא)



תיקים נוספים על שולה טובול
תיקים נוספים על אלי ברדה - ראש עיריית מגדל העמק
תיקים נוספים על עיריית מגדל העמק
תיקים נוספים על מדינת ישראל- הממונה על השכר במשרד האוצר




תעא 1063/06 שולה טובול נ' אלי ברדה - ראש עיריית מגדל העמק, עיריית מגדל העמק, מדינת ישראל- הממונה על השכר במשרד האוצר




בפני

כב' השופטת עידית איצקוביץ

נציג עובדים: מר אילן בוברוב
נציג מעבידים: מר ישראל פרידמן

התובעת:
שולה טובול

ע"י ב"כ עוה"ד יצחק טיבי
נגד

הנתבעים:
1. אלי ברדה - ראש עיריית מגדל העמק
2. עיריית מגדל העמק

ע"י ב"כ עוה"ד גורביץ
3. מדינת ישראל- הממונה על השכר במשרד האוצר

ע"י פרקליטות מחוז צפון
פסק דין
1. התובעת, ילידת 1954, הועסקה בעיריית מגדל העמק
החל משנת 1979 כאשר בתום שנת 1998 מונתה כסמנכ"לית העירייה ובעודה מכהנת בתפקיד הנ"ל הוענקו לה דרגות שכר חורגות אשר הובילו לבסוף לפרישתה המוקדמת במסגרת הסכם הפרישה שנחתם בינה לבין העירייה ביום 29.4.04 (להלן: "הסכם הפרישה").

התובעת הגישה תביעתה זו כנגד ראש עיריית מגדל העמק
- מר אלי ברדה (להלן: "ראש העיר" ו/או "הנתבע מס' 1") וכנגד עיריית מגדל העמק
(להלן: "העירייה" ו/או "הנתבעת מס' 2").
בתביעתה דורשת התובעת פיצוי בגין הפסדי השתכרות וזכויות פנסיה עתידיים מיום פרישתה המוקדמת ועד הגיעה לגיל 67 להם היתה זכאית אלמלא פרישתה המאולצת בטרם עת שנבעה ממחדליהם של הנתבעים 1 ו- 2 בגין הפרת הסכם עבודה והצגת מצג שווא בדבר אישור דרגותיה כדין. כמו כן, דורשת התובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני - עוגמת נפש שנגרמה לה.

2. בד בבד עם הגשת כתב הגנתם הגישו הנתבעים 1 ו-2 כתב תביעה שכנגד במסגרתו עתרו להשבת הכספים ששולמו לתובעת ביתר במהלך תקופת עבודתה בעקבות הענקת דרגות חורגות שלא כדין, בטענה של הפרת הסכם הפרישה שנחתם בין העירייה לבין התובעת.
3. בהתאם לסמכותו של בית הדין לפי תקנה 18 (א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדר דין), התשנ"ב– 1991, צורף כנתבע נוסף בתיק הממונה על השכר - מדינת ישראל (להלן: "הממונה על השכר" ו/או "הנתבע מס' 3"), אשר הגיש כתב הגנה מטעמו.
4. השתלשלות ההליכים שהתנהלו בתיק:

א. במסגרת התביעה, אשר הוגשה לבית הדין ביום 18.1.06, ביקשה התובעת לחייב את הנתבעים מס' 1 ו-2 בנזק אשר נגרם לה, לטענתה, כתוצאה מהפרת הסכם העבודה ולאור פרישתה המוקדמת תוך הפסד השתכרות וזכויות פנסיה בעתיד להם היתה זכאית אלמלא פרשה. זאת, בנוסף לפיצוי בגין נזק לא ממוני - עוגמת נפש.

ב. בכתב ההגנה טענו הנתבעים 1 ו-2 כי דין התביעה להדחות על הסף מטעמי חוסר סמכות וכי הגשת התביעה על ידי התובעת מהווה הפרה של הסכם הפרישה לפיו פעלו הצדדים משך כ- 3 שנים וכי כל מטרתה של התביעה הינה לעקוף את הוראות חוק יסודות התקציב התשמ"ה - 1985 (להלן: "חוק יסודות התקציב") וכן, להעשיר את קופתה של התובעת ולדלדל את קופת הרשות המקומית שלא כדין ובחוסר תום לב.

ג. בשלב זה, צורף להליך הממונה על השכר כנתבע נוסף בתיק והוגש כתב הגנה מטעמו.

ד. ביום 19.10.06 התקבל אצל התובעת מכתבו של מר שמואל נחמני (להלן: "מר נחמני") - סגן בכיר (אכיפה) לממונה על שכר, לפיו בכוונתו להשתחרר מהאישור שניתן להסכם הפרישה שנחתם בין התובעת לעירייה לאור הפרתה של התובעת את ההסכם בעצם הגשת תביעתה.

ה. לאור המכתב הנ"ל הגישה התובעת בקשה לצו מניעה זמני (בש"א 2539/06) מיום 12.11.06, לפיה מבוקש מבית הדין שיורה לממונה על השכר להימנע מלהשתחרר מן האישור שנתן להסכם הפרישה ומכל פעולה כנגד המבקשת, ובכלל זה לפגוע בגמלתה ובזכויות פרישתה.

ו. לאחר דיון שהתקיים בבקשה מיום 20.11.06, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה יערוך הממונה על השכר שימוע לתובעת, בכפוף לשמירת זכותה לטעון בדבר סמכויות הממונה על השכר לעריכת השימוע, לשחרורו מן האישור להסכם הפרישה ולתביעת השבה. בתום השימוע, שהתקיים ביום 2.1.07, הודיעה התובעת כי היא עומדת על תביעתה.

ז. לאור הודעת התובעת בדבר הותרת התביעה על כנה, נתקבלה ביום 22.4.07 החלטתו של הממונה על השכר בדבר הפעלת סמכויותיו בהתאם לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, על פיה יופחתו דרגת פרישתה של התובעת, שיעור גמלתה והשעות הנוספות וכן, הורה על הגשת תביעת השבה של הסכומים ששולמו לה ביתר במהלך תקופת עבודתה כסמנכ"לית.

ח. לאור החלטת הממונה על השכר הגישה התובעת בקשה לצו מניעה זמני מיום 19.7.07 (בש"א 1973/07) שיורה לממונה על השכר שלא לפעול בהתאם להחלטה מיום 22.4.07. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית הדין מיום 2.7.07.

ט. ביום 26.7.07 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן לו נוסף סעד שעניינו ביטול החלטת הממונה על השכר מיום 22.4.07, ובו טענה כי מעבר להפרת הסכם העבודה (כאמור בכתב תביעתה המקורי) הפרו הנתבעים גם את הסכם הפרישה.

י. הנתבעים הגישו כתב הגנה מתוקן וכתב תביעה שכנגד במסגרתו עתרו לתשלום החזר הכספים ששולמו לתובעת ביתר במהלך תקופת עבודתה בעקבות הענקת דרגות חורגות שלא כדין.

יא. התובעת הגישה כתב תשובה לתביעה שכנגד, בו טענה כי יש לדחות התביעה שכנגד על הסף לאור ויתור העירייה על תביעת השבת הכספים ששולמו לה ביתר כאמור בסעיף 15 להסכם הפרישה.

5. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ותצהיר תשובה מטעמה.
מטעם הנתבעים 1 ו-2 הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבע 1, של מר אורי גולן (להלן: "מר גולן"), ששימש כמנכ"ל העירייה בתקופה הרלוונטית ושל מר שלום זוזוט – חשב שכר בעירייה.
מטעם הנתבע מס' 3 - הוגש תצהירו של מר נחמני.

6. להלן תמצית העובדות הצריכות לענייננו והמשמשות בסיס להכרעה:

א. התובעת הועסקה בעירייה החל משנת 1979 כאשר בטרם מינויה כסמנכ"לית שולמה משכורתה על בסיס דרגה 9 ו- 50 שעות גלובליות נוספות בחודש וזאת עד ליום 1.1.1999.

ב. לקראת תום שנת 1998 מונתה התובעת, ללא מכרז, כסמנכ"לית של העירייה (משרה שלא היתה קיימת קודם לכן בעירייה), כאשר בהיותה מכהנת בתפקידה הנ"ל שולם לה שכר לפי דרגות כדלקמן: דרגה 14 החל ממועד מינויה לתפקיד, דרגה 15 החל מחודש ינואר 2001 ודרגה 16 החל מחודש ינואר 2003. זאת בעוד שמתח הדרגות התואם את תפקידה הינו בין 9 ל- 11 (לפי תפקיד של מנהל מחלקה בעירייה בגודלה של מגדל העמק).

ג. בחודש יוני 2001 יזמה התובעת בשיתוף יו"ר ועד העובדים של העירייה, פגישה עם מר מורוזובסקי - יו"ר הסתדרות הפקידים (להלן: "מר מורוזובסקי") בה נכח מר גולן, ובה הבהיר מר מורוזובסקי, כי סמנכ"ל בעירייה זכאי לדרגה 16 ולאחר 3 שנים לדרגה 16+.
גם במכתב מיום 11.7.01 הבהיר מר מורוזובסקי לראש העיר כי סמנכ"ל זכאי לדרגה 16, כאשר למכתב זה צורף העתק החלטת ועדת המעקב מ – 8.6.1994, הדנה בתביעות הסתדרות הפקידים לתיקון והתאמות בשכרם של העובדים הפורשים לגמלאות בשרות מעסיקים, עליהם חל ההסכם הקיבוצי במגזר הציבורי מיום 1.3.1993 (להלן: "החלטת ועדת המעקב").

ד. במהלך שנת 2001 ערך משרד הפנים, באמצעות הממונה על השכר, ביקורת שגרתית לבדיקת חריגות שכר בעירייה מכוח סמכותו לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב במסגרתה נמצא כי לתובעת שולם שכר לפי דרגות חורגות (דרגה 16 ו – 16+) וזאת מבלי שאלו אושרו על ידי משרד הפנים ומשרד האוצר כנדרש וזאת בניגוד לחוק יסודות התקציב המסדיר את נושא הטיפול בחריגות השכר.
לפיכך, נקבע כי אין מנוס מהפחתת שכרה של התובעת לדרגה 11 והפחתת 10 שעות נוספות ומחיובה בהשבת הכספים ששולמו לה ביתר בעבר, כאמור במכתבו של ממונה פיקוח ובקרת שכר ברשויות המקומיות - מיום 10.7.03.

ה. חרף זאת, בעקבות בקשותיה של העירייה נערך ביום 24.8.03 דיון בענייניה של התובעת בו אושרה לתובעת דרגה 12, לפנים משורת הדין.

ו. בעקבות ההחלטה על הפחתת דרגתה הודיע מר גולן ביום 31.12.03 לתובעת בדבר ממצאי בדיקת משרד הפנים והתובעת זומנה להליך שגרתי של שימוע בטרם קבלת החלטת הממונה על השכר, שנקבע ליום 15.1.04.

ז. במהלך ישיבת השימוע שנערכה ביום 15.1.04 במשרד האוצר, בנוכחותם של מר נחמני, מר גולן, הנתבע 1 והתובעת, הוסבר לתובעת עניין החריגות בשכרה והוצע לה לפרוש מעבודתה בכפוף לביטול משרתה וקבלת דרגת פרישה 14 וגמלה מוגדלת, תוך שהובהר לה שאם הדברים יהיו בהסכמה, יוותר הממונה על השכר על השבת כספים ששולמו מעבר לחוק.

ח. בתום השימוע, ולאחר שהובאו בפני
ה האופציות האפשריות, ביקשה התובעת לזמנה לשימוע נוסף שיערך כשהיא מיוצגת על ידי עורך דין.

ט. בהתאם לבקשת התובעת, נערך לה שימוע נוסף ביום 9/3/04 בנוכחות בא-כוחה, בו נמסרו טענותיה בכתב ובו שבו הנתבעים על הצעתם, כאשר לבסוף הושגה הסכמה בין הצדדים, אשר עוגנה בהסכם פרישה שנערך ונחתם בתאריך 29/4/04 בין התובעת לנתבעת 2 ושאושר על ידי הממונה על השכר בתוקף סמכותו כרשות המנהלית המוסמכת לכך, לפיו הוסכמו תנאי הפרישה הבאים: דרגת פרישה 14+ (במקום דרגה 12 שהינה הדרגה המרבית שיכלה התובעת לקבל בהתאם לתפקידה), תוספת של 8% במסגרת תוכנית הבראה, 6 חודשי הסתגלות, מענק פרישה (בסך של 20 משכורות) וגמלה מוגדלת בשיעור 52.28%. כל זאת תוך ויתור הנתבעת 2 על השבת הכספים ששולמו לתובעת ביתר במהלך תקופת עבודתה כסמנכ"לית.
התובעת פרשה מעבודתה בהתאם להסכם ביום 30.11.04.

י. במשך כ- 3 שנים פעלו הצדדים על פי הסכם הפרישה ככתבו וכלשונו, עד אשר הגישה התובעת את תביעתה לבית הדין, כאמור, ביום 18.1.06.

7. להלן עיקר טענות ב"כ התובעת:

א. עם מינויה לתפקיד סמנכ"לית בעירייה ועם השינוי בדרגותיה פנתה התובעת לנושאי תפקידים שונים, הן בעירייה – מנכ"ל העירייה וראש העיר והן לוועד העובדים, מועצת הפועלים ויו"ר הסתדרות הפקידים בכדי לבדוק את התאמת הדרגה לתפקידה ואת אישור הדרגה כדין ואלו אישרו בפני
ה כי השינוי בדרגות נעשה כדין ואף נמסר לה על ידי יו"ר הסתדרות הפקידים כי היא זכאית לדרגה 16 ואף הוצג בפני
ה דו"ח ועדת מעקב מ- 1994 המאשר את דרגותיה.

ב. עובדת החריגות בשכרה הובאה לראשונה לידיעת התובעת רק בחודש 12/03 עת זומנה לשימוע, וזאת כשלוש שנים לאחר שהחלה הביקורת בדבר חריגות השכר על ידי משרד הפנים ומשרד האוצר (ינואר 2001).

ג. על אף הביקורת בדבר החריגות בשכר בעירייה שהחלה עוד בחודש 1.01, אושרו לתובעת דרגות 14 עד 16 וזאת כחמישה חודשים לאחר מכן, בחודש 7.01.

ד. התובעת פעלה בתום לב מלא עת האמינה שהדרגות שהוענקו לה אושרו כדין על ידי הגורמים המוסמכים לכך וזאת מאחר וסמכה ידיה על הבטחה שלטונית שהינה בגדר מצג שווא שהציגו הנתבעים 1 ו-2 לפיו הדרגות אכן אושרו כדין.

ה. אלמלא מחדלם של הנתבעים מס 1 ו- 2, אשר לא טרחו לקבל אישור כדין באשר לשינוי הדרגות ואשר לא יידעו את התובעת בדבר החריגות בשכר מיד עם היוודע להם על החריגות, בתחילת שנת 2001, יתכן והתובעת היתה נמנעת מלקבל הדרגות שהוענקו לה ביום 22.7.01 עד לאישורן ובכך לא היה משולם לה שכר חורג והיא לא היתה נקלעת בעל כורחה למצב בעטיו היא נדרשת להשבת כספים ששולמו לה ביתר ובו נכפה עליה לצאת לפרישה מוקדמת.

ו. הנתבע 1 התרשל והפר את חובת הזהירות כלפי התובעת עת מינה אותה לתפקיד סמנכ"לית העירייה ללא מכרז והעניק לה דרגות מבלי שניתנו לכך האישורים הנדרשים בטרם הענקתם ומבלי שהתייעץ עם הגורמים המוסמכים ולפיכך הוא חב בפיצוי התובעת על הנזקים שנגרמו לה בגין פרישתה המוקדמת בטרם עת, לרבות אובדן השתכרות וזכויות פנסיה לעתיד.
העירייה אחראית באחריות שילוחית לכל מעשיו ומחדליו של הנתבע 1.

ז. מר נחמני ערך את הליך השימוע לתובעת והוא זה שהמליץ לה לפרוש על פי התנאים שהוסדרו בהסכם הפרישה וכן לנקוט הליכים כנגד האחראים למחדלים אצל הנתבעת מס' 2.

ח. התובעת חתמה בלית ברירה על הסכם הפרישה אך בחרה באפשרות הפחות רעה שהוצעה לה ופרשה לפנסיה מוקדמת מאחר ולא היה בידה להשיב את הסכומים ששולמו לה ביתר בתקופת עבודתה ובמסגרת חובתה להקטין את הנזק.

ט. הסכם הפרישה אושר על ידי מר נחמני והצדדים אף נהגו בהתאם להסכם הפרישה במשך כ- 3 שנים, ועל כן, מושתק כיום הנתבע מס' 3 מלהשתחרר מהסכמתו ומנוע הוא מלהפר את הסכם הפרישה ו/או לפגוע בתובעת הן בהגשת תביעת השבה והן בהפחתה בזכויות פרישתה.

י. בשימוע אשר נערך לתובעת ביום 2/1/07 הוצג בפני
ה איום מפורש על ידי מר נחמני כדי שתסיר את תביעתה ונאמר לה מפורשות, שאם לא תעשה כן היא תחויב בהשבת כספים.

יא. החלטת הממונה על השכר מיום 22/4/07 התקבלה בחוסר סבירות קיצוני ושלא כדין ובניגוד גמור לאמור בהסכם הפרישה. הנתבע מס' 3 אינו מוסמך ואינו רשאי להשתחרר מהאישור שנתן להסכם הפרישה ואין בכוחו לבטלו.

יב. עצם הגשת התביעה לבית הדין אינה מהווה הפרה של הסכם הפרישה מצד התובעת אשר מצדיק לנקוט סעדים כנגדה ולתבוע השבת הכספים ששולמו לה ביתר בתקופת עבודתה, מאחר והתובעת מעולם לא ויתרה על זכותה לתבוע את האחראים לפרישתה המוקדמת והכפויה בשל מחדליהם.

8. להלן עיקר טענות ב"כ הנתבעים 1 ו - 2:

א. תביעת התובעת הינה במהותה תביעה נזיקית, אשר הוצאה במפורש מסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה על פי הסיפא לסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה") ועל כן, לא מוקנית לבית הדין סמכות עניינית לדון בתובענה.

ב. בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה אישית שמבקשת התובעת לנהל מול ראש העיר, הן בשל היעדרם של יחסי עובד מעביד ביניהם, הן בשל כך שהנתבע 1 פעל בשם העירייה וכאורגן שלה, ואין בפעולותיו כדי ליצור יחסי עבודה בינו לבין התובעת והן בהיותה של התביעה המופנית נגדו תביעה נזיקית. בנוסף לכך, סעיף 7 א' לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח – 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") מעניק חיסיון לראש העיר, בהיותו "עובד ציבור", כנגד תביעות בשל אחריות בנזיקין.

ג. תביעתה של התובעת משוללת עילה, שכן היא קיבלה את שכרה בניגוד לדין ולא היתה זכאית לו מלכתחילה. מהותה של תביעת התובעת הינה עקיפת הוראות חוק יסודות התקציב וניסיון להשיג מה שלא ניתן לשלם לה על פי החוק הנ"ל במסווה של תביעה נזיקית וחוזית.

ד. אילו היתה פונה התובעת מלכתחילה אל הממונה על השכר לבקש אישור לגובה השכר, היתה מתבררת הטעות מבעוד מועד והתובעת לא היתה משתכרת מעבר לדרגה 11+ החוקית והמאושרת, התואמת את תפקידה.

ה. התובעת זכתה בכספים שאינם מגיעים לה, אותם לא נדרשה להשיב לאור הסכם הפרישה עליו חתמו הצדדים ועל כן, לא נגרמו לתובעת נזקים כספיים כלשהם, נהפוך הוא, התובעת לא ניזוקה כלל אלא יצאה נשכרת שלא בדין ועקב טעות של הנתבעים מכספים שבשל תשלומם ביתר נגרמו נזקים לנתבעת 2 ולקופה הציבורית.

ו. התובעת מנסה לאחוז במקל בשני קצותיו ולהנות מן הוויתור שנעשה על השבת הכספים ששולמו לה ביתר בתקופת עבודתה (בסך של כ- 500,000 ₪) לאור דרגות השכר החורגות ובו בזמן לקבל שכר מלא מעבר לגמלת הפרישה המוגדלת המשולמת לה כאילו לא פרשה כלל מעבודתה.

ז. פנייתה של התובעת לבית הדין בתביעה לקבל תשלומים לגביהם הסכימה שאיננה זכאית עת חתמה על הסכם הפרישה, מהווה הפרה של הסכם הפרישה ושל הסכמתה לתנאי הפרישה שאושרו על ידי הממונה.

ח. הנתבע 1 פעל בתום לב גמור עת האמין כי ניתן לאשר לתובעת את הדרגות על סמך החלטת ועדת המעקב והוא ניאות לאשר לבקשת התובעת הענקת הדרגות על סמך אישורם של גורמים מנוסים ממנו (מנכ"ל העירייה) ורק לאחר קבלת העתק מכתבו של מר מורוזובסקי, לפיו זכאי סמנכ"ל לדרגה 16 וכעבור 3 שנים לדרגה 16+, וכן הסתמך על הקבוע בהחלטת ועדת המעקב מ-1994 שהוצאה על ידי הגורמים המוסמכים.

ט. הנתבע 1 פעל על פי ייעוץ שקיבל ממנכ"ל העירייה אשר סבר באותה עת כי אין צורך באישור כלשהו לשם מינויה של התובעת. הנתבע 1 מעולם לא אישר בפני
התובעת כי תנאי שכרה ובין היתר הענקת דרגותיה אושרו על ידי הגורמים המוסמכים לכך (משרד האוצר) והתובעת אף לא פנתה לנתבע 1 בעניין זה.

י. אף אם יש בטענות התובעת לעניין בדיקותיה בדבר אישור תנאי שכרה, הרי שאין בכך כדי להועיל לה במאום, שכן דרגותיה החורגות לא אושרו על ידי הגורמים המוסמכים לכך ומכאן, שאין היא זכאית לקבל הכספים ששולמו לה ביתר ושלא כדין ובכך נשמט הבסיס לתביעתה.

יא. אמנם דרגות השכר הוענקו לתובעת ב- 22.7.01 לאחר שהחלה ביקורת משרד הפנים בעירייה ואולם החריגות בשכרה נתגלו לראשונה רק ביום 10.7.03 ולא עם תחילת הביקורת, כפי שטוענת התובעת.
9. להלן עיקר טענות ב"כ הנתבעת מס' 3:

א. הסכם העבודה בין התובעת לעירייה כלל תנאי שכר החורגים ממסגרת הסכמי השכר ומשלא אושר כדין ובהתאם לחוק יסודות התקציב, בדין הפעיל הממונה על השכר את סמכותו וקבע כי הוא מהווה "הסכם חורג" וכי הינו הסכם בטל.

ב. ההחלטה בעניינה של התובעת התקבלה בהתאם לסמכותו של הממונה על השכר לפי סעיף 29 ב' לחוק יסודות התקציב לאחר שקוימו הליכי שימוע כדין וניתנה לתובעת זכות טיעון. מדובר בהחלטה סבירה המאזנת בין מידת החריגה מן הקבוע בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב ובאישור משרד הפנים, לבין נסיבות הפרישה ונסיבותיה האישיות של התובעת.

ג. אין להטיל על העירייה לשלם פיצוי לתובעת שכן תשלום פיצוי מעין זה יהווה סיכול של מטרת סע' 29 לחוק יסודות התקציב שהינו למנוע הוצאת כספים שלא כדין מקופת הציבור.

ד. הגשת התביעה על ידי התובעת נגועה בחוסר תום לב ומהווה הפרה של הסכם הפרישה על ידי התובעת ועילה מספקת לשחרור הממונה על השכר מן האישור שניתן להסכם הפרישה ולשקילת תנאי פרישתה מחדש בהתאם לסמכותו לפי סעיפים 29, 29א' ו- 29ב' לחוק יסודות התקציב, לאור היותו של ההסכם – בטל ומבוטל.

ה. הפרת ההסכם על ידי התובעת מהווה עילה מספקת להגשת התביעה שכנגד להשבת הכספים ששולמו לתובעת ביתר בעבר.

ו. אישור של הממונה על השכר את ההסכם עם התובעת ניתן מתוך הנחה שההסכמה תייתר את הצורך בקיומו של ההליך המשפטי ובכך יחסכו הצדדים זמן ומשאבים כספיים. אישורו של הממונה על השכר הותנה בכך שהדברים לא יעלו שוב לדיון מולו ומול העירייה, ובוודאי שלא בפני
ערכאות שיפוטיות.

ז. החלטת הממונה על השכר מיום 22.4.07 הינה סבירה והיא ניתנה מאחר ועצם הגשת התביעה במסגרתה נתבעה הרשות לשלם לתובעת את השכר המלא כאילו לא פרשה מעולם, מערער את הרציונל שעמד לנגד עיניו עת אישר את הסכם הפרישה.

ח. אין לקבל טענת התובעת לפיה הפר הנתבע 3 את הסכם הפרישה שנחתם עימה נוכח העובדה שההסכם נחתם בין התובעת לעירייה וכל שכן, הממונה אישר אותו מתוקף סמכותו כרשות מנהלית מוסמכת.

10. דין התביעה:

א. סמכותו של בית הדין לדון בתובענה:

בטרם נדון בתביעה לגופה, יש להידרש לשאלת סמכותו העניינית של בית הדין לדון בתובענה שבפני
נו, שהועלתה על ידי הנתבעים.

מכוח סעיף 24 (א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, סמכותו של בית הדין לעבודה מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון, מגביל את סמכותו של בית הדין לעבודה למצבים בהם קיימים יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, או שיחסים כאלה היו קיימים בעבר או שעתידים היו להתקיים. התנאי השני, הינו בחינת מהותה של התביעה והסעדים המבוקשים במסגרתה, כאשר סעדים השאובים מעילות שמתחום הנזיקין, הוצאו על ידי המחוקק במפורש מסמכותו של בית הדין לעבודה, למעט סעיפי פקודת הנזיקין המפורטים בסעיף 24 א (1א).

למקרא כתב התביעה נראה כי התשתית העובדתית יכולה להוות תשתית לעילה חוזית ותשתית לעילה נזיקית: מחד גיסא, עילת התביעה מושתתת על מערכת היחסים החוזיים שבין העובד למעביד.
בהתאם לכך הסעדים שהתבקשו בכתב התביעה סבים על עילות של הפרת חוזה עבודה, הפרת הסכם הפרישה והפרת תום הלב של העירייה כלפי התובעת כעובדת. מאידך גיסא, סממניה של התביעה לקוחים מעולם הנזיקין, ביניהם עוולת הרשלנות.

הכלל הוא כי בידי בעל הדין הבחירה אם לנסח את תביעתו כתביעה חוזית או תביעה נזיקית וכך תקבע הערכאה בה עניינו ידון.
כאשר הצד שכנגד (הנתבעים) מעלה טענה בעניין הסמכות העניינית, על בית הדין לבחון את מהותה של התביעה, על מנת להכריע מי היא הערכאה המוסמכת לדון בה.
בהתאם לפסיקה -
"הקביעה אם סכסוך הוא בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה אינה נקבעת על פי פירוש מילולי ודווקני של הוראות החוק או על פי זהות הצדדים להליך, אלא על פי מבחנים מהותיים: מהות העניין הנדון או מהות העילה, והאם על פי תכלית חוק בית הדין לעבודה מן הראוי שבית הדין לעבודה ידון באותו עניין. ככל שעל פי מהות העניין מקומו של הדיון בסכסוך הוא בית הדין לעבודה, משתרעת סמכותו על כל בעלי הדין הנוגעים לעניין". (ע"ע (ארצי) 655/06) טרנר-אטיאס, לא פורסם, 3.6.2007, להלן: "עניין טרנר").

מבחן מהות העניין על פי הפסיקה הוא "מבחן העילה במובנה הרחב" במסגרתו על בית הדין לבחון האם מהותו של הסכסוך שהתגלע בין הצדדים ו/או עיקרו קשור ו/או אחוז ביחסי עבודה (ע"ע 617/07 מדינת ישראל , משרד החינוך – ליטבק, מיום 23.10.08).

מהותו של העניין הנדון בפני
נו היא תנאי עבודתה של התובעת, שכן הן תנאי עבודתה והן תנאי הפרישה מהווים חלק מהסכם העבודה, ולכן לבית הדין לעבודה הסמכות העניינית לדון בו כל עוד הוא מתמקד ביחסי העבודה שבין התובעת לעירייה ובהסכמים שנכרתו אגב יחסים אלו.
העובדה שלא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין ראש העיר אינה שוללת את סמכותו העניינית של בית הדין לדון בהליך. זאת כשם שנפסק, כי לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בהליכים בין עובדי גופים מתוקצבים לבין הממונה על השכר (דב"ע נז/16 – 4 מרכז השלטון המקומי – ההסתדרות הכללית, פד"ע לב 1).

גם השאלה אם ראש העיר נושא באחריות אישית במקרה הנדון מקומה להידון בבית הדין לעבודה. כך נפסק בעניין טרנר, כי בית הדין לעבודה אף מוסמך לדון באחריותו האישית של ראש עיר בגין הסכם פרישה של גזבר העירייה הכולל חריגות שכר, על אף העדר יחסי עובד מעביד ביניהם –
"בית הדין לעבודה מוסמך לדון בתביעות כנגד ראש העיר שעילתן דיני חוזים, הפרת חובת תום הלב וההגינות, הפרת חובות מתחום המשפט המנהלי (כגון – חריגה מסמכות) וכל עילת תביעה שבמסגרת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה אילו היה מדובר בתביעה בין צדדים שהתקיימו ביניהם יחסי עובד מעביד, ככל שהן קשורות לעבודתו ולסיום עבודתו של הגזבר בעירייה".

עם זאת, בית הדין אינו בעל סמכות עניינית לדון בתביעות שעילתן נזיקית, וזאת לנוכח הוראת סעיף 24(א)(1) סיפא לחוק בית הדין לעבודה, הקובעת כי בית הדין מוסמך לדון בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד למעט תביעה שעילתה בפקודת הנזיקין:
"לבית הדין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –
(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
(1א) בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו;
(1ב) תובענה שעילתה בסעיפים,31, 29 או 62, 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה".

מכאן, שבסמכות בית הדין לדון בתביעתה של התובעת נגד הנתבע 1- ראש העיר וכנגד יתר הנתבעים, כל עוד עסקינן בסעדים ובעילות שאינן מתחום הנזיקין.

ב. היעדר אחריות אישית של הנתבע 1:

באשר לתחולת ההגנה מכוח סעיף 7א לפקודת הנזיקין, המעניקה חסינות לעובדי ציבור, הרי שבמועד הגשת התביעה (18.1.06) טרם נכנס לתוקף תיקון מס' 10 לפקודה, המסדיר את נושא חסינותו של עובד ציבור במסגרת תפקידו (יום כניסתו לתוקף הינו 10.2.06) ועל כן, אין הנתבע 1 חוסה תחת כנפי החסינות של סעיף 7א' לפקודת הנזיקין לפי נוסחו החדש לאחר תיקון מס' 10.

מעבר לנדרש יאמר, כי אף אם היתה עומדת לנתבע 1 טענת החסינות, הרי משלא נקט הנתבע 1 בדרך הקבועה בסעיף 7ג לפקודת הנזיקין ובתקנות הנזיקין )אחריות עובדי ציבור), תשס"ו – 2006 הקובעות הוראות מפורשות באשר להליך שעל העובד ו/או הרשות הציבורית לנקוט עת מוגשת תובענה נגד העובד על כך שמעשה העובד נעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני, ממילא הוא לא עומד בתנאים המאפשרים לו ליהנות מחסינות עובד ציבור, מכוח סעיף 7א לפקודת הנזיקין.

על אף היעדר תחולת הגנת החסינות לפי הנוסח החדש של הוראת סעיף 7א לפקודת הנזיקין (תיקון 10), עדיין יש לבחון את תחולת נוסחו הישן של סעיף 7 לפקודת הנזיקין, כפי שהיה בעת האירועים והגשת התביעה (בטרם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 10 - מיום 10.2.06), אשר קבע:
"עובד ציבור אחראי לכל עוולה שעשה ואם ייתבע לדין על כך ייתבע אישית; אולם בלי לגרוע מכוחן של הוראות הפקודה 6 ו- 8 תהא לעובד הגנה בכל תובענה שאינה על רשלנות, אם המעשה היה בתחום סמכותו כדין או שעשהו בתום לב כסבור שפועל בתחום סמכותו כדין."
הנה כי כן, הוראה זו החלה על תביעות שהוגשו לפני מועד 10.2.06 והרלוונטית לענייננו, קובעת כי לעובד הציבור מוקנית חסינות. עם זאת, החסינות איננה מלאה אלא מדובר בחסינות חלקית בלבד.
עובד ציבור יהא אחראי לכל עוולה שעשה (למשל, כאשר עובד הציבור התרשל בתפקידו) ואם ייתבע לדין על כך, ייתבע אישית על מעשיו ויהא חייב באופן אישי בגין עוולות שביצע, אולם תהא לו הגנה בתובענה שאינה בעילת רשלנות אם פעל בתחום סמכותו כדין או שסבר, בתום לב, שהוא פועל בתחום סמכותו כדין.

כבר עתה יאמר, כי מנסיבות התיק ומן העדויות שנשמעו בפני
נו, עולה כי הנתבע 1 נהג לאורך כל הדרך בתום לב ואף פעל לטובתה של התובעת תוך שהוא סבור כי הוא פועל כדין ובסמכות.
על אף הטענה כי הנתבע 1 חרג מסמכותו עת העניק לתובעת דרגות חורגות, אין להתעלם מעובדת היותו חסר ניסיון בתפקידו במועד בו מונתה התובעת כסמנכ"לית (עמ' 22 לעדותו ש' 1-7) ומהעובדה כי החלטתו להענקת הדרגות לתובעת התקבלה לאור הסתמכותו על אישורי גורמים מנוסים ומקצועיים, כגון מנכ"ל העירייה, ועל החלטת ועדת המעקב מ- 1994.

עדותו של הנתבע 1 בעניין לא נסתרה והיא אמינה עלינו.

כך העיד הנתבע 1 בעדותו:
"ש. הגשת בקשות למשרד הפנים או למשרד האוצר בהקשר למינוי של התובעת?
ת. לא הגשתי, התבססתי על ניסיונו של מנכ"ל העירייה.
...
ש. באותה עת ידעת או לא ידעת שאתה צריך לבקש אישור ממשרד הפנים או האוצר?
ת. לא ידעתי. (עמ' 22 ש' 21-22 וש' 30-31).

"ש. כשהענקת דרגה 14 או 16, ביקשת אישור ממשרד הפנים או ממשרד האוצר?
ת. לא, הסתמכתי על אסמכתא של משרד הפנים, משרד האוצר, ההסתדרות וארגון המעסיקים – ועדת המעקב".(עמ' 25 ש' 27-29).

מכאן שהנתבע 1, בהיותו זמן מועט בתפקיד ראש עיר ובהיותו חסר ניסיון בתפקיד הנ"ל, פעל בתום לב תוך שהוא מסתמך על אותן אסמכתאות עליהן סמכה ידה התובעת עת האמינה כי דרגותיה אושרו כדין (ועדת המעקב) ועל גורמים מנוסים ממנו (מר גולן) אשר אישרו בפני
ו כי פעולותיו הינן בסמכות וכדין.
על כן, משנהג הנתבע 1 מתוך חוסר ניסיון ומשהאמין בתום לב כי אין כל פסול במעשיו וכי הוא פועל מתוקף סמכותו כראש עיר וללא חריגה מסמכות ואף פעל לטובתה של התובעת, הננו סבורים, כי לא הוכח מעשה הפרת ההסכם מצידו וכי אין לייחס לו כל אחריות אישית במקרה דנן.

ג. הסכם העבודה:

אין עורר כי בין התובעת לבין העירייה נכרת הסכם עבודה, שאינו בכתב, המסדיר את תנאי השכר ותנאי העבודה של התובעת.
עם זאת, אחד הצדדים להסכם (העירייה) הוא גוף ציבורי הפועל על פי חוק (פקודת העיריות [נוסח חדש]), המתוקצב על ידי המדינה ונתמך על ידה. לגבי הסכמי עבודה שגוף מתוקצב או נתמך הוא צד להם, קיימות בחוק הוראות מיוחדות אשר נועדו למנוע חריגות שכר – סעיף 29 לחוק יסודות התקציב.
על כן, יש לבחון: האם במסגרת הסכם העבודה שנכרת בין התובעת לעירייה בתקופת עבודתה כסמנכ"לית הוענקו לתובעת דרגות חורגות? האם חריגות אלו הצדיקו את הסתייגותו של הממונה על השכר והפעלת סמכותו בדבר ביטול ההסכם בכל הנוגע לשכר ולדרגות החריגות? וכן, האם יש נפקות להיותה של התובעת תמת לב עת סמכה ידיה, בין היתר, על אישורו של מר מורוזובסקי בהתבססו על החלטת ועדת המעקב מ-1994 לדרגות אשר הוענקו לה ?

המסגרת הנורמטיבית:

להלן נביא את סעיפי החוק הרלוונטיים לעניינינו- סעיף 29 לחוק:

"29א. בדיקת הסכם חורג
(א) ראה שר האוצר כי הסכם או הסדר בגוף מתוקצב או בגוף נתמך נוגד לכאורה את הוראות סעיף 29 (א) , רשאי הוא –
(1) להודיע לצדדים להסכם או להסדר כי החליט לבדוק אותו, וכי קיים חשש שההסכם או ההסדר בטל, כאמור בסעיף 29 (ב), במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף 29 (א) (להלן – הסכם בבדיקה);
(2) ליתן לצדדים להסכם בבדיקה, לאחר ההודעה כאמור בפסקה (1), ולמשך תקופה שלא תעלה על חודש ימים, הזדמנות להביא את טענותיהם בכתב וכן כל מידע כתוב שימצאו לנכון.
(ב) ראה שר האוצר, על יסוד ראיות שבפני
ו, לרבות הטיעונים והמידע שהביאו הצדדים לפניו, כי ההסכם שבבדיקה נוגד לכאורה את הוראות סעיף 29 (א) וכי נחוצה תקופה לבדיקתו רשאי הוא -
(1) ...
(2) להורות על גובה התשלום המותר בשל ההטבות הכספיות הקשורות לעבודה, כמשמעותן בסעיף 29, לפי ההסכם בבדיקה, שרשאי הגוף הנתמך או המתוקצב לשלם בתקופת הבדיקה (להלן – התשלום המותר);
(3) לקבוע, על אף האמור בכל דין, הוראות בדבר הסדרי הפקדה של תשלומים מעבר לגובה התשלום המותר ואשר בהם התחייב גוף מתוקצב או גוף נתמך על פי ההסכם בבדיקה, וכן לקבוע דרכים לשמירת ערכם של הסכומים שהופקדו למשך תקופת הבדיקה;
29.ב תוצאות בטלות ההסכם החורג
(א) הסכם או הסדר ששר האוצר ראה לגביו כי הוא נוגד את הוראות סעיף 29 (א) וכי חלות עליו הוראות סעיף 29 (ב), לא יחולו עליו הוראות סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
(ב) שר האוצר רשאי לפעול לגבי הסכם או הסדר כאמור בסעיף קטן (א) גם לפי כל אחד מאלה:
(1) להודיע לצדדים להסכם על בטלות ההסכם או ההסדר כאמור בסעיף 29 (ב) (להלן – ההסכם הנוגד), ועל החובה של הגוף המתוקצב או הגוף הנתמך להפסיק לאלתר כל הטבה כספית הקשורה לעבודה שמקורה בהסכם הנוגד;
(2) בהתחשב במדיניות השכר הכוללת במגזר הציבורי, במידת החריגה של ההסכם הנוגד מן הנהוג לגבי כלל עובדי המדינה, ומטעמים שבצדק -
(א) לקבוע מהו ההסכם או ההסדר אשר יכול לחול על הצדדים במקום ההסכם הנוגד, לרבות בדרך של אישור הוראה מהוראות ההסכם הנוגד;
(ב) לקבוע הוראות אשר יחולו על הגוף המתוקצב או הנתמך אשר הינו צד להסכם הנוגד, בדבר חובתו לתבוע השבה של הטבה שהוענקה על פי ההסכם הנוגד, היקפה של ההשבה ומועדיה; פעולה לפי פסקה זו תינקט לאחר שניתנה לצדדים להסכם הנוגד הזדמנות להשמיע את טענותיהם, ואולם אם צד הביא את טענותיו לפי סעיף 29א א (א)(2) תינתן לו הזדמנות להוסיף עליהן בלבד;
(3) להורות על העברת הכספים שהופקדו לפי סעיף 29א (ב)(3) לגוף המתוקצב או הנתמך, או לעובד, לפי העניין, ובהתאם להודעתו".

נוסח הוראות אלה הוא לפי תיקון מס' 24 - התשנ"ח (ס"ח 1645, 15.1.98) אשר בתוקף (בהתאם לסעיף 46 לתיקון החוק) החל מיום ג' בטבת התשנ"ח - 1 בינואר 1998.

תכליתו של החוק אפוא הינה לקבוע "ריסון תקציבי" וכלים להתמודד עם אי סדרים בניהול תקציביהם של גופים שלטוניים הנשענים על קופת הציבור. (ראו: דב"ע נז/4-16 מרכז השלטון המקומי – הסתדרות העובדים החדשה, פד"ע לב 1; ע"ע 1183/01 עמוס אהרון – המועצה המקומית מרחבים, עבודה ארצי כרך ל"ג (56) 38; עס"ק 400090/97 ההסתדרות הכללית – מגן דוד אדום, עבודה ארצי כרך ל"ג (31) 40; דב"ע נ"ה/3-93 אמנון שמואלי – המועצה לשיווק פרי הדר, פד"ע לא 1, 31).

בעניין זה נאמר על ידי בית המשפט הגבוה לצדק:
"התכלית המונחת ביסוד סעיף 29 לחוק יסודות התקציב היא 'להנהיג הסדר הקובע, באופן אפקטיבי, אחידות גישה בנושאי שכר בין שירות המדינה לבין הגופים הנתמכים מתקציבה'... במהותה זו הוראה קוגנטית, שנועדה להתערב במערך החוזי כדי להבטיח יעדים לאומיים בתחום יציבות המשק" (ראו: בג"ץ 6231/92 , בג"ץ 745/94 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מט (4) 749, 786-787, להלן: "עניין זגורי").

בעניין זה ראוי לאמוד על הוראת סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), שלשונו:
"31. הוראות סעיפים 19 ו- 21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה – לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו".
בתאריך 15.1.98 תוקן סעיף 29ב(א) לחוק יסודות התקציב (תיקון 24), לפיו נשללה תחולת הוראת סעיף 31 לחוק החוזים על הסכם בטל בשל היותו נוגד את הוראת סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב.

תיקון 24 לחוק יסודות התקציב חל על עניינה של התובעת שהרי היה בתוקף כבר לעת הגשת התביעה לבית דין זה.
בנוסחו המתוקן והמורחב של סעיף 29 לחוק יסודות התקציב קבע המחוקק אגד סמכויות המופעלות כמערכת הומוגנית של כלים שלובים, והמכוונת, כמסכת אחת שלמה, להגשמת תכליתו של החוק "להנהיג הסדר הקובע באופן אפקטיבי, אחידות גישה בנושאי שכר בין שירות המדינה לבין הגופים הנתמכים מתקציבה" ולכך שלא יסוכלו מטרותיו מעיקרא.

סעיף 29 א' לחוק יסודות התקציב מסמיך את שר האוצר לערוך בדיקה בדבר חשד לקיומו של הסכם בטל או הסכם הנוגד את סעיף 29 (א) וסעיף 29 ב' לחוק יסודות התקציב מסמיך את שר האוצר להודיע על בטלות הסכם לפי סעיף 29 (ב) לחוק יסודות התקציב ועל חובתו של גוף מתוקצב להפסיק כל הטבה חריגה. כן מסמיך הסעיף את שר האוצר לקבוע הסדר אחר אשר יחול על הצדדים במקום ההסכם הנוגד [סעיף 29 ב (2) (א) לחוק יסודות התקציב].

עניינו של סעיף 29א' לחוק יסודות התקציב בבדיקה המוקדמת של הסכם חורג ובהתראה על היותו "נוגד לכאורה את הוראות סעיף 29(א) לחוק". במסגרת זו, ניתנו לממונה על השכר סמכויות ביצוע דיוניות לבדיקת ההסכם החורג, לרבות קיומם של הליכי שימוע לצדדים להסכם, והחלטות ביניים בתקופת הבדיקה.
סעיף 29ב(א) לחוק יסודות התקציב קובע את תוצאות הבטלות של הסכם חורג. לאמור, הסתיימה הבדיקה ונמצא כי ההסכם חורג בהיותו "נוגד את הוראות סעיף 29(א)" קמה שעתה של הוראת הבטלות החלה על ההסכם מתוקף הוראתו של סעיף 29(ב) לחוק יסודות התקציב.

ד. הסתייגות הממונה על השכר באשר לקבלת דרגות חורגות במסגרת הסכם העבודה והפעלת סמכותו מכח סעיף 29 ב' לחוק יסודות התקציב:

ערב פרישתה זכתה התובעת בהיותה מכהנת בתפקיד סמנכ"לית לתנאי שכר שהינם בגדר תנאי שכר חורגים - על כך אין חולק. לפיכך, ובהתאם להוראות סע' 29(א) לחוק יסודות התקציב היה על הצדדים להסכם לקבל אישור מן הגורמים המוסמכים לתנאים החורגים.

בעוד שלתפקידה של התובעת כסמנכ"לית תאם מתח דרגות הנע בין 9-11 ולכל היותר לדרגה 12, הרי שבפועל, הוענקו לה דרגות שבין 14-16.

הענקת הדרגות לתובעת נעשתה תוך מתן אישורו בכתב של מר מורוזובסקי (מכתבו מיום 11.7.01 אשר מוען לראש העיר – נספח ד' לכתב התביעה), בהתבססו על החלטת ועדת המעקב שצורפה למכתבו הנ"ל, אשר לפי סעיף 2 ב' להחלטה:
"החל מיום 1.1.97 תתווסף דרגה נוספת 16 ו - 16+ לסולם השכר בשירות הציבורי. דרגה זו תאויש בתקופת הסכם החדש ע"י המשנים למנכ"לים או בעלי תפקידים מקבילים אצל המעסיקים אשר אצלם לא קיים תפקיד משנה למנכ"ל".

בהתבסס על החלטת ועדת המעקב שצורפה למכתבו של מר מורוזובסקי ובהמלצתו של מר גולן, אישר הנתבע 1 את הענקת הדרגות לתובעת.

כך עולה מעדותו של הנתבע 1:
"ש. הגשת בקשות למשרד הפנים או למשרד האוצר בהקשר למינוי של התובעת?
ת. לא הגשתי, התבססתי על ניסיונו של מנכ"ל העירייה.
...
ש. האם פרט להסתמכותך על עמדתו של מר ליאון מורוזובסקי, התייעצת עם גורמים נוספים בעירייה ומחוצה לה, בטרם הענקת הדרגה?
ת. לא התייחסתי למכתבו של מר מורוזובסקי כלל, אלא להחלטת ועדת המעקב שצורפה למכתבו, לא התייעצתי עם גורמים נוספים, לא הייתי צריך להתייעץ עם גורמים נוספים, לא קיבלתי אותה בדרגה לפני קבלת אסמכתא, וכשהתקבלה אסמכתא של ועדת המעקב אישרתי את דרגותיה.
...
ש. כשהענקת דרגה 14 עד 16, ביקשת אישור משרד הפנים או משרד האוצר?
ת. לא, הסתמכתי על אסמכתא של משרד הפנים, משרד האוצר, ההסתדרות וארגון המעסיקים – ועדת המעקב".(פרוטוקול דיון מיום 12.2.09 - עמ' 22 ש' 21-22, עמ' 23 ש' 29-34 ועמ' 25 ש' 27-29 - בהתאמה).

כך גם עולה מעדותה של התובעת:
"ש. ראש העיר העלה את הדרגה שלך, רק אחרי שהוא קיבל ביוזמתך את המכתב של מר מורוזובסקי ואת ההחלטה של ועדת המעקב?
ת. נכון".(עמ' 11 ש' 3-5).

עולה אפוא, כי התובעת וכן, הנתבע 1 סמכו ידיהם על אישורו של מר מורוזובסקי אשר התבסס על ועדת המעקב.
ואולם, כל הגורמים הנ"ל – הנתבע 1, מר מורוזובסקי, מר גולן, נעדרים כל סמכות לאשר דרגות חורגות וסמכות זו נתונה למשרד האוצר בלבד, כעולה מסעיף 29 לחוק יסודות התקציב.
משלא אושרו דרגותיה החורגות של התובעת על ידי הגורמים המוסמכים הנ"ל, בדין הפעיל הממונה על השכר את סמכותו על פי החוק וקבע כי דינם של אותם תנאי שכר חורגים – בטלים.

ההוראה שבסעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב הדורשת את אישורו של שר האוצר להסכם חריג היא בגדר "תנאי מתלה", כאמור בסעיף 27(א) לחוק החוזים.
ואולם, משלא נתקיים התנאי בעניין הנדון, ולא נתקבל אישור שר האוצר להסכם עם התובעת, חלה הוראת סעיף 29 ב לחוק יסודות התקציב הקובעת תוצאה של בטלות ההסכם, כך שאין הוא מחייב עוד את הצדדים לו.
פירוש הדבר הוא כי בהעדר הוראה שונה של הצדדים בחוזה, בטלות החוזה על-תנאי מחמת אי-קיום תנאי מתלה היא למפרע, וכל אחד מן הצדדים זכאי להשבת מה שנתן למשנהו על פי החוזה.

מגמה זו ומיקומה של הוראת סעיף 29(ב) לחוק יסודות התקציב, מלמדים כי המחוקק התכוון לכך שמי שההסכם או ההסדר החריגים נעשו לטובתו, תוך הפרת הוראות סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב, לא יהא נשכר על פי אותו הסכם או הסדר, שאם לא כן, תאבד ההוראה הנ"ל מתקפה וממטרתה, ותיפגע מגמת ההרתעה מפני יצירת הסכמים או הסדרים שכאלה.

לפיכך, הסכם הנוגד את הוראת סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב הוא חוזה בטל מעיקרו ("void") על פי סעיף 29(ב) לחוק יסודות התקציב, משום שקיים אינטרס ציבורי כי הוא יהא בטל כליל, ולא יניב כל תוצאה לגבי מי שההסכם או ההסדר החריגים נעשו לטובתו.

משקובע סעיף 29 (ב) לחוק כי ההסכם הינו בטל מעיקרו – ככל שלא אושר על ידי הגורמים המוסמכים – הרי שבהיעדר הסכם תקף לא עומדת לתובעת כלל הזכות לתבוע פיצוי בגין הפרתו.

בעניין זה ראוי לעמוד על ההבחנה בין בטלותו של הסכם לבין הפרתו כאשר רק המקרה האחרון מזכה בפיצויים.

כך נפסק בע"ע (ארצי) 359/07 הממונה על השכר – עירית פנקס, לא פורסם, 2.6.08:
"בטלות של הסכם הינו מצב משפטי השונה במהותו מהפרת הסכם. הסכם בטל כשלעצמו, מצמיח זכות להשבה לפי סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973, אך לא מצמיח זכות לפיצוי על הפרה שהרי הסכם בטל אינו הסכם מופר. פיצוי כספי ניתן על הפרת הסכם. זוהי עילה שונה מזו של בטלות הסכם. עילה זו יש לתבוע ולהוכיח. בהיעדר תביעה והוכחה של הפרת הסכם או בעילה אחרת המעניקה זכות לפיצוי, לא מוסמך בית הדין לפסוק פיצוי, לא בכלל ולא בשל הסכם בטל בפרט".

מכאן, שבטלות של הסכם הינו מצב משפטי השונה במהותו מהפרת הסכם: הסכם בטל, כשלעצמו, מצמיח זכות להשבה אך לא מצמיח זכות לפיצוי על הפרה.
פיצוי כספי ניתן רק בגין הפרת הסכם. מדובר בעילה שונה אותה יש לתבוע ולהוכיח ובהעדר תביעה והוכחה המעניקה זכות לפיצוי, לא מוסמך בית הדין לפסוק פיצוי, לא בכלל ולא בשל הסכם בטל בפרט.
לאור החלטת הממונה כי מדובר בהסכם בטל – בהתאם להוראת סעיף 29(ב) לחוק יסודות התקציב, אין בפי התובעת עילה אשר יש בה כדי לזכותה בפיצוי כספי בעילה של הפרת הסכם העבודה.

ה. הסתמכותה של התובעת בתום לב בדבר אישור הדרגות שהוענקו לה:

טענת התובעת כי הסתמכה בתום לב על הסכם העבודה ואף בדקה את כשרות תנאי עבודתה עם גורמים שונים אשר גרמו לה להאמין כי דרגותיה מאושרות כדין - לא נסתרה ואנו מקבלים אותה.

יחד עם זאת, אין בכך כדי לסייע לתובעת, שכן כאמור לעיל, על פי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, כל הסכם חורג טעון אישור של הגורם המוסמך– משרד האוצר ובהעדר אישורו, ההסכם בטל.

בעדותה של התובעת, היא נשאלה אם הוצגו בפני
ה אישורים מטעם הגורמים המוסמכים לדרגותיה:
"ש. תאשרי לי שלא הוצג בפני
ך מעולם אישור כתוב של משרד האוצר או משרד הפנים?
ת. מעולם לא".

לפיכך, על אף היותה של התובעת תמת לב, אין בהסתמכותה על אישורם של גורמים הנעדרים סמכות (כגון: הנתבע 1, מר גולן או מר מורוזובסקי), כדי "להכשיר" את הדרגות והשכר החורג ששולם לה ולהקנות לה זכויות אשר מלכתחילה אינן מגיעות לה על פי דין.

ו. הצגת מצג שווא והפרת חובת תום הלב מצד הנתבעים 1 ו- 2 :

עיקר טענות התובעת עוסקות בסוגיית ההסתמכות וכן בטענות בדבר מצג שווא וחוסר תום לב. התובעת מלינה על התנהגות הנתבעים 1 ו- 2 וטוענת שקמה לה זכות לפיצוי בגין הפרת הסכם העבודה שהסדיר את תנאי שכרה עד למועד פרישתה.

התובעת טוענת כי הנתבעים 1 ו- 2 יצרו כלפיה מצג שווא בו הטעו אותה לעניין חוקיות תנאי עבודתה ולעניין קבלת האישורים הנדרשים לדרגות שהוענקו לה ולשכר ששולם לה. התובעת טוענת כי התנהגותם של הנתבעים עולה כדי חוסר תום לב כלפיה.

לטענת התובעת, התנהגותם של הנתבעים ומחדליהם הובילו אותה למסלול הפרישה המוקדמת. לטענתה, במצב זה של "אין ברירה" היא הגיעה לחתום מתוך אילוץ על הסכם הפרישה כאשר בעצם החתימה עליו, שינתה התובעת את מצבה לרעה שכן לולא נאלצה לחתום עליו, הייתה ממשיכה בעבודתה עד לגיל הפרישה, נהנית מתשלום שכר מלא ומשיעור גמלה מקסימאלית של 70%.
נוכח התנהלותם זו של העירייה והנתבע 1 מבקשת התובעת כי בית הדין יפסוק לטובתה פיצוי בגין הנזק הממוני והלא ממוני שנגרם לה.

משקבענו כי הנתבע 1 חוסה תחת הגנת החסינות מכח הוראת סעיף 7 לפקודת הנזיקין וכי אין לייחס לו אחריות אישית, נדון בטענות התובעת שלעיל, כלפיי העירייה בלבד.

העירייה אמונה על הקופה הציבורית ועל כן מוטלת עליה חובה לפעול לפי החוק וההסכמים, ולהגיש כל הסכם שמעניק תנאים מיטיבים או חורגים לאישורו של משרד האוצר.
בהיעדר קבלת האישור הנדרש לדרגות שהוענקו לתובעת במהלך כהונתה כסמנכ"לית - יתכן וצודק בא-כוח התובעת בטענה כי העירייה פעלה שלא כדין.
אולם למרות כל האמור לעיל, לא נוכל לקבל את טענת התובעת שיש לחייב את העירייה לשאת בהוצאות מחדלה, וזאת לאור מספר נימוקים שיפורטו להלן:
ראשית, בחומר הראיות שהונח לפנינו אין כל ראייה כי אכן נאמר לתובעת כי אישור ממשרד האוצר התקבל.
כך בעדותה השיבה התובעת:
"ש. תאשרי לי שלא הוצג בפני
ך מעולם אישור כתוב של משרד האוצר או משרד הפנים?
ת. מעולם לא".(עמ' 11 ש' 13-14)

מכאן, שעל אף היותה של התובעת תמת לב, הרי שלא ניתן לומר כי הוצג בפני
ה מצג שווא לפיו דרגותיה אושרו על ידי הגורם המוסמך לכך, מאחר והיא עצמה בחרה להסתמך על דבריו של מר מורוזובסקי ועל החלטת ועדת המעקב מ-1994 בדיוק כפי שהסתמך הנתבע 1 אשר פעל מטעמה של העירייה, למרות שאינם הגורמים המוסמכים לאשר ו"להכשיר" דרגות חורגות.

שנית, לא מצאנו כי התובעת שינתה את מצבה לרעה וכי יש לפצותה בגין הפסדי השתכרות וזכויות פנסיה לעתיד. התובעת פרשה בתנאים מטיבים בדרגת פרישה הגבוהה מן הדרגה התואמת את תפקידה (ב- 2.5 דרגות) ואף לא נדרשה להשיב כספים ששולמו לה ביתר בתקופת כהונתה כסמנכ"לית, המסתכמים בסכומים בלתי מבוטלים.
תנאי פרישה אלו, המיטיבים עם התובעת ואשר אושרו לפנים משורת הדין (בהיותם תנאי פרישה חורגים), ניתנו לתובעת כמעין "פיצוי" בגין פרישתה המוקדמת ועקב אותן נסיבות שנוצרו בגין אי מתן אישור הגורמים המוסמכים לתנאי שכרה ודרגותיה.

באשר למהותו של הסכם הפרישה והשלכותיו נדון בהמשך.

נוסף על כך, אף אם היינו קובעים כי העירייה נהגה בחוסר תום לב, הרי שבאשר לתביעות נזיקיות לקבלת סעד כספי שהוגשו כנגד גופים מתוקצבים, כבר נפסק כי:
"גם מקום שהנתבעת התרשלה בעצם כריתת הסכם הפרישה עם התובע, אין לחייבה בפיצוי התובע בגין כספים שהשיב במסגרת הסכם הפרישה שנערך לאחר התערבות הממונה על השכר בעניינו, שכן פסיקת פיצויים מעין זו נוגדת את תכלית הוראות חוק יסודות התקציב. אילו הוכרה הזכות לפיצויים נזיקיים, בגין התנהגות כזו של גוף מתוקצב, היו הוראות חוק יסודות התקציב מעוקרות בפועל, ולא הייתה מושגת תכלית החוק, שהינה שמירה על כספי ציבור...". (תא 7159/04 זבונט אברהם – עיריית באר שבע, דינים שלום, כרך ב, 94)

משמעות פסיקת הפיצוי אותו דורשת התובעת לא תהא אלא המשך הענקת התנאים החורגים, בניגוד לדין.

ז. הסכם הפרישה:

באשר להסכם הפרישה טוענת התובעת, כדלקמן:

1. פרישתה הינה פרישה מאולצת לאור מחדליהם של הנתבעים 1 ו-2.
2. אין היא מנועה מהגשת התביעה משלא ויתרה על זכותה זו.
3. הסכם הפרישה הינו שריר ותקף והסעדים המבוקשים על ידה הם מעבר לאמור בו.
4. אין בהגשת התביעה על ידה הפרה של ההסכם, אלא עצם הגשת התביעה שכנגד מהווה הפרה של ההסכם ונוגדת את האמור בו ועל כן דינה להדחות על הסף.

מאידך, טוענים הנתבעים כי עצם הגשת התביעה על ידי התובעת מהווה הפרה של הסכם הפרישה על ידה ועל כן, קמה זכותם לתבוע השבה.

כעולה מן העובדות שפורטו לעיל, בביקורת משרד הפנים נמצאו חריגות בתנאי שכרה של התובעת אשר הצריכו הפעלת סמכותו של הממונה על השכר בדבר ביטולו של הסכם העבודה עקב חריגות השכר.

עקב החלטתו הנ"ל נערכו לתובעת שני שימועים, כאשר השימוע השני נערך כשהתובעת היתה מיוצגת על ידי עורך דין. בשימוע הוסברו לה משמעויות החריגות והועלו בפני
ה שתי אפשרויות :
האחת - הפחתת דרגתה לדרגה 12 והשבת הכספים ששולמו לה ביתר עקב החריגות בשכר.
השנייה - פרישה מוקדמת בכפוף לביטול משרתה ולביטול הדרישה להשבת הכספים תוך קבלת תנאי פרישה מיטיבים.

לאחר ששקלה בין שתי החלופות וניהלה משא ומתן על תנאי הפרישה שיוענקו לה, הסכימה התובעת לחלופה השנייה – פרישה מוקדמת בכפוף לתנאים שעוגנו בהסכם הפרישה ושאושר על ידי הממונה על השכר.
כאמור, התובעת טוענת כי מדובר בפרישה מאולצת וכי אלמלא אותם מחדלים של הנתבעים 1 ו-2 לא היתה נאלצת לפרוש בטרם עת.

האם מדובר בפרישה מאולצת?

יאמר כבר עתה, כי בכל עדותה של התובעת לא הובאה ראיה ממנה ניתן להסיק ולהשתכנע כי מדובר בפרישה מאולצת. עולה מן הנסיבות שהובילו להסכם הפרישה, כי ההחלטה לפרוש נעשתה בהסכמתה המלאה, תוך גמירות דעת מצידה לאחר ששקלה את כל השיקולים ולאחר שהתייעצה עם בא כוחה.
מה גם, שהתובעת אינה טוענת לביטולו של הסכם הפרישה מחמת אילוץ או כפייה (תוצאה המתבקשת לאור סעיף 17 לחוק החוזים). נהפוך הוא, היא טוענת כי על אף שחתימתה על ההסכם היתה מאולצת, עדיין נותר הסכם הפרישה שריר וקיים.

על פי הפסיקה, לחץ ייחשב לכפייה בהתקשרות בחוזה רק כאשר הוא מנע מאת המתקשר בחוזה את יכולת הבחירה.
המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה האם הייתה לצד חלופה ממשית וסבירה שלא להיכנע ללחץ.
על פי הספרות המשפטית, יש לבחון בין היתר האם היתה לצד הנפגע ברירה סבירה אחרת, לרבות פנייה לערכאות, וזאת בהתחשב בנתוניו האישיים של הנתון ללחץ (ע"א (עליון) 1569/93 יוסי מאיה - פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, סעיף 14 לפסק הדין).

בענייננו, עמדה בפני
התובעת ברירה נוספת – שלא לפרוש מעבודתה אלא להוסיף לעבוד בדרגה פחותה (התואמת את תפקידה) תוך השבת הכספים ששולמו לה ביתר:
"ש. אז למה החלטת לפרוש?
ת. קודם כל לא היתה לי ברירה מכיוון שהציעו לי שתי אופציות, האחת בשימוע הראשון דרגה 14, בפרישה דרגה 14, אין השבת כספים. בשימוע השני כאשר אני מיוצגת על ידי עו"ד, הוצע פרישה בדרגה 14+ ביטול תקן הסמנכ"ל ללא השבה, אופציה שניה ביטול תקן הסמנכ"ל, דרגה 12 והשבת כספים, ואז כמובן שיחד עם העו"ד שלי עשינו חישוב של הקטנת הנזק ובחרנו באופציה השניה של הפרישה..."(עמ' 13 ש' 24-33).

כמו כן, בנקודת זמן זו – בטרם חתימתה על הסכם הפרישה – עמדה בידיה של התובעת ברירה נוספת - לעתור לבית הדין ולהתגונן בפני
דרישת השבת הכספים, שנגרמה לטענתה, עקב מחדלם של הנתבעים.

עלינו להדגיש, כי ככל שהוכח בפני
נו, השיקול המכריע בהחלטתה של התובעת לפרוש, לא נבע מטעמי אילוצים או לחצים שהופעלו עליה מצד מי מהנתבעים, אלא משיקולים כלכליים טהורים כפי שהעידה, שכן לא היה בידה להשיב את הסכומים ששולמו לה ביתר וכן, משיקולים הנוגעים לחובתה להקטנת הנזק.
אכן התובעת מודה בעדותה, כי מצבה הכלכלי בשילוב הדרישה להשבת הכספים ששולמו לה ביתר ומתן תנאי פרישה מטיבים במסגרת הסכם הפרישה, הם שגרמו לה לפרוש בטרם עת:כאשר מוצגות בתיק שתי אפשרויות, גם אם הייתי נשארת בעירייה, לא בתקן סמנכ"ל, בדרגה 12, אני לא יודעת כיצד יכולתי להחזיר את הסכום עם דרגה 12, עשיתי חישוב של הקטנת הנזק". (עמ' 14 ש' 1-2).

מכאן, שאף אם שקלה התובעת את האפשרות של הישארותה בעבודה, הרי שמה שהכריע את הכף בקבלת החלטתה לפרוש היה שיקול כלכלי גרידא.
מה גם, שהתובעת אף לא פעלה בכדי לנסות ולשנות את מצבה ולא ביקשה כי יופחתו הסכומים שעליה להשיב על מנת שתוכל להישאר בעבודתה:
"ת. הם הציעו את שתי האופציות.
ש. לא ניסית לשנות?
ת. מה יש לשנות? לא ניסיתי".(עמ' 14 ש' 14-15).

ניתן ללמוד כי ההחלטה של התובעת לפרוש הייתה בשיקול דעת ומתוך רצון חופשי, שכן מיד לאחר הצגת האפשרויות העומדות בפני
ה, אף ניהלה מו"מ על תנאי פרישתה, כאשר ביקשה מן הנתבע 1 לפעול בכדי שתוענק לה דרגת פרישה גבוהה יותר (דרגה 15) ותנאי פרישה משופרים.

כך עולה מעדותו של הנתבע 1: "סעיף 12 נכתב על בסיס רוח הדברים שסוכמו עם התובעת שביקשה שבגלל המצב הכלכלי שלה והמשפחתי שלה להשיג לה לפחות דרגה 15 והיא תיפרד כידידה ובהכרת תודה". (עמ' 27 ש' 23-25).

כך גם עולה מעמ' 3 סעיף 19 לתצהירו של הנתבע 1.
לפיכך, ניתן לומר כי על רקע כל השיקולים הנ"ל, שהיו בידיעת התובעת במועד קבלת החלטותיה לפרוש, בחרה התובעת לחתום על הסכם הפרישה וזאת מתוך רצונה החופשי ומדעת.
נחזור ונדגיש, כי כאשר אנו באים לשקול את מצבה של התובעת במועד בו קיבלה ההחלטה לפרוש, אין להתעלם מן העובדה כי היא היתה מלווה בייעוץ משפטי קודם לקבלת ההחלטה לפרוש, עובדה השוללת טענתה כי אולצה לפרוש מעבודתה.

מכלל הראיות שנשמעו, עולה כי התובעת פרשה מעבודתה מרצונה, חתמה על הסכם פרישה לאחר ששקלה את הסיכונים והסיכויים שבהישארותה בעבודה, לרבות הצורך בהשבת סכומים ששולמו לה ביתר, אשר ידה אינה משגת. לטעמנו, שיקול זה היווה הסיבה הדומיננטית של התובעת לפרוש במועד בו פרשה על פי בחירתה.
לפיכך, אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה כי פרישתה היתה מאולצת או כפויה או כי הופעל עליה לחץ על ידי מי מהנתבעים לפרוש מעבודתו, אלא היא עשתה כן מרצונה החופשי ומדעת ולאחר ששקלה את כל האפשרויות בעוד שהיתה מלווה בייעוץ משפטי.
לאור כל הנימוקים הנ"ל, אנו סבורים כי אין להעניק לתובעת את הסעדים המבוקשים בתביעתה - שדינה להידחות.

11. דין התביעה שכנגד:
בבסיס התביעה שכנגד עומדת טענת התובעים שכנגד (הם הנתבעים 1 ו- 2 בהליך העיקרי), לפיה הסכם הפרישה הביא לידי סיום את מכלול המחלוקות שבין הצדדים, ועם ביצועו על ידם, מנועה הייתה התובעת להגיש את התביעה שבתיק העיקרי. לפיכך, ומשהגישה הנתבעת שכנגד תביעה זו שבפני
נו בתיק העיקרי, הפרה היא את הסכם הפרישה בינה לבין התובעים שכנגד ועל כן, יש לחייבה להשיב לתובעים שכנגד את כל הכספים ששולמו לה ביתר בתקופת עבודתה כסמנכ"לית, בסך כולל של כ- 463,659 ₪.
לצורכי נוחות יכונו הצדדים כפי שכונו בהליך העיקרי – "התובעת" ו"הנתבעים".

א. מניעות מהגשת התביעה:
משקבענו כי הסכם הפרישה נחתם על ידי התובעת מדעת ולא מחמת אילוץ, מתעוררת השאלה האם הסכם הפרישה שנחתם בין הצדדים אכן מהווה, כטענת הנתבעים, הסדר סופי המונע מהתובעת להגיש תביעתה או שמא הסדר זה אין בו כדי להגביל את התובעת מלתבוע זכויות כספיות מעבר לאלו עליהן הוסכם בהסכם הפרישה, בין היתר, נוכח היעדר ויתור מפורש על ידה?

כבר נקבע בפסיקה, כי זכותו של אדם לפנות לערכאות הינה זכות יסוד (א. ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי – פרשנות חוקתית, 363, 422). כשם שלא ניתן לוותר על זכות יסוד בכלל, לא ניתן לוותר גם על זכות זו.
יחד עם זאת, לא מדובר בזכות מוחלטת אלא ככל זכויות היסוד היא זכות יחסית וככזו יש למצוא את האיזון בינה לבין זכויות יסוד אחרות.
במקרה הנדון, מול זכות התובעת לפנות לערכאות - עומד חופש החוזים ובכללו החופש לעצב את החוזה, אשר התבטא בנוסחו של הסכם הפרישה ובחתימתה עליו.
מלאכת בית הדין, הינה אפוא, ליצור את האיזון הראוי בית שתי זכויות אלה.

לטענת הנתבעים, תנאי הפרישה של התובעת, הקנו לה הטבות פרישה חריגות ומיטיבות אשר אושרו על ידי הממונה על השכר, בהתבסס על הנחת יסוד כי בחתימתם על הסכם זה הם מסיימים את יחסי העבודה באופן מוחלט כך שלא תתעוררנה תביעות עתידיות העלולות להיווצר כתוצאה ממערכת יחסי העבודה שבין הצדדים וסיומה.
הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי התובעת אינה יכולה מחד לדרוש ולקבל הטבות פרישה חריגות ומאידך לאחר סיכום תנאי הפרישה לדרוש זכויות כספיות נוספות – המדובר בחוסר תום לב מובהק ויש לדחות את תביעת התובעת גם מטעמי מניעות.
מנגד טוענת התובעת, מעולם לא ויתרה על זכותה לתבוע בגין הנזקים שנגרמו לה על ידי הנתבעים – האחראיים לנזקיה ועל כן, פתוחה בפני
ה הדרך להגשת תביעתה.
אכן, מקריאת נוסחו של הסכם הפרישה לא עולה ויתור מפורש של התובעת על זכותה להגיש תביעתה. אולם, הנסיבות שהובילו לכריתת הסכם הפרישה מחייבות להידרש לפרשנותו של ההסכם ולאומד דעתם של הצדדים במעמד החתימה על ההסכם.

פרשנות הסכם הפרישה
סעיף 25 (א) לחוק החוזים קובע כי חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות.
ההלכה קובעת כי אומד דעת הצדדים היא "המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית אשר בקשו הצדדים במשותף להגשים". (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ פד מט (2) עמ 265, בעמ' 311).
על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה - מחד ומהנסיבות החיצוניות האופפות אותו - מאידך. אומד דעתם של הצדדים - אלה הם המטרות, האינטרסים והתכליות אשר הצדדים גמרו בלבם ונתנו לכך ביטוי חיצוני בהתנהגותם:
"קו הגבול בין "החוזה" לבין "נסיבות" עריכתו של "החוזה" עשוי להיות דק-מכל-דק, והתחומים יונקים זה מזה. בפירושו של חוזה אין אנו מעסיקים עצמנו במחקר לשוני גרידא, וידענו כי הפירוש מכוון עצמו לאומד דעתם של הצדדים. ואולם דעתם של הצדדים אין היא מושג ערטילאי ותיאורטי, והרי היא, בין השאר, תוצר הנסיבות שבהן נערך החוזה". (ע"א 5795/90 ד"ר אנדור סקלי נ' דורען בע"מ מו (5) 811, עמוד 81).

במקרה דנן, עסקינן ביחסי עבודה ובסיומם.
יחסי עבודה ואף סיומם כפופים לדרישת תום הלב, שהינה דרישה הדדית. ההנחה היא, שכאשר צדדים חותמים על מסמך במסגרת יחסים אלו או סיומם, הם מתכוונים לתוצאה העולה ממנו.
סיום עבודתה של התובעת ותנאי פרישתה נקבעו בהסכמה על ידי הצדדים ועל דעתם (משקבענו כי אין מדובר בפרישה מאולצת, כטענת התובעת) באמצעות הסדר כולל לסיום כל המחלוקות שהתגלעו ואשר עלולים להתגלע ביניהם כתוצאה מיחסי העבודה וניתוקם.
הסדר כולל זה מהווה מעין - "חבילת פרישה" או "עסקת חבילה" אשר כללה הטבות, תנאים וזכויות כספיות מועדפים, העולים בשיעורם באופן משמעותי על הקבוע בדין ומעבר למקובל והנהוג. בנוסף, קיבלה התובעת לפנים משורת הדין הטבה נוספת - ויתור על השבת הכספים ששולמו לה ביתר בתקופת עבודתה כסמנכ"לית.
הסדר זה אושר על ידי הממונה על השכר בהיותו כולל תנאי פרישה חורגים וזאת בהתבסס על הנחת היסוד כי הוא סופי, מוסכם ומסיים את כל תביעות התובעת נגד העירייה.

כבר נקבע, כי משמדובר ב"עסקת חבילה" כשכוונתם הברורה של הצדדים היתה לסיים את היחסים ביניהם ולמנוע התדיינות משפטית בעתיד – יש ליתן תוקף להסכמתם.
כך, בדב"ע נד/ 3-101 יעקב עמנואל – שופרסל ואח', פד"ע כח, 241, נפסק:
"הסכם הפרישה מהווה "עסקת חבילה" וכל אימת שלא הוכח כי הטבות השר שהוענקו בו למערער אינן גורעות או עוקפות זכויות קוגנטיות – וכזאת לא הוכח – כי אז יש נפקות מחייבת... כי אם ימולאו תנאי הפרישה לא תהיינה לו תביעות מעבר להם" (ההדגשה אינה במקור).

בית הדין הארצי שב על הלכה זו בדב"ע 211-3/98 זיבלי – בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"ע לד, 455, 462:
"כאמור, בין כל אחד מן המערערים לבין המשיב סוכמה עסקת פרישה מרצון, לפיה שולמו לו תשלומי יתר מעבר למגיע על פי דין, וזאת בין השאר על מנת למנוע בעתיד התדיינות משפטית לגבי המגיע בגין תקופת העבודה וסיומה... משנקבע במקרה שלפנינו בפסק האזורי, כי הסכם הפרישה הינו עסקת חבילה של תנאי פרישה מרצון – אין לפתוח ואין להתיר אותה עסקה כשהעובד מבקש להוסיף עליה סכומים כשם שאין להתירה לאור טענת המעביד כי הפרתו של העובד אותה עסקה מצדיקה ביטולה" (ההדגשה אינה במקור).(ראו עוד: דב"ע נה/3-154 אלקטרה תעשיות בע"מ – משה גורין, פד"ע כט 378, דב"ע נב/3-19 בן יפלח מרקוס נ' פולגת תעשיות בע"מ, פד"ע כה 489).

משמע, על פי ההלכה הפסוקה, עובד אשר פורש בתנאים העולים על תנאי הפרישה הרגילים במקום העבודה ולא נפגעו זכויותיו הקוגנטיות ואשר חתם על ההסכם מרצונו – אין לאפשר לו לחזור בו מעסקת החבילה לה הסכים.

בעניין זה, אין להתעלם מאישור הממונה על השכר את הסכם הפרישה שנעשה בין התובעת לבין העירייה, אשר היווה תנאי מתלה לתקפו של ההסכם, ועצם קיומו מהווה צעד נוסף המעיד על רצינותם של הצדדים לקיים את ההסכם ועל רצונם שיקבל תוקף ויהא כשר.
כך גם אין להתעלם מן העובדה כי הצדדים פעלו על-פי הסכם הפרישה ממועד חתימתו ועד להחלטתו האחרונה של הממונה על השכר מיום 22.4.07, ומכאן, שיש לראות בהסכם הפרישה – כמבטא את רצון הצדדים.
בנוסף, ברור אפוא כי אלמלא התכוונה הנתבעת להביא לסיום גמור ומוחלט של יחסי העבודה, היא לא היתה מוותרת על דרישת השבת הכספים ששולמו לתובעת ביתר, לפנים משורת הדין.
על כן, לא יכולה להתקבל פרשנות אחרת - לפיה התכוונו הנתבעים לוותר לתובעת על השבת סכומים בלתי מבוטלים ובה בעת - להותיר בידה של התובעת פתח לתבוע סעדים נוספים מעבר לאלו עליהם סוכם בהסכם שנחתם בין הצדדים.

לעניין טענת התובעת, כי מעולם לא ויתרה על זכותה לתבוע זכויות מעבר לאלו שעוגנו בהסכם הפרישה, הרי שהסכם הפרישה הבא להסדיר סיום יחסי העבודה בין התובעת לעירייה הינו מעין "הסכם פשרה" בין הצדדים, וכשמו הוא כן, מהווה פשרה אליה הגיעו הצדדים - תוך ויתורים הדדיים.
בית הדין הארצי כבר הביע דעתו לא אחת בסוגיית טיבם של הסכמי פשרה ופסק:
"הפשרה מעצם מהותה אינה דין אלא לפנים משורת הדין ומשום כך יש בה משום ויתור על זכויות שצד סובר שהוא זכאי להן. הסכם הפשרה יש בו משום "קניית סיכון" או "קניית דין" תוך ויתורים הדדיים, שגם אם בדיעבד התברר שניתן היה להגיע לתוצאה טובה יותר או לאותה תוצאה גם ללא הסכם פשרה, אין בנתון זה עילה מוצדקת לביטול ההסכם" (דב"ע נ/ 3-193 יששכר כהן – אלי לוגסי, לא פורסם, ההדגשה אינה במקור).

על כן, על אף טענתה של התובעת כי לא ויתרה על זכותה להגיש תביעה בעתיד ועל אף כי לא מופיע בהסכם הפרישה מעין "סעיף ויתור" מפורש המורה על כך, הרי שוויתור שכזה מצד התובעת עולה - הן מעצם התפשרותה עת חתמה על הסכם הפרישה והן מכוונת הצדדים ומן הנסיבות שהובילו לכריתת הסכם הפרישה.
מכאן, שכל ניסיון מצידה של התובעת לתבוע סעדים נוספים מעבר ובנוסף לאלו שעוגנו בהסכם הפרישה, לאחר הבנת האפשרויות העומדות בפני
ה ושקילתן, לאחר ניהול משא ומתן מושכל תוך הסתייעות בעורך דינה ואף לאחר שהצדדים פעלו על פי שהוסכם ביניהם במשך זמן ממושך - אינו מתיישב כלל עם כוונת הצדדים ומשמעו הותרת פתח להגשת תביעות שמשמעותן הפרת כל ההסכמות שהושגו בין צדדים להסכם אשר כוונתם האמיתית במעמד חתימת ההסכם היתה להביא לסיום יחסיהם באופן מוחלט.
לאור הנסיבות ולאור הפסיקה המנחה, אנו גורסים, כי יש להבין את הסכם הפרישה פשוטו כמשמעו – הסכם ששאף להביא למיצוי זכויותיה של התובעת לרבות תביעות עתידיות כלפי העירייה ולכן, מרגע שחתמו הצדדים על ההסכם, נסתם הגולל מאפשרות של התדיינות נוספת בין הצדדים.
כל הכרעה אחרת תיצור מצב אבסורד ובלתי מתקבל על הדעת, לפיו, צדדים שהגיעו להבנות ומוסכמות אשר עוגנו בהסכם, יוכלו לחזור בהם בכל עת מהתחייבויותיהם, כאשר אין הם מסופקים עוד מאותן הסכמות אליהן הגיעו על ידי הגשת תביעה לערכאות המשפטיות.

ב. האם יש בהגשת התביעה על ידי התובעת משום הפרת הסכם הפרישה שנחתם בין התובעת לעירייה המקימה את זכותם לדרוש השבת הכספים ששולמו לתובעת ביתר?
הנתבעים טוענים כי עצם הגשת התביעה מהווה הפרת הסכם הפרישה על ידי התובעת, המקימה את זכותם לדרוש השבת הסכומים ששולמו לתובעת ביתר, עליהם ויתרו במסגרת הסכם הפרישה.
לעניין זה טוענת התובעת בסיכומיה, כי הממונה על השכר חרג מסמכויותיו עת קבע כי עצם הגשת תביעתה מהווה הפרת הסכם הפרישה הגוררת את בטלותו.

על מנת לבחון סוגיה זו יש להידרש לסעיפי החוק הרלוונטיים שבחוק החוזים ובחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות").
הפרת חוזה מוגדרת בסעיף 1 לחוק החוזים כ"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה".
ממילותיו של סעיף 2 לחוק התרופות – "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצוי, בנוסף לאחת התרופות האמורות או במקומן..." – עולה כי הפרה היא תנאי מוקדם לתרופות.
היינו, תנאי לביטול חוזה ולזכות לתרופות שבחוק התרופות הינו ההוכחה כי בעצם הגשת התביעה הפרה התובעת את הסכם הפרישה ורק אם יקוים תנאי זה תזכה ההפרה את העירייה בתרופות שהן – אכיפה או ביטול ופיצויים.
קביעה לפיה אין בהגשת התביעה משום הפרה של הסכם הפרישה, משמעותה, כי לא קמה לנתבעים זכות לתבוע ביטול ההסכם ולזכות בתרופות שבחוק התרופות (ביניהן השבה) ובכך נשמטת הקרקע תחת התביעה שכנגד ודין תביעת ההשבה - להידחות .
ואולם, משעמדנו על אומד דעתם של הצדדים והגענו למסקנה, כי בחתימתם על הסכם הפרישה ביקשו הצדדים להביא לגמר יחסי העבודה ביניהם ולהימנע מכל התדיינות נוספת הנוגעת ליחסים אלו, אין לנו אלא לקבוע, כי בעצם הגשת התביעה העיקרית, בה מבקשת התובעת לפתוח הדיון בעניין יחסי העבודה (וסיומם) עם העירייה מחדש, הפרה התובעת את ההסכמות שעוגנו בהסכם הפרישה.
יחד עם זאת, קביעה שכזו בדבר הפרת הסכם הפרישה על ידי התובעת, עדיין אין בה כדי להפקיע או לסיים את החוזה שכן אין בהפרה כדי לגרור באופן אוטומטי את בטלותו של הסכם.
משמעות ההפרה הינה הענקת כח לנפגע מן ההפרה לבחור בין ביטול החוזה לבין קיומו ותביעה לאכיפתו.

בכתב התביעה שכנגד נטען להפרה ועקב כך - לביטולו של הסכם הפרישה. אין הנתבעים מבקשים את אכיפתו של ההסכם.
סעיף 7 לחוק התרופות קובע את הזכות לביטול- סעיף 7 (א) קובע שאם הייתה הפרה יסודית הנפגע זכאי לבטל את החוזה. הביטול הוא חד צדדי ואין צורך בשיתוף פעולה של הצד שכנגד. סעיף 7 (ב) דן בהפרה לא יסודית וגם כאן זכאי הנפגע לבטל, אך לאחר שנתן ארכה למפר לצורך קיום החוזה.
הזכות לביטול חוזה שונה מן התרופות האחרות בכך שהיא זכות אוטומטית והיא קמה לנפגע וניתנת להפעלה עצמאית על ידו באמצעות הודעת ביטול.
קרי, כאשר קמה הזכות לביטול חוזה בשל הפרתו, אין הנפגע זקוק לסיוע בית המשפט כדי לממש זכות זו, אלא על ידי הודעה למפר ומכאן, שאין מקום לטענת התובעת לפיה עקף הממונה על השכר את סמכותו של בית הדין משקבע כי הסכם הפרישה הופר.

בענייננו, משהוגשה התביעה על ידי התובעת הודיע הממונה על השכר לתובעת במכתבו מיום 19.10.06, כי בכוונתו להשתחרר מהאישור שניתן להסכם הפרישה שנחתם בין התובעת לעירייה לאור הפרתה של התובעת את ההסכם בעצם הגשת תביעתה.
גם בשימוע הנוסף שנערך לתובעת ביום 1.2.07 הודיע הממונה על השכר כי הוא רואה בהגשת התביעה הפרת הסכם הפרישה וביטולו.
הפסיקה כבר קבעה, כי "כדי להראות על הרצון לשים קץ לחוזה אין צורך בהודעה פורמאלית אלא אפשר להסיקה מהתנהגות הנפגע. בנסיבות מסוימות... עצם הגשת התביעה, בה בוחר הצד הנפגע בפיצוים בלבד ובהשבה יכולה להראות על רצון כזה" (ע"א 557/75 אמיר אגקי נ' מרדכי כהן, פ"ד ל(64 )2).
מכאן, שהתנאי בדבר מתן הודעה של ביטול הסכם הפרישה לאור הפרתו – התקיים בענייננו – ועל כן, קמה, לכאורה, זכאותם של הנתבעים לתבוע השבה.

חובת ההשבה הנובעת מסעיף 9 לחוק התרופות הינה זכות הדדית העומדת הן לנפגע והן למפר הנוצרת באורח אוטומטי ומיד עם ביטול החוזה וכתוצאה ממנו:
"9. א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה או שהנפגע בחר בכך.
ב) בוטל החוזה בחלקו, יחולו הוראות סעיף- קטן (א) על מה שהצדדים קיבלו על פי אותו חלק".

בסיס נורמטיבי להסדר ההשבה הקבוע בסעיף 9(א) לחוק התרופות, נמצא בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"), שלפיו:
"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן — הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן — המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה — לשלם לו את שוויה ".

מכאן, שזכות ההשבה היא זכות מהותית הנובעת מן העיקרון המשפטי הבסיסי לפיו מי שקיבל טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין, חייב להשיב את מה שקיבל (דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, מהד' שניה, כרך ב', עמ' 621 ואילך).

יחד עם זאת, יש לזכור כי לחובת ההשבה סייגים בחקיקה, ביניהם סעיף 2 לחוק עשיית עושר, המעניק סמכת לבית הדין לפטור מחובת ההשבה במלואה או בחלקה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן.
סעיף 2 לחוק עשיית עושר קובע:
"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1 כולה מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

הוראה זו מעניקה לבית המשפט שיקול דעת לפטור את הזוכה מחובת השבה כולה או מקצתה, כדוגמת מקרים שבהם הנהנה לא גרם לחסרונו של המזכה או "נסיבות אחרות העושות את ההשבה לבלתי צודקת", כאשר על בית המשפט לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ולאזן בין השיקולים השונים תוך בחינה, בין היתר, של הנזק שייגרם מן ההשבה אל מול הנזק שייגרם בהעדר השבה, האשם היחסי ותום לבם של העותרים (ע"א 3760/03 עמרן נ' עו"ד צמיר נאמן על נכסי אייפרמן יוסף, פ"ד נט(5) 735, 752 - 753).

וכדברי כבוד השופט מצא בע"א 588/87 אליעזר כהן נ' צבי שמש, פ"ד מה(5) 297, 325:
"...עת נדרשים לשאלה, אם מתקיימות נסיבות העושות את ההשבה לבלתי צודקת כאן מיישמים את שיקולי הצדק והיושר לבדיקת גורמים רבים ושונים, בכללם גם, ואולי בראש ובראשונה, מוסריות התנהגותם של הצדדים זה כלפי זה; ורק אם המסקנה המתחייבת הינה, שאכיפת חובת ההשבה (במלואה או בחלקה) על הנתבע הינה יותר בלתי צודקת מאשר אי-אכיפתה או מאשר אכיפתה החלקית, פוטרים את הנתבע מן ההשבה, כולה או מקצתה".

כך למשל, בע"א 2702/92 גינזברג נ' בן יוסף, פ"ד מז(1) 540, 554, קבע הנשיא שמגר הלכה, לפיה חלה הגנה של שינוי לרעה בנסיבותיו של החייב בהשבה, המעוגנת בסעיף 2 לחוק עשיית עושר, גם על הוראות חוקי החוזים הדנות בהשבה , ביניהן, סעיף 9 לחוק התרופות.
ההגנה של שינוי מצב לרעה תחול במקרה של חוזה שבוטל רק במערכת נסיבות יוצאות דופן, שבהן הופכת ההשבה, כולה או מקצתה, לבלתי צודקת או לבלתי אפשרית.

השבה במקרה שבפני
נו, משמעותה החזרת התובעת לעבודה בדרגה התואמת את תפקידה בכפוף להשבת הכספים ששולמו לה ביתר לקופת העירייה.

עניינו של הליך זה נופל לטעמנו בגדרה של הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר וסבורים אנו, כי יש לפטור את התובעת מחובת ההשבה והטעמים לכך הם:

1. משקבענו כי תביעתה של התובעת נדחית וכי העירייה אינה מחויבת להוסיף סכומים כלשהם ולשלם לתובעת מעבר לאמור בהסכם הפרישה - חוזרים הדברים ל"משבצת הראשונה" והעירייה נושאת בעלויות להן הסכימה מלכתחילה בהתקשרות עם התובעת בהסכם הפרישה, ואין היא משנה מצבה לרעה. בכך גם מתקיים האמור בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולפיו, אין הזכייה כרוכה בחסרון המזכה.

2. התנהגות התובע השבה (הם הנתבעים) עשויה אף היא להיות בעלת חשיבות במכלול שיקולי הצדק היחסי בין הצדדים, ועשוי להיות כי התנהגותו, בצירוף נסיבות נוספות, תצדיק הפחתת שיעור ההשבה הניתנת לו, או אף שלילתה.
בעניינינו, בנקודת הזמן המכרעת לבחינת אומד דעתם של הצדדים – מועד חתימתם על הסכם הפרישה, הסכימו הנתבעים בכפוף לפרישתה המוקדמת של התובעת לוותר על השבתם של הכספים ששולמו לה ביתר. יש לראות באומד דעתם של הנתבעים דאז כאומד דעתם היום – ומשמעו ויתור על השבת הכספים.
כמו כן, אף לאורך התנהלות ההליך שבפני
נו, הצהירו הנתבעים כי במידה ותמשוך התובעת את תביעתה יחזרו בהם מן התביעה שכנגד. אם כך – התביעה שכנגד מהווה מעין תביעה "התלויה" בגורל התביעה העיקרית – ובדחותה אין התביעה שכנגד עוד עומדת לבדה.

3. על יסוד הוראות הדין המתירות לבית הדין לפטור מחובת השבה, מקום בו נדרש הדבר לשם עשיית צדק, יש ליתן משקל גם לנקודת הזמן בה התקשרו הצדדים בהסכם הפרישה, בין היתר לכך, שהתובעת הועסקה משך כ- 25 שנה בעירייה לשביעות רצונם של הממונים עליה ולכך שהיא כיום גמלאית אשר דרכה המקצועית באה לידי מיצוי עם פרישתה.

4. כעולה מעדותה של התובעת (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 14.12.08 ש' 4-9) ומהמסמכים שצורפו לתצהיר התובעת (נספחים כו/1-2 לסיכומי התובעת) בדבר היותה מוכרת 100% בנכות כללית ועל היעדר כושרה להשתכר אין היא מסוגלת לחזור לעבודה ולכן, אין השבה הדדית אפשרית בנסיבות העניין.
על כן, ברור אפוא, כי השבה חד צדדית של הסכומים ששולמו לה ביתר לעירייה כאשר מנגד תיוותר התובעת בפרישה המוקדמת ולא תשוב לעבודתה - תהא בלתי צודקת בנסיבות העניין ואף מנוגדת לעיקרון השבת המצב לקדמותו ולתכליתו של סעיף 9 לחוק התרופות.

5. במסגרת השיקולים לפי הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר, ביניהם כללי היושר, מוסמך בית המשפט לשקול במקרים יוצאי דופן את התנהגותם של הצדדים שברקע תביעת ההשבה, ולהורות על היקף השבה כנגזר מהתנהגות זו. במצבים אלה, התנהגות הצדדים נבחנת על רקע הקודם להתקשרות ביניהם, על בסיס נסיבות שאירעו במהלך תקופת ההתקשרות, ואפשר גם על פי נסיבות שאירעו לאחר ביטול החוזה.
בענייננו יש להביא בחשבון, מחד, את מידת רשלנותם של הנתבעים, שבפרק זמן ארוך כל כך, לא גילו טעותם בדבר הדרגות החורגות ומאידך, מבחינתה של התובעת - הנתבעת שכנגד – לא הובאה ראיה כלשהי בדבר חוסר תום-לבה בקבלתה את התשלום החורג.

6. העדר תום לב או התנהגות עוולתית של נתבע (בעניינינו – התנהגות התובעת בעצם הגשת התביעה) אינם שוללים בהכרח, ובכל מקרה, את תחולת הגנת הפטור או הפחתת ההשבה לגביו. שיקולי צדק יחסי בהשבה עשויים לעיתים, גם אם במקרים נדירים, להצדיק מתן הגנה גם לנתבע כזה (פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב', 29.5).

7. הטענה בדבר "עשיית עושר" אינה יכולה לעמוד לעירייה, שעה שהיא עצמה ביקשה לשים קץ ליחסיה עם התובעת עת חתמה על הסכם פרישה בו העניקה תנאים מיטיבים. בעניין זה כותב פרופ' דניאל פרידמן:
"... מי שביצע תשלום או העניק טובת הנאה אחרת מתוך כוונה "לחתום את הפרשה" אינו זכאי להשבה. היעדר הזכות להשבה נובע מכוונת המשלם עצמו לסיים את העניין... טעמי צדק וטעמים מעשיים מחייבים שמי שבמקום להתגונן – משלם, לא יינתן לו לאחר מכן לחזור בו ולפתוח את העניין מחדש..." (ד. פרידמן, "דיני עשיית עושר ולא במשפט" (תשמ"ב-1982), 52).

8. זכות ההשבה לא נועדה להוות עונש או סנקציה על הפרת חוזה אלא למנוע התעשרות שלא כדין כתוצאה מהתקשרות שבוטלה או נמצאה בטלה.
קבלת התביעה שכנגד להשבת מלוא הסכומים ששלומו לתובעת ביתר במסגרת חוזה העסקתה, תביא לתוצאה לפיה על התובעת יהא להשיב לעירייה סכום המגיע כדי 500,000 ₪, זאת, כ"עונש" על הגשת תביעתה למימוש זכויותיה כעובדת. תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם מטרת ההשבה והיא אינה סבירה ותחושת הצדק לא תסבול אותה.
לאור כל האמור לעיל, בנסיבות אלו, יהא בחיובה של התובעת להחזיר רטרואקטיבית הסכומים שקיבלה ביתר, ובפרט כיום משאינה מסוגלת להשתכר, משום דרישה בלתי מוצדקת כלפיה.

מעבר לנדרש יוסף, כי מלבד הוראות החוק הפוטרות מחובת ההשבה והחלות בענייננו, אין להתעלם גם מנוסח לשונו של סעיף 15 להסכם הפרישה - המתנה על זכות דרישת ההשבה:"15. הפרישה ביוזמת העירייה הינה לאחר שמשרד האוצר אישר (ע"י מר שמואל נחמני) את ביטול דרישת החזרת הכספים באופן מלא ומוחלט, כאמור בישיבת השימוע בפני
ו מיום 09/03/04".

מאחר ודיני עשיית עושר הינם בגדר "דין מרשה" (דיספוזיטיביים) מהטעם שמדובר בדיני ממונות, אין סיבה למנוע מהצדדים להסכים לגביהם. טעם זה כוחו יפה גם לעניין סעיף 9 לחוק התרופות.
מכאן, שהצדדים רשאים לקבוע מראש בחוזה שביניהם הסדרי השבה ויכולים הם גם לשלול לחלוטין את ההשבה או סוג של השבה. מסקנה זו נובעת מעקרונות חופש החוזים.
כך הביע הש' מצא בע"א 588/87 אליעזר כהן נ' צבי שמש, פ"ד מה(5) 297, 325, כי : "אם הותנה בחוזה שלא תחול חובת השבה (בכלל או במקרה נתון), וההתנאה אינה מנוגדת לתקנת-הציבור, גוברת ההסכמה על החוק...".

משכך, ניתן לראות בהתנאה זו של העירייה בסעיף 15 להסכם הפרישה (אשר אושרה על ידי הממונה על השכר), משום מניעה לדרוש השבה וזאת על אף הוראות חוק החוזים וחוק התרופות.

מכל האמור לעיל עולה, כי יש לדחות את התביעה שכנגד.

12. לסיכום:

א. תביעת התובעת נדחית על כל רכיביה.

ב. התביעה שכנגד - נדחית.

ג. הצדדים יפעלו על פי הסכם הפרישה מיום 29.4.04.

ד. בהתאם לקביעתנו כי הסכם הפרישה הינו שריר ותקף – על הנתבעים לשלם לתובעת את הפרשי הגמלה שהופחתה בהתאם להחלטת הממונה על השכר מיום 22.4.07 החל מחודש מאי 2007, בהתאם לשיעורים הקבועים בהסכם הפרישה.

13. הוצאות משפט – בהתחשב בהליכים הארוכים והמורכבים שהתנהלו בתיק אשר נגרמו כתוצאה מיוזמת התובעת לפעול בניגוד להסכם הפרישה ולהגיש תביעתה, על התובעת לשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכ"ט בסכום של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ.

14. הצדדים רשאים להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין.

ניתן היום, כח באלול תש"ע, 7 בספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.
עידית איצקוביץ
, שופטת

מר אילן בוברוב
נציג עובדים

מר ישראל פרידמן
נציג מעבידים
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת
תע"א 1063-06 שולה טובול
נ' אלי ברדה - ראש עיריית מגדל העמק

ואח'
1 מתוך 34









תעא בית דין אזורי לעבודה 1063/06 שולה טובול נ' אלי ברדה - ראש עיריית מגדל העמק, עיריית מגדל העמק, מדינת ישראל- הממונה על השכר במשרד האוצר (פורסם ב-ֽ 07/09/2010)











תיקים נוספים על שולה טובול
תיקים נוספים על אלי ברדה - ראש עיריית מגדל העמק
תיקים נוספים על עיריית מגדל העמק
תיקים נוספים על מדינת ישראל- הממונה על השכר במשרד האוצר




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט