נצבא חברה להתנחלות בע"מ,נצבא החזקות 1995 בע"מ - משה קול,נולטון אחזקות בע"מ,קילרני השקעות בע"מ,בזאר שטראוס בע"מ

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
נצבא חברה להתנחלות בע"מ נצבא החזקות 1995 בע"מ משה קול נולטון אחזקות בע"מ קילרני השקעות בע"מ בזאר שטראוס בע"מ
 
נצבא חברה להתנחלות בע"מ,נצבא החזקות 1995 בע"מ - משה קול,נולטון אחזקות בע"מ,קילרני השקעות בע"מ,בזאר שטראוס בע"מ
תיקים נוספים על נצבא חברה להתנחלות בע"מ | תיקים נוספים על נצבא החזקות 1995 בע"מ | תיקים נוספים על משה קול | תיקים נוספים על נולטון אחזקות בע"מ | תיקים נוספים על קילרני השקעות בע"מ | תיקים נוספים על בזאר שטראוס בע"מ |

64610
1284/02 עא     23/03/2004




עא 1284/02 נצבא חברה להתנחלות בע"מ,נצבא החזקות 1995 בע"מ נ' משה קול,נולטון אחזקות בע"מ,קילרני השקעות בע"מ,בזאר שטראוס בע"מ




1
בתי המשפט
ה"פ 1284/02
בבית המשפט המחוזי בירושלים
23/03/2004

כבוד השופט יהונתן עדיאל

בפני
:

1. נצבא חברה להתנחלות בע"מ

2. נצבא החזקות 1995 בע"מ

בעניין:
המבקשים
ע"י ב"כ עו"ד אורי ברימר
- נ ג ד -
1. משה קול
ע"י ב"כ עו"ד רוני קול
2. נולטון אחזקות בע"מ

3. קילרני השקעות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד בעז פייל
ממשרד עוה"ד ארנון ושות'

4. בזאר שטראוס בע"מ
המשיבים
ע"י ב"כ עו"ד אבירם מזרה

פסק דין
1. 1. בקשה על דרך המרצת פתיחה שהוגשה על ידי נצבא חברה להתנחלות בע"מ
ונצבא החזקות בע"מ (להלן, בהתאמה, - נצבא א' ונצבא ב', או המבקשות) נגד משה קול

(להלן - המשיב), נולטון אחזקות בע"מ
וקילרני השקעות בע"מ
(להלן - המשיבות 2 ו- 3) ובזאר שטראוס בע"מ
(להלן - המשיבה 4).

2. 2. הבקשה הנה למתן

פסק דין
הצהרתי הקובע כי, פסק בוררות שניתן בהליך בוררות שקוים בין המבקשות לבין המשיב בפני
הבורר, כב' השופט (בדימוס) אהרון פרוינד, שאושר על ידי בית משפט זה, המסדיר את יחסי הצדדים בקשר לבית המשותף ברח' יד חרוצים 22 בירושלים (להלן - הבית), בטל לגבי המבקשות מיום מכירת חלקן בבניין, ומאותו מועד חל על הבעלים ו/או המחזיקים בנכס דהיינו המשיבות 2-3 או המשיבה 4 רוכשות הנכס.

3. 3. השתלשלות האירועים הייתה כדלקמן:

ב-30.5.82 נחתם ההסכם בין המשיב לבין נצבא א' לפיו רכשה האחרונה יחד עם טלקר בע"מ ונוע בע"מ חלק מזכויות המשיב בבית המשותף (להלן - הנכס").

לגבי החניון אשר עומד במרכז המחלוקת בין הצדדים בהליך זה, נקבע באותו הסכם, (סעיף 8ד'), כי שטח החניה במבנה יוצמד במשותף לנכס (שנרכש על-ידי נצבא) וליחידת אולם השמחות (שנותרה בבעלותו של המשיב) כרכוש משותף. הצדדים הסדירו ביניהם באותו הסכם את השימוש בחניון, באופן שבין השעות 7:00 עד 19:00 השימוש בחניון יהא שימוש בלעדי של נצבא וביתר הזמן יהא החניון בשימוש בלעדי של המשיב (פרט לפריקה וטעינה שתתאפשר לצדדים גם מחוץ לשעות האמורות, ופרט לעשרה מקומות חניה שיוכל המשיב להקצות לבעלי נכסים אחרים במבנה). לפי ההסכם, נצבא התחייבה להשאיר את החניון בסוף כל יום עבודה כשהוא נקי ופנוי מכל חפץ מתקן או פסולת. בין הצדדים הוסכם, כי הוראות אלה בדבר השימוש המשותף בחניון יירשמו בתקנון הבית המשותף (דבר, שכפי שאני מבין, לא בוצע).

בסעיף 9 להסכם נקבע, כי "הקונה יהא רשאי להעביר את זכויותיו על-פי הסכם זה לאחר או לאחרים, בשלמות ו/או בחלקים, ובלבד שימלא את כל התחייבויותיו לפי הסכם זה עד לאותו יום וימשיך להיות אחראי לביצוע כל יתר ההתחייבויות על-פי הסכם זה על-ידי הבא במקומו".

בהמשך, מכרו טלקר בע"מ ונוע בע"מ את חלקן בנכס לנצבא א', כך שזו האחרונה נותרה הרוכשת היחידה של הנכס.

ב-7.1.96 מכרה נצבא א' את זכויותיה בנכס לנצבא ב'.

בין המשיב למבקשות נפלו מחלוקות לגבי הבית והשימוש בחניון והם קיימו בעניין זה הליך של בוררות בפני
כב' השופט (בדימוס) אהרון פרוינד. ביום 5.8.98 ניתן פסק הבוררות. לגבי השימוש בחניון, שבו מתמקד ענייננו, נקבע בפסק הבוררות (סעיף 21), שעל המבקשות לקיים את החיובים שנטלה על עצמה נצבא א' על-פי סעיפים 8ג' ו-8ד' להסכם ולפנות את החניון כל יום החל מהשעה 19:00 עד לשעה 07:00 של הבוקר למחרת. עוד נקבע בפסק הבוררות, שהמבקשות תשלמנה למשיב פיצוי בסך של 200 ₪ בגין כל מכונית, שאינה שייכת למשיב 1 או לבאים מכוחו, אשר תמצא בחניון אחרי השעה 19:00 מדי יום.

ב-5.7.00 אושר פסק הבוררות בבית המשפט המחוזי בירושלים וקיבל תוקף של

פסק דין
.

לאחר מתן פסק הבוררות, אך קודם לאישור על ידי בית המשפט, ביום 6.5.99, העבירה נצבא ב' את זכויותיה בנכס למשיבות 2 ו-3. סעיף 6.5 להסכם שבין הצדדים הסדיר את אחריותה של נצבא לחיובים שהוטלו עליה בפסק הבוררות לגבי החניון עד למועד העברת הזכויות ולאחריו. לגבי החיובים האחרונים נקבע בהסכם כי "בכפוף לאמור בסעיפים 6.2 לעיל ו-6.5 להלן, לאחר החתימה על הסכם זה לא תהא המוכרת אחראית, בכל צורה היא, לקיום וביצוע פסק הבוררות והקונה תבוא לכל דבר ועניין במקום המוכרת".

ביום 16.3.01 נמכר הנכס על-ידי המשיבות 2-3 למשיבה 4. גם בהסכם זה נטלה על עצמה הקונה (המשיבה 4) התחייבות לקיום וביצוע פסק הבוררות במקום נצבא.

4. 4. בבקשתן ביקשו המבקשות להצהיר כי פסק הבוררות ופסק הדין של בית המשפט המחוזי שאישר אותו יבוטלו כלפיהן ויחולו על הבעלים ו/או המחזיקים בנכס, דהיינו על המשיבות 2-3 או על המשיבה 4 - רוכשות הנכס. זאת, לפי הטענה, עקב שינוי מהותי של הנסיבות על יסודן ניתן פסק הדין, דהיינו, עקב העברת זכויותיה של נצבא ב' בנכס לאחר.

בסיכומיהן שינו המבקשות טעמן, והפעם הן ביקשו, כסעד עיקרי, לפרש את פסק הדין ולא לבטלו. כך הן טוענות בסיכומיהן: "עניינה של תובענה זו הוא בפירושו הנכון של פסק הבוררות" (סעיף 1 לסיכומים). וכן: "המבקשות טוענות כי מקריאת פסק הבורר עולה בבירור כי כוונתו הייתה להסדיר אחזקה משותפת של הנכס בין בעליו המשותפים. זו מטרתו וזו תכליתו של פסק הבורר. ועל כן משעה שאחד הבעלים המשותפים (המבקשת 1) חדל להיות בעלים ומחזיק בנכס אין כל הגיון וטעם משפטי לפרש את פסק הבורר כמכוון להמשיך ולהשית עליו חיוב הנובע מבעלות ואחזקה משותפת בנכס, אשר אינם מתקיימים עוד" (סעיף 12 לסיכומים). "יש לפרש את פסק הבורר על-פי נסיבותיו והעובדות העומדות ביסודו, כפסק המכוון להסדיר חיובים המתקיימים, כל עוד מתקיימות אותן נסיבות ואותן עובדות העומדות ביסודו של החיוב על-פי הפסק" (סעיף 13).
לחלופין חוזרות המבקשות גם בסיכומיהן על הטענה כי "יש להורות כי עם השינוי המהותי בנסיבות ראוי "לפתוח מחדש העניין שנדון בפסק הבוררות" (סעיף 15 לסיכומים).

5. 5. המשיבות מבקשות לדחות את הבקשה על יסוד שני טעמים עיקריים. ככל שמדובר בביטול או שינוי פסק הבוררות או פסק הדין, הן טוענות שבית המשפט סיים את מלאכתו עם מתן פסק הדין המאשר את פסק הבוררות והוא אינו רשאי כיום להוסיף או לגרוע מפסק הדין שניתן. לטענתם, שוגה ב"כ המבקשים בכך שהוא מבקש ללמוד לענייננו גזירה שווה מההלכה החלה על פסקי דין שניתנו בהסכמה או פסקי דין בענייני מזונות, שם הכלל הוא אכן שבית המשפט רשאי לשנות את פסק הדין עם שינוי הנסיבות.

לטענת המשיבות, בית המשפט גם מנוע מלפרש את פסק הדין, אלא על-פי בקשה המוגשת לו על ידי יו"ר ההוצאה לפועל לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל.

6. 6. עמדתן של המשיבות לגבי הסוגיה הראשונה (שינוי או ביטול פסק הדין) אינה מקובלת עלי. אכן, בית המשפט סיים את מלאכתו עם מתן פסק הדין המאשר את פסק הבוררות. אולם, הכלל של גמר המלאכה אינו חל על פסקי דין מהסוג שלפנינו, שביצועם הולך ונמשך גם לאחר מתן פסק הדין. המלומדת נ. זלצמן הסבירה נושא זה הסבר היטב בספרה מעשה בית דין בהליך אזרחי:

"

פסק דין
שביצועו הולך ומתמשך גם בעתיד אינו

פסק דין
סופי המסיים אחת ולתמיד את הסכסוך בתובענה, אלא הוא ניתן לבחינה מחדש, לשינוי ואף לביטול על-ידי בית המשפט שנתנו כאשר חל שינוי מהותי במערכת הנסיבות שהיוו לו תשתית עובדתית. משום טיבו של הפסק, שהוא קובע זכויות וחבויות לעתיד לבוא, הוא פוסק במערכת יחסים ההולכת ומתמשכת לפי טבעה, הוא מביא לסיומה של המחלוקת באורח זמני ומותנה בלבד; לאמור, כל עוד היא נשענת על מערכת עובדות מסוימת. כאשר התחולל שינוי באותה מערכת עובדתית, באופן שהמשך ביצועו של החיוב שבפסק הופך בלתי צודק כלפי אחד מבעלי הדין, התובע או הנתבע, קמה לאותו בעל דין עילה לפתוח בדיון מחודש במחלוקת, על מנת להתאים את הפסק למציאות העובדתית החדשה שנוצרה. כך, למשל, פסק מזונות או פסק החזקת ילדים או פסק-דין בנזיקין הפוסק תשלומים עתיים בגין נזקי גוף. הוא הדין אף לגבי פסק-דין המטיל על הנתבע חיוב להימנע מלבצע פעולה מסוימת בעתיד".

(שם, עמ' 279).

וראה לעניין זה גםspencer bower & turner, the doctrine of res judicata, paras 172-173.

פסק הדין במקרה שלפנינו מטיל על המבקשות, למעשה, צו עשה אשר מחייב אותן לפנות את החניון בשעות מסוימות ולשלם למשיב פיצוי אם לא יעשו כן. מדובר בחיוב מתמשך. לפיכך, נופל פסק הדין, בעיקרון, בגדר החריג לכלל של גמר המלאכה שנזכר לעיל, המאפשר לבית המשפט לבחון את פסק הדין מחדש אם חל שינוי מהותי בנסיבות.

7. 7. השאלה הבאה העולה, שאליה הצדדים לא התייחסו בסיכומיהם, הנה איזו ערכאה תדון בבקשה לשינוי פסק הדין. כפי שמסבירה פרופ' זלצמן בספרה, את התביעה יש להגיש באותו בית-משפט שנתן את הפסק, "שכן, משום טיבו המסוים של פסק הדין, לא הסתיימה מלאכת השיפוט באותו הליך ולא 'נסגר' תיק בית המשפט" (שם, בעמ' 279).

8. 8. במקרה שלפנינו מדובר בפסק בוררות שאושר על-ידי בית המשפט. בנסיבות העניין, אני סבור שאין מקום להפנות את הצדדים חזרה להליך הבוררות. איש מהצדדים גם לא הציע זאת. לפיכך, הואיל ומדובר בפסק בוררות שאושר על-ידי בית-משפט זה, דומה שזו הנה אכן הערכאה הראויה לדון בבקשה הנוכחית לשינוי הפסק.

9. 9. עדיין נשאלת השאלה, האם במקרה שלפנינו, אכן מדובר בשינוי נסיבות מהותי אשר מצדיק את פתיחת הדיון במחלוקת שבין הצדדים מחדש. בחינת פסק הבוררות, מלמדת שנקודת המוצא שביסוד הפסק הייתה שהצדדים שותפים בנכס ומכוח שותפות זו וההסכמים שנעשו בין הצדדים, יש להסדיר את חלוקת השימוש בנכס. כך נקבע בסעיף 21 של פסק הבוררות, שהוא הסעיף שדן בחיובי הצדדים בקשר לחניון: "נצבא וקול
שותפים בחניון בזכויות שוות, כאשר לכל אחד מהם זכות שימוש בלעדי בו בשעות מסוימות. חובתו של כל שותף להעמיד את החניון לרשות שותפו בשעה היעודה ...".

מכאן שפסק הבוררות בוסס, בין היתר, על ההנחה שנצבא וקול
הנם שותפים בחניון, והסדר חלוקת השימוש כפי שנקבע על ידי הבורר, הוא הסדר חלוקת שימוש בין שותפים. משתמה השותפות, מצב דברים זה, שעליו בוסס פסק הבוררות, השתנה מן הקצה אל קצה. בנסיבות אלה, לאחר שנצבא העבירה את זכויותיה בנכס לאחרים, לא ניתן עוד להשתית את היחסים בינה לבין המשיב לגבי החניון על פסק הבוררות.

10. 10. מאידך, מסתבר שהחוזה בין המשיב לבין נצבא משנת 1982 צפה גם סיטואציה זו, שבה נצבא תעביר את זכויותיה בנכס לאחר. בקדמם פני אפשרות כזאת, קבעו הצדדים בהסכם, כפי שכבר נאמר, כי "הקונה יהא רשאי להעביר את זכויותיו על-פי הסכם זה לאחר או לאחרים, בשלמות ו/או בחלקים, ובלבד שימלא את כל התחייבויותיו לפי הסכם זה עד לאותו יום וימשיך להיות אחראי לביצוע כל יתר ההתחייבויות על-פי הסכם זה על-ידי הבא במקומו".

11. 11. לאור כך, העברת זכויותיה של נצבא למשיבות 2-3 לא פטרה אותה מחיוביה כלפי המשיב על-פי החוזה שביניהם, והיא אחראית, כפי שנקבע בחוזה, גם בשלב זה שבו הנכס נמצא בבעלותן של המשיבות 2-3, "לביצוע כל יתר ההתחייבויות על-פי הסכם זה על-ידי הבא במקומו".

12. 12. אולם, בינתיים העבירו גם המשיבות 2-3 (שרכשו את הזכויות בנכס מנצבא) את זכויותיהן בנכס למשיבה 4. האם נצבא אחראית כלפי המשיב לקיום התחייבויותיה לפינוי החניון גם לאחר העברת הזכויות למשיבה 4?

13. 13. על שאלה זו אני סבור שיש להשיב בשלילה. מבחנה מילולית מסקנה זו מתבקשת מלשון החוזה, לפיו נצבא תמשיך להיות אחראית למילוי התחייבויותיה בקשר לחניון "על ידי הבא במקומו". משמעות הביטוי "הבא במקומה" תיגזר מהאמור ברישא של הסעיף, המתיר לנצבא להעביר את זכויותיה על-פי ההסכם "לאחר או לאחרים". דהיינו, אותו אחר או אחרים שאליו העבירה נצבא את הזכויות בנכס, כפי שהותר לה לעשות על-פי הרישא של הסעיף, הוא זה שבא במקומה לצורך מילוי ההתחייבויות להן היא אחראית על-פי ההסכם.

14. 14. פרשנות זו מתבקשת גם מהגיונו של ההסכם. שהרי אין זה סביר להטיל על נצבא אחריות על נצבא אחריות בגין מעשיהם של כל מי שיקבלו את הזכויות בנכס בעתיד עד סוף כל הדורות. מה גם שכאשר מדובר בנעברים הבאים (אחרי המשיבות 2-3), מדובר ברוכשים שאינם מוכרים לנצבא, אין לה עמם קשר חוזי, ואין ביכולתה לכפות עליהם לקיים את התחייבותה כלפי המשיב.

15. 15. נצבא טוענת כי היא פטורה מחיוביה כלפי המשיב (בנוסף על טענת שינוי הנסיבות) גם מכוח החוזה שנעשה בינה לבין המשיבות 2-3, לפיו הוסכם שכל החובות והזכויות של המבקשות בנכס, לרבות הזכויות והחובות על-פי פסק הבוררות, יועברו לרוכשות.

16. 16. בהסכם זה אין כדי לפטור את נצבא מחיוביה כלפי המשיב. שכן מדובר בהמחאת חוב, שלפי סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969, לא ניתן לבצע ללא הסכמת הנושה (המשיב), הסכמה שבמקרה זה לא ניתנה.

17. 17. המסקנה המתבקשת היא, שנצבא אחראית לקיום החיוב לפינוי החניון בשעות שנקבעו בהסכם בינה לבין המשיב עד להעברת הזכויות בנכס מהמשיבות 2-3 למשיבה 4. לאחר מועד זה, אין על נצבא עוד אחריות כלפי המשיב בעניין זה.

18. 18. עד כאן לגבי עצם אחריותה של נצבא לפינוי החניון. שאלה נוספת עולה לגבי סכום הפיצוי שנקבע בפסק הבוררות, המטיל על נצבא תשלום פיצוי בסכום של 200 ₪ לכל מכונית שלא תפונה מהחניון בכל יום לאחר השעה 19:00.

19. 19. לדעתי תוקפו של חיוב זה פג עם העברת הזכויות בחניון מנצבא למשיבות 2-3. מסקנה זו מבוססת על מספר טעמים. ראשית, חיוב זה נקבע בפסק הבוררות, ולא בהסכם. פסק הבוררות, כפי שהוסבר לעיל, הסדיר את יחסיהם של נצבא והמשיב כשותפים בבעלות על החניון, והוא לא התיימר להסדיר את יחסיהם לאחר תום יחסי השותפות. מכאן, שהחיוב בפיצוי שנקבע בפסק הבוררות אינו חל עוד על נצבא לאחר העברת זכויותיה בנכס למשיבות 2-3. זאת, בניגוד לעצם החיוב בפינוי החניון (ללא קשר לגובה הפיצוי בגין הפרתו של חיוב זה), שמקורו בחוזה שבין נצבא לבין המשיב, אשר חל על נצבא על-פי החוזה, גם לאחר העברת הנכס למשיבות 2-3. שנית, ספק בעיני אם הבורר היה מטיל על נצבא פיצויים בהיקף כזה, בהתייחס למעשים או מחדלים המתבצעים על ידי אחרים (המשיבות 2-3) שאינם בשליטתה.

20. 20. המסקנה היא שתוקפו של החיוב בתשלום הפיצוי בסכום של 200 ₪ לכל מכונית שלא תפונה מהחניון בכל יום לאחר השעה 19:00, פג עם העברת הזכויות מנצבא למשיבת 2-3. בכך אין כדי לומר שנצבא אינה חייבת לפצות את המשיב בגין אי פינוי החניון (עד להעברת הזכויות בנכס למשיבה 4). אלא שפיצוי זה (שלא נדרש בהליך הנוכחי על ידי המשיב) צריך שייקבע בהתדיינות נוספת בין הצדדים, והמשיב לא יוכל לבסס תביעה זו על פסק הבוררות.

21. 21. שאלה אחרת אשר יכול שתשאל, היא מה נפקותם של החוזים שבין נצבא לבין המשיבות 2-3 ובין האחרונות לבין המשיבה 4, לגבי חיוביה של נצבא כלפי המשיב, וזאת, במערכות היחסים שבין נצבא לבין המשיבות. למשל, האם המשיבות 2-3 חייבות לפצות את נצבא בגין כל פיצוי בו תחויבנה האחרונות כלפי המשיב בשל אי פינוי החניון במועדים שנקבעו, בתקופה בה הנכס כבר עבר לבעלותן של המשיבות 2-3. או, למשל, האם החוזים שבין נצבא לבין המשיבות הקימו עילת תביעה למשיב כלפי האחרונות, בהיותם חוזים לטובת צד שלישי (המשיב).

22. 22. בנושא זה אינני נדרש לדון. שכן הבקשה לא התייחסה למישורי יחסים אלה וכולה נסבה על פרשנות פסק הבוררות ועל המחאת חיובי המבקשות (כלפי המשיב) למשיבות.

23. 23. התוצאה היא שאני מצהיר כי חיובי המבקשות כלפי המשיב בהקשר לחלוקת השימוש בחניון על-פי פסק הבוררות תמו עם העברת הנכס מנצבא למשיבות 2-3. החיובים החוזיים של נצבא כלפי המשיב בעניין חלוקת השימוש בחניון, בכלל זה פינוי החניון בכל יום בין השעות 19:00 ל - 07:00 (ביום שלמחרת) נותרו על כנם עד למועד העברת הנכס מהמשיבות 2-3 למשיבה 4, והם בטלו החל ממועד זה.

הואיל והמבקשות קיבלו רק חלק מהסעדים שהתבקשו על ידן, אין צו להוצאות.
ניתן היום, א' בניסן תשס"ד (23 במרץ 2004), בהעדר.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
י' עדיאל, שופט









עא בית משפט מחוזי 1284/02 נצבא חברה להתנחלות בע"מ,נצבא החזקות 1995 בע"מ נ' משה קול,נולטון אחזקות בע"מ,קילרני השקעות בע"מ,בזאר שטראוס בע"מ (פורסם ב-ֽ 23/03/2004)













להסרת פסק דין זה לחץ כאן