מוסטנג אחזקות (1997) בע"מ - שמואל בן ששון,המציידים בע"מ

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
מוסטנג אחזקות (1997) בע"מ שמואל בן ששון המציידים בע"מ
 
מוסטנג אחזקות (1997) בע"מ - שמואל בן ששון,המציידים בע"מ
תיקים נוספים על מוסטנג אחזקות (1997) בע"מ | תיקים נוספים על שמואל בן ששון | תיקים נוספים על המציידים בע"מ |

68322
120795/01 א     25/04/2004




א 120795/01 מוסטנג אחזקות (1997) בע"מ נ' שמואל בן ששון,המציידים בע"מ





מוסטנג אחזקות (1997) בע"מ

בעניין:
התובעת
יגאל מזרחי

ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
1 . שמואל בן ששון

2 . המציידים בע"מ
הנתבעים
פאיז פאנוס

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין
1. מהות התביעה:
זוהי תביעה לפינוי וסילוק יד הנתבעים מן החנות (להלן: "החנות" או "המושכר") הנמצאת ברח' בית אשל 17 ביפו, הידוע כגוש 7071 חלקה 54 (להלן: "הנכס") ולהחזרתה לתובעת כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ מטעמם.

2. עיקרי המסכת העובדתית:
א. התובעת רכשה את חלקה 54 וכן חלק מחלקות 51-53 בגוש 7071 מרשות הפיתוח כמפורט בהסכם המכר מיום 17/12/97 (חוזה המכר צורף כנספח א' ל- ת/2), והינה הבעלים הרשומים של הנכס (נסח רשום מקרקעין צורף כנספח ב' ל- ת/2).
ב. הנתבע 1 ואביו המנוח שכרו את החנות מרשות הפיתוח באמצעות "עמידר", כמפורט בהסכם השכירות מיום 1/10/85.
3. הפלוגתאות בין הצדדים:
טענות התובעת:
הנתבעים ו/או מי מטעמם הפרו את תנאי חוזה השכירות בדרכים הבאות:
א. העבירו את החזקה בחנות למחזיקים אחרים.
ב. עשו ועושים שימוש בחנות בניגוד לקבוע בהסכם השכירות.
ג. אינם משלמים דמי שכירות במשך תקופה ארוכה.

טענות הנתבעים:
א. הנתבע 1 מעולם לא קיבל הודעה כי התובעת רכשה את הנכס מרשות הפיתוח.
ב. הנתבעת 2 איננה מחזיקה בחנות.
ג. הנתבע 1 ואביו המנוח שילמו דמי מפתח בגין שכירת החנות, והיו לדיירים מוגנים בה.
ד. הנתבע 1 פרע עד חודש יולי 1996 כל חוב עבור דמי השכירות ולאחר מכן המשיך לשלם את דמי השכירות באמצעות הוראת קבע בבנק.
ה. רשות הפיתוח המשיכה לגבות דמי שכירות עד לחודש דצמבר 1997, אך לאחר מכן הפסיקה לגבות את דמי השכירות באמצעות הוראת הקבע של הנתבע 1 וזאת מבלי להודיע לו על כך.
ו. הנתבע 1 ואביו המנוח לא ביצעו כל הפרה של חוזה השכירות, ורשות הפיתוח ידעה על הנעשה במושכר ולא התנגדה לכך.
ז. במידה והתביעה לפינוי תתקבל, יש להעניק לנתבע 1 סעד מן הצדק.
4. המסכת הדיונית:
בתיק הוצגו ונשמעו ראיות:
מטעם התובעת:
2 מסמכים של עיריית תל-אביב - יפו הוגשו וסומנו ת/1.
עת/1 גברת רחל מונד העידה ונחקרה בחקירה נגדית.
עת/2 מר יוסף כהן נחקר על תצהירו ת/2.

מטעם הנתבעים:
עה/1 מר שמואל בן ששון
נחקר על תצהירו נ/1.
עה/2 מר רוני יהודה העיד ונחקר חקירה נגדית.

5. הכרעה:
לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בחנתי את העדויות השונות ואת החומר המצורף המצוי בתיק וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

להלן נימוקי למסקנה זו:

6. האם הנתבע 1 דייר מוגן בחנות?
בכתב התביעה, התובעת אינה מפרטת את מעמדו של הנתבע 1 במושכר, אך בסיכומיה מטילה ספק מפורש לגבי היותו דייר מוגן בחנות, וטוענת כי לא הוכיח זאת.
הנתבע 1 טוען כי הוא ואביו המנוח שילמו דמי מפתח עבור המושכר ולפיכך הינו דייר מוגן במושכר.
עוד טוען הנתבע 1 כי הקבלה לתשלום דמי המפתח הושמדה בשריפה שהייתה בחנות ביחד עם מסמכים נוספים.
בסעיף 2 (א) בחוזה השכירות, אשר למעשה אינו חתום ע"י הצדדים אך היווה בסיס ליחסי הצדדים עוד משנת 85, נקבע כי לדמי השכירות יוספו הפרשי הצמדה לפי ס' 52 (א) לחוק הגנת הדייר.
בסעיף 6 (ו) לחוזה נקבע כי:

"במקרה של העברת המושכר לדייר אחר לא יהיה השוכר רשאי לנכות מהסכום הכללי של דמי המפתח את הסכום שהוא או דייר קודם השקיעו במבנה של המושכר לשם שינויים או שכלולים יסודיים. השוכר מסכים בזה במפורש על הניכוי הנובע מסעיף 82 של חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב - 1972".

מסעיפים אלה עולה כי מדובר בחוזה שכירות מוגנת אשר שולמו עבורה דמי מפתח.
בנספח יב' ל- ת/2 שהינו דו"ח שמאי מקרקעין שהוזמן ע"י חברת י.ג. מתאר ניהול ופיתוח בע"מ שניהלה את הנכס, עבור רשות הפיתוח, נקבע בסעיף 6.2 בעמוד 4 כי:
"כפי שנמסר, הסככה, המחסנים והקיוסק מוחזקים בידי דיירים מוגנים. הסככה והמחסנים ע"י דייר אחד וקיוסק ע"י דייר שני".
באותה תקופה החנות שימשה כקיוסק, כך שהכוונה הייתה לכך שהנתבע 1 הינו דייר מוגן בחנות.
גם בעמ' 2 להסכם המכר נקבע כי בחלקה 54 ישנם שני דיירים בדמי מפתח.
לעניין זה טוענת התובעת ע"י מר יוסף כהן כי: "יש שם אדם נוסף שטוען לזכויות דיירות מוגנת. אני יכול לומר לך כי כאשר המינהל נדרש לסוגיה זו הוא טען שלא בן ששון סאנטו הוא הדייר". (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 13-15).

עה/2 מר רוני יהודה שהיה מנהל המכר של חברת י.ג מתאר ביפו ואחראי על המכרזים שפרסמה החברה מסביר כי:

"ת. בחוזה המכר אין שמות של דיירים. בשנת 96 כאשר מחלקת המכר עסקה בעריכת המכרז, הופיעו ברשימות, במסמכים הפנימיים שני דיירים מוגנים - האחד, יקיר כהן והשני בן ששון שמואל. כפי הנראה התבססה מחלקת המכר על הסכם שכירות, הנראה הסכם שכירות מוגן, לא חתום משנת 85...
ש... בהסכם המכר בדף מסכם 2 מול חלקה 54 - מצויין 2 דיירים בדמי מפתח, כלומר, לא חל שינוי?
ת. נכון. אין שם אחר מלבד בן ששון וכהן לא צץ פתאום" (עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 3-17).

מסקנה:
שוכנעתי מהראיות לעיל כי הנתבע 1 הינו דייר מוגן במושכר.

7. עילת פינוי בגין הפרת תנאי שכירות:
א. הכלל המשפטי
סעיף 131[2] לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב 1972 קובע כהאי לישנא:

"על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם מבלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר ,אלה בלבד הן עילות הפינוי:
1. ...
2. הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי".

על פי טענת ב"כ התובעת התגבשו כנגד הנתבע 1 עילות פינוי מהמושכר בגין שתי הפרות של הסכם השכירות, הראשונה הינה העברת זכויות במושכר והשנייה היא שינוי מטרת השכירות.

עילות הפינוי לעיל, אינן מצויות במסגרת העילות המופיעות בסעיף 131 לחוק, ועל כן, הטוען להתקיימותן צריך להוכיח שלושה תנאים מצטברים:

א. תנאי מפורש בחוזה השכירות אשר אוסר על עשייתן של הפרות אלה [להלן: "התנאי הראשון"].
ב. התנאי הנ"ל הופר על ידי הנתבעת [להלן: "התנאי השני"].
ג. הפרת התנאי הראשון מקנה לבעל הבית את הזכות [עפ"י תנאי השכירות], לתבוע את פינוי הנתבעת מהמושכר [להלן: "התנאי השלישי"] [ד. בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 65, וכן ע"א 460/77 דרוקר נ' פלטין פ"ד לב[2] עמ' 869].

ב. מן הכלל אל הפרט:
בקרה דנן נקבע בסעיף 71 לחוזה השכירות כי:
"סעיפים 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 10, 13, 15, 17, 18 הינם תנאים עיקריים והשוכר מסכים שאם יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בסעיפים אלה, מתבטל חוזה זה מאליו והמשכיר יהיה רשאי לתבוע מייד את פינוי המושכר בלי כל צורך בהודעה או התראה איזושהי...".

כלומר, כל הפרה של אחד מהסעיפים דלעיל מקימה עילת פינוי כנגד הנתבע 1.

8. העברת זכויות במושכר, מתן רשות שימוש וכו':
א. הכלל המשפטי:
"ההלכה הפסוקה עוד מראשית שנות החמישים הבחינה הבחן היטב בין איסורים שונים שהוטלו על הדייר המוגן באשר להעברת זכויותיו במושכר ומסירתן לעומת מתן רשות שימוש במושכר, כולו או חלקו, בעוד שהדייר המוגן ממשיך להתגורר במושכר בפועל...
כדי ליצור עילת פינוי שבמרכזה מתן רשות שימוש (להבדיל ממסירת השימוש או העברת החוזה או זכות הנובעת ממנו או השכרת המושכר) יש צורך באיסור חוזי מפורש על מתן רשות שימוש, בעוד שהדייר עצמו ממשיך להתגורר במושכר. הביטוי "מסירת שימוש" משמעותו היא: מסירה זו מותנית בהעברת חזקה שפירושה העברה ממש, אשר מביאה לשלילת חזקתו של הדייר (המעביר) ומגבילה את זכויותיו למשך אותה תקופה שבה מועבר השימוש...מסירה או העברה של זכות או רשות שימוש מצד אחד, לעומת מתן רשות שימוש מצד שני, אלה מגוונים שונים ונפרדים של התנאה חוזית, ואין האיסור על מסירה או העברה של זכות או רשות שימוש כולל בתוכו איסור על מתן רשות שימוש. ואם בעל הבית מעוניין להגביל את זכותו של הדייר או למנוע ממנו להעניק לאדם כלשהו רשות שימוש במושכר, עליו לציין זאת במפורש בתנאי השכירות".
(בר-אופיר לעיל, עמ' 30-30/א).

כלומר, יש לעמוד במדויק על האיסור החוזי ולבדוק האם הופר.
ב. מן הכלל אל הפרט:
1. ס' 6 (א) לחוזה השכירות קובע כי השוכר מתחייב:
"לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו או את זכותו של המושכר או חלק ממנו וכן לא להרשות למישהו אחר להשתמש או להמשיך להשתמש במושכר או חלק ממנו וכן לא לשתף את מישהו בהחזקת המושכר או השימוש בו או בכל הנראה ממנו בלי הסכמה בכתב מראש לכך מאת המשכיר"

2. במקרה דנן טוענת התובעת כי הנתבע 1 נתן ועודנו נותן לנתבעת 2 ולגופים אחרים לעשות שימוש במושכר.
מהתמונות המצורפות כנספחים יא' 1 ו- יא' 2 ל- ת/2 ניתן לראות כי השלט התלוי על המושכר הינו של חברה בשם "המצייד
2001". ממסמכי עיריית תל-אביב - יפו אשר הוגשו וסומנו ת/1 ניתן לראות כי הנתבע 1 החליף בשנת 2000 את שמו בשמה של הנתבעת 2 כדיירת במושכר לצורך תשלום הארנונה, כאשר הכתובת הרשומה במסמכים אלה רשומה בטעות כרחוב בית אשל 19 במקום 17. גם העדה מטעם העירייה, הגב' רחל מונד מאשרת דברים אלה.
הנתבע 1 מאשר בעדותו כי העביר את הרישום בעירייה לנתבעת 2 אותה הוא מנהל והינו אחד מבעליה, עפ"י עצת רואי החשבון שלו, וכי החברה - הנתבעת 2 משלמת את ההוצאות, מע"מ והביטוח הלאומי ורוכשת את הציוד שבחנות, וכן מנפיקה את הקבלות.
מסקנה:
שוכנעתי מדברים אלה כי הנתבע 1 אכן נתן לנתבעת 2, שהינה אישיות משפטית נפרדת, לעשות שימוש במושכר ללא הסכמת הבעלים בכתב כפי שנדרש בחוזה, ובכך קמה כנגדו עילת פינוי על פי ס' 131 (ב) לחוק הגנת הדייר.

9. שינוי מטרת השכירות:
א. הכלל המשפטי:

"סעיף 16 לחוק השכירות והשאילה תשל"א 1971 מסביר את מטרת השכירות וקובע את גבולותיה בחוזים שנכרתו החל ביום 1/1/72 ואילך. הכלל שנקבע בו הוא שהדייר חייב להשתמש במושכר לפי המוסכם; אבל אם שימוש זה לא הותנה דווקא כשימוש ייחודי (בנוסח "אך ורק" או זה לא אחר) ניתן לעשות במושכר שימוש אחר שלא נקבע מפורשות בחוזה...".
(ד. בר-אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 44).

ב. מן הכלל אל הפרט:
סעיף 5 לחוזה השכירות קובע כי:
"השוכר מתחייב להשתמש במושכר ובכל חלק הימנו אך ורק למטרת חנות ולא לאיזו מטרה שהיא"

כלומר, במקרה דנן הייתה הגבלה בחוזה לשימוש ייחודי במושכר לצורך חנות.

בעמ' 35-36 לפרוטוקול מודה הנתבע 1 כי הפעיל במושכר במשך השנים קיוסק, סטקייה וגם מחסן, וזאת ללא קבלת רשות מבעלי הבית הקודמים או התובעת, כאשר ניתן לראות מהתמונות שצורפו כנספחים ז' ו-ח ל- ת/2 כי הסטקייה והקיוסק הופעלו בשנים בהן כבר הייתה התובעת בעלת הבית במושכר.
שימושים אלה במושכר חורגים מגדר ההגדרה "חנות" ומהווים שינוי במטרת השכירות, ולפיכך גם בעניין זה קמה עילת פינוי כנגד הנתבע על פי ס' 131 (2) לחוק הגנת הדייר.

10. תשלום דמי שכירות:
א. הכלל משפטי:
סע' 131 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב - 1972, קובע כהאי לישנא:
"על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי:
[1] הדייר לא המשיך לשלם דמי שכירות המגיעים ממנו
...".

"דייר חוקי אינו מעמיד את עצמו בסכנת פינוי אלא אם כן הימנעותו מתשלום דמי שכירות מגיעה לידי ניתוק של המשכיות התשלומים. כלומר: לא כל הפסקה בתשלום דמי שכירות נותנת לבעל הבית עילת פינוי נגד דיירו החוקי. עילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע".
[ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 9].

ב. נטל ההוכחה:

"בעל בית אשר תובע פינוי לפי עילה זו חייב להוכיח את העובדות שעליהן היא מושתתת, ובלשון אחרת: מוטל עליו נטל ההוכחה לקיומן של העובדות הללו. אם הדייר טוען שבעל הבית סרב לקבל ממנו דמי שכירות - אין להטיל עליו [על הדייר] את נטל ההוכחה של טענתו; לא הוא חייב להוכיח את טענת הסירוב אלא בעל הבית חייב להוכיח את העובדות שעליהן מבוססת תביעתו. הווה אומר שאם טענת הסירוב מתקבלת על דעתו של בית המשפט, דין התביעה להידחות כיוון שבעל הבית לא הרים את הנטל המוטל עליו"
[בר אופיר לעיל, עמ' 10/ א'-ב', וראה גם ע"א 216/64 רחמים נ' זבה פ"ד י"ח[4], 125].

ג. מן הכלל אל הפרט:

1. התובעת טוענת כי בתקופה שרשות הפיתוח הייתה בעלת הבית, הנתבע 1 ואביו המנוח לא שילמו את דמי השכירות כסדרם, ורשות הפיתוח הגישה כנגדם מספר תביעות לתשלום שכר הדירה, (כתבי התביעה צורפו כנספחים ד' 1 - ד' 4 ל- ת/2) , ואף ניתן כנגדם

פסק דין
(פסק הדין צורף כנספח ד' 5 ל- ת/2).
מאידך, רשות הפיתוח מעולם לא הגישה כנגד הנתבע 1 תביעת פינוי, ואף איפשרה לו באוגוסט 96 לשלם את חובות העבר שלו, וכפי שניתן לראות מהקבלה המצורפת כנספח ב' ל- נ/2 הוא עשה כן.
כמו כן, כנספח ד' ל- נ/2 צורף מכתב מחברת "נכסי אריאל", שניהלה את הנכס בשם רשות הפיתוח, שנכתב אל הנתבע 1 ואביו המנוח ביום 21/3/02, ובו הם מאשרים כי הנתבע 1 ואביו המנוח שילמו את שכר הדירה באמצעות הוראת קבע וזאת עד למרץ 1998.
מדברים אלה, עולה כי בעלת הנכס דאז, רשות הפיתוח, ויתרה על הזכות להגיש תביעת פינוי בגין אי תשלום שכר הדירה, ויש בכך גם לחייב את התובעת שנכנסה בנעליה, וזאת לתקופה שעד לחתימת הסכם המכר ביניהן ביום 17/12/97.

2. הנתבע 1 טוען כי התובעת ורשות הפיתוח מעולם לא הודיעו לו כי נערכה ביניהם עסקה למכירת הנכס וכי לא ידע כי רשות הפיתוח הפסיקה לגבות את דמי השכירות באמצעות הוראת הקבע שנתן לבנק.
לעומת זאת, התובעת טוענת כי הודיעה לנתבע 1 כי רכשה את הנכס בו נמצאת החנות, וזאת במכתב מיום 23/3/98 אשר לטענתה הודבק על דלת החנות. (המכתב צורף כנספח יב' ל- ת/2).

הנתבע 1 טוען כי מעולם לא קיבל מכתב זה וכי הטענה שמכתב זה אכן נשלח אל הנתבע 1 הינה מופרכת, שכן מכתב זה לא צורף מלכתחילה לכתב התביעה וכלל לא צויין בו.
לאחר הגשת התביעה הפקיד הנתבע 1 בקופת בית המשפט דמי שכירות לתקופה 1/4/98-30/4/02.

3. מהראיות לעיל, לא שוכנעתי כי הנתבע 1 אכן ידע על החלפת הבעלות בנכס, וכי הוראת הקבע שנתן לבנק לתשלום דמי השכירות איננה נפרעת עוד, מה גם שהתובעת לא התריאה בפני
ו עד הגשת התביעה כי איננו משלם לה את שכר הדירה ומעולם לא הודיעה לו כיצד עליו לשלם.

לפיכך, לא קמה עילת פינוי כנגד הנתבע 1 בגין אי תשלום שכר הדירה.

11. סעד מן הצדק:
א. סעיף 132[א] לחוק הגנת הדייר קובע כהאי לישנא:

"על אף קיומה של עילת הפינוי, רשאי בית המשפט לסרב לתת

פסק דין
של פינוי, באם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתיתו".

במסגרת שיקוליו של בית המשפט לתת סעד מהצדק יש להתחשב בכך כי:
"חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קבע בסעיף 3 את ההוראה החוקתית לפיה: "אין פוגעים בקניינו של אדם" וכבר נקבע בעבר כי זכות הקניין נמנית על זכויות היסוד של האדם בישראל, ומשום כך אין לפגוע בה ללא הוראה מפורשת בדין".

[ע"א 377/79 פייצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, רמ"ג פד"י ל"ה[3], 656].

במשטר החוקתי השורר כיום, כאשר זכות הקניין עלתה קומה של זכות יסוד, יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר, וההלכות שנאספו סביב הסוגיה של מתן סעד מן הצדק חייבות להיבחן מחדש, מתוך זיקה להוראה שבסעיף 3 לחוק היסוד. דיני הגנת הדייר באים לגרוע מזכויות הבעלות, ולפיכך אין לפרש אותם על דרך ההרחבה אלא על דרך הצמצום.
[ע"א 485/70 סייג נ' מנהלת עיזבון המנוח סייג פד"י כ"ה[2], 62] [בר אופיר לעיל עמ' 142].
מתי אם כן יינתן סעד זה?
כאשר:
"בית המשפט שוכנע ולא די בפחות מכך שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה".
(בר אופיר לעיל, עמ' 142].

כמו כן:
"הענקת סעד מן הצדק אינה עניין של מה בכך ואינה ניתנת מתוך רחמים. סעד זה מהווה איזון נכון בין הפרותיו של השוכר מחד, ותוצאות הפינוי מאידך כאשר בתווך מצויות זכויות של בעל הבית".
[ע"א 143/53 דוד היזנר נ' שלמה קילנסקי פ"ד י"א[1], 17].

שיקולים נוספים למתן סעד מן הצדק:

1. טיב המושכר:

"... מקובל הוא בפסיקתו של בית המשפט העליון, מטעמים של מציאות סוציאלית שיש להקפיד עם דייר של בית עסק יותר מאשר עם דייר של דירה שהרי לעניין דייר של דירה מדובר בקורת גג מעל לראשו ".
[בר אופיר לעיל, עמ' 142].

במקרה דנן, מדובר בבית עסק.
2. מהות ההפרה:

במקרה דנן, מדובר במספר הפרות של התנאי בחוזה השכירות האוסר את שינוי מטרת השכירות, והפרה של התנאי בחוזה האוסר מתן רשות שימוש לאחרים במושכר.

3. התנהגות הצדדים:

" התנהגות הצדדים ובמיוחד התנהגות הדייר, משמשת שיקול חשוב בין השיקולים הרבים והמגוונים הראויים להישקל כשדנים בסעד מן
הצדק... "
[בר אופיר לעיל, עמ' 142/ב ; וכן ע"א 88/81 אלטחורי נ' מזרחי פ"ד ל"ז(3) 310, 314 ]

במקרה דנן מדובר בדייר אשר הפר את חוזה השכירות מספר פעמים, ואף לא שילם דמי שכירות במשך זמן רב בתקופת בעלי הבית הקודמים.

4. תיקון ההפרות:
על אף הגשת התביעה לא טרח הנתבע 1 להפסיק את השימוש שעושה הנתבעת 2 במושכר.

5. סיכום:
לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים בעד ובנגד מתן סעד מן הצדק, ונתתי משקל להלכה הקובעת כי לאור חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו , שעיגן את זכויות הקניין, כזכות חוקתית על חוקית, על סעד זה להינתן במשורה ובצמצום, שוכנעתי, כי אין ליתן לנתבע 1 סעד מן הצדק, שימנע את פינויו מן המושכר.

12. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן:

א. אני מחייב את הנתבעים לפנות ולסלק ידם מן החנות, הנמצאת ברחוב בית- אשל 17, הידוע כגוש 7071 חלקה 54, ולהחזירה לתובעת כשהיא נקייה מכל חפץ מטעמם, וזאת לא יאוחר מיום 25/5/04.

ב. אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ, בסך כולל של 15,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום ד' באייר, תשס"ד (25 באפריל 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
מותר לפרסום מיום 26/4/04.

אשר גולדין
, שופט סג"נ
120795/01א 120 סימה גמזו
1
1
בתי המשפט
א 120795/01
בית משפט השלום תל אביב-יפו
25/04/2004
תאריך:
כב' השופט אשר גולדין

בפני
:








א בית משפט שלום 120795/01 מוסטנג אחזקות (1997) בע"מ נ' שמואל בן ששון,המציידים בע"מ (פורסם ב-ֽ 25/04/2004)













להסרת פסק דין זה לחץ כאן