עינת (בכורה) 1994 בע''מ - גילעד רוגל, עו''ד
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
עינת (בכורה) 1994 בע"מ גילעד רוגל עו"ד

מידע על גילעד רוגל   



עינת (בכורה) 1994 בע''מ - גילעד רוגל, עו''ד

תיק אזרחי 4123/02     24/05/2004 (א)



תיקים נוספים על עינת (בכורה) 1994 בע"מ
תיקים נוספים על גילעד רוגל
תיקים נוספים על עו"ד




א 4123/02 עינת (בכורה) 1994 בע"מ נ' גילעד רוגל, עו"ד




1


בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים
א 004123/02
לפני כב' השופט דוד מינץ

24/05/2004


בעניין:
עינת (בכורה) 1994 בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד שאול ברגרזון
התובעת


נ ג ד



גילעד רוגל
, עו"ד



ע"י ב"כ עו"ד אסף פוזנר
הנתבע





פסק דין



1. לפנים שמה של התובעת היה עינת (בכורה) נדל"ן 1994 בע"מ וביום 8.8.01 שונה שמה על יד השמטת התיבה נדל"ן מהשם לשמה הנוכחי. מר אריה זילברברג (להלן: "זילברברג") הוא מנהל התובעת והוא זה שפעל בשמה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה. לפי המסופר בפרשת התביעה, בתחילת שנות התשעים זילברברג הכיר את מר יהודה יונה (להלן: "יונה") אשר כיהן כמנהל חברת יונה יהודה, בניה, פיתוח והשקעות בע"מ (להלן: "החברה"). בנוסף לקשרים הידידותיים שהתקיימו בין זילברברג לבין יונה, נרקמו ביניהם יחסים עסקיים, עד שביום 16.12.94 רכש זילברברג (בשם התובעת) מספר חנויות בפרוייקט שבנתה החברה באילת תמורת 310,000$ (להלן: "הסכם אילת"). לאחר מכן, ביום 6.4.95 רכש זילברברג (בשם התובעת) מספר חנויות בבניין a בפרוייקט בניית מרכז מסחרי בבאר שבע תמורת 405,552$ (להלן: "הסכם a"). החזקה בחנויות נמסרה לתובעת בשנת 1997. בין לבין, ביום 21.2.97 התבצעה עסקה נוספת לפיה זילברברג (בשם התובעת) רכש מהחברה 50% מן הזכויות בשתי חנויות בבניין b שבאותו פרוייקט בנייה בבאר שבע בשותפות עם החברה תמורת 818,127 ₪ (להלן: "הסכם b").

2. בתחילת שנת 1999, ביקשה התובעת למכור את שתי החנויות שנרכשו בהסכם a לחברת ש.א.י.מ. שיווק מזון בע"מ (להלן: "חברת ש.א.י.מ." ו"עסקת ש.א.י.מ." בהתאמה). ברם, אז לטענת זילברברג, התברר לו לראשונה כי הקרקע כולה עליה בנוי הפרוייקט משועבדת לבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק") וזה דרש כתנאי להחרגת החנויות והוצאתן מהמשכון הכולל שרבץ על הקרקע, תשלום בסך 850,000 ₪. במצב דברים כזה, ובלית ברירה, התובעת נאלצה לשלם את הסכום שנדרש ע"י הבנק משום שבקשה להימלט מתשלום פיצויים לחברת ש.א.י.מ. בגין הפרת ההסכם עמה. לאור חובותיה הכבדים של החברה לבנק, זה פתח בהליכים למימוש השיעבודים, ובכלל זה מונה כונס נכסים על החנויות שבפרוייקט כולל על החנויות שרכשה התובעת מהחברה, וזאת למעט שתי החנויות שהוחרגו כאמור תמורת תשלום 850,000 ₪. או אז, פנתה התובעת בבקשה למתן פס"ד הצהרתי מלווה בבקשה למתן צו מניעה זמני, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (נספח כ"ד לתצהיר התובעת) על מנת שיוכרו זכויותיה בחנויות שרכשה.

3. ומה חלקו של הנתבע בכל זה? הנתבע שימש כמייצג החברה בעסקאות ולטענת זילברברג היה זה הנתבע אשר שימש גם כעורך דינה של התובעת בשתי העסקאות בבאר שבע. הוא הצביע על כך שעוד עובר לביצוע העסקאות עם החברה, היה זה הנתבע אשר העניק לו באופן אישי ולתובעת שירותים משפטיים שונים. לכן, לאור היכרותו הקודמת עם הנתבע ולאור התרשמותו שהנתבע הוא בר-הכי בעסקאות נדל"ן, סמך עליו והאמין כי הוא יבצע את תפקידו בנאמנות גם כלפיו בהיותו מייצג את שני הצדדים לעסקה. לטענת זילברברג אף שילם לנתבע שכר טירחה בסך של 14,017 ש"ח עבור ביצוע עיסקת a וסך של 9,572 ₪ עבור ביצוע עיסקת b. הוא הצביע גם על כך שהנתבע הוא זה אשר דיווח לשלטונות מס רכישה ושבח על ביצוע העסקאות וכינה את עצמו בהם כ"בא-כוח הקונה".

4. לטענת זילברברג, היה על הנתבע להודיע לו על קיומו של השעבוד לטובת הבנק ולהסב את תשומת לבו לכך שהיה עליו להפקיד את כספי התמורה לחשבון החברה בבנק (להלן: "חשבון הליווי") ולעמוד על קבלת ערבות בנקאית לפי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה - 1974 (להלן: "ערבות חוק מכר") כנגד תשלום התמורה על ידי התובעת. לכן, משכשל הנתבע בתפקידו ובחובות הנאמנות החלות עליו כלפיו, היפנה זילברברג אצבע מאשימה כנגדו ודרש ממנו שישפה את התובעת על הכספים שהיא נאלצה לשלם לבנק בגין מחדליו. התובעת העמידה את תביעתה כנגד הנתבע ביום הגשתה על סך 1,007,866 ₪.

5. הנתבע הדף מעליו את אשכול טענותיה של התובעת ושל זילברברג כלפיו. לטענתו זילברברג בדה את הדברים מלבו, שכן (למעט עסקת ש.א.י.מ. לאחר מעשה) הוא לא ייצג את זילברברג או את התובעת בעיסקאות, מעולם. הוא הצביע על כך שבהסכמי הרכישה גופם הוצהר ב"רחל בתך הקטנה" כי הוא ייצג אך את החברה. הנתבע הפנה אצבע מאשימה כלפי זילברברג דווקא, שהוא לא דאג לענייניו ולעניינה של התובעת ובצורה מרושלת התקשר בעיסקאות עם יונה והחברה. לכן הוא טען כי כל נזק שנגרם לזילברברג או לתובעת לא היה בעטיו, אלא אך ורק באשמו של זילברברג ואין לזה להלין אלא על עצמו.

זוהי אפוא, עיקר המחלוקת בין הצדדים ועתה לדיון לגופו של עניין.

6. לאישוש טענותו של זילברברג שבינו לבין הנתבע התקיימו יחסי עו"ד
-לקוח הוא הצביע על מספר רב של ראיות ישירות ונסיבתיות כאחד, ביניהן - א) בשנת 94 הנתבע טיפל עבורו בייסוד התובעת ועשה עבורה פעולות משפטיות אחרות, כשעל פעילות זו קיבל שכ"ט (נספחים ב', ג', ט"ו לתצהיר התובעת). ב) הנתבע הוא זה אשר ערך וניסח את הסכמי הרכישה עבורו ועבור החברה. ג) התובעת שילמה שכ"ט עבור רכישת הנכסים בהסכם a ובספח השיק נרשם "שכ"ט בגין רכישת חנויות בבאר-שבע" (נספח ו' לתצהיר התובעת). ד) הנתבע גבה שכ"ט עבור קניית החנויות בהסכם b (נספחים ט', י' לתצהיר התובעת ונ/14, נ/15 לתצהיר הנתבע). ה) הנתבע ומשרדו ערכו את הדיווחים מטעם התובעת למס רכישה ואף הגישו השגה בשם התובעת על השומה שנתקבלה (נספחים י"ב, י"ג, י"ד לתצהיר התובעת ונ/6, נ/13 לתצהיר הנתבע). ו) הנתבע המשיך לתת לתובעת שירותים משפטיים מעת לעת כולל הכנת הסכמי מכירה ושכירות של החנויות. ז) משרד הנתבע שימש כ"חברה משכנת" עבור רוכשי החנויות, והחזיק יפוי כוח מטעם התובעת.

7. מנגד, להוכחת טענתו של הנתבע לפיה הוא לא ייצג כלל את התובעת באף אחת מהעיסקאות, הוא הצביע בין היתר על העובדות והראיות כדלקמן: א) שתי החנויות שרכש זילברברג באילת, נמכרו על ידו ביום 14.02.95 תמורת 488,000$ ביצוגו של עורך דין אחר בשם אריה קרן. ב) חוזי הרכישה באילת ובבאר שבע על פי הסכםa לא נחתמו במשרדו (בניגוד לטענת ב"כ התובעת) וכי התוספות בכתב יד המופיעות בהסכמים לא נרשמו על ידו ולא על ידי אנשי משרדו. ג) החוזה שנחתם בעיסקת a נחתם על גבי חוזה סטנדרטי ובלתי מעודכן שנשלח ע"י הנתבע לחברה בשעתו. ד) טפסי המש"חים נחתמו לאחר מעשה בניגוד למנהגו של הנתבע, ובניגוד לטענת ב"כ התובעת, הם לא אומתו ע"י הנתבע עצמו. ה) כל אימת שנחתם הסכם בין הצדדים, כולל הסכם שיתוף במקרקעין בין החברה לבין התובעת (נ/16 לתצהיר הנתבע), נכתב בהם מפורשות שהנתבע מייצג את החברה או את יונה בלבד. ו) זילברברג לא בא אליו בטרוניה כלשהי במשך השנים עד בסמוך להגשת התביעה. ז) כל אימת שהנתבע אכן ייצג באופן פורמלי את זילברברג או את התובעת, הוא עשה כן עפ"י הנחיותיו של יונה. ח) זילברברג בדרך כלל שילם מראש את מלוא התמורה עבור הנכסים שרכש לפני שנועץ כלל עם הנתבע. ט) בין זילברברג ובין יונה התקיימו יחסי שותפות וזילברברג לא נזקק כלל לשרותיו של הנתבע.

8. כאמור, זילברברג טען שהייתה לו היכרות קודמת עם הנתבע אשר טיפל בו ובתובעת בעניינים קודמים. כשנדרש להסביר אלו פעולות עשה הנתבע כמייצגה של התובעת, הוא הסביר כי כשהיה צורך לרשום בצורה זו או אחרת את החברה לצורכי מס הכנסה לפי בקשת רו"ח, הוא פנה לנתבע. כמו כן, כשהקים את החברות, הוא הקים אותן באמצעות הנתבע (נספח ב' לתצהיר התובעת), וכשהיה צריך פרוטוקול פורמאלי עבור ניהול חשבון הבנק של התובעת וכד' הוא פנה לנתבע (נספח ט"ו לתצהיר התובעת).

9. מנגד, גם הנתבע הסביר את הרקע להיכרותו עם זילברברג מנקודת מבטו. בתצהירו הוא הטעים כי הוא ייצג את החברה מאז 1987 וטיפל עבורה בבניית פרוייקטים רבים בישראל בתחומי היזמות של בניה למגורים ומסחר בבית שמש, באריאל, בירושלים, באילת ועוד. היכרותו עם זילברברג היתה בעת פגישה אקראית במשרדו של יונה. ואכן נכון, הוא הודה כי בתחילת שנות ה-90 הוא רשם חברה בשם עינת (בכורה) השקעות בנייה ונכסים בע"מ גם עבור זילברברג (נ/1 לתצהיר הנתבע), ואולם בעלי המניות בה היו יונה וזילברברג. אף החברה השניה בשם עינת (בכורה) 1994 בע"מ
, בה בעלי המניות היו זילברברג ואישתו, הוקמה על פי פנייתו של יונה. הנתבע אכן הודה כי בו זמנית הוא נתבקש לרשום חברה עבור שותפו של זילברברג בעסקי ביטוח בשם "ארז - נטי" נדל"ן והשקעות בע"מ, והוא עשה כן, אך הוא הסביר כי מעורבותו בהקמת שתי חברות אלו בשנת 94, הייתה משום ששתיהן רכשו מהחברה חנויות במרכז קניות אשר היא הקימה באותה שעה בעיר אילת.

10. לא ניתן אפוא, ללמוד מההיכרות הקודמת של הנתבע ושל זילברברג לבדה על קיום יחסי עו"ד
- לקוח בין השניים בעסקאות הספציפיות נשוא הדיון, שכן שתי הגרסאות, הן של זילברברג והן של הנתבע, אפשריות. עם זאת דעתי נוטה לזו של ב"כ הנתבע בסיכומיו, לפיו הפעולות אותן ביצע הנתבע עבור זילברברג היו בעיקרו של דבר טכניות גרידא ויש רגליים לסברה שהנתבע נאות לבצע פעולות אלו עבור זילברברג רק בגלל מעורבותו של יונה שעמד ברקע. אציין גם מראש שאני שולל את הסברה שהנתבע היה "עורך דין הבית" של התובעת ו/או של זילברברג. עובדה היא שהתובעת עשתה לא מעט פעולות משפטיות ללא הזדקקות בשירותיו של הנתבע. לדוגמא, היא מכרה את הנכס באילת באמצעות עורך דין אחר ואף רכשה נכס נוסף במרכז כלל בירושלים בשנת 1998 גם כן באמצעות עורך דין אחר. הדעת נותנת כי לו היה הנתבע עורך הדין הקבוע של התובעת, היא הייתה ללא ספק משתמשת בשירותיו גם בביצוע עסקאות אלו.

11. ואקדים את המאוחר. התרשמותי הכללית מזילברברג הייתה שהוא התייחס בשוויון נפש לרכישת הנכסים, ואת כל העיסקאות, ובכלל זה רכישת הנכסים, הוא ביצע עם יונה בתקיעת כף. ולמרות שלטענתו הוא קרא את כל המסמכים, הוא לא קרא אף הסכם בצורה רצינית (לא את הסכם אילת, לא את הסכם a, ולא את הסכם b) לפני שחתם עליהם. הוא אף אישר בחקירתו שהוא לא נתן תשומת לב מיוחדת למסמכים הכתובים, אלא "ראשו היה מופנה" לעבר העיסקה במהותה, וכי חשב שהעניין יבוא לידי ביטוי כתוב אך באמצעות עוה"ד.

12. ואכן, בחקירתו הוא הודה כי גם קרא את סעיף 14(3) בהסכמי הרכישה הקובע בלשון שאינה משתמעת לשני פנים כי ידוע לו כי משרדו של הנתבע מייצג אך ורק את החברה בלבד ולא את הקונה וכי הקונה רשאי להיות מיוצג בעיסקה ע"י עורך דין אחר. תשובתו לעניין זה היתה, כי הוא חשב לתומו שהסעיף האמור מקנה לו "אופציה" בלבד וכי הבין שהנתבע יכול בהחלט לעשות את העבודה עבור שני הצדדים. הוא אף ציין כי האמין באמונה שלמה לאור היכרותו הקודמת עם הנתבע, שזה ייצג אותו וידאג לאינטרסים הלגיטימיים שלו בעת רכישת הנכסים. לשאלות בית המשפט הוא הודה כי בהסתכלות לאחור, הוא מבין שישנה משמעות אחרת ללשון החוזה.

13. הנתבע מצדו הרחיב בתצהירו אודות יחסו הכללי של זילברברג לקניית נכסי נדל"ן. לשם כך, הוא הצביע על כך שלפני שזילברברג חתם על חוזה הרכישה של החנויות באילת, הוא לא פנה אליו בשום שאלה או בירור וכי חוזה זה לא נחתם בנוכחותו ולא נחתם במשרדו. הוא גם הפנה כאמור, לעובדה המתמיהה שבעת החתימה על ההסכם, זילברברג שילם את מלוא התמורה עבור שתי החנויות בסך 310,000 דולר מראש.

14. במסגרת זו, הנתבע אכן אישר בעדותו כי כשיגרת עבודה, חוזי הרכישה של החברה היו נחתמים במשרדו בנוכחותו או בנוכחות עורך דין אחר שעבד עימו, אך לגבי הסכם הרכישה של אילת (נ/3) הוא לא ידע להשיב אם מישהו מהעובדים במשרדו עסקו במילוי הפרטים בהסכם. אם כי, הוא ציין אף בתצהירו כי לפי כל הסימנים החיצוניים שבהסכם זה, הוא לא נחתם בנוכחותו (החוזה נחתם עם חותמת החברה ללא חתימת יד מנהל החברה; על החוזה ועל נספח התשלומים קיימות תוספות בכתב יד; החותמים השתמשו בטיוטה של חוזה ישן שהועברה בפקס'; החוזה כולל התייחסות למשרד "ענבר - רוגל" כשבפועל מר ענבר חדל להיות שותפו במשרד בקיץ 1993 עת מונה לשופט; ועוד). הנתבע עמד אפוא, איתן בדעתו שהוא לא נכח בעת החתימה על החוזה באילת וכי מעולם לא פגש את זילברברג שם. הוא הוסיף ואמר כי כך גם נהג זילברברג לגבי רכישת החנויות על פי הסכם a, שאף חוזה זה לא נחתם במשרדו ולא בנוכחותו, ועובר לחתימתו לא יצר זילברברג כל קשר ולא נועץ עימו. החוזה הועבר אך למשרדו מהחברה לצורך הטיפול והדיווח לרשויות מס שבח וכו'.

15. קשה אפוא, להסיק מהזדקקותו המצומצמת של זילברברג בנתבע בעריכת החוזים כעיגון למציאת יחסי עו"ד
-לקוח בין השניים, שכן די ברור לאור האמור לעיל שזילברברג לא ראה צורך אמיתי בהתיעצות עם עורך דין כלשהוא וסמך על יונה בעניים עצומות. כמו כל אדם סביר, קרוב לוודאי שגם זילברברג ידע כי בעסקאות מקרקעין, במקום או בזמן כל שהוא, תהיה הזדקקות לשירותיו של עורך דין, אך יהיה זה מרחיק לכת לחשוב שמעצם הפנייה של זילברברג לנתבע, ניתן להסיק שזה האחרון ייצג בפועל את זילברברג.

16. כאמור, עוד ניסתה התובעת להוכיח את מהות הקשר שהיה בינה לבין הנתבע באמצעות טפסי המש"חים שנחתמו על ידה (נ/7 - טפסי המש"חים שלא אושרו על ידי הנתבע ו-נ/8 הטפסים כפי שהוגשו בפועל) ובהם הציג הנתבע את עצמו כ"ב"כ הקונה". לענין זה השיב הנתבע כי הרישום האמור היה מיועד לפקידי הרשות על מנת שידעו למי לשלוח את האישורים, ולכן סומן במשבצת המתאימה בטופס כי יש לשלוח את האישורים למשרד הנתבע שהוא כונה לצורך זה בלבד כ"בא-כוח הקונה". הסבר זה די מתקבל על הדעת, שכן גם בעסקאות מקרקעין בהן שני הצדדים מיוצגים על ידי שני עורכי דין שונים, לא פעם עורך הדין המטפל ברישום בפועל בשם המוכר נרשם כ"ב"כ הקונה", למרות שברור שהוא אינו מייצג את הקונה. דבר זה נועד על מנת שיהיה לעורך הדין את השליטה על התקדמות הטיפול בעניין מסי המקרקעין השונים, כבמקרה שלנו.

17. אולם כאמור לעיל, בכך לא נסתתמו טענותיו של ב"כ התובעת בעניין טיפול משרדו של הנתבע אל מול שלטונות מס שבח. הוא הפנה למכתב (שלא הוגש לבית המשפט) של עו"ד
פרץ (שעבד כמתמחה במשרד הנתבע אשר בנתיים קיבל רישיון לעריכת דין) משנת 1999 בו הוא כתב למר אלי נעים ממשרד מס רכוש בירושלים כי "בהמשך לשיחתנו מהיום נבקש שתערוך מס שבח על שומה עצמית לעיסקה, ולפיכך מצורפים בזה המסמכים הבאים, חוזה מכירה שנחתם היום, זכרון דברים מיום 24.12.98 ... וחשבונות שכר טרחה ששולם לנו בזמנו בגין העיסקה". כאמור, מכתב זה לא הוגש כראייה, אבל הוא התייחס לנ/17 שהוא זכרון דברים מיום 24.12.98 לגבי עסקת ש.א.י.מ. והנתבע נתבקש להסביר מדוע עו"ד
יוסי פרץ השתמש במונח "שכר טרחה ששולם לנו בזמנו", אם נכונה הטענה כי שכר הטרחה ששולם לא היה עבור השירותים שהעניק לתובעת במסגרת הטיפול הכולל בחנויות שנרכשו בשעתו בהסכם a. תשובתו הייתה כי אמנם, חוזה המכירה ההוא (מיום 24.12.98) התייחס לעיסקה היחידה שבה משרדו אכן ייצג את התובעת (עסקת ש.א.י.מ.) ושומת מס השבח נתבקשה לצורך העיסקה ההיא. הוא הסביר כי על פי החוק, המוכרת בעסקה ההיא, לאמור התובעת, היתה זכאית לניכוי מס בשיעור סכום ההוצאות ששולמו על ידה גם בעת רכישת הנכס, ולכן עו"ד
פרץ סיפק את הנתונים למר נעים שהוא יועץ במשרדי מס שבח והשפה שננקטה של "שכר טירחה", היא בדיוק השפה הנקוטה בשלטונות מס שבח על מנת לזכות בהכרת ההוצאות ששולמו כניכוי המותר על פי הדין. לכן גם, הנתבע הסביר כי בהקשר הזה, לא הייתה חשיבות באבחנה בין ההוצאות המשפטיות לחברה, לבין שכ"ט עו"ד
לתובעת עצמה. הסבר זה מקובל עלי.

18. ולעניין תשלום שכר הטרחה לנתבע. כאמור, התובעת הצביעה על כך שהיא שילמה שכ"ט עו"ד
לנתבע עבור הייצוג המשפטי שזה העניק לה לשיטתה בשתי העסקאות ומכאן בקשה ללמד על קיום יחסי עו"ד
-לקוח בין הצדדים. בעניין זה עיון בהסכמים מגלה כי אכן קיימת הוראה מפורשת בחוזי הרכישה בסעיף 8.3, בו נקבע כי "הקונה ישלם לחברה במעמד חתימת החוזה 1.5% מתמורת החנות, כהשתתפות בהוצאותיה המשפטיות בקשר לחוזה זה". לאמור, על פי לשונו הפשוט של ההסכם, שכ"ט עו"ד
המשולם על ידי הרוכש אינו משולם עבור השירות המשפטי הניתן לו באופן ישיר, אלא לחברה. למרות האמור, זילברברג טען כי חרף העובדה שקרא את ההסכם ובכלל זה את הסעיף האמור, הוא שילם את שכר הטירחה לנתבע – עבורו, ולא לחברה - עבורה. על כך הוא הוסיף, כי אף ניתנה לתובעת הנחה על פי בקשת יונה. ואכן הוא גם עמד על כך בחקירתו כי הוא התווכח עם הנתבע וביקש לקבל הנחה בשכ"ט עו"ד
ששולם עבור הסכם b בבאר שבע, שכר טירחה הבא לידי ביטוי בחשבונית שהוצאה ביום 30.5.95 (נ/9). הוא הודה גם כי עירב לצורך כך את מר יונה על מנת שזה יפעל אצל הנתבע לקבלת הנחה עבורו. עם זאת, ההסבר שלו היה שהנתבע פעל גם כעורך דין שלו וגם כעורך דין של מר יונה ולכן הוא לא ראה בפני
ה שלו אל מר יונה לשם קבלת הנחה בשכר טירחה, שום מוזרות.

19. גרסת הנתבע בעניין שכר הטירחה הייתה אחרת. לטענתו, הוא היה זכאי לקבל שכר טירחה מהחברה בשיעור 1.5% ממחיר כל עיסקה ועיסקה. בפועל, היה על הרוכשים לשלם את הסכום האמור עבור השתתפותם בהוצאות המשפטיות של החברה ישירות לחברה. סכום זה היה על החברה להעביר לנתבע. ואולם, במקום לבצע העברה ותשלומים מיותרים, הרוכשים היו משלמים את ההוצאות המשפטיות ישירות אליו. שכר טירחה זה היה עבור כלל השירותים שהעניק הנתבע לחברה בקשר לכל פרוייקט ופרוייקט. החברה גם לא שילמה ולא התחייבה לשלם לנתבע שכר טירחה נוסף מעבר לזה ששולם לו ע"י הרוכש, כולל רישום הבית המשותף בבוא היום, רישום הסכמי החכירה במינהל ואף טיפול בתביעות המוגשות על ידי הרוכשים כנגד החברה בעניין ליקויי בנייה שנמצאו בדירותיהם. הנתבע העיד כי נוהג זה קיים בין חברות בנייה אחרות לבין עורכי דינם. הואיל ושכ"ט עו"ד
שולם ישירות אליו, הנתבע היה מוציא חשבונית, לא על שם החברה, אלא על שם הרוכש. לשאלה מה הייתה התמורה שהרוכש קיבל ממנו עבור שכר טירחה שהוא שילם לו, התשובה הייתה שהרוכש לא היה אמור לקבל שום תמורה מהנתבע, משום שזה שילם כאמור, את הכספים עבור ההוצאות המשפטיות של החברה. לכן גם, הנתבע בדרך כלל לא היה מעניק הנחה של שכר טירחה לרוכשים. הוא גם טען כי ניתן לספור את אותם מקרים בהם נתן הנחה על מספר אצבעות וזאת אך ורק כאשר היה מדובר באנשים שהיו מקורבים למר יונה. ואכן, כשמר יונה היה פונה אליו ומבקש שהוא יעניק הנחה, בדרך כלל בקשה מעין זו הייתה "בקשה שלא ניתן היה לסרב לה". במסגרת זו הנתבע אישר כי הוא אף העניק לזילברברג הנחה בשכר טירחה לגבי רכישת הנכס באילת, ואף טען כי בהחלט יתכן שמר יונה הבטיח הנחה למר זילברברג עוד לפני שהעניין נסגר איתו.

20. אכן במקרה שלנו קיימת אפשרות לבילבול הנובע מתשלום שכר טרחה על ידי הקונה לעורך דינו של הקבלן, שכן הרוכש עלול לחשוב שעורך הדין של הקבלן מייצג גם אותו. ברם, אין מניעה כי שכרו של עורך הדין גם לענין הרישום, ישולם על ידי הרוכש, אשר אם ירצה יוכל לכללו במחיר הדירה (ע"א 37/86 משה לוי נ' יצחק יחזקאל לרמן, פ"ד מד(4), 446, 477). ב"כ התובעת גם לא היפנה להוראות חוק אחרות הקיימות בעניין, כדוגמת הוראות המיסוי, אותן כביכול עבר הנתבע בלוקחו שכ"ט ישירות מהתובעת. זו גם היתממות לחשוב שתשלום שכ"ט עו"ד
לעוה"ד של הקבלן קושר את הרוכש לעוה"ד והופך אותו לעוה"ד שלו. מעשים בכל יום הם שרוכשי דירות נדרשים לשלם את הוצאות המשפטיות של הקבלן, ולא יכולה להישמע טענה כי רק מכוח זאת, עוה"ד מייצג גם את הקונה בעסקה.

21. בנוסף ניסה ב"כ התובעת ללמוד על היחסים שהתקיימו בין מר זילברברג והנתבע מתוך כך שהתברר מחקירתו של הנתבע שהוא ניהל במועד הרלוונטי מעין "חברה משכנת" במשרדו. לאמור, ניהול העברת הזכויות של רוכשי הדירות לקונים פוטנציאליים אחריהם, התנהל במשרדו. ניהול ספרים מעין זה כלל גם הוצאת התחייבויות לבנקים אשר נתנו הלוואות לרוכשי הדירות. במסגרת זו הנתבע אף הוציא "אישורי זכויות" לגבי המקרקעין והזכויות שנרשמו בהן ככל שהיו ידועות לו. אף מכאן ביקש ב"כ התובעת ללמד שהנתבע בעצם ייצג את רוכשי הדירות בפועלו כרושם המקרקעין על שמם. במסגרת זו הוא הצביע על כך שהנתבע הצטייד עם יפויי כוח מתאימים מכל אחד מהרוכשים כדי לבצע את רישום הזכויות על שמו. ברם, נדמה לי כי מסקנה זו הינה מרחיקת לכת ואינה מתיישבת עם ההגיון והנוהג. נכון, הנתבע אחז בידו את ייפוי הכוח מטעם רוכשי היחידות (כבמקרה שלנו, נ/11). ואולם יפוי כוח זה לא הגדיר אותו כמייצגם אלא כמיופה כוח לחתום בשם הרוכשים בבוא היום בספרי רישום המקרקעין ובמינהל. נוהג זה ידוע ומקובל בכל ה"חברות המשכנות" ואין ספק שלא ניתן ללמוד מקיומן של ייפוי הכוח כאלו, על יחסי עורך דין-לקוח בין הצדדים כפי שנתבקש.

22. חרף העובדה שאין ללמוד על היחסים ששררו בין הצדדים ממעשי הנתבע לאחר שנתגלה שהכספים של התובעת לא הובטחו בערבות וכי החנויות שנרכשו על ידה מושכנו לבנק וחשופות למימוש על ידו, חלק נכבד מחקירת הנתבע סב סביב פעילות זו. לכן, למרות שכאמור, לטעמי פעילות זו אינה רלוונטי, אדרש לה גם אני. הנתבע ציין בתצהירו כי דרישת הבנק לפיה החברה תשלם סך של 850,000 ₪ כתנאי להסרת השיעבוד מהחנויות בהסכם a, באה אליו גם כן בהפתעה וכי במשך כל הזמן שהוא טיפל בעניין, זילברברג לא בא אליו בטענה כלשהי. כמו כן, הוא מעולם לא יעץ לזילברברג לשלם מכיסו 850,000 ₪ לבנק. ואכן לטענת זילברברג בחקירתו, רק בתחילת 1999 גילה שהמקרקעין משועבדים לבנק ואז עשה כל מאמץ אפשרי "בכוחותיו הדלים להיחלץ מהצרות". הוא אף הוסיף כי באותו שלב, בתמימותו, הוא האמין כי העניין יסתדר. מה גם, שביום 3.6.99 הבן שלו עבר תאונת דרכים קשה והוא בילה למעלה משלושה חודשים כולל לינה בבית לווינשטיין בצל מיטת בנו. לכן באותה תקופה לא טיפל בעניין, ורק לאחר מכן ראה שהדברים לא הסתדרו מעצמם. ברם, בעניין זה קיים פער זמנים לא קטן, עליו התקשה זילברברג לגשר.

23. בנספח כ"ט לתצהיר התובעת, שהוא מכתב של בא כוחה מיום 21.8.01, מציין בא כוחה כי "לאחרונה אף הסתבר לתובעת כי לבקשת הבנק מונתה כונסת נכסים לחנויות הנוספות אותן רכשה התובעת בגין חובותיה של החברה". לשאלה למה הכוונה "לאחרונה", ציין זילברברג שהכוונה היא לתקופה לא ארוכה לפני אוגוסט 2001. ברם, כבר בסוף שנת 98 נודע לזילברברג שקיימות בעיות בעניין החנויות, והוא לא פנה בטרוניה כל שהיא כלפי הנתבע למרות שלטענתו ביקש את עזרתו. גם כשהוא נדרש לפרט מה היו נסיונותיו הרבים להסדיר את העניין, הוא ציין אך את הנסיונות שנקט בהן מול יונה, בכך שנפגש עמו לפחות 20 פעם, ולא מול הנתבע. לאמור אפוא, כי לא זו בלבד שזילברברג לא ראה בנתבע ככתובת שראוי לפנות אליו בעניין הבעיות שנוצרו במכירת החנויות, אלא שגם מתוך הפעולות שננקטו על ידי הנתבע לאחר מעשה, לא ניתן ללמוד על טיב היחסים שהתקיימו בין הצדדים בעת חתימת ההסכם. אוסיף גם, כי העובדה שהנתבע ראה לנכון להושיט לזילברברג עזרה לאחר שזה הסתבך, אינה מוכיחה דבר התומך בגרסתו. נהפוך הוא. הרי אין מחלוקת שהנתבע ייצג את החברה והיא זו אשר בעטייה נכנסה התובעת לכל התסבוכת. הדעת נותנת אפוא, שהנתבע ינסה לעזור לתובעת, לאו דווקא על מנת לשמור על האינטרסים שלה, אלא בראש ובראשונה לחלץ את החברה מהסיבוך שהיא יצרה, אל מול אחד מלקוחותיה.

24. כמו כן, לא ניתן ללמוד דבר מטיפול משרדו של הנתבע בהחרגה של החנויות בעסקת a (נ/18, נ/19 לתצהיר הנתבע ונספח כ' לתצהיר התובעת) לאחר מעשה בעסקת ש.א.י.ם. (על פי הסכם נ/20 לתצהיר הנתבע). לגביהם ציין הנתבע כי למעשה היה זה יונה שטיפל בענין מול הבנק. אכן נכון, הנתבע אישר כי עו"ד
יוסי פרץ ממשרדו היה מעורב בביצוע העיסקה (נספח כ"א לתצהיר התובעת), אך הוא לא היה זה שניהל את המו"מ עם הבנק לגבי תנאי ההחרגה. ולא זו אף זו, גם זילברברג אישר בחקירתו כי הוא עשה את זכרון הדברים של מכירת החנויות בעיסקת a לבדו (נ/17) כשהנתבע לא נטל בעריכתו חלק כל שהוא.

25. התובעת גם בקשה ללמוד על קשרי הצדדים ממוערבותו של הנתבע בהשכרת החנויות של התובעת לחב' פארם דרום על פי הסכם השכירות מיום 16.9.97 (נ/22, נ/23 לתצהיר הנתבע). בעניין זה הייתה לנתבע תשובה מעניינת לגבי השאלה את מי הוא ייצג בעסקת ההשכרה:

"שלי עצמי לא ברור לגמרי את מי ייצגתי. נכון שפורמאלית נאמר כאן שהמשכירה היא עינת בכורה, אבל כפי שעולה מנ/22 ההנחיות התקבלו מחברת יונה ובכלל לא ממר אריה זילברברג, אז הואיל וכבר קלטתי באיזשהו שלב שזילברברג ויונה הפכו לאישיות משותפת ויש ביניהם שותפות, בכלל לא התפלאתי. את ההנחיות להנחת השכירות לא קיבלתי מאריה אלא מחברת יונה".

26. הנתבע גם לא ידע לספר ממי הוא קיבל שכר טירחה בעסקה זו, ואם בכלל קיבל, וזאת למרות שהוגש על ידי התובעת ספח השיק והחשבונית ע"ס 2,490 ₪ על השכר ששולם לו באותה עסקה (נספחים ט"ז, י"ז לתצהיר התובעת). בעניין זה הוא גם התקשה להסביר את השוני בשני החוזים שנערכו עבור התובעת. נ/23 שהוא כאמור חוזה ההשכרה ו - נ/20 שהוא חוזה המכר לחב' ש.א.י.ם, רוכשת הנכס. כאשר בנ/20 קיים סעיף מפורש (סעיף 14) בו הצדדים לעסקה מאשרים כי משרד הנתבע מייצג את שני הצדדים לעסקה, ואילו בנ/23 אין הוראה דומה. עם זאת נדמה כי כינותו של הנתבע בעניין זה ונכונותו להודות שבזמן מכירת החנויות הוא אכן ייצג את התובעת, מלמדת על אמיתות גרסתו ועל כך שהוא לא חשש להודות במקום שהיה צריך להודות בקיום יחסי עו"ד
-לקוח בינו לבין התובעת.

27. כמו כן יש לשים לב לעובדה שחוזה הרכישה באילת ובבאר שבע עפ"י הסכם a לא נחתמו במשרדו של הנתבע ואף כשנחתם הסכם a, הוא נחתם על גבי חוזה סטנדרטי ובלתי מעודכן שנשלח ע"י הנתבע לחברה בשעתו. כמו כן, וכאמור, זילברברג לא בא אל הנתבע בטרוניה במשך כל השנים. בנוסף על האמור, ואולי בעיקר, העובדה שזילברברג שילם כל כך הרבה כספים עוד עובר לכניסת הנתבע לתמונה, מוכיחה כמאה עדים שהוא לא ראה צורך להוועץ עימו בקשירת העסקאות. אין ספק גם שטענתו של זילברברג נוגדת באופן המפורש ביותר את האמור בסעיף 14.3 להסכם לפיו הוצהר באופן שאינו משתמע לשני פנים שהנתבע ייצג אך ורק את החברה בעסקאות, בה בשעה שעל פי דברי זילברברג עצמו, במענה לשאלה האם הנתבע אמר לו באופן מפורש שהוא מצייג אותו, השיב בשלילה (עמ' 36 לפרוטוקול).

28. נדמה כי לאור כל האמור ניתן להסיק מסקנה ברורה כי הנתבע לא ראה עצמו מייצגה של התובעת. השתכנעתי גם שאף זילברברג לא ראה את הנתבע ככזה ואף צירופם של כל הגורמים שפורטו לעיל, אינו מוביל למסקנה אחרת. ואף אם תאמר שזילברברג האמין בכנותו ובדרך פעולתו של הנתבע, אין די בכך כדי לתלות באימון זה מערכת יחסים וחובות של עורך דין-לקוח (ע"א 37/86 בעניין משה לוי ואח' שם, עמ' 477). אך גם אם ניתן היה להסיק שכך היו פני הדברים, לא ניתן לומר כי היה מפגש רצונות בין השניים. עם זאת, טרם ניתן לסתום את הגולל על פני התביעה, שכן גם אם נצא מנקודת ההנחה האמורה לפיה לא התקיימו יחסי עו"ד
-לקוח בין הצדדים, עדיין יש לבחון את טענת התובעת שהנתבע התרשל בתפקידו גם במצב העובדתי הנתון והמפורט לעיל.

29. הבסיס העיקרי לחבותו של עורך דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שרותים של עריכת דין, בתמורה לשכר טרחה המשולם לו. יש והסכם זה מועלה על הכתב ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה היא, כי לעורך הדין המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, יש את הידע והמיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי הוא מתחייב להפעיל את כישוריו לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח הגורמת לו נזק, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי יושר כלפי הלקוח, עשויים לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי הלקוח (ע"א 37/86 בעניין משה לוי, שם, עמ' 461).

30. אחד ממקורותיה של חובת הנאמנות המוטלת על עו"ד
כלפי לקוחו, מצוי בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו - 1986 (להלן: "כללי האתיקה"), הקובע: "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט". חובה זו קבועה אף בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961. נאמנות עורך הדין ללקוח "היא רוח אפיו של המקצוע, היסוד עליו הוא בנוי. טול את מידת הנאמנות אשר הלקוח רוחש לפרקליטו ונטלת את נשמתו של המקצוע" (עמ"מ 9/55, עו"ד
פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית ,פ"ד י' 1730 ,1720). מקור אחר לחובת הנאמנות המוטלת על עו"ד
כלפי לקוחו, מצוי בחוק השליחות תשכ"ה-1965. נאמנות השלוח כלפי שולחו עומדת גם ביסוד תורת השליחות, ובהעדרה לא תהיה שליחות (ע"א 6783 ,6645/00 שלמה ערד, עו"ד
נ' ז'אק אבן, פ"ד נו(5), 365, 379). מקור נוסף לחובה מצוי מעצם קיומן של נסיבות מסוימות אשר בהתקיימותן מקימות את חובת הנאמנות. סיווגו של היחס המשפטי שבין הצדדים, כמצב של נאמנות, שמירה, או שליחות, הוא מכשיר עזר לבחון את חובתו של עורך הדין, להיות הגון והוגן, ישר, זהיר ומיומן, ותם לב (ת"א (חיפה) 997/89 יצחק גמזו נ' דניאל גושן עו"ד
, תקדין - מחוזי, 95(2), 993; דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ. ש' פרוסט קוסטמן ואח', פ"ד מז(5), 31).

31. כאמור, נקבע כי הפרת חובתו של עורך הדין לפעול במיומנות ובזהירות נאותים, יכולה להקים בסיס לחבותו כלפי הלקוח שלו (ראו ע"א 2590/90 ניסים נ' דניאלי, פ"ד מח(3) 846. עם זאת, לא כל טעות בשיקול דעת מקימה בסיס לחבות של עורך הדין כלפי לקוחו, דנ"א 5306/01 ש. ובר, עו"ד
נ' שמעון שטרית, תקדין - עליון 2001(3), 196; ע"א 737/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3), 75). אין צריך לומר גם כי בעת שעורך הדין מייצג לקוח בעסקת מקרקעין הוא חייב לבצע את כל הבדיקות הדרושות על מנת לוודא שזכויותיו של לקוחו לא תיפגענה ורשאי הלקוח לצפות מעורך הדין שקידה ומסירות בכל הנוגע לצד המשפטי של העיסקה. חובות אלו חלות על עורך הדין, בין אם הוא פועל רק למען לקוח בודד ובין אם הוא פועל למען יותר מלקוח אחד באותו עניין. עליו להיות עירני וקשוב לצרכיו של כל אחד מלקוחותיו ולפעול באמונה ובמסירות למען האינטרסים שלו, כשהאינטרס זה עומד בראש מעייניו ודאגותיו (ע"א 751/89 ברכה מוסהפור ואח' נ' עו"ד
אדוארד שוחט פ"ד מו(4), 529 ,עמ' 535).

32. ואין צריך לומר, מקום שבו בחר עורך הדין לייצג בעיסקה אחת שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים, בכך הוא נוטל על עצמו מעמסה קשה למדי, אולם גם במקרה כזה עומדת בעינה החובה המוטלת עליו לפעול לטובת שני שולחיו בנאמנות ובמסירות והסכמתו לשרת את שני הצדדים בעת ובעונה אחת, אין בה כדי לפטור אותו מחובה זו. לפיכך, אם הפר עורך הדין את חובותיו כלפי מי מהצדדים, עליו לשאת בתוצאות המשמעתיות והאזרחיות הנובעות מכך (ת"א (תל-אביב-יפו) 2170/99 עובדיה אלברט נ' עו'ד אלג'ם בן ציון, תקדין - מחוזי, 2002(3), 377; על"ע 2/80 עו"ד
פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד לד (4), 707; ע"א 6783 ,6645/00 - בעניין שלמה ערד, עו"ד
,שם עמ' 379; ראה גם ע"א 4612/95, איתמר מתתיהו ואח' נ' שטיל יהודית ואח', פ"ד נא(4), 769, 786; ע"א 554/87 מזור ואח' נ' אריאלי, פ"ד מה(1) עמ' 370; ע"א 58,37/86, בעניין משה לוי, שם בעמ' 446).

33. אך יתר על כן, ניתן גם להעלות על הדעת חבות של עו"ד
כלפי ידיד שאינו לקוח רק בשל עצה שנתן לו בשיחה ידידותית כביכול. אף כי בנסיבות כאלה יתכן מאד שאין לדרוש ממנו בדיוק את הרמה "הרגילה" של זהירות ונאמנות. מקרים קשים יותר הם אלה אשר בהם מייצג עורך דין צד אחד לעסקה בלבד, ומבקשים להטיל עליו חבויות גם כלפי צד אחר לאותה עסקה, שאינו מיוצג על ידו. במקרים כאלו נדרשת מעורך הדין מיומנות וזהירות רבה יותר בהצגת העניין לבל יכשיל במודע או בהיסח דעת נמהר את הצד האחר, כשהוא יכול להניח שזה סומך על אמינותו, יושרו ומיומנותו. יצויין במסגרת זו כי חובתו של עורך הדין כלפי הצד הבלתי מיוצג היא חובה עצמאית ואין היא נגזרת או קשורה לחובתו של הלקוח, אותו מייצג עורך הדין, כלפי הצד הבלתי מיוצג. אכן, הן עורך הדין והן לקוחו חייבים לנקוט בתום לב כלפי הצד הבלתי מיוצג. אלא שתוכן הפעולות הנדרשות מהם בהקשר זה מושפע ממעמדם השונה של הלקוח ושל עורך הדין. על כן עשוי עורך הדין לחוב בחובות של גילוי, אזהרה וחובות אחרות הנובעות ממעמדו המיוחד כעורך דין, שלקוחו אינו חב בהם. זאת ועוד, במסגרת החובות כלפי צד שלישי, אף שאינו לקוחו של עורך הדין, כשמדובר בעיסקה מורכבת וסבוכה מבחינה משפטית ובה עורך דין מייצג צד אחד לעיסקה, מוטב שעורך הדין יפנה את תשומת לבו של הצד השני באופן ברור לכך שייטיב לעשות אם יהיה גם הוא מיוצג על ידי עורך דין (ע"א 37/86 בעניין משה לוי,שם עמ' 471; ור' לעניין חובות עורך הדין כנגד מי שאינו לקוחו ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מח(3) 207; ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769).

34. הדברים הנ"ל מקבלים נופך מיוחד משלהם, כשמדובר בעסקאות של רכישת דירות מקבלן בניין, אשר מדרך הטבע הוא מיוצג על ידי עורך דין משלו, ואילו הרוכש אינו תמיד מיוצג. בעניין זה קיימות הוראות מיוחדות. הראשונה בכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (ייצוג צדדים בעסקאות בדירות), תשל"ז-1977, לפיה "בעסקה לרכישת דירה מאת קבלן, לרבות רכישת זכויות בה, לא ייצג אותו עו"ד
את הקבלן ואת הרוכש, אלא לפי הוראות סעיף 5". סעיף 5 קובע באותו הקשר כי: "עורך דין המייצג את הקבלן רשאי לטפל בביצוע רישום הרכישה ויפעל בענין זה תוך נאמנות לקבלן ולרוכש גם יחד". משילובם של שני כללים אלה, אתה למד כי עורך הדין של הקבלן רשאי לטפל רק בנושא הרישום עבור הרוכש ולא יותר מכך. ההוראה השנייה היא בכלל 14(ג) לכללי האתיקה, האוסר על עורך דין המייצג לקוח קבוע (בענייננו - החברה) לייצג צד אחר (בענייננו - התובעת) (ע"א 37/86 בעניין משה לוי שם, עמ' 476). לכן, גם אם הרוכש אינו לקוח של עורך הדין המייצג את הקבלן, חייב עורך הדין המקבל על עצמו לטפל בביצוע פעולות הרישום, לפעול תוך נאמנות לקבלן ולרוכש גם יחד, בד בבד עם חיובו לגרום למעין "חיץ" בין במעשה ובין בדיבור, בין ייצוג הקבלן לבין אי ייצוג הרוכש בעסקה בכללותה, מצד אחד, לבין "ייצוג" הרוכש בעניין רישום הדירה על שמו, מאידך (ע"א 1170,1227/91 יצחק יחיאל, עו"ד
נ' אורה כהן ואח', פ"ד מח(3), 207 ,עמ' 215).

35. עו"ד
חייב גם לפצות את לקוחו על נזק שנגרם לו בשל אי מסירת עובדות ופרטים רלוונטיים שהיו בידיעתו והוא נמנע מלמסרם ללקוח. הוא גם מחוייב להודיע ללקוחו על מצב הדברים לאשורו, בכל הקשור להוראות החוק ולפסיקה החלות על המקרה. עליו להסביר ללקוח את משמעותו של כל מסמך עליו הוא חותם ולהעריך מקצועית עבור הלקוח את הסיכונים שהוא נוטל בקשירת העסקה ולהביאם לידי מינימום. לכן בעסקאות מקרקעין עליו לדאוג לקבלת בטוחות וערבויות מתאימים עבור הלקוח (ע"א 37/86 בעניין משה לוי שם עמ', 464; ע"א 479/65 וידר נ' הרנוי, פ"ד כ(1) 471 ,468). במקרה רגיל, אפוא, תהיה זו רשלנות לא לדרוש ערבויות (אפילו לא חלה חובה סטטוטורית לתתן, וראה ע"א 554/87 דוד מזור ואח' נ' שמואל אריאלי עו"ד
, פ"ד מה(1), 370 ,עמ' 375). עם זאת, לעניין זה יש הבדל מהותי בין החובה כלפי לקוח ובין החובה כלפי צד אחר, שהינו הצד שכנגד באותה עיסקה, ושהאינטרס שלו מנוגד לאינטרס של הלקוח. עם זאת, במקרה כזה ייתכן וקיימת חשיבות לכך שהצד שכנגד מקבל ייעוץ מאת עורך הדין משלו (ע"א 2725/91 מרים היינוביץ נ' ישי גלעדי, עו"ד
, פ"ד מח(3), 92, 99).

36. כאמור לעיל, התובעת לא הייתה בבחינת לקוחה של הנתבע. ואולם, כפי שראינו, אין זה אומר באופן קטגורי שהנתבע יכל להתעלם מהאינטרסים הלגיטימיים שלה, הן משום שהוא ייצג באופן קבוע את החברה שהייתה חברה קבלנית והן משום שהתובעת לא הייתה מיוצגת לפניו. בנסיבות רגילות אפוא, חרף העובדה שזילברברג אישר כי קרא את ההסכם והיה מודע להוראותיו, היה על הנתבע להסב את תשומת ליבו לעניינים המרכזיים שבו, שהם ללא ספק תשלום התמורה וקבלת הבטחונות כנגד התשלום. נסיבות רגילות אמרתי, משום שבמקרה הזה הנסיבות לא היו רגילות, כשם שפורט לעיל וכשם שיפורט להלן.

37. הנתבע הסביר כבר בתצהירו כי כמקובל במסגרת הערכות לשיווק פרוייקט בנייה חדש, הוא הכין דוגמת חוזה סטנדרטי על פיו יבוצעו המכירות בפרוייקט. בחוזה זה (דוגמתו נחתם הן בעסקת אילת והן בשתי עסקאות באר-שבע) נאמר במפורש כי התשלומים שישולמו על ידי רוכשי הנכסים יובטחו באמצעות ערבות חוק מכר. כמו כן, הנתבע רשם מפורשות בחוזים כי בכוונת החברה ליטול הלוואות בנקאיות למימון בניית הפרוייקט מהבנק - כשם שהיה בעבר בעת ביצוע פרוייקט הבנייה באילת. לטענת הנתבע, מעולם לא הועברה אליו מהחברה או מהבנק דרישה לכלול בחוזה המכר הוראות המחייבות את הקונה להפקיד את כספי התמורה בחשבון הליווי בבנק. לכן, הוראה מעין זו לא נכללה בחוזה המכר, וזאת למרות שנאמר בהסכם שהחברה תשעבד לבנק את כל התקבולים שיתקבלו מאת הרוכש ואשר יופקדו בחשבון הליווי בבנק. ראייה סותרת לעדות הנתבע לא הוגשה.

38. הואיל ולא מעט מהדיון סב סביב האמור בסעיפים המתייחסים למתן הערבות חוק מכר והקשור לה, ולמען ירוצו עיני הקורא בהמשך פסק הדין, נביא את ניסוחן המלא של ההוראות הרלוונטיות של החוזה (נ/5 לתצהיר הנתבע [נספח ד' לתצהיר התובעת] - חוזה רכישת החנויות בעיסקת a בבאר שבע מיום 6.4.95, ובשינויים קלים נ/10 לתצהיר הנתבע [נספח ח' לתצהיר התובעת] - חוזה רכישת החנויות בעיסקת b בב"ש ביום 21.2.97) כדלקמן:

"6.1 החברה תבטיח את הכספים שישלם לה הקונה על חשבון התמורה בערבות בנקאית בהתאם להוראות חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה - 1974.

6.2 הקונה מצהיר כי הודע לו שהחברה התקשרה עם בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ לשם ליווי פיננסי של הבניה, לרבות הנפקת ערבויות לרוכשי החנויות ולצורך זה תשעבד החברה לבנק האמור כספי התקבולים מאת רוכשי החנויות. כמו כן, באם תורה החברה לקונה, יבצע הקונה את כל תשלומי התמורה ישירות לחשבונה אצל בנק המלווה.

11.1 הקונה מאשר כי ידוע לו שהחברה מישכנה או תמשכן את החלקה לטובת בנק או בנקים להבטחת מימון הבניה ו/או להבטחת מתן ערבויות לרוכשים בהתאם לחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה 1974)."

39. ואכן כאמור, זילברברג אישר בעדותו כי הוא קרא את ההסכם, כולל את הסעיפים הקשורים בתשלום הכספים וקבלת הערבויות. ברם, הוא הסביר כי הוא לא עמד על קבלת הערבויות כי חשב לתומו כי לאחר תשלום התמורה על ידו, עורך הדין אשר אמור להסדיר את העניינים באופן פורמלי "יכניס סדר בבלגן... ולא עושה מצב ששומר עליו (על יונה-ד.מ.) ודופק אותי". לדעת זילברברג, הוא ציפה שעורך דין שהוא שלו, לאמור, הנתבע יחסוך ממנו "את השטויות הפרטיות" שלו. גישתו זו של זילברברג הייתה עקבית והוא טען כי אף סעיף 11(1) לחוזה לפיו הוצהר כי הקונה (התובעת) יודע שהחברה משכנה או תמשכן את חלקה לטובת הבנק, לא עשה עליו רושם, שכן אף כאן היה ברור לו שעורך הדין שיטפל בו ידאג שהחלק של המקרקעין שהוא רוכש, יוחרג מהמשכון הכולל.

40. גרסתו של הנתבע הייתה כי אף סעיפים אלו היו סטנדרטיים והם לא שונו על ידו על פי דרישת הבנק, כאמור. נהפוך הוא, הבנק קיבל לידיו את נוסח ההסכם המוצע (בו אגב לא מופיעה דרישה קטגורית שהכספים יופקדו בחשבון הליווי, אלא נאמר כי הדבר תלוי ברצון החברה) ולא העיר הערה כל שהיא עליו. אם בכלל נעשו בו שינויים, הוא עצמו לא נטל חלק בשינוי הנוסח, אלא עו"ד
לוי ממשרדו, אך זאת על פי בקשת החברה ולא הבנק (ולשם דוגמא צורף לתצהיר הנתבע מכתב לוואי המורה על תיקון חוזה - נ/4). ובאשר לטענת זילברברג, כאילו (הוא זילברברג) היה אדיש לאמור בהסכם וסמך אך ורק עליו, טען הנתבע בתצהירו ובעדותו כי זילברברג מעמיד היום פני תמים, אך לאמיתו של דבר, ידע היטב את כל הנתונים והעובדות סביב קבלת ערבות חוק המכר מהחברה וכי היא זו אשר התחייבה להמציא לו ערבויות והוא ידע על כך. לכן, לטענתו אילו היה זילברברג דואג לקבלת הערבויות מהחברה, כל הנזקים הנטענים בתביעה לא היו נגרמים כלל. מכל מקום, הנתבע הדגיש שההתחייבות להמציא את הערבויות לא היתה שלו, אלא של החברה, וזילברברג לא סמך עליו כאילו הוא זה שידאג להמציא לו את הערבויות, כאמור.

41. יתר על כן, ובאשר להפקדת הכספים ע"י רוכשי דירות בחשבון הליווי, ציין הנתבע כי מתוך הפרוייקטים שהוא טיפל עבור החברה, רק בפרוייקט שהוקם במבשרת ציון, היתה הוראה מפורשת שחייבה את הקונים להפקיד את תמורת הדירות שהם רכשו לתוך חשבון הליווי. דרישה כזו אכן הועברה אליו ע"י הבנק על מנת שהוא יכליל את התנאי בחוזי הרכישה. עם זאת, למרות ההוראה האמורה, הנתבע אישר כי היו מספר מקרים בהם רוכשי דירות לא שילמו את כספי התמורה לתוך חשבון הליווי. לעומת זאת, הוא שלל כי דרישה זהה היתה קיימת לגבי הפרוייקטים בבאר שבע ובאילת. הנתבע גם שלל כי קיבל הוראה מעין זו מהחברה או ממר יונה, וזאת למרות שהוא לא שלל את האפשרות שמר יונה עצמו אכן קיבל הוראה מעין זו מהבנק. חרף כל האמור, הנתבע אישר כי השתתף בפגישה מסויימת שהתקיימה בין נציגי החברה ונציגי הבנק ונדמה היה לו שזו התקיימה בעניין הפרוייקט באילת וכי יתכן שהייתה לו מעורבות כלשהי בגיבוש הסכם ליווי הראשון, האמור (נספח כ"ח לתצהיר התובעת). עם כל זאת כאמור, הוא ביקש להבחין בין התחייבות החברה כלפי הבנק לבין הדרישה שלא באה כלפיו, לחייב את רוכשי הדירות בחוזה הרכישה גופו להפקיד בפועל את כספי התמורה בחשבון הליווי. יתר על כן, הנתבע עמד על כך שהבנק אישר את נוסח החוזה שערך, הן בפרוייקט של אילת והן בפרוייקט בבאר-שבע. הוא גם עמד איתן בדעתו שהבנק כיבד בסופו של יום את חוזה הרכישה של הדיירים, וטען שאם הבנק היה רואה שמתנהל פרוייקט שלם כשלא מדווחת לו עסקה כל שהיא או שלא מועבר לו אף עותק חתום של הסכמי הרכישה, הוא בוודאי היה עוצר את הליווי הבנקאי. הנתבע גם הטעים שלא יתכן מצב שבו הבנק יצייד את רוכשי הדירות בערבויות חוק מכר מבלי לקבל לידיו חוזה חתום של עסקת הרכישה של אותו רוכש. מכל מקום, לא היה לנתבע כל ספק שהבנק הכיר היטב את התנאים המפורטים בחוזה הרלוונטי וכי מצא שתנאי ההסכם בסעיפים אלו היו לשביעות רצונו.

42. הנתבע גם אישר כי הוא זה אשר הכין את החוזים לגבי עיסקת באר שבע אך לא ראה את רשימת השיעבודים ברשם החברות, והוא שלל כי ראה במו עיניו את איגרת החוב של החברה. הוא גם ציין כי לפי מיטב ידיעתו ושיפוטו, המצגים שהיו בחוזה לגבי מכירת הנכסים בבאר שבע, היו כהילכתם ולצורך כך לא היה צריך לעיין באיגרת החוב או בשיעבודים שרשמה החברה על המקרקעין או על הסכם הליווי הבנקאי. מה שהיה רלוונטי בעיניו היה קיומו של השיעבוד על הקרקע ועל כך שהחברה התחייבה להמציא לרוכשים ערבויות לפי חוק המכר. שני עניינים אלו מצאו את ביטויים המפורש בחוזה המכירה.

43. ברם, לטענת ב"כ התובעת, היה על הנתבע לערוך את הסכם הרכישה באופן שרוכש החנויות, ובכלל זה התובעת, היה מחויב להפקיד את כספי התמורה בחשבון הליווי, כפי שהחברה התחייבה שתעשה כן בהסכם שהיא חתמה עם הבנק (סעיף 3 להסכם נספח כ"ח לתצהיר התובעת) וכן לפי איגרת החוב (נספח כ"ה לתצהיר) וההתחייבות לרישום משכנתא שנחתמו על ידה (נספח כ"ז לתצהיר). כמו כן נטען כי הנתבע היה צריך לכתוב באופן מפורש שהתמורה המשולמת לבנק על ידי הרוכש תשועבד לבנק וכנגד זה הוא יקבל ערבות חוק מכר, לא כאופציה אלא כהתחייבות מפורשת של החברה כלפיו. הוא הטעים כי הסיבה לכך היא שלשיטתו, בכל הסכמי ליווי הבנקאיים, קיימים שני תנאים מצטברים שלובים זה בזה - האחד, הפקדת כל התקבולים של החברה הקבלנית בחשבון הליווי, והשני מתן הערבות לרוכש. לעניין זה הוא הפנה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א בעניין חייק נ. בנק הפועלים (ת.א. (ת"א) 1794/95, תקדין-מחוזי, 2002(4), 820). לכן לטענתו, לו אכן הנתבע היה דואג לרשום את הדברים בהסכמי הרכישה כהוויתם, התקלה שנוצרה שהובילה את התובעת למצב שבו ייצאה ערום ועריה מהעסקאות, לא הייתה באה לעולם. על כך הוא הוסיף, כי בכל מקרה היה על הנתבע להודיע לזילברברג, גם אם זה לא שאל אותו, את המצב לאשורו, ולעמוד על כך שהוא יקבל את הבטוחות המתאימות לכספו (גם את אלו שהוא כבר שילמם) ולא לעמוד מנגד ולטעון אך כי הוא לא היה "הבייביסיטר" (כלשון הנתבע בחקירתו) שלו ועל ידי כך לצאת לידי חובה. משלא עשה כן הוא התרשל. בכל מקרה, הוא טען כי היה על הנתבע לדאוג לכך שעם תשלום התמורה, שהתובעת תקבל מכתב החרגה מהבנק המוציא את שיעבוד הבנק מהנכסים שנרכשו על ידה (כדוגמת נ/18 שניתן לאחר מעשה ביום 31.1.99 תמורת תשלום 850,000 ₪ בעקבות מכירת הנכס לחב' ש. א. י. מ).

44. יתכן כי יש ממש בטיעונים אלו והיה על הנתבע בהיותו עורך דין, לצפות מראש את המצב בו החברה תאלץ לפרוע את השטר כלפי הבנק המלווה ובמקרה שלא יהיו בידי הרוכשים את הערבויות המתאימות, אלו ימצאו את עצמם ניצבים לפני שוקת שבורה. לכן, יש רגליים לסברה כי היה מקום לחייב את הרוכש להפקיד את כספי התמורה בחשבון הליווי. ברם, חרף האמור, אין דעתי כדעת ב"כ התובעת בנסיבות הספציפיות של המקרה הזה. הנה כי כן, הנכס באילת נרכש על ידי התובעת ביום 16.12.94 (נ/3 לתצהיר הנתבע) בסך 310,000$ אשר שולם מראש עוד לפני החתימה על ההסכם וזאת ללא שהתובעת הזדקקה לייצוג משפטי כלל – לא של הנתבע ולא של כל עורך דין אחר. על מנהג זה היא (כמעט) וחזרה לגבי שני הנכסים שרכשה בבאר שבע. כך היא נהגה לגבי הסכם a עת חתמה על החוזה ביום 6.4.95 ושילמה בשיק דחוי ליום 14.4.95 את מלוא התמורה בסך של 405,552$, וכך היא (כמעט) נהגה לגבי הסכם b עת חתמה על הסכם ביום 21.2.97 ועובר לתאריך זה היא שילמה סך של 497,000 ₪ מתוך 818,127 ₪. לעומת זאת, רק לאחר תשלום התמורה, הנתבע הוכנס לתמונה וערך את החוזה הפורמאלי של עסקת b, כאשר לעניין עסקת a, לא הייתה לו בה כל דריסת רגל, אלא הצדדים חתמו על טיוטה ישנה של ההסכם הסטנדרטי של משרדו.

45. גם זילברברג עצמו הודה בחקירתו כי לא התקשר לנתבע כל פעם שביצע תשלום בגין העיסקאות של אילת ושל באר שבע, ואף לא בדיעבד. כל שעשה היה דיווח לנתבע לאחר שהתמורה שולמה. כמו כן, הוא אישר בחקירתו שלא פנה מעולם לבנק על מנת לקבל את ערבויות חוק המכר שהגיעו לו על פי החוזים השונים. כך גם לא פנה למר יונה או לחברה וביקש את הערבויות הבנקאיות.

46. יחסו זה של זילברברג ליונה בעת חתימת הסכמי הרכישה לא היו יוצאי דופן והתברר כי הוא ביצע עם יונה מספר לא קטן של עסקאות ללא שדאג לקבלת ביטחונות מספיקים. על פי נספח כ"ג לתצהירו עולה כי יונה היה חייב לזילברברג כ-2.4 מיליון ₪. מתוך זה, 1.6 מיליון ₪ בשיקים. כספים אלו ניתנו ע"י זילברברג ליונה ללא כל בטוחות וללא כל מסמך בכתב, אלא אך בהבל פה בלבד. זילברברג אף הודה כי נכנס להרפתקאות שווא עם יונה. הסתבר גם שזילברברג נתן את הסכומים הלא מבוטלים ליונה על מנת שיקבל ריבית גבוהה עליהם (למרות שהוא סרב לאשר כי הבין בשעתו שהוא מבצע עיסקאות בשוק האפור, אלא שתלה את כל עקלקלות הדרך על כתפיו של מר יונה). ממבט לאחור טען כי מדובר בעשיית "שטויות" וכי המושג "שוק אפור" מעולם לא עלה על דעתו וזאת למרות שנכנס לעסקים של הימורים יחד עם יונה ואף השקיע כ- 200,000 דולר בעיסקי בינגו. לא לפלא אפוא, שהוא שילם הן עבור הנכס באילת, הן עבור הנכס בבאר-שבע בעיסקת a והן עבור מחצית התמורה של הנכס בבאר שבע בעיסקת b, במזומן ומראש עוד לפני חתימה על הסכם פורמאלי וקבלת בטוחות מתאימות.

47. אכן נכון, הנתבע הצהיר באופן מפורש כי הוא לא חש – לא אז בעת עריכת ההסכמים, ולא היום - שהוא היה חייב לזילברברג מחוט ועד שרוך-נעל, ובאופן מופגן יש לומר, הצהיר שהוא לא היה "הבייביסיטר" שלו. לכן הוא לא הסביר לו דבר אודות עסקאות המקרקעין שהוא ביצע והוא לא חש שהיה עליו לעשות כן. ברם, חרף טענותיו של זילברברג כיום, כאילו סמך על הנתבע בעניים עצומות, השתכנעתי כי הוא לא ציפה לקבל מהנתבע ייעוץ ו/או הסברים כל שהם. עבור זילברברג, רכישת החנויות, הן באילת והן בבאר שבע, לא הייתה אלא מיזם משותף - נוסף עם יונה. הפנייה אל הנתבע היה אך כורח המציאות, הואיל ודובר בעסקאות נדל"ן, בהן כל בר דעת, וודאי איש כמו זילברברג, ידע והבין כי בשלב כלשהוא יש לפנות לעורך דין על מנת שיסדיר את העניינים הכרוכים בחוזה הרכישה ורישום הזכויות. יש גם ממש בטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו כי זילברברג היה בעל אשמה תורמת עד כדי ניתוק הקשר הסיבתי בין הנזקים שנגרמו לתובעת לבין מחדליו של הנתבע, אם היו. כאמור, זילברברג חתם על ההסכמים ללא ייעוץ הנתבע ושילם את התמורה מראש ובהיותו "איש נלד"ן", הוא היה צריך לדעת ולדאוג לקבלת הבטחונות המתאימים לכספו (והשווה ע"א 554/87 מזור נ. עו"ד
שמואל אריאלי, פ"ד מה(1), 370).

48. אני גם סבור כי יש לא מעט אמת בטענת ב"כ הנתבע כי ללא קשר לנתבע וליחסו של זילברברג כלפיו, שאין להשקיף על זילברברג כאל קונה רגיל וזאת משני טעמים. הטעם הראשון הוא שזילברברג עצמו היה בר-הכי בעסקי נדל"ן דבר שמוכח מיניה וביה משמה של התובעת לפנים - עינת (בכורה) נדל"ן 1994 בע"מ. הטעם השני הוא שלמעשה היתה לזילברברג שותפות בפועל בעסקיו עם יונה - למרות שבאופן פורמלי התובעת נרשמה בהסכם הרכישה כ"קונה" ואילו החברה כ"מוכרת". לכן, כיום משהסתבכו עסקיו המשותפים של זילברברג עם יונה, אין הוא יכול למצוא את מזורו בצלו הנתבע.

49. אכן, כפי שראינו לעיל, חלה על עורך דין (וודאי עורך דינה של חברה קבלנית אל מול רוכש שאינו מיוצג) חובה מוגברת של אחריות גם כלפי מי שאינו לקוחו. אך יש לעניין הזה גבול. מקום בו הצד השני לעסקה הוא בעל מומחיות בענף המקרקעין ואף עשה עסקאות בעבר ללא שהיה מיוצג על ידי עורך דין, בה בשעה שהוא מפגין במוצהר שהוא אינו מעוניין בעזרתו של עורך הדין, בנסיבות שפורטו, אין לבוא אל עורך הדין בטענות (השווה ע"א 7903/01, 8002/01, 8163/01 חברת א.ש.צ.נ. צוות נכסים ויזמות (1995) בע"מ נ' שמעון זילברברג (1953)בע"מ, פורסם באתר האינטרנט של מערכת בית המשפט, court. gov.il.).

50. ובשולי הדברים אעיר מספר הערות. הראשונה, שלא ראיתי ממש בטענה כאילו היה על הנתבע לדאוג לקבלת "מכתב החרגה" מהבנק עבור התובעת. הסיבה לכך היא שלא הוכח שקיים נוהג כזה המחייב קבלנים להמציא מכתבי החרגה לרוכשי הדירות. ההערה השניה היא, שלא מצאתי לצדו של מעשי הנתבע התרשלות כאילו ידע על מצבה הכספי הרע של החברה אלא אך בסמוך למועד קריסתה, וזאת למרות שאישר שידע על קיומן של תלונות שהוגשו למשטרה כנגד החברה או כנגד מר יונה ובמיוחד תלונה שהוגשה ע"י בנק דיסקונט ואולם הוא לא יכל לאשר את תוכן התלונות. ראייה לסתור עדות זו של הנתבע לא הומצה, והטענה נשארה אך בגדר שמועה בלבד.

51. לאור כל האמור, די ברור כי מה שעמד ביסוד כל ההתקשרויות ורכישת כל הנכסים על ידי זילברברג הייתה היכרותו עם יונה. הוא שילם את מלוא התמורה של שניים מהנכסים וחציה של התמורה של הנכס השלישי עוד לפני שנועץ כלל עם עורך דין. הוא הודה כי הוא קרא את ההסכמים אך לא ייחס להם חשיבות. הוא עצמו לא פנה לבנק על מנת לקבל את הערבויות שהגיעו לו על פי החוזים והוא לא ייחס לקבלת הערבויות חשיבות רבה. זילברברג גם לא ראה צורך בקבלת ייצוג משפטי עובר לחתימת ההסכמים. מאידך, די ברור כי הנתבע לא ראה כל צורך לשמור על האינטרסים של התובעת בצורה כל שהיא והוא לא גילה בה התעניינות כל שהיא - לא לטוב, ולא לרע. אך בכך בנסיבות שפורטו, כאמור, לא נמצא דופי בהתנהגותו.

52. ובשולי שוליו של הדיון אציין כי גם מצאתי ממש בטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו שטענותיו של זילברברג הכא סותרות את טענותיו התם – בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. כאן כאמור, הוא מייחס לנתבע רשלנות. לעומת זאת במסגרת התביעה שהוגשה לבית המשפט בתל-אביב, נטען כי השיעבוד שהטיל הבנק על הנכסים, איננו תקף מפאת התרשלותו של הבנק. שתי טענות אלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. מצד אחד לטעון שהנתבע אחראי על הנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מקיומו של השעבוד ומצד שני לטעון בהליך אחר שהשיעבוד אינו תקף. אם השיעבוד אינו תקף, אזי כפועל יוצא מכך הנתבע לא הסב כל נזק לתובעת. האמור נכון אף אם תדחה התביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב וזאת משום שיש להשקיף על מלוא טענותיה של התובעת כמקשה אחת.

53. סופו של יום אפוא, החלטתי לדחות את התביעה ואני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד
לפי התעריף המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין, בהתאם לסכום התביעה ולפי ישיבות בית המשפט שהתקיימו בפועל.

ניתן היום ד' בסיון, תשס"ד (24 במאי 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.



דוד מינץ
, שופט










א בית משפט שלום 4123/02 עינת (בכורה) 1994 בע"מ נ' גילעד רוגל, עו"ד (פורסם ב-ֽ 24/05/2004)











תיקים נוספים על עינת (בכורה) 1994 בע"מ
תיקים נוספים על גילעד רוגל
תיקים נוספים על עו"ד




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט