חוסאם מויס - המועצה האזורית עמק הירדן, החברה לפיתוח עמק הירדן

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
חוסאם מויס המועצה האזורית עמק הירדן החברה לפיתוח עמק הירדן
 
חוסאם מויס - המועצה האזורית עמק הירדן, החברה לפיתוח עמק הירדן
תיקים נוספים על חוסאם מויס | תיקים נוספים על המועצה האזורית עמק הירדן | תיקים נוספים על החברה לפיתוח עמק הירדן |

816219
52116-05/10 עע     04/10/2011




עע 52116-05/10 חוסאם מויס נ' המועצה האזורית עמק הירדן, החברה לפיתוח עמק הירדן




חוסאם מויס





חוסאם מויס

המערער


1.
המועצה האזורית עמק הירדן
2.
החברה לפיתוח עמק הירדן

המשיבות

לפני: הנשיאה נילי ארד
, השופט שמואל צור
, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

נציג עובדים מר ראובן בוימל, נציגת מעבידים גב' רות הורן

בשם המערער: עו"ד מרואן מויס
בשם המשיבות: עו"ד יעקב קורין

פסק דין

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.
תביעה שהגיש המערער, לביטולו של הסכם גישור שנכרת על ידו, נדחתה על הסף על ידי בית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי הציבור מר עבדל אל חמיד תאוח'ו ומר מוחמד גנאים; עב' 1706/08). על כך הערעור שבפני
נו.

השתלשלות העניינים מבחינה עובדתית

2.
המערער, מר חוסאם מויס
, עבד בבית ההארחה "כרי דשא" השייך למשיבות - המועצה האזורית עמק הירדן
והחברה לפיתוח עמק הירדן
- משך כ – 14.5 שנה אשר הסתיימו ביום 31.8.2003. ביום 17.5.2005 הגיש כנגד המשיבות תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת (עב' 1600/05), בסך כולל של 409,963 ש"ח (קרן).

במסגרת תביעתו עתר המערער לקבלת הזכויות הבאות: הפרש פיצויי פיטורים – שכן לגישתו יש לקחת בחשבון השכר הקובע גם קצובת נסיעות וגמול שעות נוספות; פיצויי פיטורים מוגדלים (השלמה ל – 150% פיצויי פיטורים) – שכן לגישתו פוטר בניגוד לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות; מענק הסתגלות בשיעור 6 משכורות – שכן לגישתו מענק זה "הוא דבר מקובל במו"מ עובר לסיום יחסי עבודה בהסכמה"; ימי מנוחה חלופיים כנגד העבודה שביצע בימי שבת; וגמול בשיעור 175% בגין עבודתו בימי שישי.

3.
ביום 11.9.2005 התקיימה ישיבת גישור בבית הדין האזורי, בפני
עו"ד (כתוארו אז) מוסטפא קאסם. בישיבה השתתפו המערער ובא כוחו, ב"כ המשיבות וכן סגן ראש המועצה האזורית עמק הירדן
(המשיבה 1) מר מרדכי אילון. בסיום הישיבה חתמו הצדדים על "הסכם גישור", על גבי טופס סטנדרטי, שנוסחו כדלקמן (להלן – הסכם הגישור):

"1.
הנתבעות ישלמו לתובע בפשרה סכום של 180,000 ש"ח.
2.
הסכום ישולם בתשלומים אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.5.05 ועד ליום התשלום בפועל.
3.
עם החתימה על הסכם זה אין לתובע תביעות הנובעות מיחסי עובד ומעביד לנתבעות.
4.
הסך בסעיף 1 ישולם בעשרה תשלומים שווים ורצופים כל אחד בסך של 18,000 ש"ח החל מיום 15.10.05 וכל 15 לחודש שאחרי עד לסילוק סופי ומוחלט של הסך בסעיף 1.
5.
הסך בסעיף 1 הינו לסילוק מלא סופי ומוחלט של כל טענות התובע כנגד שתי הנתבעות הנובעות מיחסי עובד ומעביד במישרין ו/או בעקיפין לרבות טענות ועילות שלא עלו בכתב התביעה הנ"ל...".

להסכם הגישור ניתן תוקף של

פסק דין
, ביום 12.9.2005, על ידי רשמת בית הדין סלווא שאמי (להלן – פסק הדין).

4.
לאחר מתן פסק הדין הבהירו המשיבות למערער כי הסכום הנקוב בהסכם הגישור הינו סכום "ברוטו" ולכן ינוכו ממנו תשלומי חובה כדין. המערער השיב כי הדבר לא צוין ולו ברמז טרם חתימת הסכם הגישור ולכן מנוגד "ללשון הסכם הגישור ולכוונת הצדדים עובר לניסוחו". נוכח עמדתו זו,
המערער לא המציא למשיבות אישור על גובה ניכוי מס במקור ולכן ניכו הן את המס המירבי לפי דין ושילמו למערער סך של 118,200 ש"ח נטו.

ביום 7.5.2006 פתח המערער תיק הוצאה לפועל כנגד המשיבות, לתשלום ההפרש בין הסכום "נטו" ששולם לו בפועל לבין סך "נטו" של 180,000 ש"ח המגיע לו לטענתו מכוח הסכם הגישור ופסק הדין. לאחר דיון בטענת "פרעתי" שהעלו המשיבות, הפנתה ראש ההוצאה לפועל שאלת הבהרה בקשר לכך לבית הדין האזורי בנצרת (החלטת הרשמת רגד זועבי מיום 15.2.2007).

5.
בית הדין האזורי (הרשמת סלווא שאמי) נתן החלטה ראשונית לפיה "דרך המלך בנקיבת סכומי שכר עבודה ופיצויי פיטורים הינה נקיבתם בסכום ה"ברוטו", ולכן "כל אימת לא נרשם ולא נאמר על ידי הצדדים מפורשות כי הסכום הנו נטו, יש לראות הסכום המוסכם כברוטו" (החלטה מיום 20.2.2007; ההדגשה במקור). נוכח בקשת המערער כי עמדתו תישמע טרם מתן ההחלטה בוטלה החלטה זו, ולאחר שמיעת עמדות הצדדים התקבלה החלטה המאשררת את ההחלטה מיום 20.2.2007 ומדגישה כי "מהסכם הגישור אשר קיבל תוקף של

פסק דין
, כפי שנוסח, אנו למדים כי הסכום בפשרה (קרי: הסך של 180,000 ש"ח) הינו סכום ברוטו ולא נטו" (החלטה מיום 14.3.2007; להלן – החלטת ההבהרה).

בסייפת החלטת ההבהרה הדגיש בית הדין האזורי, כי "היה וברצון התובע לטעון כנגד האמור בהסכם הגישור ו/או כנגד נוסח ההסכם, כי אז הדרך לעשות כן הינה בדרך של הגשת תובענה לביטול הסכם הגישור ופסק הדין במסגרתו אושר. במסגרת הדיון בתובענה כאמור, ישטח התובע טיעוניו באשר לדברים אשר הוחלפו בין הצדדים במעמד ישיבת הגישור ויתייחס לכוונת הצדדים ואומד דעתם, בטרם החתימה על הסכם הגישור".

6.
המערער הגיש ערעור על החלטת ההבהרה לבית דין זה (ע"ע 269/07), אשר נמחק – לאחר שמיעתו בפני
מותב ובהמלצת בית הדין – ללא צו להוצאות (

פסק דין
מיום 25.9.2007). עם זאת נרשם מפי המערער, בפרוטוקול הדיון בבית הדין הארצי ולאחר הסכמתו למחיקת הערעור, כי "נשקול הגשת תביעה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם הגישור", וכנגד כך נרשמה הסתייגות בא-כוח המשיבות כי "אני שומר על כל טענותיי למקרה שתוגש תביעה לביטול פסק הדין לרבות טענת מניעות".

7.
ביום 18.10.2007 החליטה ראש ההוצאה לפועל, על בסיס החלטת ההבהרה, לקבל את טענת המשיבות כי פרעו את פסק הדין במלואו ולסגור, לאור זאת, את תיק ההוצאה לפועל שפתח המערער.

8.
ביום 6.5.2008 הגיש המערער לבית הדין האזורי בנצרת תביעה חדשה (עב' 1706/08; להלן – התביעה הנוספת), שמהותה הוגדרה על ידו כ"ביטול

פסק דין
", ובה טען כי "במוקד תביעה זו עומדת פרשנותו של הסכם הגישור שאושר כ

פסק דין
" (סעיף 29 לכתב התביעה; ההדגשה אינה במקור). לגישתו, לשון הסכם הגישור, וכן הנסיבות שאפפו את חתימתו, מצדיקים לפרש את הסכם הגישור כקובע זכאות לתשלום סך של 180,000 ש"ח נטו. המערער אף הדגיש בכתב התביעה כי ככל שהמשיבות סברו אחרת, "הרי אין זאת אלא טעות "בכדאיות העסקה" אשר אינה מהווה עילת ביטול עקב טעות לפי הוראת סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי)" (סעיף 34).


רק בסייפת התביעה הנוספת, לאחר סעיפים רבים העוסקים בפרשנות הסכם הגישור, התבקש בית הדין - ככל שיגיע, לאחר שמיעת ראיות, למסקנה כי הסכום שננקב בהסכם הגישור הינו סכום "ברוטו"

- "לבטל את אותו הסכם", שכן במקרה כזה "בין הצדדים לא נוצר כלל מפגש רצונות". לחלופין, התבקש ביטול הסכם הגישור מחמת טעות שהמשיבות ידעו או היה עליהן לדעת עליה, ולחלופי חילופין – ביטול הסכם הגישור מחמת טעות חד צדדית שהמשיבות לא ידעו ולא יכולות היו לדעת עליה (סעיפים 39 – 42 לתביעה הנוספת).

9.
בית הדין האזורי, בפסק דינו מושא הערעור שבפני
נו, דחה את התביעה על הסף מהטעמים הבאים:

"בנסיבות שנוצרו... אין מנוס מסילוק התובענה על הסף, באשר היא אינה יכולה לעמוד, הן מחמת העדר עילה (אם טענת התובע היא שפרשנותו הנכונה של הסכם הגישור היא שמדובר על סכומי "נטו", כך שלא הייתה "טעות" מצדו בעת כריתת ההסכם), הן מחמת מעשה בית דין (אם טענת התובע באה לסתור את קבלת טענת "פרעתי" של הנתבעות), והן מחמת מניעות (ככל שהתובע מתיימר להתבסס על טענות הסותרות זו את זו)...

חלק ניכר מתביעתו מקדיש התובע לטענה שהפרשנות הנכונה של הסכם הגישור היא כזו שלפיה ההסכם אכן עוסק בערכי נטו. זו, למעשה, טענתו העיקרית של התובע. אם הדיון בתובענה זו יימשך ואם טענתו האמורה של התובע תתקבל, אזי המשמעות של קבלת הטענה של התובע היא שהתובע לא טעה... (ו)לא תהיה כל עילה שלפיה יהיה נכון לקבל את התביעה לביטולו של הסכם הגישור.

למעשה, עיקר טרונייתו של התובע היא עם החלטת הרשמת שאמי מיום 14.3.07... אולם... החלטה זו הפכה כבר להחלטה חלוטה (התובע חזר בו מהערעור עליה), והיא מחייבת את הצדדים כמעשה בית דין...

כל עוד טענת התובע היא שהפרשנות הנכונה של הסכם הגישור היא שההסכם עוסק בסכומים בערכי נטו, אזי אי אפשר לקבל ממנו טענה שלפיה הוא התקשר בחוזה עקב "טעות". את הטענה שלפיה הפרשנות הנכונה של הסכם הגישור היא שמדובר בערכי ברוטו ושזו הייתה הטעות של התובע – הוא אינו טוען במפורש, וכשהוא טוען אותה במובלע, הוא למעשה סותר את טענתו העיקרית...

התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו סבורים שגם אם יתקיים דיון בתובענה לגופה, אין לה סיכוי להתקבל, שכן לא יהיה מצב שבו התובע יוכל לטעון שהפרשנות הנכונה של הסכם הגישור היא שמדובר בערכי נטו, שכן בדבר פרשנותו של ההסכם כבר ניתנה החלטה... שהיא כיום חלוטה. לא יהיה גם מצב שבו התובע יוכל לטעון ל"טעות" שגרמה לו להתקשר בהסכם הגישור, שכן טענתו היא שהפרשנות הנכונה של הסכם הגישור היא - כפי שהוא טוען - שמדובר בערכי נטו... טענה חלופית מאת התובע שטעותו הייתה הפוכה, היא טענה חלופית סותרת במישור העובדתי, ולפיכך – לא תהיה אפשרות לקבל אותה".

התביעה נדחתה לפיכך על הסף, והמערער חויב בהוצאות המשיבות בסך של 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ.

טענות הצדדים


10.
המערער טוען כי במהלך ישיבת הגישור יצא לשיחה בארבע עיניים עם סגן ראש המשיבה 1, ובמסגרתה הוסכם על תשלום סך של 180,000 ש"ח - מבלי שנאמר "ולו ברמז... שהסכום הנקוב בפסק הדין יהא ברוטו, קרי שכרוך בניכוי מס כלשהו..." (סעיף 7 לסיכומיו).

המערער סבור כי יש להסיק מכך כי מדובר בסכום "נטו", היינו כי יש לפרש את הסכם הגישור - הגם שלא נאמר דבר בין הצדדים בקשר לכך - באופן שהסך של 180,000 ש"ח יגיע לידיו במלואו, והמשיבות הן שתשלמנה לרשויות המס – מעבר לכך – את חיובי המס החלים עליו מכוח כל דין.

11.
המערער טוען כי במסגרת החלטת ההבהרה הדגישה הרשמת שאמי כי הינה מבהירה את הסכם הגישור על יסוד מילותיו בלבד, תוך שהותירה לו פתח מפורש להגיש תביעה נפרדת לביטולו של הסכם הפשרה, במסגרתה יבוצע בירור עובדתי לגבי נסיבות עריכתו של ההסכם וכוונת הצדדים שהביאה לכריתתו. לאור זאת, ומשהגיש תביעה בהתאם להנחיות הרשמת – לא ניתן לסלקה על הסף מהטעם כי החלטת ההבהרה מהווה "מעשה בית דין".

המערער מדגיש כי החלטת ההבהרה אינה יכולה להקים "השתק פלוגתא" שכן שאלת פרשנותו של הסכם הגישור לא נתבררה במסגרתה לגופה, וכן מאחר שהכרעה בשאלת אומד דעתם של הצדדים לא הייתה חיונית להכרעה.

12.
המשיבה תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, ומדגישה כי טענות המערער בדבר פרשנות הסכם הגישור מועלות על ידו שוב ושוב מזה מספר שנים בערכאות שיפוטיות שונות – הגם שנדחו ומוצו במסגרת החלטת ההבהרה, הערעור עליה והחלטת ראש ההוצאה לפועל בעקבותיה. המשיבה מדגישה כי המערער לא הודיע על ביטולו של הסכם הגישור, ואף לא החזיר את הכספים שקיבל מכוחו.

דיון והכרעה

13.
לאחר שקילת טענות הצדדים ועיון בכלל החומר שהוגש על ידם, שוכנענו כי דין הערעור להידחות ופסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו, על יסוד סעיף 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן – תקנות סדרי הדין). לכך נוסיף מספר דגשים והבהרות.

14.
מושכלות יסוד הם, כי הסכם פשרה שניתן לו תוקף של

פסק דין
מורכב משני פנים – הפן ההסכמי והפן השיפוטי. ככל שקיימת טענה המתייחסת למישור ההסכמי – על הצד הטוען לה להגיש תביעה עצמאית לביטול הסכם הפשרה, ולבססה בהתאם לתנאים שנקבעו בדין לצורך ביטולו של חוזה (דב"ע נב/3-199 כיפה בע"מ - יעקב בן עמי, פד"ע כה 97 (1992); ע"א 116/82 לבנת נ. טולידאנו, פ"ד לט(2) 729 (1985)).

15.
המערער בענייננו לא ניסה לתקוף את תוקפו של הסכם הגישור באמצעות הגשת תביעה עצמאית בסמוך לאחר כריתתו, אלא בחר לפעול לאכיפתו על סמך הפרשנות החד צדדית שנתן לו, לפיה הסכום הנקוב בו אמור להשתלם כסכום "נטו". פרשנות זו מנוגדת לפסיקה ארוכת שנים של בתי הדין לעבודה, במסגרתה הובהר כי בהעדר ציון מפורש לפיו מדובר בסכום "נטו" – הסכום שנפסק במסגרת הסכם פשרה הינו סכום "ברוטו", ממנו יש לנכות ניכויי חובה כדין (דב"ע מח/3-162 דן אגודה שיתופית – אמנון מלמלה, מיום 4.6.1989; דב"ע מד/3-16 משה זייבלד – עוף העמק בע"מ, מיום 25.11.1984).

נזכיר בהקשר זה, כי כל סכום שהיה נפסק לזכות המערער במסגרת

פסק דין
– כפוף היה אף הוא לניכויי חובה כדין. עוד נזכיר, כי משמעות פרשנותו של המערער הינה כי המשיבות - שהסכימו לשלם במסגרת הסכם הגישור סך של 180,000 ש"ח - תיאלצנה לשאת מעבר לכך בסכומים נוספים, שישולמו על ידן לרשויות המס בגין מיסים ותשלומי חובה נוספים החלים מכוח דין על המערער, וזאת למרות שלא לקחו זאת על עצמן - גם לפי גרסת המערער - במהלך המשא ומתן שקדם לחתימת הסכם הגישור.

16.
ראש ההוצאה לפועל העבירה את ההכרעה בשאלת פרשנותו של הסכם הגישור לבית הדין האזורי – אשר פסק, במסגרת החלטת ההבהרה, ברוח ההלכה דלעיל, וקבע כי הסך של 180,000 ש"ח לו זכאי המערער הינו סכום "ברוטו". גם בשלב זה לא הגיש המערער תביעה לביטולו של הסכם הגישור, אלא בחר להגיש ערעור לבית דין זה, אשר כמפורט לעיל נמחק בהסכמתו. ממועד זה קיימת לפיכך קביעה משפטית חלוטה, לפיה זכאותו של המערער מכוח הסכם הגישור הינה לסכום של 180,000 ש"ח ברוטו בקיזוז ניכויי חובה כדין. קביעה זו אינה ניתנת עוד לתקיפה, לרבות בדרך של תביעה נפרדת, שכן קיים בעניינה מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא.

17.
השתק פלוגתא קם כאשר "במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, שאז בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה במשפט נוסף, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה" (ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ. שושני, מיום 27.12.2010; כן ראו את ע"א 246/66 קלוז'נר נ. שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968); נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, בעמ' 138).

המערער טוען כי לא מתקיימים התנאים לקיומו של "השתק פלוגתא" שכן הפלוגתא לא הוכרעה לגופה, אך טענה זו אינה מקובלת עלינו. גם אם לא נשמעו עדים בפני
בית הדין האזורי (אלא רק בפני
ראש ההוצאה לפועל) טרם מתן ההחלטה – אין בכך כדי לפגוע בעובדה כי פרשנותו של הסכם הגישור הוכרעה לגופה, לאחר שמיעת טענות הצדדים. אנו דוחים גם את טענתו הנוספת של המערער, לפיה שאלת פרשנותו של הסכם הגישור לא הייתה "חיונית להכרעה", שהרי כל מטרתה של החלטת ההבהרה הייתה בשאלה הספציפית האם הסכום הנקוב בהסכם הגישור נקבע במונחי "ברוטו" או "נטו". משמעות הדברים הינה כי המערער אינו רשאי עוד, גם במסגרת תביעה נפרדת, לתקוף את פרשנותו של הסכם הגישור כפי שנקבעה בהחלטת ההבהרה.

18.
המערער טוען בנוסף כי החלטת ההבהרה עצמה אפשרה לו - במסגרת הסיפא שפורטה לעיל - להגיש את תביעתו, אך בכך מבלבל הוא בין תביעה לביטולו של הסכם הגישור מחמת פגם שנפל בכריתתו, לבין תביעה לבירור עובדתי של טענתו בדבר הפרשנות הנכונה של הסכם הגישור. התביעה האחרונה היא זו שהוגשה על ידו בפועל, וזו אינה התביעה אשר צוינה בסייפת החלטת ההבהרה. לא די לכנות את התביעה כתביעה "לביטולו של הסכם הגישור" כאשר מבחינה מהותית מדובר בתביעה לפרשנותו, על בסיס אותן טענות שנדחו במסגרת החלטת ההבהרה.

כפי שקבע בצדק בית הדין קמא - בנוגע לפרשנות הסכם הגישור קיימת קביעה שיפוטית חלוטה, ולא ניתן לשוב ולדון בה פעם נוספת. בדין נדחתה לפיכך התביעה על הסף, מכוח סעיף 45(א)(1) לתקנות סדרי הדין.

19.
בית הדין האזורי לא הסתפק באמור לעיל, והתייחס גם לסעיפים הבודדים - והחלופיים - בהם מתייחס כתב התביעה הנוספת ל"ביטולו" המבוקש של הסכם הגישור. ביחס לטענות חלופיות אלה הבהיר בית הדין קמא, ובצדק, כי הן עומדות בסתירה עובדתית לעיקר הטענות המועלות על ידי המערער כמפורט לעיל, וכן כי אינן מגלות עילה – באופן המצדיק בפני
עצמו את מחיקת התביעה מכוח סעיף 44(1) לתקנות סדרי הדין. ואכן, עיון בתביעה הנוספת מעלה כי לא מובאת במסגרתה כל תשתית - עובדתית או משפטית - המצדיקה את ביטולו של הסכם הגישור.

20.
המערער אמנם טוען במסגרת התביעה הנוספת, ככל שבית הדין "יגיע למסקנה, לאחר שמיעת ראיות, לפיה הסכום שננקב בהסכם הגישור הוא סכום ברוטו" - כי "לא נוצר מפגש רצונות" ועל כן "מלכתחילה לא נכרת הסכם", אך לא מפרט כלל את טענתו. ככל שכוונתו של המערער הינה להעדר גמירות דעת - נזכיר כי בקשתו הראשונית והמרכזית במסגרת התביעה הנוספת היא לאכיפת הסכם הגישור לפי פרשנותו, וממילא הינו מנוע מלטעון במקביל להעדרה של גמירות דעת. ככל שכוונתו של המערער הינה להעדרה של מסוימות – הרי שכלל לא טען לחוסר של פרט מהותי כלשהו במסגרת הסכם הגישור, והשאלה אם הסכום לתשלום הינו ברוטו או נטו ניתנת להשלמה באמצעות הפסיקה, כפי שאכן נעשה (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ. מור, פ"ד נו(1) 577 (2001)).


למותר לציין, לגבי רישת הטענה, כי בית הדין אינו יכול עוד לשמוע ראיות בהתייחס לשאלה אם הסכום הנקוב בהסכם הגישור הינו סכום "ברוטו" או "נטו", נוכח קיומו של מעשה בית דין כמפורט לעיל.

21.
המערער טוען במסגרת התביעה הנוספת, לחלופין, לביטול הסכם הגישור מחמת "טעות", אך גם טענתו החלופית אינה מבוססת על תשתית כלשהי. המערער אינו טוען כי הוטעה על ידי המשיבות או כי הובטח לו לקבל את הסכום "נטו", אלא רק טוען כי לא נאמר דבר על ידי מי מהצדדים על ניכויי חובה טרם חתימת הסכם הגישור וכי הבין כי "יקבל לכיסו סך של 180,000 ש"ח ב – 10 תשלומים מבלי שיצטרך לשאת בסכום כלשהו על סכום זה" (סעיף 35 לתביעה הנוספת). גרסה עובדתית זו, גם אם תוכח במלואה, ממילא אינה מהווה תשתית מספקת לביטולו של הסכם הגישור על בסיס סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן – חוק החוזים); לאור זאת, התביעה הנוספת - גם בחלקה החלופי - כלל אינה מגלה עילה ומוצדק לסלקה על הסף. להלן נפרט, בקצרה, קביעתנו זו.

22.
ראשית, הטעות הנטענת לחלופין על ידי המערער - כי היה סבור שיקבל סכום "נטו" והסתבר לו רק לאחר חתימת הסכם הגישור כי ינוכו ממנו ניכויי חובה כדין - הינה לכאורה "טעות בכדאיות העסקה" בלבד, אשר נקבע במפורש כי אינה מצדיקה ביטולו של חוזה (סעיף 14(ד) לחוק החוזים; גבריאלה שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה), בעמ' 203 - 205). המערער עצמו אף הודה בכך במפורש במסגרת כתב תביעתו (סעיף 8 לעיל), ומנוע לפיכך מלטעון אחרת.

שנית
, גם אם נניח כי אין מדובר בטעות "בכדאיות" בלבד – תנאי יסודי לאפשרות הביטול מכוח סעיף 14 לחוק החוזים הוא ש"ניתן להניח שלולא הטעות לא היה (הצד הרלוונטי – ס.ד.מ) מתקשר בחוזה". בענייננו, המערער טען זאת באופן סתמי בלבד מבלי להציג כל תשתית התומכת בכך. בפועל, בהתחשב בסיכויי התביעה הנמוכים כפי שניתן להעריכם על סמך כתב התביעה המקורי (ראו הפירוט בסעיף 2 לעיל) – אין כל בסיס אובייקטיבי להנחה שכזו. למעשה, לא יהיה זה בלתי סביר להניח בנסיבות העניין, כי המערער היה מתקשר בהסכם הגישור גם לו ידע מראש שינוכו ממנו ניכויי חובה.

23.
שלישית, לא הובאה כל תשתית עובדתית לכך שהמשיבות ידעו או אמורות היו לדעת על הטעות, ולכן המירב שיכול המערער לטעון הוא לתחולת סעיף 14(ב) לחוק החוזים, המאפשר את ביטול ההסכם על ידי בית הדין מטעמי צדק. המערער כלל לא ניסה לנמק את טענתו כי הצדק במקרה זה מחייב או מצדיק את ביטולו של הסכם הגישור, ולא ניסה לשכנע כי העוול שייגרם לו ככל שהסכם הגישור יישאר על כנו גדול מן העוול שייגרם למשיבות כתוצאה מביטולו (ע"א 690/88 רובין נ. רובין, פ"ד מד(3) 459 (1990)). בהתחשב במכלול הנסיבות - לרבות מועד העלאת הטענה בדבר פגם בכריתתו של הסכם הגישור והיותה מנוגדת לדרישה לאכיפתו במסגרת ההוצאה לפועל קודם לכן - שוכנענו כי שיקולי הצדק, גם אם המערער היה מצליח לעבור את המשוכות הקודמות, מונעים היו היענות לבקשתו של המערער.

המערער אף כלל לא שלח הודעת ביטול בהתייחס להסכם הגישור תוך זמן סביר לאחר שנודעה לו עילת הביטול, כדרישת סעיף 20 לחוק החוזים, ולא החזיר את הכספים שקיבל מכוח הסכם הגישור – אלא הותירם ברשותו תוך ניסיון לאחוז במקל משני קצותיו. מכל הטעמים הללו, מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי כי התביעה הנוספת כפי שנוסחה על ידי המערער - גם באותו חלק חלופי המנסה לבטל את הסכם הגישור – אינה מגלה כל עילה.

24.
טרם סיום נבהיר, כי אין באמור לעיל כדי לפגוע בהלכה המושרשת, לפיה בית הדין לעבודה ינקוט משנה זהירות בטרם יורה על סילוקה על הסף של תביעה, נוכח חשיבותה הרבה של זכות הגישה לערכאות וכאשר ניתנת עדיפות לפתרון המחלוקת לגופה (בר"ע 1241/01 משה סורג'ון – מוריס דהן, מיום 29.5.2001). עם זאת, במקרה חריג זה שוכנענו כי הן הדין והן הצדק מצדיקים את סילוק התביעה על הסף כפי שנעשה על ידי בית הדין האזורי, ומניעת התדיינות מיותרת אשר אך תגרום לשני הצדדים, כולל המערער בעצמו, הוצאות נוספות ועוגמת נפש. לכך יש להוסיף את האינטרס הציבורי, המצדיק אף הוא את סילוקה על הסף של התביעה לאחר שנים רבות במהלכן נדרשו לסכסוך זה מספר ערכאות שיפוטיות.

25.
סוף דבר – נוכח כל האמור לעיל, צדק בית הדין האזורי בסלקו את תביעת המערער על הסף על בסיס מעשה בית דין והעדר עילה. הערעור נדחה לפיכך. המערער ישא בהוצאות המשיבות בגין הערעור בסך של 5,000 ש"ח (לשתיהן יחד), אשר ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

אין ב

פסק דין
זה כדי למנוע מהמערער לפנות לרשויות המס, בכפוף לכל דין, ולבקש החזרים, ככל המגיעים לו, לאחר שיציג בפני
הן את המסמכים הרלוונטיים לצורך קביעת שיעור המס שהיה עליו לשלם מהסך שנפסק לזכותו במסגרת הסכם הגישור.

ניתן היום, ו' בתשרי תשע"ב (4 באוקטובר 2011) בהעדר הצדדים וישלח אליהם.






הנשיאה נילי ארד
, אב"ד

שמואל צור
, שופט

סיגל דוידוב-מוטולה
,
שופטת

נציג העובדים, מר ראובן בוימל


נציגת המעבידים, גברת רות הורן










עע בית הדין הארצי לעבודה 52116-05/10 חוסאם מויס נ' המועצה האזורית עמק הירדן, החברה לפיתוח עמק הירדן (פורסם ב-ֽ 04/10/2011)













להסרת פסק דין זה לחץ כאן