מדינת ישראל - ניר ניסים חזיזה
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
ניר ניסים חזיזה




מדינת ישראל - ניר ניסים חזיזה

פשע חמור 11459-10/09     13/11/2011 (פח)



תיקים נוספים על ניר ניסים חזיזה




פח 11459-10/09 מדינת ישראל נ' ניר ניסים חזיזה






בית המשפט המחוזי מרכז
13 נובמבר 2011

תפ"ח 11459-10-09 מדינת ישראל
נ' חזיזה
לפני:
כב' השופט מנחם פינקלשטיין
, אב"ד
כב' השופטת ליאורה ברודי

כב' השופט פרופ' עופר גרוסקופף
מדינת ישראל
באמצעות ב"כ, עו"ד אורלי בן ארי גינזברג ועו"ד שירה סוכצקי
המאשימה

נגד

ניר ניסים חזיזה
באמצעות ב"כ, עו"ד ירום הלוי

הנאשם
<#1#>
נוכחים:
ב"כ המאשימה - עו"ד אורלי בן ארי ועו"ד שירה סוכצקי
ב"כ הנאשם - עו"ד ירום הלוי

הנאשם באמצעות שב"ס

<#2#>
גזר דין

כללי

1. הנאשם, ניר (ניסים) חזיזה (להלן: "הנאשם" או "ניר חזיזה") הורשע על ידינו ביום 24.10.2011 ברציחתו של הנער יפתח מור יוסף ז"ל (עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 יחד עם סעיף 20(ג)(2) לחוק), ובניסיון לרצוח את עינב כהן (עבירה לפי סעיף 305 לחוק העונשין).

2. ביום 30.10.2011 נשמעו הטיעונים לעונש. התביעה דרשה להטיל על הנאשם, כמתחייב מסעיף 300(א) לחוק העונשין, עונש של מאסר עולם בגין רצח הנער יפתח מור יוסף ז"ל (להלן: "הנער יפתח ז"ל"), ובנוסף את העונש המקסימאלי הקבוע בחוק, עשרים שנות מאסר, בגין ניסיון הרצח של עינב כהן (להלן: "עינב"). בשל חומרת האירוע, ביקשה התביעה כי עונשים אלו יוטלו במצטבר. בנוסף, ביקשה המאשימה שיוטל על הנאשם לפצות את משפחת הנער, משפחת מור יוסף (להלן: "משפחת המנוח"), בסכום המקסימאלי על פי סעיף 77(א) לחוק העונשין. התביעה הודיעה כי עינב ביקש שלא יפסקו לטובתו פיצויים, אלא לטובת משפחת המנוח בלבד.

הכרעת הדין

3. בקצרה, אלה עיקרי הפרשה בגינה הורשע הנאשם:

בין הנאשם לבין אדם בשם מוריס קריספיל (להלן: "מוריס"), שהוא חברו של עינב, נתגלע סכסוך כספי. ב-4.8.2009, יום לפני קרות האירוע נשוא כתב האישום, הגיע הנאשם עם אחר לדוכן בשוק, שלטענתו שייך למוריס, ודרש כספים על חשבון החוב. הנאשם שוחח עם מוריס (ששהה אותה עת בסין), ובתום השיחה הפך את הדוכן ודרש כי החוב ייפרע. לאחר האירוע בשוק ביקש מוריס את סיועו של עינב. עינב פנה לידידו, פאיז אבו-גאנם (להלן: "פאיז"), וביקש את התערבותו בסכסוך. בעקבות בקשה זו נערכו מספר שיחות טלפון בין פאיז לבין ניר חזיזה, וידידו, אבי דוד, בהן הוחלפו דברים קשים, שכללו קללות ואיומים. בסופו של דבר יושבה המחלוקת בסיועו של אדם שלישי, אולם הנאשם, אשר זעם על כך שעינב עירב את פאיז בסכסוך, החליט להביא למותו של עינב.

ביום 5.8.2009 בשעה 21:30 לערך, הגיעו, רכובים על קטנוע, ניר חזיזה ואדם אחר בלתי מזוהה (להלן: "האדם האחר") לרח' בר אילן ברמלה. האדם האחר נהג בקטנוע, וניר חזיזה ישב מאחוריו. במקום שהו אותה עת עינב ופאיז. הנאשם ירד מהקטנוע, כאשר קסדה על ראשו, והוא אוחז באקדח, פסע לכיוון עינב, והחל לירות לעברו. עינב, אשר נפגע כבר בשלב זה, ניסה להימלט בריצה, אך הנאשם דלק בעקבותיו, וירה לכיוונו יריות נוספות. בסך הכל ירה ניר חזיזה לכיוונו של עינב 13 יריות, ולאחר מכן נמלט על גבי הקטנוע בסיועו של האדם האחר.

כתוצאה מהיריות נפצע עינב קשה באזור בית החזה, ובסוף המרדף התמוטט על המדרכה. הוא טופל על ידי פאיז, ופונה לבית החולים, כשהוא סובל מקרעים רבים בסרעפת, בכבד, בכליה ובמעיים. עינב היה שקוע בתרדמת ממושכת, ממנה התעורר רק לאחר שישה שבועות. עד עצם היום הזה עינב טרם השתקם מפציעתו החמורה.

אולם עינב לא היה האדם היחידי שנפגע כתוצאה מהירי. למרבה האסון שהתה באזור קבוצת נערים, ביניהם הנער יפתח ז"ל. כתוצאה מהירי נפגע הנער יפתח ז"ל בראשו מכדור תועה. הוא פונה לבית החולים, אולם למגינת הלב, נפטר למחרת היום.

4. בהכרעת הדין המפורטת קבענו כי לאור מערכת עובדות זו, שהוכחה לפנינו מעבר לכל ספק סביר, יש להרשיע את ניר חזיזה ברצח הנער יפתח ז"ל ובניסיון לרצוח את עינב. ההרשעה בעבירת הרצח של הנער יפתח ז"ל נקבעה בהתבסס על הלכת ה"כוונה המועברת", המעוגנת כיום בסעיף 20(ג)(2) לחוק העונשין.

5. יצוין כי המחלוקת העיקרית בתיק נגעה לזיהויו של הנאשם כמבצע הירי שגרם למותו של הנער יפתח ז"ל ולפציעתו הקשה של עינב. בהכרעת הדין, קבענו כי "זיהוי ניר חזיזה כמבצע הירי נשען על נדבך מרכזי אחד, הנתמך בשלושה נדבכי משנה. הנדבך המרכזי הוא הצבעתו העקבית של עינב, יעד ניסיון ההתנקשות, על ניר חזיזה כמבצע הירי. נדבכי המשנה הם המניע המיוחס לניר חזיזה לפגוע בעינב; עדותו של הנער אביהו שמעוני על חילופי דברים בין מבצע הירי לבין עינב, והתנהגותו של הנאשם במהלך החקירה והמשפט" (פסקה 232 להכרעת הדין).

הראיות לעניין העונש

6. במסגרת ישיבת הטיעון לעונש נשמעו דבריהם של שלושה מבני משפחת המנוח: אביו, אמו ואחותו של הנער יפתח ז"ל.

7. האב, יהודה מור-יוסף, סיפר לבית המשפט עד כמה ניסו לשמור על יפתח, ומה מעטה הנחמה שנותרה לו: "17 שנה גידלנו אותו והרחקנו אותו מהעיר שיהיה בתוך ישיבה וילך בדרך הישר... אבל הגורל לא הניח לנו... הנחמה היחידה שזה היה רצון השם... ושזה לא יקרה לאף אחד..." (פרוטוקול 30.10.2011 (להלן: "פרוטוקול"), עמוד 1333 שורות 14 - 24). האב הביע תקווה כי ייעשה צדק, וציין כי "אני מאוד התרשמתי על הצדק שאתם רדפתם וזה מאוד חיזק אותי שבאתם לשטח על מנת לרדוף את הצדק, אשריכם שאתם רדפתם את הצדק כמו שכתוב צדק צדק תרדוף" (שם, שורות 18 - 19).

8. האם, רחל מור יוסף, סיפרה על האובדן הנורא של הבן, עליו ניסתה לגונן כל ילדותו: "כל כך שמחנו בילד הזה... פחדתי שהוא יתקרר ופחדתי מהרבה דברים, פחדתי שהוא לא יצא לרחוב... וכשהגעתי לבית החולים וראיתי את הילד, איך שהדם ירד ממנו מהראש, איך שהכדור נכנס מהעורף ויצא מהמצח אני לא אשכח, אני אקח את זה לקבר" (פרוטוקול, בעמ' 1334 שורות 11 - 18).

9. האחות, לירז אדרי, סיפרה על הכאב הנורא של הוריה ועל ההתדרדרות במצבם לאחר האירוע: "אצל אמא זה כאב יום יומי, לפגוש את המיטה ולדעת שהוא לעולם לא ישכב עליה, את הבגדים שלו היא לא צריכה לכבס, אמא מאז התמוטטה והרבה מערכות בגופה קרסו. ... הם עזבו את העיר על מנת לא לראות את הרחוב... אני לא יכולה לדבר על הכאב שלי..." (פרוטוקול, בעמ' 1334 שורות 1 - 7).

10. כראיה לחומרת הפציעות שסבל עינב, הציגה התביעה לבית המשפט את סיכום האשפוז האחרון שלו מיום 4.10.2011 (מעל לשנתיים לאחר אירוע הירי). סיכום אשפוז זה מתייחס לאשפוזו של עינב לתקופה של ארבעה ימים לצורך ביצוע ניתוח נוסף לטיפול באחת מתוצאות הלוואי של פציעתו.

11. במסגרת טיעוניה לעונש הגישה התביעה גם את גיליון ההרשעות הקודמות של הנאשם. גיליון ההרשעות כולל מספר הרשעות בעבירות רכוש (הראשונה בהן בבית המשפט לנוער משנת 2001 בגין פריצות לרכב, עובר בהרשעות בגין החזקת מכשירי פריצה וכלה בעבירת התפרצות בשנת 2007) בעבירות אלימות (לרבות איומים ותקיפת עובד ציבור) ובעבירות של מתן אמצעים לביצוע פשע (בשנת 2008) ומסירת ידיעה כוזבת על עבירה מסוג פשע (בשנת 2009)). בגין אחת העבירות הללו ריצה הנאשם תקופת מאסר קצרה. בסך הכל לחובת הנאשם 9 הרשעות קודמות, והוא בן 27 בלבד.

12. העבירה החמורה מבין אלו בהן הורשע הנאשם בעבר נידונה בתפ"ח (מחוזי ת"א) 40310/02 מדינת ישראל
נ' ניר חזיזה (הכרעת הדין מיום 25.9.2003, וגזר הדין מיום 8.1.2004; להלן: "תפ"ח 40310/02"). ניר חזיזה, בהיותו כבן 18, נקלע לסכסוך אישי עם אחר, בשם אלי. הוא ביקש להיפגש עם אלי, ומעניין לעניין, גלשו השניים לקטטה אלימה. אימו של ניר חזיזה, שהבחינה כי השניים מתגוששים על הקרקע, קראה לאחד קובי, שיסייע להפריד ביניהם. קובי הקים את השניים. בשלב זה שלף ניר חזיזה אקדח, וירה מספר יריות לעבר אלי. קליע אחד חדר לרגלו של אלי. ניר חזיזה הורשע, לאחר שכפר ונשמעו עדויות, בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין). בבואו לגזור את דינו של ניר חזיזה באותו מקרה התחשב בית המשפט המחוזי בכך שלא היה לו אותה עת עבר פלילי מכביד, בכך שמעשיו האלימים באו כתגובה למעשה אלים של האחר, ובכך ששהה תקופה ניכרת במהלך המשפט במעצר (שבעה חודשים בבית מעצר ועוד חמישה חודשים במעצר בית). לאור כל זאת הקל בית המשפט בצורה ניכרת עם ניר חזיזה, ודן אותו לשישה חודשי מאסר (ללא ניכוי חודשי מעצרו), שרוצו בעבודות שירות. ערעור שהגישה המדינה לבית המשפט העליון על קולת העונש נדחה, למרות שבית המשפט העליון ציין כי הוא "נופל מרמת הענישה המקובלת והרצויה בעבירות אלימות בכלל ומסוג זה בפרט" (ע"פ 3120/04. ניתן ביום 13.9.2004).

דבר הנאשם

13. הנאשם אינו מקבל את הכרעת הדין, ועומד על טענתו כי הוא אינו היורה באירוע. הסנגור הודיע בשמו, כי בשל דבקותו בחפותו, מוותר הנאשם על זכותו לפנות לבית המשפט (פרוטוקול, עמוד 1342 שורה 33).

הטיעונים לעונש

14. ב"כ התביעה ביקשה, לאור חומרת המעשים, ובהתחשב בעברו הפלילי המכביד של הנאשם, והנזק הרב שהסב למשפחת הקרבן ולעינב, להטיל על הנאשם את הענישה המרבית - מאסר עולם חובה בגין עבירת הרצח, ובמצטבר מאסר של 20 שנים בגין ניסיון הרצח. לשיטת התביעה הטלת עונש מאסר עולם בתוספת 20 שנות מאסר מהווה איזון ראוי ושקלול נאות של שיקולי הענישה בנסיבות המקרה. התביעה תמכה בקשתה בפסיקה ענפה, המלמדת כי ניתן במקרה כגון זה להטיל עונשים נפרדים בגין כל אחת מהעבירות, ולצבור אותם זה לזה.

בנוסף, ביקשה ב"כ התביעה כי ייקבע שעל הנאשם לפצות את משפחת המנוח בסכום המקסימאלי על פי סעיף 77 לחוק העונשין, לאור האובדן הנורא שספגה. ב"כ המאשימה ציינה, כאמור, כי עינב ביקש שלא לקבל כל פיצוי מהנאשם, וכי הוא מעדיף שכל פיצוי שבית המשפט ימצא לראוי וצודק להטיל על הנאשם, יועבר למשפחת המנוח.

15. ב"כ הנאשם טען כי אין מקום להטיל על הנאשם עונש נפרד בגין עבירת הרצח ובגין עבירת הניסיון לרצח, משום שמדובר לטעמו במעשה אחד, אשר על פי סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי אין אפשרות להטיל כפל ענישה בגינו. הסנגור ציין כי הוא מודע לפסיקת בית המשפט העליון בעניין זה, אולם הוא סבור כי ההלכה מעוררת קושי עיוני ניכר, במיוחד משום שעסקינן בהרשעה על בסיס הלכת ה"כוונה המועברת". לחלופין, ביקש הסנגור כי הענישה הנפרדת בגין ניסיון הרצח, ככל שתוטל, תוחל בחופף לעונש מאסר העולם.

הסנגור הבהיר כי לשיטתו הפסיקה יצרה "יש מאין" בפרשנות לדיבר "אותו מעשה", שבסעיף 186, וניסה, כדבריו, "להציף" את הקושי שבפסיקת בית המשפט, ולאבחן את המקרה שלפנינו מהמקרים האחרים. לשיטתו, עסקינן ב"ייצור כלאיים" בקונסטרוקציה על קונסטרוקציה. הראשונה, בשימוש בהלכת ה"כוונה המועברת" (שכן אין חולק כי הנאשם לא התכוון להביא למותו של הנער יפתח ז"ל). השנייה, בפרשנות רחבה למושג "אותו מעשה", לפיה, נענש הנאשם פעמים על אותה התנהגות ממש, משום שבחינתה הערכית מעוותת את בחינתה העובדתית. לשיטתו מדובר ב"אבסורד משפטי", קל וחומר משמדובר במעשה אחד מובהק, שתוצאתו מותו של אחד.

כן סבר הסנגור כי על הפיצוי למשפחת המנוח להיות "מדוד" בהיקפו (ראה פרוטוקול, עמוד 1341 שורות 25 - 30).

דיון והכרעה

16. גזירת דינו של הנאשם מחייבת התייחסות לארבע שאלות מרכזיות:

א. האם יש מקום להטיל על הנאשם עונש נפרד בגין עבירת הרצח ובגין עבירת הניסיון לרצח, או שמא יהיה בכך משום כפל ענישה בגין "אותו מעשה"?
ב. בהנחה שיש מקום להטיל עונשים נפרדים, מהו העונש הראוי בגין עבירת הניסיון לרצח?
ג. בהנחה שיש מקום להטיל עונשים נפרדים, האם יש מקום לצבור את העונשים או להטילם באופן חופף?
ד. מהו הפיצוי הראוי שיש לפסוק לטובת משפחת המנוח?

נדון בשאלות אלו כסדרן.

האם יש להטיל עונש נפרד בגין עבירת הניסיון לרצח?

17. פשיטא, כי כאשר נאשם ניסה להתנקש בחייו של אלמוני והצליח לגרום למותו, הרי שלא ניתן להענישו בנפרד על עבירת הניסיון לרצח ועל עבירת הרצח. למען האמת, במקרה כזה הדעת אפילו אינה נותנת שהנאשם יורשע הן בביצוע עבירת הניסיון והן בביצוע העבירה המושלמת, וזאת גם אם לשונו של סעיף 186 לחוק העונשין מאפשרת, לכאורה, הרשעה כזו.

18. המקרה שלפנינו שונה. ענייננו בנאשם אשר ניסה לגרום למותו של אלמוני (עינב), וגרם אגב כך למותו של פלוני (הנער יפתח ז"ל). במקרה כגון זה נקבעה הלכה לפיה אין מדובר בעבירות הנבלעות האחת בשנייה, וזאת גם אם מדובר לכאורה ברצף של אירועים שקשה להפריד ביניהם. הטעם לכך הוא שכאשר מדובר בעבירות חמורות כנגד הגוף, מופעל מבחן "אותו המעשה" באופן המביא בחשבון לא רק את זהות הפעולות שביצע העבריין, אלא גם את הזהות האינדיבידואלית של כל אחד מהקורבנות.

בע"א 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל
, פ"ד נא(5) 289 (1997) (להלן: "עניין פופר") דובר בנאשם אשר נטל רובה גלילון, ירה ללא הבחנה בקבוצת פועלים ערביים וגרם למותם של שבעה מהם ופציעתם של עשרה נוספים. על הנאשם הוטלו שבעה מאסרי עולם בגין מעשי הרצח, וכן, במצטבר, 20 שנות מאסר בגין מעשי הניסיון לרצח. בדחותו את הערעור על גזר הדין קובע בית המשפט העליון כי ההלכה היא כדלהלן:

"כאשר מדובר במעשי אלימות קיים לכל אחד מן הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו. הפגיעה בשלמות גופו של אחד אינה מהווה פגיעה בשלמות גופו של אחר. גם אם מבחינה "טכנית" מדובר ברצף אחד של מעשים שגרם לקורבנות מספר, יש להתייחס לכך כאל מעשי פגיעה נפרדים" (בעמוד 303).

בע"פ 6917/06 חרמאן נ' מדינת ישראל
(ניתן ב- 1.9.2008) (להלן: "עניין חרמאן") דובר בנאשם אשר, על רקע סכסוך בין משפחות בכפרו, רצח אדם ופצע שניים כאשר ירה עליהם באקדחו. הוא הורשע בעבירת רצח ובשתי עבירות של ניסיון לרצח. עונשו נגזר למאסר עולם בגין עבירת הרצח ולעונש של שמונה שנות מאסר בגין כל אחת מעבירות הניסיון לרצח, אשר ירוצו בחופף זו לזו (ובמצטבר לעונש מאסר העולם). באשרו את גזר הדין קבע בית המשפט העליון:

"אך מקובל הוא כי במקרים בהם בוצעו עבירות חמורות במיוחד, ובפרט כאלו שיש בהן כדי לפגוע בחייו או בגופו של אדם כפי שבענייננו, יכול בית המשפט לגזור על נאשם עונשי מאסר מצטברים בגין העבירות השונות שבהן הורשע. בגזירת עונשי מאסר מצטברים יש כדי לשקף את החומרה היתרה המיוחסת, הן מבחינת שיקולי הרתעה והן מבחינת תפיסתנו המוסרית, לביצוע מספר עבירות אשר בכל אחת מהן יש כדי לפגוע או לסכן את ערך היסוד של קדושת חיי האדם" (פסקה 27 לפסק הדין).

בע"פ 40/10 קונסטנטין נ' מדינת ישראל
(ניתן ב- 30.3.2011) ירה המערער דרך דלת עץ לכיוון אישתו, וגרם למות ידיד שהיה איתה ולפציעת אישתו. הוא הורשע בעבירות של הריגה וניסיון להריגה, ונגזרו עליו עונשים נפרדים בגין כל אחת מהעבירות (18 שנות מאסר בגין ההריגה ו- 5 שנות מאסר בגין ניסיון ההריגה), שהוטלו במצטבר. בית המשפט העליון, באשרו את גזר הדין, קבע:

"מקום שעסקינן בעבירות אלימות חמורות בכלל ובעבירת הריגה וניסיון הריגה בפרט, אין לבוא בטרוניה עם בית המשפט שכדי לבטא את ההסתייגות מן העבירות בחר שלא להשית עונשים חופפים על נאשם אשר בחר ביודעין לבצע, בנוסף לעבירה הראשונה של הריגה, עבירה קשה נוספת של ניסיון הריגה, וברי כי זו אינה "אותו מעשה" לפי סעיף 186. ... הטלת העונשים במקרה זה בגין ההריגה וניסיון ההריגה באופן חופף, עלולה הייתה לחטוא הן למטרת הגמול והן למטרת ההרתעה. ערך חיי האדם חייב ענישה נפרדת לכל אחת מן העבירות, כגמול ראוי .... באשר להרתעה, הטלת העונשים באופן חופף עלולה היתה לשדר מסר שגוי, לפיו מרגע שירה אדם באחד יש באפשרותו להמשיך ולירות באחר, מבלי שייענש על מעשהו האחרון, ולא היא; יד קלה על ההדק (או על קת הסכין) תביא לענישה מחמירה" (פסקה יב של פסק הדין).

וההלכות בעניין זה מרובות (ראו, למשל, ע"פ 399/89 מדינת ישראל
נ' זלום, פ"ד מו(2) 187 (1992) (להלן: "עניין זלום"); ע"פ 6841/01 ביטון נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(6)794 (2002); ע"פ 9804/02 שר נ' מדינת ישראל
(21.4.2004); ע"פ 5737/07 מיכאלי נ' מדינת ישראל
(ניתן ב- 6.3.2008).

19. כפי שממחישים פסקי הדין בעניין פופר ו- חרמאן ההלכה לפיה זהות הקורבן משפיעה על מבחן זהות המעשה אינה מוגבלת לרציחתם של מספר קורבנות, אלא היא חלה גם במקרים בהם נגרמה פגיעה גופנית חמורה למספר קורבנות (וראו ע"פ 6867/06 עזאם נ' מדינת ישראל
(ניתן ב- 12.10.2008) בו הורשע המערער בארבע עבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, בגין כך שירה, ופצע ארבעה משכניו. בית המשפט הטיל עליו עונשים נפרדים בגין כל אחת מהעבירות בהן הורשע).

20. זאת ועוד, ההלכה הורחבה בפסיקה גם למצבים בהם רמת האשם של הפוגע הייתה נמוכה מכוונה תחילה לגרום למותו של אדם. כך, למשל, ברע"פ 4157/06 פלוני נ' מדינת ישראל
(ניתן ב-25.10.2007) הורשעו המערערים בשלוש עבירות של גרם מוות ברשלנות, ועבירה אחת של גרימת חבלה ברשלנות בגין הסעת מחבל מתאבד שגרם למותם של שלושה אנשים, ופציעת נוספים. בית המשפט המחוזי הטיל עונשים נפרדים בגין העבירות. בית המשפט העליון, בדחותו את הערעור, אימץ כלשונה את עמדת בית המשפט קמא לפיה:

"ההכרעה בשאלת הצטברות העונשים בעבירות של רשלנות, תיבחן על-פי מכלול נסיבותיו של כל אירוע, ועל יסוד המבחנים שנקבעו בפסיקה, קרי: הצורני-עובדתי, המהותי-מוסרי וההרתעתי. על בית-המשפט לשקול, מחד - כי העבירות בוצעו שלא מתוך יסוד נפשי של מחשבה פלילית, אלא ביסוד נפשי של רשלנות... ואולם מאידך, על בית-המשפט להביא במניין שיקוליו, בין השאר, את ריבוי הקרבנות ואת אופי המעשה הרשלני ודרגת חומרתו. ככלל, ראוי יהיה להשית ענישה מצטברת בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, כל אימת שמדובר ברשלנות בדרגה גבוהה שהביאה לאבדן חיים של רבים, ובפרט כאשר ניתן היה לצפות כי התממשות הסיכון ממעשה הנאשם תביא לפגיעה במספר רב של קרבנות. ואולם, כל מקרה יידון בהתאם לנסיבותיו, ואין צורך בהתוויית כללים מראש".

לעניין שיקולי המדיניות בהטלת עונשים נפרדים בעבירות גרם מוות ברשלנות ראו גם ע"פ (מרכז) 8250-02-08 סובינסקי נ' מדינת ישראל
(ניתן ב- 29.12.2008); ע"פ (מרכז) 4766-07-09 יגמור נ' מדינת ישראל
(ניתן ב- 9.12.2009).

21. ההסבר להלכות אלו טמון בערך המיוחד הניתן לחיי אדם. חיי אדם אינם ניתנים לצבירה או להאחדה כפי שניתן לעשות ביחס לאינטרסים אחרים. מחכמינו למדנו כי כל נפש שקולה לעולם ומלואו, ומחכמי האומות כי לעולם יש להתייחס לכל אדם, באשר הוא אדם, כמטרה (end) ולא כאמצעי (mean), וכי כל אדם ראוי ליחס של כבוד (respect). הטלת עונש אחיד על כל מקרה של נטילת חיים, בלי קשר למספר החיים שניטלו, איננה מכבדת את המעמד הייחודי של חיי אדם בתפיסות היסוד הערכיות בהן אנו מחזיקים. גישה מסוג זה, בה תמך, למשל, פרופ' שניאור זלמן פלר (ראו ש' ז' פלר, יסודות בדיני עונשין (1992) כרך ג', 287 - 289) מניחה שכשם שמעשה המביא לפגיעה במספר נכסים ראוי לעונש אחד (כגון אדם הגורם שריפה שהביאה להרס מספר מבנים), כך גם מעשה המביא לנטילת חיי מספר בני אדם או לפגיעה חמורה בגופם (כגון מי שזורק רימון לחדר בו מצויים מספר אנשים). על הפירכה שבעמדה זו עמד השופט מישאל חשין בעניין פופר:

"אני מתקשה ללמוד היקש מסֵפֶר ומכספת לאדם חי, או מאדם לספר ולכספת. והרי בסוף-כל-הסופות - בעצם: בתחילת-כל-התחילות - נושא המשפט ונושא האינטרסים והזכויות בו הוא האדם; האדם - לא ספר או כספת. כיצד נקיש אפוא מנושא למושא, ולהפך?
...
אדם - כל אדם - הוא עולם לעצמו. אדם - כל אדם - הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואין אדם כאדם. מי שהיה לא עוד יהיה ומי שהלך לא ישוב. ...".

(שם, בע' 306 - 307).

22. לאור הלכות אלו, ברור כי גם בעניין שלפנינו ניתן לגזור על הנאשם עונשים נפרדים בגין רציחתו של הנער יפתח ז"ל ובגין ניסיון הרצח, שהסתיים בפציעתו החמורה של עינב. ודוק, אנו נוטים לדעה כי גם אם עינב לא היה נפגע מאף אחד מהכדורים שנורו לעברו, עדיין ניתן היה להרשיע את הנאשם בעבירה של ניסיון לרצח. ואולם מאחר שעניין זה אינו בפני
נו, נוכל להותיר בצריך עיון שאלה זו, כמו גם את השאלה מה דינו של מי שמנסה לרצוח את פלוני, ובשל טעות בזיהוי נוטל את חייו של אלמוני.

23. הסנגור המלומד ביקש לאבחן את ההלכות שנקבעו בפסיקה בכך שבענייננו לא ניתן לשיטתו להפריד בין המעשים המהווים את ניסיון ההתנקשות לאלו המהווים את מעשה הרצח. הטעם לכך הוא שכל הכדורים שירה הנאשם נורו על מנת לפגוע בעינב, ואף אחד מהם לא כוון כלפי הנער יפתח ז"ל. לפיכך הוא סבור שבמקרה זה לא ניתן במבחן הניתוח הצורני-עובדתי של האירוע לקבוע כי הרצח והניסיון לרצח אינם בגדר "אותו מעשה" (למבחנים המיועדים להבדיל בין עבירה רבת-פריטים למעשים המקימים עבירות נפרדות, ראו יורם רבין ויניב ואקי, דיני עונשין (מהדורה שניה, התשע"א) 315 - 330). על כך יש להשיב בשלוש: ראשית, אם נבקש לדקדק, הרי שניתן להבחין בין אותן יריות שפגעו בעינב, לירייה שפגעה בנער יפתח ז"ל, ולראות בכל אחד מהם מעשה נפרד; שנית, הגישה המקובלת על בית המשפט העליון היא גישה פרגמטית, הבוחנת כל מקרה לגופו, ונמנעת מלהצביע על תיחום ברור בין המצבים. במבחנים אלה, ברור כי החומרה שבמעשי הנאשם אינה מתמצה באחת העבירות בהן הורשע, אלא היא מורכבת מההצטברות של שתיהן. שלישית, וזהו העיקר בעינינו, התפתחות הפסיקה עד כה מלמדת לשיטתנו כי מבחן הניתוח הצורני-עובדתי אינו מהווה משקל נגד למבחן מהות האינטרס בעבירות הנוגעות לפגיעות חמורות בגוף האדם (ובכלל זה עבירות המתה, אלימות ומין). במילים אחרות, גם כאשר מעשה אחד מבחינה עובדתית (כגון זריקת רימון או דריסה באמצעות רכב) גורם לנזק גוף למספר אנשים, השיקול הערכי שצוין לעיל, מביא לכך שניתן לגזור עונש נפרד בגין כל פגיעה.

24. טרונייתו המרכזית של הסנגור היא כנגד השילוב שבין הרחבה זו של המונח "מעשה אחד" בפסיקה, להלכת ה"כוונה המועברת", המאפשרת להרשיע ברצח, גם כאשר הנאשם לא חפץ במותו של הקורבן, אלא היה מעוניין במותו של אחר. אף בכך אין אנו שותפים לדעתו. הלכת ה"כוונה המועברת", כשהיא מופעלת ביחס לעבירות כנגד אדם, משקפת שיקולי מדיניות ראויים. ביסודה עומדת התפיסה שמי שנוטל לעצמו חירות לפגוע בזולתו, וגרם לתוצאה מהסוג לה כיוון (בענייננו - נטילת חיים), ראוי לעונש חמור במיוחד, המביא בחשבון הן את הכוונה הפסולה והן את התוצאה הקשה, וזאת בין אם הצליח במימוש תוכניתו, ופגע באדם אליו כיוון, ובין אם נכשל, ופגע באחר. אכן, במובן מסוים, אין זהו "רצח" במובן ה"פשוט" של המונח. ואולם עיון בחוק העונשין מלמד כי המחוקק הישראלי ראה כרוצח לא רק את המקרה ה"פשוט", אלא גם מקרים נוספים, הנתפסים כחמורים במיוחד מבחינה חברתית. כך, למשל, גם מי שגורם למותו של אדם במהלך הימלטות ממקום ביצוע עבירה אחרת נתפס במשפטנו כרוצח, וזאת למרות שאין הוא "רוצח" במובן ה"פשוט" של המונח (ראו סעיף 300(א)(4) לחוק העונשין). זאת ועוד, אם הרג אותו רוצח או פצע יותר מאדם אחד, ניתן יהיה להרשיעו במספר עבירות ולגזור עליו מספר עונשים, כפי שניתן וראוי לעשות בענייננו.

25. סיכומו של דבר, ניתן וראוי להטיל על הנאשם עונשים נפרדים בגין רציחתו של הנער יפתח ז"ל, ובגין הניסיון לרצוח את עינב. וכך נעשה.

מהו העונש הראוי בגין עבירת הניסיון לרצח?

26. ניסיון הרצח בו עסקינן מצוי ברמת החומרה הגבוהה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הנאשם, עבריין מורשע, החליט "לסגור חשבון" עם אדם אשר העלה את חמתו, ולהפגין בכך את תעוזתו ואימתו. הוא איתר את קורבנו בעיבורה של עיר, הגיע אליו כמלאך המוות, ירה לעברו 13 יריות אקדח מטווח קרוב, והותיר אותו מתבוסס בדמו במצב אנוש. כנגד כל הסיכויים חזר עינב לארץ החיים, והצליח להביא לזיהויו של הנאשם ולהרשעתו. הפציעות שנפצע הן מהחמורות והקשות שניתן להעלות על הדעת, ויש להניח שיסבול מהן כל חייו. אכן, מבחינת אופיו של המעשה, קשה לחשוב על ניסיון רצח נתעב וחמור מזה. ממילא מובן שהעונש המקסימאלי שקבע המחוקק נועד למקרים מסוג זה.

27. אופיו החמור של המעשה מצדיק לראות ברף העונש המקסימאלי את נקודת המוצא לגזירת העונש. עברו הפלילי המכביד של הנאשם, ובמיוחד העובדה שכבר הורשע בעבר בגין מעשה דומה, ולא הורתע בשל כך כהוא זה, מצדיקים שלא לסטות מרף ענישה זה. לא נעלמה מעינינו העובדה כי מדובר באדם צעיר, שאך זה הפך לאב לילד, אולם אין מקום לדעתנו, בנסיבות העניין, ובשים לב לכך שבית המשפט כבר הקל עם הנאשם בעבר, לראות בכך שיקול המצדיק סטייה מרף הענישה הראוי לניסיון הרצח שביצע.

28. לאור זאת קובעים אנו כי בגין ניסיון הרצח של עינב ראוי להטיל על הנאשם את העונש המקסימאלי הנקוב בחוק, דהיינו 20 שנות מאסר.

האם יש מקום לצבור את העונשים או להטילם באופן חופף?

29. השאלה האם לגזור עונשי מאסר מצטברים למאסר עולם נדונה לא פעם פסיקה. בעניין זלום ציין הנשיא מאיר שמגר כי על פניו, מאסר עולם הוא לאורך כל חייו של הנאשם, ואינו ניתן, מעשית, לצבירה נוספת. אלא שברבות הזמן, בית המשפט שם לנגד עיניו את המציאות שבה הביטוי "מאסר עולם" אינו אלא מטבע לשון המבטאת שלילת חירות מקסימאלית אפשרית, במציאות שבה נקצב עונשו של נאשם על ידי נשיא המדינה. מטעמים אלה ואחרים נקבע כי כאשר נאשם הורשע ברצח ובביצוע עבירות נוספות, אין מניעה משפטית להטיל עונש מאסר נוסף לעונש מאסר העולם. בע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(2) 273 ציינה השופטת אילה פרוקצ'יה כי יש לנהוג כן במיוחד "מקום שהעבירות הנוספות הן בעלות חומרה מיוחדת ונסיבות ביצוען מצריכות תגובה עונשית מיוחדת... כדי לתת ביטוי עונשי הולם לחומרתן" (פסקה 7 לפסק הדין).
30. חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם אינה מאפשרת לחפוף באופן מלא את הענישה בגין שתי העבירות בהן הורשע. חפיפה כזו יהיה בה משום זילות ערך חיי האדם של שני קורבנותיו, והיא תביא, הלכה למעשה, לאיון המטרות הערכיות וההרתעתיות עליהן הצבענו לעיל. מאידך, איננו סבורים כי זהו המקרה המצדיק צבירה מלאה של שני העונשים. לכך שלושה טעמים מרכזיים: ראשית, אין מדובר במצב בו הנאשם רצה במותם של שני הקורבנות (והצליח להביא למות אחד מהם), אלא בנסיבות בהן רצה להביא למותו של האחד, וגרם בטעות למותו של אחר. הטלת שני עונשי מאסר מצטברים, אינה משקפת את ההבחנה בין המקרים הללו. שנית, דומה כי המגמה השלטת בפסיקה היא שלא להטיל עונשים מצטברים במלואם בנסיבות אלו, שכן אין ממצים בדרך כלל את פוטנציאל הענישה המצטברת למאסר עולם כשחלק מהעבירות אינן עבירות המתה (השוו עניין חרמאן. כן ראו ע"פ 7847/01 מחאמיד רפיק נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 3.1.2005), שבו הוטלו אומנם העונשים בצבירה מלאה, אך מלכתחילה העונשים שנפסקו בגין העבירות הנוספות, שכללו הן ניסיון לרצח והן חבלה בכוונה מחמירה, הועמדו, כמקשה אחת, על 10 שנים). שלישית, כפי שציין בית המשפט העליון "...ערך האדם כבן אנוש וערך השיקום בענישה שרירים וקיימים גם לגבי הקשים שבעבריינים ובכללם רוצחים, וגם בעניינם יש משקל לערך החברתי-מוסרי המבקש להותיר לכל אדם, באשר הוא אדם, פתח תקוה לחופש ולחיים חדשים. ערך זה אינו מתיישב עם צבירת עונשים לעונש מאסר עולם המוטל על אדם, שמשמעותה עלולה להיות כי לעולם לא יצא לחופשי. ההכרעה בכוחות נוגדים אלה תלויה בנסיבות המקרה, בטיבו של העבריין, באופיין של העבירות וברקע לביצוען" (ע"פ 2948/03 אולג ברזובסקי נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 20.6.2006), פסקה 21).
31. באיזון שבין השיקולים הללו הגענו למסקנה כי ניתן לחפוף מחצית מתקופת המאסר המוטלת על הנאשם בגין ניסיון הרצח לתקופת מאסר העולם שנגזרה עליו בגין מעשה הרצח.

הפיצוי הראוי שיש לפסוק לטובת משפחת המנוח

32. כאמור, בעקבות בקשתו של עינב, ביקשה התביעה כי נפסוק פיצוי לפי סעיף 77(א) לחוק העונשין רק למשפחת המנוח, ונעמיד אותו על המקסימום המותר על פי חוק, דהיינו 258,000 ₪. לאחר ששקלנו את הבקשה החלטנו להיענות לה, וזאת מהנימוקים שנפרט להלן.

33. פסיקת פיצוי בסכומים בלתי מבוטלים לקרבן לדבר עבירה אינה עוד חריג בנוף הפסיקה. בע"פ 5761/05 וחידי מג'דלאוי נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 24.7.2006)) אישר בית המשפט העליון פסיקת פיצויים בהיקף של 200,000 ₪ להוריו של צעיר שנהרג על לא כל עוול, בעומדו סתם, בקרן רחוב הסמוך למקום מגוריו של המערער. בת"פ (מחוזי ת"א) 33844-10-10 מדינת ישראל
נ' שי סגן (ניתן ביום 6.7.2011), הוטל על הנאשם לפצות בסך של 100,000 ₪ את בני משפחת קרבן עבירה, לאחר שהורשע בעבירה של הריגה וחבלה של ממש, כאשר הכה את המנוח בקסדה. בתפ"ח (מחוזי ת"א) 1057/09 מדינת ישראל
נ' ר.ע. (קטין) (ניתן ביום 19.7.2001), חויב כל אחד מהנאשמים בתקיפתו והריגתו של אריק קרפ ז"ל על חוף ימה של תל-אביב בתשלום של 100,000 ₪ למשפחת הקרבן (סך הפיצוי נצבר כדי 300,000 ₪). בתפ"ח (מחוזי מרכז) 34823-02-10 מדינת ישראל
נ' אביב יוסף בן בסט (ניתן ביום 18.7.2011), חייב בית המשפט את הנאשם בתשלום סך של 200,000 ₪ לבני משפחת רועי בריג ז"ל (בעל אולם שמחות בפתח תקווה, שנדקר על ידי הנאשם, במהלך עימות, בסכין). בתפ"ח 994/04 (מחוזי באר-שבע) מדינת ישראל
נ' מאיר ז'אנו ואח' (ניתן ביום 25.3.2011), חויבו שני הנאשמים לפצות את בני משפחת הנערה שקד שלחוב ז"ל, שהירצחה גם היה (כבענייננו), תוצאת לוואי מרה של "ניסיון חיסול", בסכום המקסימאלי של 258,000 ₪. כך גם נפסק בתפ"ח (מחוזי באר שבע) 1172/07 מדינת ישראל
נ' אדם איטל (ניתן ביום 18.7.2011), מקרה שבו, במהלך בילוים הלילי של בני הנוער במועדונים בבאר שבע, ירה הנאשם בשלושה קטינים, הרג שניים מהם ופצע אחד, לאחר שחש כי "פגעו בכבודו". בית המשפט קבע כי על הנאשם לפצות את בני משפחות שלושת הנפגעים בסכום של 200,000 ₪ כל אחת. מפסיקה זו עולה כי במקרים בהם נפגע נער או נערה צעירה, לא היססו בתי המשפט לנקוב בסכומים מקסימאליים (או קרובים לכך) כפיצוי ראוי למשפחות ששכלו את ילדם.

34. האובדן והצער שנגרם לבני משפחת המנוח הם ללא שיעור. מעשיו הנפשעים של הנאשם גזלו מהם את בנם היקר, בבת-עינם, והטביעו בהם את חותמו הכואב של השכול לכל יתרת ימיהם. כסימנים ראשונים לכך, נאלצו להעתיק את מקום מגוריהם לעיר אחרת, ונמסר לנו כי האם סובלת מבעיות רפואיות ונפשיות. המעט שניתן לעשות למענם, במסגרת המשפט הפלילי, הוא להעניק להם את הפיצוי המקסימאלי שקבע המחוקק. בעשותנו כן נתנו גם משקל מסוים לעובדה שעינב, הקורבן האחר של האירוע, שגם לטובתו היה מקום לפסוק פיצוי, הודיע כי אין הוא מעוניין בו, אלא מעדיף שישולם פיצוי גבוה ככל הניתן למשפחת המנוח.

סוף דבר

35. לאור האמור לעיל גוזרים אנו את דינו של הנאשם כדלקמן:

א. אנו מטילים על הנאשם עונש מאסר עולם, כמתחייב על פי החוק, בגין הרשעתו בעבירת הרצח של יפתח מור-יוסף ז"ל.

ב. אנו גוזרים על הנאשם 20 שנות מאסר בפועל בגין הרשעתו בעבירת ניסיון הרצח של עינב כהן. עונש זה ירוצה חציו בחופף לעונש מאסר העולם, וחציו במצטבר אליו.

ג. תחילת ריצוי העונש תהיה מיום מעצרו של הנאשם בתיק זה.

ד. אנו מחייבים את הנאשם לשלם להורי המנוח יפתח מור-יוסף ז"ל סכום כולל של 258,000 ₪. הנאשם יפקיד את הפיצויים בקופת בית המשפט עד יום 1.3.2012, ואם לא יפקידם, יישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה מאותו מועד, ויועבר לטיפול המרכז לגביית קנסות.

הודעה לנאשם זכותו לערער לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.
ניתן והודע היום ט"ז חשון תשע"ב, 13/11/2011 במעמד הנוכחים.
<#3#>

פרופ' עופר גרוסקופף
, שופט

ליאורה ברודי
, שופטת

מנחם פינקלשטיין
, שופט
אב"ד








פח בית משפט מחוזי 11459-10/09 מדינת ישראל נ' ניר ניסים חזיזה (פורסם ב-ֽ 13/11/2011)











תיקים נוספים על ניר ניסים חזיזה




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט