קל בנין בע"מ - גמול חברה להשקעות בע"מ, גמול אחזקות אנרגיה 1 (1998) בע"מ, תעבורה אחזקות בע"מ ואח'

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
קל בנין בע"מ גמול חברה להשקעות בע"מ גמול אחזקות אנרגיה 1 (1998) בע"מ תעבורה אחזקות בע"מ
 
קל בנין בע"מ - גמול חברה להשקעות בע"מ, גמול אחזקות אנרגיה 1 (1998) בע"מ, תעבורה אחזקות בע"מ ואח'
תיקים נוספים על קל בנין בע"מ | תיקים נוספים על גמול חברה להשקעות בע"מ | תיקים נוספים על גמול אחזקות אנרגיה 1 (1998) בע"מ | תיקים נוספים על תעבורה אחזקות בע"מ |

836262
2332/06 א     24/01/2012




א 2332/06 קל בנין בע"מ נ' גמול חברה להשקעות בע"מ, גמול אחזקות אנרגיה 1 (1998) בע"מ, תעבורה אחזקות בע"מ ואח'








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"א 2332-06 קל בנין בע"מ
נ' גמול חברה להש ואח'





בעניין:
קל בנין בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד א' סודרי





התובעת




- נ ג ד -





1. גמול חברה להשקעות בע"מ
2. גמול אחזקות אנרגיה 1 (1998) בע"מ
3. תעבורה אחזקות בע"מ
4. אתגל אחזקות בע"מ
5. רן קרול
6. דני רבינר
7. תגא תשתיות מנהלים כלליים בע"מ – ניתן

פסק דין

בהעדר הגנה
8. גרשון ענבר
9. צבי פולג
10. איל פחימה

נתבעים 1-6 ו-8-10 ע"י ב"כ עו"ד נ' אמודאי
,

מ' טויסטר-רוזנטל






הנתבעים

פסק - דין


א.
רקע עובדתי

1

.
לפני תביעה לתשלום סך של 3,045,039 ₪ המגיעים לתובעת, בהתאם לפסק בורר שאושר, משותפות מוגבלת בשם תגא תשתיות (להלן: "תגא"), אשר הוקמה על ידי הנתבעות 2-4 ו- 7 לצורך השתתפות במכרז להקמת מכון אזורי לטיהור שפכים בצפון הארץ (להלן:
"המכון" ו"הפרויקט"). זמן קצר לפני שניתן פסק הבורר קרסה תגא ונכנסה להליך של כינוס נכסים. משהתברר כי אין אפשרות לגבות את החוב מתגא, מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים - השותפים והמנהלים של תגא ומנהלי הנתבעת 7 - לשלם את הסך האמור.

2

.
התובעת הינה חברה העוסקת בביצוע עבודות בניה הנדסיות. ביום 12.3.99 התקשרה התובעת בהסכם עם תגא, במסגרתו סוכם כי התובעת תבצע עבורה עבודות בניה בקשר עם הקמת המכון (נספח ב' לתצהיר אבי אביטל, מנהל בכיר בתובעת; להלן: "הסכם הקבלנות" ו"אביטל"). תגא הינה שותפות מוגבלת, אשר הוקמה על ידי הנתבעות 2-4 ו- 7 לצורך השתתפות במכרז על הקמת המכון ותפעולו, וזאת על פי דרישת הרשויות המקומיות צפת, חצור וראש פינה (להלן: "הרשויות"). תגא נדרשה להקים את המכון, ולאחר מכן לתפעל אותו ולסלק את השפכים של הרשויות, תמורת סכומי כסף שהיו הרשויות אמורות לשלם לתגא. הנתבעות 2-4 הינן "השותפות המוגבלות" בתגא, שאינן אחראיות לחיוביה מעבר לסכום ההון שהשקיעו בה (להלן: "הנתבעות"). הנתבעת 1 היא חברת השקעות ציבורית המחזיקה במניות נתבעת 2, והיא אינה שותפה בתגא; כלל לא ברור מדוע צורפה לתביעה. הנתבעת 7 (להלן: "תגא מנהלים") הינה חברה בבעלות הנתבעות 2-4, והיא "השותפה הכללית" בתגא האחראית לכל חיוביה. לצורך הקמת המכון ותפעולו נדרשה תגא לשתף פעולה עם גופים שונים, אשר היו אחראים על ההיבטים השונים של הפרויקט – תכנון, מימון, הקמה ועוד (להלן: "חברי הצוות"). במסגרת זו נחתם הסכם בין תגא לבין נתבעות 2-3, לפיו התחייבו האחרונות להעמיד לרשותה של תגא מימון לצורך תכנון והקמת המכון, עד לסכום של 2.5 מיליון דולר כל אחת (להלן: "הסכם המימון" - נספח ד' לתצהיר אביטל).

3

.
נתבע 5 הינו הבעלים והמנהל של נתבעת 4, ואילו הנתבע 6 הינו עובד של הנתבעת 4. הנתבעים 5-6 (להלן: "קרול" ו"רבינר") מונו להיות מנהליה של תגא, ואילו הנתבעים 8-10 כיהנו כדירקטורים בתגא מנהלים (להלן: "הדירקטורים"; נתבעים 5-6 ו-8-10 יכונו ביחד: "המנהלים"). נגד תגא מנהלים, המצויה אף היא בכינוס נכסים, ניתן בתיק דנן

פסק דין
בהעדר הגנה (בש"א 8857/07).

4

.
עם סיום עבודות הבניה של המכון, הגישה התובעת לתגא את החשבון הסופי, על סך 4,111,863 ₪ (בערכי אוגוסט 2003). תגא סירבה לשלמו, בטענה שמדובר בסכום מנופח וחסר בסיס, ואף יש לקזז ממנו סכומים שונים בגין נזקים שנגרמו לה עקב עיכובים בבנייה. תגא טענה כי למעשה, לאור הפיצוי המוסכם המגיע לה, התובעת היא שחייבת לה כספים, ולא להיפך. אף על פי כן, ולצרכי פשרה, הציעה תגא לתובעת סכום הנע בין 1-1.5 מיליון ₪ (עדות קרול בעמ' 140-141, ועדות אביטל בעמ' 168). התובעת דחתה הצעה זו ובחרה לפנות להליך של בוררות, ובסופו נפסק כי על תגא לשלם לתובעת סך של כ- 2.5 מיליון ₪ בתוספת מע"מ (ליום 6.6.06, מועד מתן הפסק – סעיף 4.7 לתצהיר אביטל). אלא שעוד בטרם ניתן פסק הבורר קרסה תגא, ומונה לה כונס נכסים. ביום 4.4.06 מונה כונס נכסים קבוע גם לתגא מנהלים, שהיא השותף הכללי בתגא תשתיות. אין מחלוקת בין הצדדים כי קריסתה של תגא נבעה ממחדלן של הרשויות המקומיות, אשר בשפכיהן טיפל המכון, לשלם לתגא את הכספים המגיעים לה לפי המכרז.

5

.
עם קבלת פסק הבורר פנתה התובעת לבאי כוחה של תגא בדרישה לתשלום הסכום שנפסק לטובתה (נספח יב' לתצהיר אביטל). בתגובה הבהירו באי-כוחה של תגא כי לתגא מונה כונס נכסים ולפיכך, דרישתה של התובעת הועברה לטיפולו (נספח יג' לתצהיר אביטל). לאחר חליפת מכתבים נוספת בין הצדדים, וכאשר התובעת הבינה כי הכונס של תגא לא ישלם את הסכום שנפסק בבוררות, שלחה התובעת מכתבים לנתבעים, בהם טענה לאחריותם הישירה כלפיה לתשלום חובה של תגא (נספח טז' לתצהיר אביטל). לאחר שטענותיה נדחו על ידי הנתבעים (נספח יז' לתצהיר אביטל), הוגשה התביעה שלפני.

6

.
התובעת טוענת בכתב התביעה, כי הנתבעים אחראים כולם לחובה של תגא, מנימוקים שונים. הסכם הקבלנות אמנם נחתם עם תגא תשתיות, אך מדובר במהלך פורמלי בלבד, כאשר לכל אורך הדרך היה ברור כי למעשה, נתבעות 1-4 אחראיות למימון הפרויקט ולניהולו. תגא הוקמה רק בשל דרישתן של הרשויות המקומיות, ולא מתוך רצון ליצור הפרדה משפטית בינה לבין הנתבעות. זאת ועוד, בין התובעת לבין הנתבעות התקיים קשר חוזי ישיר, הנובע מן ההצעה למכרז, אשר נחתמה על ידן במשותף. הקשר הישיר בין התובעת לנתבעות נובע גם מכך שהנתבעות הציגו עצמן, הן בשלב המו"מ והן לאורך כל שלבי הפרויקט, כמי שחברו יחדיו להוציא לפועל את הפרויקט וכמי שתממנה את תגא ותשאנה בכל הוצאות הפרויקט – כולל שכרה של התובעת; התובעת הסתמכה על מצג זה ושינתה מצבה לרעה. בהתאם – מי שניהל את המו"מ עם התובעת היו קרול ורבינר, נציגי הנתבעות, אשר מונו על ידן מאוחר יותר כמנהליה של תגא.

קרול ורבינר אחראים כלפי התובעת משום שגרמו ברשלנות ובחוסר תום לב לכך שתגא סירבה לשלם לתובעת את החשבון הסופי, אף שידעו, או היו צריכים לדעת, כי אין לכך הצדקה אמיתית. בדומה, הדירקטורים אחראים לתשלום חובה של תגא מתוקף תפקידם בתגא מנהלים, ולחלופין מכוח היותם שותפים מלאים לניהול הפרוייקט, כנציגי הנתבעות 1-3, הנושאים באחריות גם להחלטה שלא לשלם לתובעת את החשבון הסופי. החלטה זו, שנתקבלה שלא בתום לב,
הביאה לידי כך שבעת מתן פסק הבורר, כבר לא ניתן היה לגבות מתגא את הסכום שנפסק לטובת התובעת.

7

.
בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי אין כל ממש בטענה בדבר התקשרות ישירה בינם לבין התובעת. הסכם הקבלנות נחתם עם תגא בלבד. בכל משך ביצוע עבודות הפרויקט, תגא בלבד היא זו שעמדה בקשר עם התובעת. התובעת הגישה את החשבון הסופי לתגא, וכאשר החשבון לא שולם, הגישה נגדה – ורק נגדה - תביעה בבוררות. אכן, פסק הבורר ניתן נגד תגא בלבד. התובעת לא העלתה כל טענה בדבר אחריותם של מי מהנתבעים לתשלום החשבון, עד למועד בו התברר לה כי תגא אינה יכולה לשלם את חובה. עוד נטען על ידי הנתבעים כי ההחלטה שלא לשלם לתובעת את החשבון הסופי היתה סבירה בנסיבות העניין, כפי שעולה גם מפסק הבורר, אשר דחה חלק נכבד מן התביעה.

ב

.
טענות הצדדים

8.
התובעת טוענת בסיכומיה

כי הסתתרותן של הנתבעות מאחורי מסך ההתאגדות של השותפות המוגבלת מהווה היפוך מוחלט של התנהגותן לאורך תקופה של שש שנים – ממועד הקמת המכון ועד תום הדיון בבוררות. במשך כל אותה תקופה ניהלו הנתבעות את תגא ונשאו בכל הוצאותיה, תוך שהן מתעלמות לחלוטין ממסך ההתאגדות. המשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם הקבלנות נוהל על ידי קרול ורבינר, אשר הציגו עצמם כנציגי הנתבעות, השותפות בהקמת הפרויקט. תגא עצמה הוקמה רק ימים ספורים לפני הגשת ההצעה למכרז, לצורך ההשתתפות במכרז בלבד, וזאת משום שעל פי דרישות המכרז, ההצעה היתה צריכה להיות מוגשת על ידי גוף מאוגד אחד.

התובעת מדגישה כי תגא נעדרה תוכן עסקי ממשי – לא היו לה משרדים משלה ולא מנהלים משלה. כל הדירקטורים בתגא היו עובדים של הנתבעות, וגם ענייניה הכספיים של תגא נוהלו על ידי עובדי הנתבעות. מדובר במקרה מובהק של חברה שהיא "קליפה ריקה", אשר שימשה אמצעי פורמלי בלבד להגשת ההצעה למכרז, בעוד שהפרויקט נוהל ומומן בפועל על ידי הנתבעות.

הנסיבות המתוארות לעיל מהוות עילה להרמת מסך ההתאגדות של השותפות. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שהתערבותן הישירה של הנתבעות בענייניה של תגא מנוגדת להוראת סעיף 63(א) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975. לכן חל
סעיף 63(ג) לפקודת השותפויות, המורה כי שותף מוגבל שהתערב בניהול ענייני השותפות יישא בכל חובותיה.

התובעת סבורה כי תוצאות הבוררות מחייבות את הנתבעים לאור ההלכה הקובעת כי אם קיימת זהות אינטרסים מלאה בין צד להתדיינות לבין גורם שלישי שהינו בעל שליטה במתדיין, הרי שאותו גורם שלישי יחשב צד להתדיינות ותוצאות ההתדיינות יחייבו אותו. לטענת התובעת, ההסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות מנוגדת אפילו לכוונתן הסובייקטיבית של הנתבעות, כפי שזו באה לידי ביטוי בעדויות מטעמן, לשאת בתוצאות הליכי הבוררות לכשאלה יסתיימו. התשלום לתובעת מהווה חלק מהוצאות ההקמה של המכון, אותו התחייבו הנתבעות לממן במסגרת ההצעה למכרז. למעשה, הנתבעות אכן נשאו בחובותיה של תגא גם לאחר קריסתה (הכוונה הינה לתשלום שכר הבורר), ורק את חובה לתובעת הן מסרבות לשלם.

מקור נוסף לאחריותם של הנתבעים כלפי התובעת הינו הקשר החוזי הישיר שנוצר בין כל הגורמים המעורבים בפרויקט. לצורך ההשתתפות בפרויקט יצרו הנתבעות קשר עם גופים שונים, אשר כל אחד מהם היה אמון על היבט אחר של הפרויקט (חברי הצוות). מערכת החוזים בין חברי הצוות הינה מערכת רב-צדדית, המקימה יחסים חוזיים ישירים בין כל הצדדים המעורבים. יחסים אלו אף קיבלו ביטוי פורמאלי בכך שכל אחד מחברי הצוות חתם על התחייבות לקיום חלקו במיזם, והתחייבות זו נכללה במסמכי ההצעה למכרז. במסגרת זו, נתבעות 2-3 הוצגו כמי שאחראיות לצד הפיננסי של הפרויקט והתחייבו לממן את כל הוצאות ההקמה של מכון הטיהור, עד לסך של 20 מיליון ₪. ההתבססות על חוסנן הפיננסי של נתבעות 2-3 עוברת כחוט השני לאורך כל מסמכי ההצעה למכרז, וגם התובעת הסתמכה על כך בבואה להתקשר עם תגא בהסכם הקבלנות.

התובעת סבורה עוד כי נתבעות 2-4 מנועות מלטעון להעדרו של קשר חוזי ישיר בינן לבין התובעת, שכן הן מסתמכות על טענה דומה בהליך המתנהל בינן לבין הרשויות המקומיות, עבורן הוקם מכון טיהור השפכים. באותו הליך טוענות הנתבעות כי אף שחתמו על החוזה להקמת המכון עם תאגיד שהוקם על ידי הרשויות לצורך זה, הרי שהרשויות עצמן אחראיות כלפיהן. לא זו אף זו, הגשת התביעה כנגד הרשויות המקומיות נובעת מהפרת חובותיהן של הרשויות כלפי תגא. מכאן שהנתבעות רואות עצמן כמי שבאות בנעליה של תגא (אף שהן בחרו להציג את התביעה כתביעה עצמאית שלהן כנגד הרשויות).


התובעת טוענת כי אחריותם של המנהלים כלפיה הינה חבות עצמאית, הנובעת מהתנהגותם הרשלנית שבאה לידי ביטוי הן בהחלטה שלא לשלם לתובעת את הסכום הנקוב בחשבון הסופי, והן בכך שלא דאגו להבטיח את כספה של התובעת, אשר עוכב על ידם עד תום הליך הבוררות, עת חלה הרעה במצבה של תגא. המנהלים ידעו היטב כי טענותיהם כנגד החשבון שהגישה התובעת הינן חסרות יסוד. המנהלים גם חטאו כאשר נמנעו מלדרוש מן הנתבעות לקיים את התחייבותן כלפי תגא, לממן את עבודות ההקמה של המכון במלואן, ובכלל זה התשלום לתובעת.

9.
הנתבעים טוענים בסיכומיהם

כי ניסיונה של התובעת להטיל עליהם את האחריות לחובותיה של תגא סותר מושכלות יסוד בדיני חברות, הן באשר לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של שותפות מוגבלת, והן באשר לאחריות נושאי משרה בתאגיד. התובעת מבקשת להפוך את הנתבעים לערבים לחובותיה של תגא, אף שערבות כזו לא התבקשה על ידה בעת החתימה על ההסכם.

התובעת מעלה טענות שונות על מנת להצדיק את "הרמת מסך" ההתאגדות של השותפות, אך היא לא הוכיחה את התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, המסדיר את המקרים בהם תותר "הרמת מסך". לא הוכח כי השותפים בתגא עשו בה שימוש לרעה או ניהלו את ענייניה בדרכי תרמית. לא ניתן גם לומר כי לתגא לא היה קיום עסקי ממשי, וכי לא הושקע בה הון משמעותי. תגא הוקמה על מנת לנהל ולהפעיל את מכון טיהור השפכים, והיא אכן עשתה זאת במשך מספר שנים. כמו כן, הנתבעות השקיעו בתגא סכומי כסף עצומים עד לקריסתה.

המשא ומתן לכריתתו של הסכם הקבלנות נוהל על ידי קרול ורבינר בשמה של תגא, ולא בשם הנתבעות, והדבר הובהר לתובעת לאורך כל המגעים עימה. ואמנם, מכתביה של התובעת נשלחו לתגא, חשבונותיה נשלחו לתגא, וכל הקבלות והחשבוניות הונפקו על שמה של תגא. אף כרטסת הנהלת החשבונות בתובעת נוהלה על שם תגא. כאשר תגא סירבה לשלם את החשבון הסופי, התובעת לא פתחה כל הליך נגד מי מהנתבעים אלא נגד תגא בלבד. כל אלו מלמדים שהתובעת ידעה היטב כי היא מתקשרת עם תגא, ועמה בלבד. העובדה שלהצעה שהוגשה למכרז על ידי תגא צורפו ההסכמים עליהם חתמה תגא עם כל אחד מן הגורמים המעורבים בפרויקט, אינה יוצרת קשר ישיר ביניהם.

בניגוד לטענת התובעת, איש מהנתבעים מעולם לא התחייב כלפיה לשאת בהוצאות ההקמה של הפרויקט. נתבעות 2-3 התחייבו רק כלפי תגא להעמיד לרשותה מימון לצורך תכנון והקמת המכון (ולא לצורך הפעלתו), עד לסכום של 2.5 מיליון דולר כל אחת. התחייבות זו אינה יוצרת אחריות מצידן לכלל חובותיה של תגא. ממילא, הסכם המימון בין הנתבעות לבין תגא נחתם לאחר שנחתם חוזה הקבלנות בין תגא לבין התובעת, ולכן התובעת אינה יכולה לטעון כי הסתמכה על כך. זאת ועוד, עיקר המימון לפרויקט הגיע מן הבנק לפיתוח התעשיה, והתובעת ידעה זאת. גם מטעם זה אין יסוד לטענתה כי הנתבעות הציגו מצג לפיו הן אחראיות לכל חובותיה של תגא. גם העובדה שהנתבעות בחרו לשלם, לפנים משורת הדין, את שכרו של הבורר, אינה מלמדת על אחריותן למכלול חובותיה של תגא.

אין פסול בכך שהנתבעות חדלו להזרים כספים לתגא עם מינוי כונס הנכסים. תנאי זה נכלל בהסכם המימון בינן לבין תגא, והרציונל שבבסיסו הוא שנכונותן של הנתבעות להעמיד הלוואות לתגא נבעה מהציפייה שהלוואות אלו יוחזרו להן מרווחיה. משברור היה שלתגא לא תהיינה עוד הכנסות, לא היה כל היגיון עסקי בהמשך הזרמת הכספים לתגא על ידי הנתבעות.

אין יסוד לטענת התובעת לפיה תוצאות הבוררות מחייבות את הנתבעים בהיותם צד שלישי שהאינטרסים שלו זהים לאלו של אחד הצדדים לבוררות. אמנם, במצבים מסוימים
ניתן לומר שצד שלישי שכזה מנוע מלכפור בתוצאות הבוררות, וכי הפסק יוצר "מעשה בית דין" כלפיו. במקרה דנן משמעות הכלל (אם הוא חל) הינה שהנתבעים אינם יכולים לכפור בחבותה של תגא כלפי התובעת. אך אין כלל המחייב את מי שלא היה צד להליך הבוררות
לפרוע את החוב שנפסק בה.

התביעה שהגישו הנתבעות נגד הרשויות המקומיות אינה מבוססת על זכות התביעה של תגא, ואינה מלמדת על התעלמות הנתבעות ממסך ההתאגדות של תגא. תביעתה של תגא
נגד הרשויות הוגשה על ידי הכונס והסתיימה בפשרה. הנתבעות, לעומת זאת, הגישו נגד הרשויות תביעה בעילה עצמאית המבוססת על כך שמחדליהן של הרשויות הביאו לקריסתה של תגא ולכך שתגא הפרה את הסכם המימון עימן.

התובעת לא הוכיחה כי יסודותיה של עוולת הרשלנות התקיימו במי מן המנהלים, באופן המצדיק הטלת אחריות אישית עליהם. יש לזכור כי הטלת אחריות אישית על נושאי משרה בחברה הינה עניין חריג ביותר. מכל מקום, הסכום שפסק הבורר לתובעת מהווה כשליש מן הסכום אותו דרשה התובעת בחשבון הסופי. עובדה זו מלמדת כי החשבון שהגישה התובעת היה מופרז, וכי סירובם של המנהלים לשלמו היה סביר והצעות הפשרה שהציעו לתובעת היו הוגנות.

ג.

דיון והכרעה

10

.
הנתבעים אינם חולקים על כך שבהתאם לפסק הבורר שאושר זכאית התובעת לתשלום מתגא בסך 2,512,124 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, נכון למועד מתן הפסק ביום 6.6.06. סכום זה, בתוספת מע"מ שפסק הבורר, עמד ביום הגשת התביעה על סך 3,045,124 ש"ח (ראה סעיף 4.7 לתצהיר אביטל). השאלה היחידה העומדת להכרעה הינה האם הנתבעים, או מי מהם, חבים בתשלום הסכום הנ"ל, או שמא חובת התשלום רובצת אך ורק על תגא ועל השותפה הכללית בה – תגא מנהלים.

תגא היא "שותפות מוגבלת", כמשמעותה בפרק ו'
לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975. סעיף 1 לפקודה קובע בהגדרת "שותף מוגבל", כי הוא לא יהיה אחראי לחובות השותפות מעבר להון שהשקיע בה. הוראה זו הינה חריג לכלל הקבוע בסעיף 20 לפקודת השותפויות, לפיו השותפים בשותפות רגילה חבים ביחד ולחוד בכל חיובי השותפות. סעיף 57(א) לפקודה קובע כי בשותפות מוגבלת יהיה לכל הפחות "שותף כללי" אחד החב בכל חיוביה. סעיף 57(ב) קובע כי "תאגיד יכול שיהא שותף מוגבל". לפי ניסוח זה, ניתן היה
לטעון, לכאורה, כי כוונת החוק היתה לאסור מצב שבו "שותף כללי" יהיה תאגיד בכלל, וחברה בעירבון מוגבל בפרט. אך במציאות העסקית (כפי שהיא משתקפת מן הפסיקה)
שותף כללי הינו, לא פעם, חברה בעירבון מוגבל. התובעת לא העלתה כל טענה בסוגיה זו, ולכן אצא מתוך הנחה שאין פסול בכך שהשותף הכללי - הוא בעצמו חברה שאחריות בעלי מניותיה מוגבלת, ואשר נשלטת על ידי השותפים המוגבלים. עוד חשוב לציין כי סעיף 63(א) לפקודת השותפויות קובע כי "שותף מוגבל" לא ישתתף בניהול עסקי השותפות; אם עשה כן – הוא יהיה אחראי לכל חיוביה, כאילו היה "שותף כללי" (סעיף 63(ג)).

כאמור אין מחלוקת על כך שהן השותפות המוגבלת תגא, והן השותף הכללי בה - תגא מנהלים - חייבים לפרוע לתובעת את הסכום שנפסק לטובתה בבוררות. דא עקא, שתיהן מצויות בכינוס נכסים, ונעדרות כפי הנראה כושר פירעון. לכן הוגשה תביעה זו גם נגד השותפים המוגבלים בתגא (נתבעות 2-4), נגד מנהלי תגא (נתבעים 5-6) ונגד הדירקטורים של תגא מנהלים (נתבעים 8-10). התובעת טוענת כי אחריות הנתבעים הנ"ל כלפיה מבוססת על מספר מקורות משפטיים, בהם אדון להלן.



1

.
חבות חוזית ישירה

11

.
התובעת טוענת לקיומו של קשר חוזי ישיר אשר נוצר בינה לבין הנתבעות 2-4, במסגרת מערכת החוזים שנכרתה בין הגורמים השונים שנטלו חלק בפרויקט. אין מחלוקת שהסכם הקבלנות נחתם בין התובעת לבין שותפות תגא (ראה גם סיכום הדיון מיום 15.12.99, בו הפנו הצדדים ל"הסכם החתום בין קל בנין לתגא" - נספח א' למוצגי נתבעים). אך אביטל טוען בתצהירו כי התובעת ונתבעות 2-3 חתמו על "מסמך משותף", אשר בו הציגו עצמן הנתבעות 2-3 לא רק כיזמים, אלא גם כ"חברי צוות" אשר תפקידם לשאת בהתחייבויות הכספיות הנדרשות להקמת הפרויקט (סעיף 2.16 לתצהירו, וסעיף 2.6 לתצהיר יגאל אנטין, סמנכ"ל ומנהל פרויקטים בתובעת, להלן: "אנטין"). כאשר נשאל אביטל בחקירתו האם ישנו מסמך כלשהו עליו חתומות הנתבעות יחד עם התובעת, הוא נאלץ להודות, לאחר התפתלויות לא מעטות, כי אין מסמך כזה. הוא הסביר כי כאשר התייחס לחתימה על "מסמך משותף" - כוונתו היתה לכך שהן הנתבעות והן התובעת חתמו על אותו מסמך, אם כי כל אחת בנפרד כלפי צד ג' (עמ' 33-35). בדברים אלו התייחס אביטל לכך שכל אחד מחברי הצוות, כולל התובעת והנתבעות, חתמו בנפרד כלפי המזמין על מסמכים, בהם התחייבו לקיים את התחייבויותיהם כלפי תגא (טפסים 2-3 שצורפו בנספח ג' לתצהיר אביטל).

התובעת טוענת כי אין הכרח שיחסים חוזיים ייווצרו במסמך דו-צדדי; אפשר שיחסים חוזיים ייווצרו על ידי מערכת של מסמכים רב-צדדית. במקרה דנן, היא מוסיפה, הגשת ההצעה למכרז חייבה שיתוף פעולה של מספר "חברי צוות", אשר כל אחד מהם היה אחראי להיבט אחד של הפרויקט, וכאמור, נתבעות 2-3 היו אחראיות למימון. משמעות הדבר, לטענת התובעת, הינה "שכל הגופים שחברו להגשת ההצעה מטעם הנתבעות מהווים כולם צוות אחד שקשור עמן ביחסים חוזיים. ברור אם כן, שמדובר כאן במערכת חוזית רב צדדית שבמרכזה עמדו הנתבעות..." (סעיף 3.2 לסיכומיה). בכך מסתמכת התובעת, בין היתר, על דברי רבינר בתצהירו בבוררות, שם אמר כי "לצורך ההתמודדות במכרז חברו תגא ושותפיה למספר גופים כדי שישמשו חברי צוות לצורך תכנון, פיקוח, ניהול, הקמה, תפעול ואחזקה של המכון" (סעיף 7 למוצג ד' לתצהיר אביטל).


אכן, כטענת התובעת, אין הכרח שיחסים חוזיים ייווצרו במסמך דו-צדדי. אולם מכאן ועד למסקנה שבכל מקרה בו מספר גורמים מתחייבים כלפי צד ג' משותף נוצרת ביניהם התקשרות ישירה - רב המרחק. לשם כריתת חוזה יש צורך בהצעה המלמדת על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה, וכך גם נדרש קיבול של ההצעה על ידי הניצע (סעיפים 2 ו- 5 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). על מנת לבסס טענה מן הסוג שהעלתה התובעת, היה עליה להוכיח כוונה מצד כל חברי הצוות ליצור התקשרות ישירה בינם לבין עצמם. כוונה שכזו לא רק שלא הוכחה, אלא אף לא נטענה. מטענת התובעת משתמע כי עצם העובדה שהנתבעות, כמו התובעת, התחייבו כלפי תגא תשתיות וכלפי הרשויות בחיובים שונים, יוצרת קשר חוזי ישיר ביניהן, ולא היא. דומה כי הדרישה להבעת כוונה מפורשת ליצירת קשר מחייב בין התובעת לבין הנתבעות נחוצה במיוחד כאשר ההתחייבות בה מנסה התובעת "לזכות" הינה התחייבותן של הנתבעות לפרוע את כל חיוביה של תגא כלפיה.

12

.
התובעת מוסיפה וטוענת כי הקשר הישיר בינה לבין הנתבעות נובע גם מן העובדה שמסמכי ההצעה למכרז, הכוללים גם את התחייבותן של הנתבעות לממן את הפרויקט עד לסך של 5 מיליון דולר, צורפו כחלק בלתי נפרד מחוזה הקבלנות שנחתם עמה. גם טענה זו דינה להידחות. מעדותו של ענבר עולה כי אכן הסכם המימון היה חלק ממסמכי המכרז (עמ' 77). עם זאת, אין ספק שהתחייבותן של הנתבעות לממן את הפרויקט מופנית כלפי תגא (שעמה נחתם הסכם המימון) וכלפי מזמין המכרז, וכלפיהם בלבד. אין די בעצם צירופה להסכם הקבלנות או למסמכי המכרז כדי ליצור התחייבות של הנתבעות כלפי התובעת, בפרט כאשר מדובר לכל היותר בצירוף בדיעבד, שכן הסכם המימון הינו מאוחר להסכם הקבלנות.


בכל מקרה, כפי שעולה מן הראיות שהובאו, הנתבעות 2-3 עמדו בהתחייבויותיהן
בהתאם להסכם המימון להשקיע בתגא כספים, עד לשלב בו מצבה התדרדר בשל הימנעותן של הרשויות מלהעביר לתגא את הכספים שהגיעו לה עבור הפעלת המכון (הנתבעת 4 כלל אינה צד להסכם המימון, וגם במסמכי המכרז לא הוצגה כמממנת של הפרויקט). הנתבעות 2-3 העמידו לרשות תגא הלוואות בעלים אשר באמצעותן, בין היתר, מומן הפרויקט עד לשלב בו נכנסה תגא להליך של כינוס נכסים. רבינר ציין בתצהירו כי הנתבעות העמידו לרשות תגא מימון לצורך הקמת המכון, בהתאם להסכם המימון; לאחר שהרשויות נמנעו מלשלם לתגא את המגיע לה עבור הפעלת המכון, העמידו הנתבעות לרשות תגא מימון נוסף, לפנים משורת הדין, מתוך תקווה שהרשויות יתעשתו ויפרעו את חובותיהן לתגא (סעיפים 48-49 לתצהירו). ענבר העיד כי הנתבעות 2-3 השקיעו בתגא סך של כ-10 מיליון ₪, ואף הוא ציין כי חלק מן הסכום הועבר לתגא לצורך המשך תפעול המכון, לאחר שהרשויות לא שילמו לה את המגיע לה (עמ' 78-79). השקעתן של הנתבעות בתגא בסך של כ-10 מיליון ₪ ירדה לטמיון (עמ' 80). רק כאשר מונה לתגא כונס נכסים, והיה ברור שהשותפים בה לא יקבלו את החזר השקעתם, פעלו הנתבעות בהתאם לאמור בסעיף 9.1.3 להסכם המימון והפסיקו את הזרמת הכספים לתגא. מכאן, שגם אם היתה לתובעת זכות כלשהי לדרוש מן הנתבעות 2-3 לעמוד בהתחייבות הכלולה בהסכם המימון, הרי שאין לפניי כל ראיה לכך שהתחייבות זו הופרה – נהפוך הוא.

13

.
בסיכומי התשובה טענה התובעת כי אם מנתקים את הסכם הקבלנות שחתמה עם תגא מן המערכת החוזית הכוללת, כי אז מגיעים למסקנה בלתי סבירה, קרי: שהיא
הסכימה לבצע עבודות בהיקף של עשרות מיליוני שקלים עם גוף שאך זה הוקם, שאין לו ניסיון עסקי והון עצמי כלשהו. אין בידי לקבל טענה זו. אמנם מקובלת עלי הטענה שהתובעת
הסתמכה, בין היתר, על כך שאחד ממקורות המימון של תגא יהיו הלוואות הבעלים שיעמידו לרשותה הנתבעות (הגם שבעת חתימת הסכם הקבלנות טרם נחתם הסכם המימון בין תגא לנתבעות). אך נכונותן של הנתבעות להעמיד לרשות תגא הלוואות בעלים ולממן את הפרויקט כל עוד הוא עתיד להניב הכנסות - אין משמעותה שהן מתחייבות כלפי צדדים שלישיים להמשיך ולשאת בכל חובותיה של תגא, לרבות במצב בו תקלע לחדלות פירעון. זו המשמעות של היותן של הנתבעות שותפות מוגבלות בתגא. הנתבעות נתנו לכוונתן ביטוי חד-משמעי בהסכם המימון, בו נקבע כי ההלוואה שהעמידו לתגא תעמוד לפירעון מיידי אם ימונה לה כונס נכסים (ראה סעיף 9.1.3 להסכם המימון). פירוש הדבר הוא שלא יוענקו לה הלוואות נוספות.

בניגוד לטענות התובעת, אין כל ייחוד בסיטואציה שנוצרה במקרה דנן. חברות רבות בעירבון מוגבל ממומנות באמצעות הלוואות בעלים, ואין בכך פסול. כאשר חברה כזו הופכת לחדלת פירעון, נושיה אינם יכולים להיפרע אלא מנכסיה, אשר חלקם נרכשו באמצעות הלוואות הבעלים. בהתקשרות עם תגא נטלה התובעת על עצמה סיכון רגיל, הטמון בכל מהלך עסקי של התקשרות עם חברה בעירבון מוגבל או עם שותפות מוגבלת, שהשותף הכללי בה הוא חברה בעירבון מוגבל. באותה מידה, גם הנתבעות סיכנו את כספן כאשר נתנו הלוואה לתגא. כאמור, התובעת הסתמכה על כך שהנתבעות ידאגו למימון הפרויקט, והן אכן עשו כך. הפרויקט נכשל לא בשל התנהגות פסולה מצד הנתבעות או מנהליה של תגא, אלא בשל החלטה של גורמים שלישיים, שאין לנתבעות או למי ממנהליה של תגא כל שליטה לגביהם (ראה גם להלן, הדיון בנושא "הרמת מסך" ההתאגדות).

2

.
חבות חוזית מכוח מצג וטענת השתק או מנע

14

.
לטענת התובעת, אחריותן של הנתבעות לתשלום חובותיה של תגא נובעת גם מן המצגים שהן הציגו בפני
ה, הן בשלב המשא ומתן עם תגא והן לכל אורך תקופת ההתקשרות עמה, לרבות במהלך הבוררות; התובעת הסתמכה על מצגים אלו ושינתה מצבה לרעה. הבסיס המשפטי לטענה זו לוקה בחסר. בסיכומי התובעת מדובר על "מצגים חוזיים", ונטען כי מצגים אלו התבטאו בכך שהנתבעות מימנו את תגא וקיימו את כל התחייבויותיה החוזיות כלפי התובע במשך שש שנים, ואף נטען כי הן הצהירו שישלמו את חובותיה.
מכאן ניתן להבין כי הטענה היא לקיומה של חבות חוזית מכוח מצג. מכתב התביעה, לעומת זאת, ניתן להסיק כי הכוונה היתה להעלות טענה של השתק (

estoppel
) מחמת מצג, כטענה חלופית - בהעדר קשר חוזי מחייב (סעיף 5.3). כך גם נטען בכתב התביעה, לאור המצגים
המיוחסים לנתבעות, כי התנערותן של הנתבעות מן המצג שהציגו לתובעת לגבי אחריותן לתשלום שכר עבודתה של התובעת מהווה חוסר תום לב.

ההלכה היא כי מי שהציג בפני
חברו מצג עובדתי, בדיבור או בהתנהגות, ויכול היה לצפות שחברו יפעל על סמך מצג זה, יהא מנוע (מושתק) מלכפור בנכונות אותו מצג, אם יתברר כי חברו אכן הסתמך על המצג ושינה מצבו לרעה (ראה: ד', פרידמן, נ' כהן, חוזים, כרך א' תשנ"א-1991, עמ' 87-95). הלכה זו, שנקלטה בארץ מכוח המשפט המקובל ודיני היושר האנגליים, מתבססת כיום בעיקר על חובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המוזרמים אל המשפט האזרחי דרך סעיף 61(ב) לחוק זה (ראה: ג. שלו, דיני חוזים, מהד' שניה תשנ"ה, בעמ' 70-71). בע"א 5587/93 דניאל נחמני נ' רות נחמני, פ"ד נ(4) 661, פסקה 30 לפסק דינה של כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן, הובהר כי דוקטרינה זו חלה במקרים בהם קיימים מצג או הבטחה שמסיבה כלשהי אין להם תוקף חוזי, ונפסק כי: "על הטוען טענת השתק מכח מצג או הבטחה, להוכיח כי הוצג בפני
ו מצג ברור וכי על יסודו פעל ושינה מצבו לרעה וכי היה זה סביר מצידו לפעול כך. מכאן שחייבים להתקיים מצג או הבטחה, הסתמכות וזיקה בין השתיים". על-פי דוקטרינת המצג מכוח השתק וחובת תום הלב, חויב בנק שהעניק ליווי פיננסי לקבלן ראשי לפרוע חוב שחב אותו קבלן לקבלן משנה, משום שהבנק נטע בהתנהגותו בלב קבלן המשנה את הרושם שהוא יביא לידי כך שהתמורה עבור עבודתו תשולם במלואה (ע"א (ת"א) 2539/01 עובדיה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 2005(1) 5119).

15.


סעיף 38.3 להסכם הקבלנות קובע כי: "החוזה מכיל מבטא וממצה את כל המצגים וההסכמות בין הצדדים עובר לחתימתו, ולא ישמע צד בטענה בדבר מצג או הסכמה כאמור אשר לא בא זכרם בחוזה". מכאן שהנטל על התובעת להוכיח מצגים מחייבים, שלא מצאו
את ביטויים בחוזה, הוא כבד ביותר. בנטל זה לא עמדה התובעת.

בתצהיר מטעם התובעת אמר אביטל כי מי שפנה אל התובעת היו קרול ורבינר, שהציגו עצמם כמי שפועלים בשם הנתבעות, לצורך הקמת הפרויקט (סעיף 2.7 לתצהירו וראה גם סעיף 2.3 לתצהיר אנטין). לטענתו, היה ברור לכל הגורמים המעורבים שההתקשרות החוזית המהותית נעשית עם היזמים, קרי: הנתבעות (סעיף 2.12 לתצהיר). גם בעדותו אמר אביטל כי כאשר קרול פנה אליו לראשונה, הוא הציג עצמו כנציג של הנתבעות 2-4 (עמ' 22 לפרוטוקול). אביטל העיד: "...הוסבר לי שגמול ותעבורה הם אלה השותפים שמממנים את הפרויקט והם שותפים בגוף שיוקם, הגוף שיוקם יהיה פורמאלי..." (עמ' 29). אך בתצהירו של אנטין שהוגש בבוררות, נאמר כי המשא ומתן התנהל בין תגא לבין התובעת עד שנחתם ההסכם ביניהן (סעיף 3.3-3.5). אכן, מי שהגיש הצעה במכרז היתה תגא בלבד (נספח ג' לתצהיר אביטל). להצעתה צירפה תגא את ההסכמים שחתמה עם חברי הצוות, בצירוף התחייבויותיהם כלפי המזמין לקיים את חיוביהם כלפי תגא (נספח ג' טופס 3 לתצהיר אביטל). אין מחלוקת כי התובעת לא ביקשה ממי מן השותפים בתגא לחתום על הסכם הקבלנות כחייב עצמאי, או למצער כערב. בנסיבות אלו לא ברורה הטענה להתקשרות חוזית כלשהי בין התובעת לבין הנתבעות, שהינן "שותפות מוגבלות" בתגא. קשה לקבל את עדותו של אביטל, לפיה לא הבין מה משמעותה של שותפות מוגבלת, ולכן לא הבין את חשיבותה של הערבות האישית (עמ' 30): התובעת קיבלה יעוץ משפטי בעת עריכת הסכם הקבלנות (אביטל בעמ' 28).

16.


זאת ועוד, בתצהירים שהגישו אביטל ואנטין בהליך הבוררות, אין כל אזכור של הנתבעות וכל הטענות מופנות נגד תגא בלבד (ראה עדותו של אביטל בעמ' 24 ועדות אנטין בעמ' 54). אביטל נשאל על כך בעדותו והתחמק פעם אחר פעם מלהשיב בצורה עניינית לשאלה (עמ' 24-26). בסופו של דבר, הסביר כי עד לסיום הבוררות, הנתבעות מעולם לא התכחשו לאחריותן לחובותיה של תגא, ולכן התובעת לא נדרשה לטעון באופן מפורש כי הן אחראיות כלפיה באופן ישיר (עמ' 46). אלא שהנתבעות לא נדרשו כלל על ידי התובעת לפרוע את חובה של תגא כלפיה, עד לאחר סיום הבוררות, ולכן לא היתה להן סיבה להתכחש
לאחריותן לחובותיה של תגא. במקום אחר בעדותו הסביר אביטל כי הסיבה שלא תבעו את הנתבעות בהליך הבוררות הינה "מכיוון שכל הפרוייקט התנהל מול תגא כצינור, כגוף פורמאלי, לא הייתה לנו סיבה בבוררות לחשוב אחרת" (עמ' 27). תשובה דומה סיפק יגאל אנטין, אשר העיד כי "...תגא למעשה הייתה סוג של שליח, סוג של כלי או אמצעי של אותם היזמים..." (עמ' 54). אלא שדווקא אם התובעת ראתה בתגא "צינור" בלבד או שלוח של הנתבעות, לא ברור מדוע לא תבעה את מי שעומד מאחוריה כבר בהליך הבוררות.

הכלל הוא כי פעולותיו של השלוח מזכות ומחייבות את השולח (סעיף 2 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965). אם סברה התובעת שתגא היתה לא יותר מאשר שלוח של הנתבעות – היה עליה לתבוע בבוררות את הנתבעות, לצד תגא. כך גם מתחייב מטענת התובעת כי היתה התקשרות חוזית מחייבת בינן לבין הנתבעות מכוח חוזה או מצג. אם סברה התובעת כי כך הוא הדבר, היה עליה לתבוע בבוררות גם את הנתבעות ולאפשר להן להתגונן בעצמן כנגד התביעה. לא כך נהגה התובעת, אף שכיום היא מבקשת לחייב את הנתבעות לשלם את הסכום שנפסק בבוררות שהן לא היו צד לה. בפני
יתה אל הבורר הודיעה התובעת כי בינה ובין תגא קיים סכסוך, וכתב התביעה הוגש רק נגד תגא (מוצג ג' לתיק משלים למוצגי הנתבעת). ביום 24.1.06 מונה לתגא כונס נכסים זמני, וגם עובדה זו לא הביאה את התובעת לדרוש הטלת אחריות אישית על הנתבעות (או המנהלים) לתשלום חובותיה של תגא (הבוררות הסתיימה רק בחודש יוני 2006). גם לאחר שניתן הפסק, פנתה התובעת אל באי-כוחה של תגא - לא אל הנתבעות – להנחות את תגא לשלם את הסכום שנפסק (נספחים יב'-יד' לתצהיר אביטל). רק משנדחתה דרישה זו על ידי כונס הנכסים, "נזכרה" התובע ביום 15.8.06 "לשלוף מאמתחתה" את הטענה החדשה והכבושה בדבר התחייבותן האישית של הנתבעות כלפיה (נספח טו' לתצהיר אביטל).

ההלכה היא כי התנהגות הצדדים לאחר חתימת ההסכם מלמדת על כוונתם בעת כריתתו (ג. שלו בספרה הנ"ל, בעמ' 304), בבחינת:

.

tell me what you did and i'll tell you what you thought"
"
העובדה שהתובעת לא תבעה את הנתבעות בבוררות, ואף לא דרשה מהן לפרוע את חובה של תגא עד לאחר סיום הבוררות (בכך הודה אביטל בעמ' 46-47), מלמדת שהיא לא סברה שנקשר קשר משפטי מחייב בינה לבין הנתבעות - בין מכוח חוזה, ובין מכוח מצג. דברים היפים לענייננו נאמרו בהקשר דומה בע"א 313/08

עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי, תק-על 2010(3) 1563, 1577 (2010):


"על אף האמור בתצהיריהם של המשיבים לפיו הם ראו במערערים ובחברות בולוס תיירות ובולוס גד בע"מ גוף אחד והבינו כי המערערים התחייבו באופן אישי לעמוד בהתחייבויות החברות, לא הוכח כי המערערים אכן הסכימו לערוב באופן אישי ולקחת אחריות אישית כלפי המשיבים. הסכמי הרכישה נחתמו כאמור עם חברת בולוס תיירות ולא עם המערערים באופן אישי. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה בפסק דינו את הטענה לפיה המערערים הסכימו לערוב באופן אישי לחובות החברה. על דברים אלו יש להוסיף כי במקור, הגישו המשיבים את תביעתם כנגד חברות בולוס תיירות ובולוס גד בע"מ ולא נגד המערערים והדבר מלמד כי המשיבים סברו כי מי שהתחייב כלפיהם היו החברות ולא המערערים באופן אישי".

כך גם בענייננו: ההסכם נחתם בין התובעת לבין תגא; הנתבעות לא ערבו אישית לקיום החוזה; והתובעת לא תבעה את הנתבעות בבוררות ואף לא דרשה מהן לפרוע את חובה של תגא - מה שמלמד שהיא עצמה לא סברה שהנתבעות התחייבו כלפיה.

17

.
נראה כי דווקא דברים שאומר אביטל בתצהירו מלמדים על האופן בו ראתה התובעת את הנתבעות. לדבריו: "הואיל ולאורך כל תקופת ההקמה של הפרויקט תעבורה וגמול מימנו את כל פעולותיה של תגא, והם מימנו גם את ההתדיינויות בהליכי הבוררות... קל בנין לא העלתה על דעתה כלל שתעבורה וגמול, שהן חברות בעלות שם, מוניטין ואיתנות פיננסית ידועה במשק הישראלי, יפקירו מיזם ארוך-טווח שאותו הן נטלו על עצמן והתחייבו לממנו..." (סעיף 4.3). בדומה, בשלב מסוים בעדותו הודה אביטל כי סבר שאם גופים רציניים כמו הנתבעות מתחייבים לממן את פעילותה של תגא, די בכך כדי להבטיח את פירעון חובותיה של תגא (כך משתמע מדבריו המקוטעים בעמ' 31 לפרוטוקול). עדות דומה השמיע יגאל אנטין אשר העיד כי: "סמכנו על זה שלתגא עומדים המקורות של השותפים והיכולת הפיננסית שלהם כפי שהוצהר וכפי שהוצג בפני
נו עוד בתחילת ההתקשרות שלנו אתם..." (עמ' 55). מדברים אלו עולה כי לא היתה התחייבות של הנתבעות כלפי התובעת לפרוע את כל חובותיה של תגא כלפי התובעת, אלא שהתובעת הניחה שהן יעניקו גיבוי פיננסי לתגא במקרה הצורך. לא ניתן לבסס על הנחה זו של התובעת טענה בדבר מחויבות משפטית של הנתבעות כלפיה. כך גם ברור שטענת התובעת כאילו היתה התחייבות של הנתבעות לשאת בכל הוצאות הקמת המכון אינה מכוונת להתחייבות שניתנה לתובעת, אלא התחייבות כלפי מזמין המכרז, שהתובעת רואה בה התחייבות גם כלפיה (ראה סעיפים 2.15-2.16 לתצהיר אביטל).

18.


ניתן ללמוד על הדין החל בסוגיה שלפנינו זו מן ההלכה הנוגעת לאחריותם האישית של מנהלים בגין הפרת חוזה שבוצעה על ידי חברה. בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מה(5) 661, 699-698, אמר כב' הנשיא מ' שמגר:
"הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד, לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קניינית או אישית - ערבות), פירושה העברת נטל סיכון חדלות פרעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר). הנושה החוזי רשאי לבור לעצמו - התקשרות עם החברה בלבד או התקשרות עם החברה ועם בעלי השליטה (או כל גוף אחר בחברה). מסתבר, כי התקשרות עם החברה בלבד תתומחר במחיר ההתקשרות ('פרמיה' עבור סיכון חדלות הפרעון... ".

התובעת התקשרה בהסכם רק עם תגא - לא עם השותפים בה. אביטל נשאל בעדותו מדוע לא דרשה התובעת שהשותפים בתגא יחתמו אישית על חוזה הקבלנות עם התובעת או יערבו לתגא, והשיב בגילוי לב כי בתנאי השוק הקבלני בארץ לא היה זה ריאלי לדרוש ולצפות שהשותפים בתגא יחתמו אישית או יערבו לחיוביה של תגא
(עמ' 24-25). אם כך הוא הדבר, כיצד זה טוענת התובעת כיום שהנתבעות התחייבו כלפיה לפרוע את כל התחייבויותיה של תגא? ברור לחלוטין שהתובעת נטלה סיכון מחושב במודע, כאשר התקשרה בהסכם עם שותפות מוגבלת, ולא דרשה ערבות אישית של השותפים המוגבלים בתגא. היא איננה יכולה כיום להיאחז בטענות מאולצות בדבר קשר חוזי, כביכול, שנקשר בינה לבין הנתבעות, על מנת לאלץ את הנתבעות לשאת בעצמן בחוב של השותפות המוגבלת.


19

.
לא ניתן ללמוד דבר מן העובדה שעד בסמוך למועד המכרז לא היתה תגא קיימת, ושמה לא הופיע על טיוטות הסכם הקבלנות (עדות אביטל בעמ' 28). כפי שהסבירו הנתבעות, לכל אורך הדרך היה ברור לנתבעות כי אם יזכו במכרז, יקימו את תגא, ובהתאם נרשם על גבי המסמכים השונים, לרבות הטיוטות להסכם הקבלנות, כי הם נערכים עבור גוף שעומד לקום. ענבר העיד כי מדובר בדרך התנהלות מקובלת בפרויקטים מסוג זה (עמ' 69-73). גם אביטל הודה כי הוסבר לו שהנתבעות תהיינה שותפות בגוף שיוקם, אשר דרכו תתבצע העבודה (עמ' 29). עם זאת, אביטל הוסיף וטען כי נאמר לו שמדובר ב"גוף פורמאלי". טענה זו
עולה לראשונה בהליך שלפני, ולא נטענה בהליך הבוררות. כמו כן, לא ברור למה הכוונה במונח "גוף פורמאלי", ומדוע הניחה התובעת כי אם תגא היא גוף שכזה, הדבר יוצר אחריות של הנתבעות לכל חובותיו.

20

.
המסקנה כי לא נעשה כל מצג מצד הנתבעות, בדבר מחויבות ישירה שלהן כלפי
התובעת, מתיישבת עם עדותם, המהימנה עלי, של קרול, רבינר וענבר. קרול טען בתצהירו: "מעולם לא התחייבתי, בשם אתגל או בשם מי מהנתבעים, בכל צורה שהיא, כלפי קל בנין לשאת בתשלומים עבור עבודות כלשהן שביצעה קל בנין בקשר עם הפרוייקט..." (סעיף 6). כך גם טענו ענבר ורבינר (סעיף 8 לתצהיר ענבר וסעיף 22 לתצהיר רבינר). קרול הדגיש כי בתקופת ביצוע העבודות, תגא היא שעמדה בקשר עם קל בנין, הזמינה את העבודות, פיקחה על ביצוען (בעזרת מפקח מטעמה) ודאגה להתחשבנות עם התובעת, אשר שלחה את כל התכתובת והחשבונות – כולל החשבון הסופי - לתגא (סעיפים 8-9). אביטל אישר בעדותו שכל החשבוניות שהוציאה התובעת היו על שם תגא, וכך גם כל הקבלות בגין תשלומים ששולמו. בדומה, הודה אביטל כי גם כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת בקשר עם הפרויקט התנהלה תחת שמה של תגא, והוסיף: "מכיוון שתגא שילמה" (עמ' 39). עוד אישר אביטל כי התובעת לא עמדה בקשר במהלך כל הפרויקט עם מישהו מהנתבעות, אלא עם קרול ורבינר, שהיו מנהלי תגא (עמ' 21-22).

ענבר נשאל בחקירתו לגבי מסמכים שונים שנערכו בטרם הוקמה תגא, ואשר נחתמו על ידי אתגל אחזקות (נתבעת 4), בשם "הקבוצה המציעה". ענבר הבהיר כי הכוונה היתה לגוף שהיה אותה עת בהקמה, דהיינו, תגא. הוא הוסיף כי כוונתן של הנתבעות היתה להקים את תגא במידה ויחליטו לגשת למכרז (עמ' 70-71), וכי "ההגשה [של ההצעה למכרז – ע.ב.] היתה בשם הגוף המשותף, הגוף בהקמה, שותפות שלימים נקראה תגא" (עמ' 72). ענבר לא יכול היה להצביע על מסמך כלשהו שהוכן לפני חודש מרץ 1999, שבו מופיע שמה של השותפות, אך חזר והדגיש: "היה ברור לכולם שהולך לקום גוף כזה, זה דרך מקובלת, ככה מקימים פרויקטים" (עמ' 73). בסיכומיה הפנתה התובעת לסעיף 7 לתצהירו של רבינר בבוררות, שם ציין כי "תגא ושותפיה" חברו למספר גופים לצורך הגשת ההצעה למכרז. אינני סבור כי ניתן להיתפס לאמירה מסוג זה כדי להסיק קשר חוזי בין התובעת לבין הנתבעות.

21

.
התובעת טענה בסיכומיה כי המצג מצד הנתבעות קיבל לא רק ביטוי אובייקטיבי במסמכי המכרז, ובכיסוי הוצאותיה של תגא על ידי הנתבעות במשך 6 שנים, אלא גם ביטוי סובייקטיבי. לטענת התובעת, ענבר וקרול העידו בבוררות שהיתה לנתבעות כוונה לשלם את החיוב שייפסק, וכוונה זו עמדה בעינה לכל אורך הליכי הבוררות. טענה זו אינה מדויקת. ענבר העיד כי לולא ההחלטה על העלאת טענת קיזוז נגד התובעת, היו הנתבעות מעבירות לתגא כספים לצורך תשלום החוב לתובעת, ותגא היא זו שהיתה משלמת לתובעת (עמ' 113-114). בדומה, העיד קרול כי לו ידעו הנתבעות את תוצאות פסק הבורר בעת שנדרשו על ידי התובעת לשלם את החשבון, הן היו מעבירות לתגא את הכסף (עמ' 130). הן קרול והן ענבר נשאלו כיצד היו מתנהגים לו היו יודעים את תוצאות הליך הבוררות במועד בו בוצע הקיזוז, קרי: בטרם נכנסה תגא להליך של כינוס נכסים. איש מהם לא נשאל האם הנתבעות היו מעבירות לתגא כספים לאחר שזו נכנסה להליך של כינוס נכסים. ברור שתשובתם לשאלה ההיפותטית היתה מבוססת על הוראות הסכם המימון בינן לבין תגא, אשר עמד בתוקפו כל עוד תגא הוסיפה לפעול, אך בוטל כאשר מונה לתגא כונס נכסים והיה ברור שאין סיכוי שהיא תוכל להחזיר הלוואות שקיבלה מן השותפים בה. מאותו שלב, לא היו הנתבעים מחויבים עוד להמשיך לממן את תגא, או לפרוע את התחייבויותיה. ברור כי בדברים דלעיל לא התכוונו הנתבעים להקים התחייבות חדשה מצידם לפירעון כל התחייבויותיה של תגא, אלא שהם ביקשו להדגיש את המחויבות שהיתה קיימת מכוח הסכם המימון, כל עוד היתה תגא גוף פעיל בעל פוטנציאל רווחי.

ההחלטה להפסיק לממן את תגא כאשר הפכה לחדלת פירעון, עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם המימון. כל עוד סברו הנתבעות כי תגא תהיה עסק מכניס, אשר יניב להן רווחים, הן היו מוכנות להוסיף ולממן אותה. אך כאשר הבינו כי מדובר ב"בור ללא תחתית", וכי הכספים שהשקיעו בתגא הינם, ככל הנראה, אבודים, הם סירבו להמשיך בכך. לא ניתן לבוא אליהן בטענות על החלטה זו. לא מיותר להוסיף בהקשר לטענת התובעת כי סמכה על כך שהנתבעות תממנה את פעילותה של תגא, כי מקור לא פחות חשוב לפעילותה של תגא היה אשראי בנקאי (אביטל בעמ' 36-38 וקרול עמ' 113).


לסיכום: התובעת לא הצליחה להצביע על מצגים מחייבים מצד הנתבעות לשאת בכל חובותיה של תגא, לרבות במצב של כינוס נכסים.

3

.
הרמת מסך התאגיד

22

.
התובעת מוסיפה וטוענת בסיכומיה כי יש לבצע "הרמת מסך" בין השותפות תגא לבין השותפים המוגבלים בה – הנתבעות 2-4. שותפות הינה אישיות משפטית בפני
עצמה, נפרדת מן השותפים בה (בג"צ 42/63 שלנגר נ' יו"ר הוצל"פ, פ"ד יז' 1355). לפי סעיף 66(א) לפקודת השותפויות, שותפות רשומה היא תאגיד, אשר יכול לתבוע או להיתבע בשמו. בהסכם השותפות של תגא (נספח ב' לתצהיר רבינר) הוסכם שהשותפות תרשם ככזו. אלמלא היתה תגא שותפות רשומה, לא ניתן היה לתבוע אותה בבוררות, כפי שנעשה (ראה: ז' יהודאי, דיני שותפויות בישראל, 1988, עמ' 344). בהיותה תאגיד, אין סיבה שלא להחיל על שותפות מוגבלת את הכללים שנקבעו בפסיקה בנושא "הרמת מסך" בין התאגיד לבין החברים בו, כפי שהדבר נעשה גם לגבי אגודה שיתופית (ע"א 524/88 "פרי העמק" אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב, פ"ד מה(4) 529, פסקה 7). "הרמת מסך" בשותפות מוגבלת הינה בעלת משמעות רק לגבי השותפים המוגבלים, להבדיל מהשותף הכללי האחראי ממילא לכל חיוביה. לאור האמור לעיל, ניתן להקיש מכללי "הרמת מסך" שנקבעו בפסיקה לגבי חברות, כפי שגובשו בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (שתוקן בשנת תשס"ה), ולהחילן בשינויים המתבקשים על שותפות מוגבלת, שעניינה נדון כאן.

23.


הכלל הוא שחוב של התאגיד כלפי צד שלישי איננו יוצר, כשלעצמו, חוב של החברים בתאגיד כלפי הצד השלישי. כך נאמר בבג"צ 77/69 שדה צבי אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד כד(1) 269, בעמ' 273:

"כל תאגיד הוא אישיות משפטית והנושים רשאים לדרוש פרעון חובותיהם מאת התאגיד בלבד ולא מאת החברים, אלא כאשר התאגיד נמצא במצב של פירוק ורכושו של התאגיד אינו מספק לתשלום חובות, נדרשים החברים לשלם בהתאם לערבותם, והערבות הזו בחברה בע"מ ובאגודה כגון דנא היא מוגבלת".

הדוקטרינה של "הרמת מסך" ההתאגדות

הינה חריג לכלל זה

. דוקטרינה זו יוצרת יריבות ישירה בין בעלי המניות בחברה, או החברים בתאגיד שאיננו חברה, לבין נושיה. ודוק: יש להבחין בין "הרמת מסך" לבין הטלת אחריות אישית על אורגן של החברה (ראה: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 700; ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמן (צפון) בע"מ, תק-על 2009(4) 510, פסקה 16). הסעד של "הרמת מסך" הינו קיצוני ומרחיק לכת, בהיותו חריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, ולכן יש לעשות בו שימוש זהיר ומצומצם (דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ (לא פורסם), פסקאות 65-66). "

הרמת מסך" נחשבת ל"סעד קיצוני ומרחיק לכת" משום שסעד זה "יוצר 'שינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות בידי בית המשפט' ובכך הוא עלול ליצור מצב שיש בו כדי לסכל את הציפיות הלגיטימיות של הצדדים הישירים לסכסוך ואף לערער את 'יציבות המוסד המשפטי של התאגיד באופן כללי'" (ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי (לא פורסם – 1.8.10) בפסקה 74 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר; וכן ראה: א' פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים לישראל (תשמ"ט-1989), בעמ' 35). דברים אלו נאמרו לגבי חברה, אך הם נכונים גם לגבי תאגידים אחרים, וביניהם שותפות מוגבלת.

על מגמת הצמצום במתן הסעד של "הרמת מסך" ניתן ללמוד, בין היתר, מתיקון מס' 3 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 שחוקק בשנת 2005. תיקון זה בא להגביל את שיקול הדעת הנרחב יחסית שהעניק לבית המשפט סעיף 6 לחוק החברות בנוסחו המקורי, ולקבוע רשימה סגורה של מקרים בהם ניתן יהיה לבצע "הרמת מסך". אך גם לפי הנוסח הרחב יותר של החוק בנוסחו הקודם, נפסק כי: "תנאי בסיסי להרמת מסך הינו כי פלוני עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן פסול, המצדיק כי הוא יעמוד באופן אישי מול בעל דינה של החברה..." (דברי כב' השופט י' דנציגר בעניין נשאשיבי, פסקה 80,
ומאמרו של ע' ליכט, "הרמת מסך והדחיית חוב לאחר תיקון 3 לחוק החברות: מה נשתנה?", תאגידים ב/3 65, 70 (2005)). לשם הרמת מסך, יש להוכיח ניצול לרעה של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, על מנת להשיג מטרה לא כשרה (דברי כב' השופט ד' לוין בע"א 4606/90 תל מר בע"מ נ' איטה מוברמן, פ"ד מו(5) 353, פסקאות 6-9).

24.
הכללים בדבר "הרמת מסך" לגבי חברות קבועים כיום בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, וניתן ללמוד מנוסחו גם על הכללים החלים בענייננו. סעיף זה קובע מספר מצומצם ביותר של מצבים בהם ניתן לבצע הרמת מסך:


"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה;
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
...
(ג) בית המשפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)
...

".

הנוסח המובא לעיל הינו פרי תיקון לחוק החברות משנת 2005. עובר לתיקון זה היו העילות להרמת מסך רחבות יותר, והוראת החוק הותירה שיקול דעת נרחב לבית המשפט, להחליט בשאלה אם ראוי לבצע הרמת מסך (ראה ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ (לא פורסם – 21.1.09), פסקאות 65-66 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה; להלן: "עניין אפרוחי הצפון"). למען שלמות התמונה ראוי להביא גם את נוסח הוראת סעיף 6 לפני התיקון האמור, שלשונה כדלקמן:

"(א) ...
(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג).
(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
...
(ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסויים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה

".

נוסחו הגורף של סעיף 6 גרר ביקורת, אשר הביאה בסופו של דבר לתיקון החוק, על דרך של צמצום העילות להרמת מסך וביטול "עילת הסל" המצויה בס"ק (ב), אשר התירה "הרמת מסך" בכל מקרה בו מצא בית המשפט כי "בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן..." (ראה דברי ההסבר להצעת חוק החברות (תיקון) תשס"ב-2002, ה"ח תשס"ב 3132, 639, וכן: ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (לא פורסם – 16.10.05), פסקאות 9(ה)-(ט) לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין).

25

.
התובעת לא טענה בכתב התביעה, לפחות לא בצורה ברורה, כי יש להרים את מסך ההתאגדות של השותפות המוגבלת; היא טענה כי הנתבעות עצמן התעלמו ממסך ההתאגדות של תגא, וכי תגא הוקמה לא לצורך יצירת מסך התאגדות בפני
הנושים, אלא בשל דרישה פורמלית של מזמין המכרז (סעיף 5.5 לכתב התביעה). אך בסיכומיה עותרת התובעת ל"הרמת מסך" ההתאגדות של תגא. אך לא עלה בידי התובעת להראות כי איזה מן המצבים שהוכרו בפסיקה כעילה ל"הרמת מסך", ואשר גובשו בסעיף 6 לחוק החברות בנוסחו המתוקן, מתקיים בענייננו. לא נטען, וגם אין כל ראיה לכך, שהנתבעות עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות של תגא כדי להונות את התובעת או לקפח אותה, או כי הן נטלו סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה של תגא לפרוע את חובותיה. טענתה של התובעת היא כי הנתבעות משתמשות במסך ההתאגדות כדי להתחמק מתשלום חובה של תגא. על טענה מסוג זה אמר בית המשפט העליון בע"א 4403/06 שפירא נ' עירית תל אביב, תק-על 2011(1) 368, 3690:

"הגבלת האחריות היא אחד הטעמים הלגיטימיים לניהול העסק כחברה, מלכתחילה. על מנת להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה - אין די בקביעה כי בעל המניות היה מעוניין ליהנות מיתרונותיה של האישיות המשפטית הנפרדת, אלא יש צורך להראות כי נעשה בה שימוש לרעה"

.

אין גם ממש בטענת התובעת כאילו תגא נעדרה מהות עסקית ממשית. תגא הוקמה
לאור דרישת הבנקים, אשר מתנים מתן מימון לפרויקטים מסוג זה בכך שהיזמים יקימו תאגיד עצמאי (ענבר בעמ' 72). זו גם היתה דרישת מזמין המכרז. אך עובדה זו, כמו גם העובדה שתגא הוקמה אך ורק לשם הקמת המכון ותפעולו, איננה שוללת את היותה בעלת מהות עסקית ממשית. תגא איננה גוף מלאכותי, אלא תאגיד שהוקם למטרה עסקית אמיתית, גם אם מסוימת: על מנת להקים ולתפעל מכון טיהור שפכים. המכון הוקם על ידי תגא והופעל כמה שנים עד לקריסתה. התובעת לא טענה, וממילא גם לא הוכיחה, כי מכון טיהור השפכים שהוקם איננו בבעלות תגא. ואם כך – הרי שהיו לה נכסים, פרט לזכותה לקבל כספים מן הרשויות עבור טיהור השפכים.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הרשויות המקומיות התנערו מהתחייבותן להעביר לתגא
כספים עבור טיהור השפכים, וזאת ההנחה לצורך הדיון בתיק זה (מבלי לקבוע ממצאים לחובת הרשויות שאינן צד בתיק זה). אילו היו הרשויות מקיימות את התחייבותן, היתה תגא מוסיפה להתקיים, מפעילה את מכון השפכים, מניבה הכנסות, מעסיקה עובדים, משלמת משכורות, וכן הלאה. אכן, הקמת המכון בידי תגא מומנה באמצעות הלוואות בעלים שהעמידו לה הנתבעות 2-3 וכן באמצעות אשראי בנקאי, ולא ברור מה היה ההון העצמי שלה, אם בכלל. אך מדובר בשיטת מימון שגרתית הקיימת בחברות רבות, וכשלעצמה אין היא פסולה. לאור כל אלו, אין כל סיבה לומר שהנתבעות עשו שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של תגא כדי להונות או לקפח את התובעת, או כי הן נטלו סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. הנתבעות והתובעת נמצאות "באותה סירה": כולן השקיעו עבודה וכספים בהיקף גדול בפרויקט שכשל, ולפי הראיות שבתיק זה אין לייחס כישלון זה לנתבעות.

26

.
בהקשר לטענת התובעת בעניין דרך מימונה של תגא, ראוי להבהיר כי הפסיקה והספרות המשפטית הבחינו בין מצב של "מימון דק", בו חברה מתנהלת ללא הון עצמי או עם הון עצמי קטן ביותר, לבין מצב בו ההון העצמי מקורו בעיקר, או רק, בהלוואות בעלים. במקרה הראשון, ייתכן שהמימון הדק יהווה עילה ל"הרמת מסך" ההתאגדות של החברה. במקרה השני, הדעה היתה כי יש מקום ל"הרמת מסך חלקית" בלבד, קרי: הדחיית חובה של החברה כלפי הבעלים, עד לאחר שהחברה תפרע את חובותיה כלפי יתר הנושים (ראה א' פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים לישראל (תשמ"ט-1989) 75; ע"א 2223/99 קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ (לא פורסם, 9.7.03), פסקה 13 לפסק דינה של כב' השופטת ד' דורנר). עם חקיקת חוק החברות, תשנ"ט-1999, האפשרות להדחות את חובה של החברה לבעל המניות עוגנה בסעיף 6(ה) לחוק (סעיף 6(ג) לאחר תיקון תשס"ה), אשר אינו מבחין בין שני המצבים המתוארים לעיל, ומותיר לבית המשפט את שיקול הדעת מתי להורות על הדחיית חוב של בעל מניות בחברה, ומתי לבצע "הרמת מסך" מלאה.


סוגיה זו זכתה לדיון מקיף בפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה בעניין אפרוחי הצפון. בית המשפט עמד על ההבחנה בין שני המצבים המתוארים לעיל, שהמשותף לשניהם הוא "קיומה של כרית ביטחון בלתי מספקת להבטחת פרעון חובם של הנושים החיצוניים, העומדת ביחס בלתי סביר לסיכונים העסקיים הרגילים הטמונים בפעילותה של החברה" (פסקאות 32-33). השופטת פרוקצ'יה ציינה כי במצב בו בעל המניות נותן הלוואת בעלים לחברה, וזהו המקור העיקרי להונה של החברה, נוצרת "הנחה לכאורה כי בעל המניות הנותן הלוואת בעלים מבקש להפיק יתרונות ממעמדו כנושה החברה בלא לצאת ידי חובתו להשקיע בתאגיד הון עצמי מספיק לצורך הבטחת עניינם של הנושים. ניצול היתרון התאגידי בנסיבות אלה, המעביר את הסיכון העיקרי להפסדי החברה לשכם הנושים החיצוניים עשוי להצדיק הרמת מסך או השעיית פרעון הלוואת הבעלים, שתכליתו להגן על הנושים החיצוניים מפני התנהגות בלתי נאותה בהתנהלות החברה" (פסקה 51). בהמשך מבהירה השופטת פרוקצ'יה: "תורת הרמת המסך והשעיית זכות הפרעון של הלוואות בעלים מבקשות להתמודד עם מצבים שבהם תורת האישיות הנפרדת והגבלת האחריות התאגידית גורמים פגיעה בלתי מידתית לצדדים שלישיים. הפגיעה הנגרמת לנושים עקב מימון דק בחברה, עשויה, בתנאים מסויימים, להצדיק הרמת מסך או השעיית זכות הפירעון העומדת לבעלי מניות ביחס להלוואת בעלים שניתנו לחברה" (פסקה 56). בית המשפט הדגיש את הצורך באיזון ראוי בין הרצון לתקן את העוול שנגרם לנושים עקב מימון דק, לבין הרצון שלא לפגוע יתר על המידה בעקרונות התאגידיים הבסיסיים המגנים על בעלי המניות (פסקה 57). מכאן מגיעה השופטת פרוקצ'יה למסקנה כי:

"הרמת מסך התאגיד וחיוב בעלי המניות במלוא חיוביו של התאגיד כלפי ציבור הנושים היא התרופה הקיצונית, המבטלת לחלוטין את ההפרדה בין התאגיד לבין בעלי מניותיו. במקרה של מימון דק, תרופה זו עשויה להתאים למצב קיצוני שבו, מלכתחילה, לא הושקעו אמצעים מספיקים בעסק, והוא מנוהל בצורה אופורטוניסטית תוך ניסיון עקבי להטיל את מלוא סיכוני הכשלון העסקי, אם יתרחש, על הנושים. הרמת מסך כאמור היא סעד דרסטי. השעיית פרעון הלוואות בעלים שניתנו לחברה על-ידי בעלי המניות היא אמצעי מתון יותר, העשוי לחייב את בעלי המניות רק בגדרם של סכומי הלוואות הבעלים שנתנו לחברה, ולא במלוא היקף חובותיה לנושיה, כפי שמתרחש בהרמת מסך מלאה. השעיית פרעון חובות בעלי המניות שנתנו הלוואות בעלים והסטת זכותם לסוף תור הנשייה, לאחר שהנושים החיצוניים קיבלו את מלוא חובם, היא תרופה פחות קיצונית, העשויה להתאים למצבים שונים שבהם קיימת הצדקה למעין 'איפיון מחדש' של הלוואות הבעלים וראייתן מהבחינה הנורמטיבית כהשקעה הונית בחברה" (פסקה 58).

פסק הדין בעניין אפרוחי הצפון התייחס להוראת סעיף 6 לחוק בנוסחה עובר לתיקון משנת 2005, אך בית המשפט הבהיר כי אין בשינוי שנעשה בחוק משום "מהפכה קונספטואלית בתפיסה הבסיסית של התנאים שיש לשוקלם לצורך הרמת מסך והשעיית פרעון הלוואות בעלים של בעל מניות בחברה" (פסקה 73). במילים אחרות, הן לפי ההסדר החוקי המקורי, הגמיש יותר, וודאי לפי ההסדר המתוקן, המצמצם, "הרמת מסך" הינה צעד קיצוני, שיש להיזהר בו, ולעשות בו שימוש רק במצבים חריגים. הדחיית חוב, לעומת זאת, הינה צעד מתון יותר, המתאים בעיקר למצב בו בעלי המניות בחברה מימנו את פעילותה בדרך של הלוואות בעלים, במקום בדרך של השקעה במניותיה.

27.


במקרה דנא, הנתבעות השקיעו בתגא סכום נומינלי של 10 מיליוני ₪ בדרך של הלוואות בעלים (קרול בעמ' 133), ואין לייחס להן התנהגות לא ניאותה או נטילת סיכון בלתי סביר. כך גם אין בסיס לומר כי לא הושקעו אמצעים מספיקים בפרויקט, או שהוא נוהל בצורה אופורטוניסטית, מתוך ניסיון להעביר אל הנושים את מלוא הסיכונים. עובדה היא שהמכון הוקם ואף פעל במשך כמה שנים – אין מדובר בפרויקט שכשל בשל העדר מימון. לפיכך, כפי שהובהר בהלכת אפרוחי הצפון, אין מקום ל"הרמת מסך" מלאה. לכל היותר, אם בכלל (אינני מביע עמדה בעניין), היה מקום לעתור להדחיית חובה של תגא כלפי הנתבעות עד לאחר שתפרע את חובה לתובעת. אך עתירה מעין זו לא הועלתה על ידי התובעת, אולי משום שהיא איננה רלבנטית כלל בנסיבות מקרה זה. הנתבעות טוענות כי ההשקעה הגדולה שהשקיעו בתגא ירדה לטמיון, והן לא תזכינה להחזר הלוואות הבעלים שנתנו לה.

28

.
בסיכומיה טוענת התובעת כי אחד השיקולים העיקריים ל"הרמת מסך" הינו השיקול של הקצאת סיכונים, לפיו אם מתברר כי בעלי המניות הטילו על נושה סיכון חדש, שלא היה קיים בעת ההתקשרות, הדבר מצדיק "הרמת מסך". לטענת התובעת, הנתבעות התחייבו להשקיע בתגא סך של 20 מיליון ₪. התחייבות זו היוותה, לטענתה, חלק מן ההון של תגא, והתובעת היתה רשאית להסתמך על התחייבות זו, בפרט כאשר הנתבעות ידעו היטב כי התחייבותן הובאה לידיעת התובעת. זהו, אם כן, הסיכון שלקחו על עצמן הנתבעות. התובעת, לעומת זאת, לקחה על עצמה סיכון שהסכום אותו התחייבו הנתבעות להשקיע בתגא, לא יספיק לכיסוי הוצאות ההקמה של המכון. סיכון נוסף שנטלה על עצמה התובעת הינו כי הנתבעות עצמן ייקלעו למצב של חדלות פירעון. אף אחד מן הסיכונים הללו לא התממש, אך הנתבעות מנסות להטיל על התובעת סיכון חדש - הסיכון שהיה טמון בכך שתגא תיקלע למצב של חדלות פירעון.

אכן, ניסיון של בעלי המניות לשנות בדיעבד את מערך הסיכונים שנטלו על עצמם נושי החברה עשוי להצדיק "הרמת מסך". אלא שבמקרה דנן לא היה ניסיון כזה. התובעת, המבקשת לסמוך על התחייבותן של הנתבעות כלפי תגא הנובעת מהסכם המימון, מתעלמת מן הסייג הברור שהציבו הנתבעות להתחייבות זו, בהסכם המימון עצמו. התחייבותן של הנתבעות לא היתה לשאת בעלויות הקמת המכון בסך של 20 מיליון ₪, כטענת התובעת. התחייבותן היתה לשאת בעלויות הקמת המכון וניהולו עד לסך של 20 מיליון ₪, כל עוד תגא זכאית לרווחים ומתנהלת באופן עצמאי (לא תחת כינוס נכסים). הסיכון שתגא תיקלע למצב של חדלות פירעון איננו, אם כן, סיכון חדש, שכן הוא בא לידי ביטוי בהסכם המימון.

29

.
התובעת סבורה כי העובדה שהנתבעות דורשות "הרמת מסך" בתביעה שהן עצמן הגישו נגד הרשויות, מונעת מהן להתנגד ל"הרמת מסך" במקרה דנן. אולם השאלה אם יש מקום לבצע "הרמת מסך" תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. העובדה שהנתבעות סבורות, במקרה אחר, כי יש לבצע "הרמת מסך", איננה יכולה להוות מחסום בפני
הן מלהתנגד ל"הרמת מסך" במקרה דנן.

30.


כך גם אין יסוד לטענת התובעת כי תוצאות הבוררות מחייבות את הנתבעות. התובעת טוענת לקיומה של הלכה, לפיה - "כאשר צד להתדיינות נשלט באופן מלא על ידי גורם שלישי וקיימת זהות מלאה בין האינטרס של המתדיין והאינטרס של הגורם ששולט בו, אותו צד שלישי ששולט בתאגיד יחשב כצד להתדיינות עצמה, ותוצאותיה של אותה התדיינות תחייבנה אותו גם אם הוא לא השתתף באופן פורמלי בהתדיינות" (סעיף 5.7 לסיכומי התובעת).

נראה כי בטענה זו התובעת מבלבלת בין מספר עניינים שונים. ההלכה לפיה

פסק דין
שניתן בהליך אחד, עשוי לקשור גם צדדים קרובים בהליך אחר, מוגבלת לשימוש באותו

פסק דין
כ"מגן", במסגרת טענת מניעות המבוססת על "מעשה בית דין"; היא איננה מאפשרת שימוש בפסק הדין כ"חרב", לצורך הטלת חיוב על "צדדים קרובים" שלא היו בעלי דין
(ראה נ. זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א-1991), 435-443). משמעות הכלל במקרה זה הינה שהנתבעים מנועים מלהתכחש לחבותה של תגא כלפי התובעת, כפי שנקבעה בפסק הבורר. אין פירוש הדבר שהנתבעים עצמם מחויבים מכוח הפסק כלפי התובעת. קבלת טענת התובעת, משמעותה עקיפת הכללים של "הרמת מסך", וברי כי לא זה הדין.


ייתכן שטעות התובעת נובעת מהוראת סעיף 4 לחוק הבוררות, הקובע כי: "הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם...". ייתכן שנוכח הוראה זו ניתן היה לתבוע, בפני
הבורר, לא רק את תגא אלא גם את הנתבעים, ובמקרה כזה היה על הבורר להחליט האם הנתבעים הם "חליפיה" של תגא, באופן שיש לצרפם לבוררות. זו גם היתה הסיטואציה בפסקי הדין אליהם הפנתה התובעת בהקשר זה, ונראה כי זו הסיבה שהתובעת מציינת בסיכומיה שההלכה הנטענת חלה במיוחד בהתדיינות במסגרת הליכי בוררות. לא למותר לציין כי על מנת לשכנע את הבורר שראוי לצרף את בעלי המניות להליך הבוררות, יש להראות כי מתקיימים הטעמים ל"הרמת מסך". ברוח דומה קבע כב' השופט ס' ג'ובראן ברע"א 1158/04 א.מ. השבחת נכסים בע"מ נ' רם דר חברה לבניין בע"מ (לא פורסם – 19.6.05) כי: "החלטת הבוררת לצרף בעל מניות בחברה להליך בוררות המתנהל כנגד החברה, על-אף שבעל המניות איננו צד להליך הבוררות, הינה בגדר הרמת מסך ההתאגדות של החברה", וכי יהא צורך לבסס בפני
הבורר תשתית עובדתית המצדיקה הרמת מסך שכזאת. בענייננו, התובעת בחרה לתבוע בבוררות רק את תגא, והיא איננה יכולה לדרוש כיום "לצרף בדיעבד" את הנתבעות כבעלי דין בבוררות.

31

.
התובעת טוענת כי תגא הוצגה לפניה על ידי הנתבעות כגוף פורמאלי בלבד, ללא תוכן עצמאי, שהוקם רק בגלל דרישת הרשויות. התובעת גם מצביעה על עניינים שונים המלמדים, לדעתה, על התעלמותם של הנתבעים עצמם ממסך ההתאגדות של תגא, ומצדיקים "הרמת מסך" והטלת האחריות לחובותיה של תגא על הנתבעים. עוד טוענת התובעת כי מי שניהל בפועל את ענייניה של תגא היו השותפים המוגבלים, וזאת בניגוד להוראת סעיף 63(א) לפקודת השותפויות.

אכן, ההלכה היא כי כאשר בעלי המניות או המנהלים מתעלמים בעצמם ממסך ההתאגדות, הדבר עשוי להוות עילה ל"הרמת מסך" (ראה: רע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' ענבר, פ"ד נד(2) 712, בפסקה 6, שניתן לפני התיקון משנת 2005 לסעיף 6 לחוק החברות). יתר על כן, כאשר עסקינן בשותפות מוגבלת, קבע המחוקק במפורש כי: "שותף מוגבל המשתתף בניהול עסקי השותפות, יהא אחראי לכל חיוביה, כאילו היה שותף כללי, כל עוד הוא משתתף בניהולה" (סעיף 63(ג) לפקודת השותפויות). כמו כן, יש ממש בטענת התובעת לפיה כאשר מדובר באשכול חברות, וכאשר הוכח כי החברה הבת שימשה מכשיר או צינור לפעולותיה של החברה האם, הנטיה תהא ל"הרים את מסך" ההתאגדות בין החברות. עם זאת, גם במקרים אלו הודגש כי האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד היא הכלל, ו"הרמת המסך" או ההתעלמות ממנו היא החריג (מ' בן-יאיר, הרמת מסך באשכול חברות, קובץ הרצאות במשפט אזרחי (1992) 46-47; רע"א 8472/96 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' מושב שיתופי מולדת, פ"ד נא(1) 61, 65).

32.


בענייננו, לא הוכח כי הנתבעים התעלמו ממסך ההתאגדות, או כי עשו בתגא שימוש כצינור בלבד. כך גם לא הוכח כי שותפיה המוגבלים של תגא התערבו בניהול ענייניה. אביטל טען כי תגא היתה רק צינור להעברת הפעילות ולהעברת כספים, וכי היא נעדרה כל מהות ממשית. אין לה נכסים, אין לה הון עצמי, ואין לה כסף (עמ' 24). בהמשך העיד כי "הוסבר לי שגמול ותעבורה הם אלה השותפים שמממנים את הפרויקט והם שותפים בגוף שיוקם, הגוף שיוקם יהיה פורמאלי, דרכו יתבצע העבודה מכיוון שזו הייתה דרישת המזמין" (עמ' 29). ראיה לכך שתגא היוותה "צינור" בלבד מצאה התובעת בעובדה שהיזמים גייסו "חברי צוות", שכל אחד מהם היה אחראי על היבט אחר של הפרויקט, כאשר מימון הפרויקט הוטל על נתבעות 2-3 (סעיפים 2.14-2.15 לתצהיר אביטל).


הטענה כי תגא נעדרה מהות עסקית ממשית איננה נכונה. תגא הוקמה למטרה עסקית ברורה והושקעו בה כספים רבים (גם אם על דרך של הלוואות בעלים והלוואות בנקים). תגא הקימה את המכון ולמשך תקופה אף הפעילה אותו. אלמלא התנערות הרשויות מהתחייבויותיהן כלפיה, היתה תגא ממשיכה לפעול. כך גם מתקשה אני לקבל את גרסת התובעת לפיה תגא הוצגה לפניה מלכתחילה כגוף חסר ממשות עסקית. אם אמנם סברה התובעת כי תגא הינה ישות מלאכותית חסרת כל תוכן אמיתי, לא ברור כיצד הסכימה להתקשר עימה בהסכם הקבלנות, מבלי לקבל התחייבות ישירה מן הנתבעות, בין בדרך של חתימתן על ההסכם, ובין בדרך של ערבות מצידן לחובותיה של תגא. טענתו של אביטל כי לא הבין את משמעות היותה של תגא "שותפות מוגבלת" איננה סבירה, ובכל מקרה, ברור כי יועציה המשפטיים של התובעת הבינו זאת היטב. לפיכך, יש להניח כי לו סברו שתגא הינה גוף מלאכותי, ריק מתוכן, היו עומדים על קבלת התחייבות ישירה מצד הנתבעות.


התובעת טענה כי השותפות הוקמה ימים ספורים בלבד לפני הגשת ההצעה למכרז, וכי הנתבעות לא ציינו במסמכי המכרז כי הן פועלות בשם תאגיד בייזום. השותפות אכן הוקמה מספר ימים לפני הגשת ההצעה למכרז, אך בכך אין כל פסול. ענבר העיד כי הקמת שותפות הינה דרך מקובלת לגשת לפרויקטים ולקבלת מימון בנקאי (עמ' 72), וחזר והדגיש כי היה ברור לכולם שעומד לקום גוף שכזה (עמ' 73). בחלק מן המסמכים עליהם מצביעה התובעת (מוצגים א'8-א'10 לתיק המוצגים של התובעת) דווקא מצוין כי הנתבעות פועלות בשם "הקבוצה המציעה", וענבר הבהיר כי הכוונה היתה לגוף שיוקם לצורך המכרז (עמ' 71).


התובעת טוענת כי תגא נעדרה סממנים של עסק עצמאי, כגון משרדים עצמאיים, מנהלים משלה, כתובת, מספר טלפון וכו'. אפילו ענייניה הכספיים של השותפות נוהלו על ידי עובדי הנהלת הכספים של הנתבעת 4 (ראה עדותו של אנטין בעמ' 55). אך אביטל הודה כי החשבוניות שהוציאה התובעת היו על שם תגא, וכך גם הקבלות. גם כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת בקשר לפרויקט התנהלה תחת שמה של תגא (עמ' 39). ענבר העיד כי תשלומים הקשורים למכון שולמו מחשבונה של תגא (עמ' 112). אמנם, חלק מן הכספים הועברו לחשבון תגא על ידי הנתבעות, אך זאת משום שהרשויות לא העבירו לתגא את הכספים שהגיעו לה, והנתבעות נדרשו להוסיף ולממן אותה (עמ' 113). בכל מקרה, חלק מן הכספים הגיע מן הבנקים המממנים (עמ' 113).

אין חולק כי קרול ורבינר ניהלו את ענייניה של תגא ממשרדיהם בנתבעת 4, וכי שירותי הניהול שלהם נשכרו על ידי תגא מנתבעת 4 (ראה עדותו של רבינר בעמ' 153-154). אך מחליפת המכתבים בין התובעת לבין תגא (נספח ב' לתיק מוצגים משלים של הנתבעים) עולה כי נייר המכתבים בו עשתה תגא שימוש נשא את הכותרת "ת.ג.א. תשתיות", וכי רבינר נהג לחתום על המכתבים "דני רבינר, ת.ג.א. תשתיות – שותפות מוגבלת". כך גם פנו אליו נציגי התובעת במכתביהם. רבינר אמר בעדותו: "אנחנו ניהלנו עבור תגא מנהלים את הכל", קרי: רבינר וקרול ניהלו את תגא עבור השותף הכללי, שהוא תגא מנהלים (עמ' 154). כך למשל העיד קרול כי הוסמך לחתום על הסכם פשרה עם התובעת על ידי תגא מנהלים (עמ' 144). העובדה שבחלק מן הישיבות שנערכו במכון נכח נציג חברת תעבורה (נתבעת 3), שהשקיעה במכון כספים רבים וביקשה לעקוב אחר התקדמות הפרויקט – אין די בה כדי ללמד על כך שחברה זו נטלה חלק בניהול תגא. כך גם אין בעובדה שבעל מניות בתעבורה (לבנת) היה אחד מבעלי זכות החתימה בתגא (ביחד עם אחד ממנהליה) כדי להוכיח שתעבורה השתתפה בניהול; כמי שהשקיעה כספים בתגא, והיתה אחת השותפות בתגא, היתה לתעבורה זכות לפקח על השימוש בכספי השקעתה.

בהסכם השותפות (נספח ב' לתצהיר רבינר) נקבע בסעיף 5.1 כי "השותף הכללי יכהן כמנהל השותפות וניהול עסקיה יהיה בשליטתו המלאה" (וראה גם סעיף 5.6 להסכם). כמו כן, סעיף 6.1 להסכם השותפות קובע כי "לשותף מוגבל לא תהא זכות דעה כלשהי בניהול השוטף של עסקי השותפות", וכי מעשיו לא יחייבו את השותפות. אין בפני
ראיות כי
ענייניה של תגא התנהלו שלא על פי המוסכם בהסכם השותפות. בנסיבות אלו, אין לומר שהנתבעות הן אלו שניהלו
את תגא, רק משום שאנשים המכהנים כמנהלים בנתבעות מונו לנהל גם את תגא, או רק משום שהנתבעות הן בעלות השליטה בשותף הכללי (תגא מנהלים). שאם נאמר כן, נמצאים אנו מבצעים "הרמת מסך" ההתאגדות שבין הנתבעות לבין תגא מנהלים ותגא, ודבר זה יכול להיעשות רק לפי הכללים שבוארו לעיל, שאינם מצדיקים "הרמת מסך" במקרה זה.

בנסיבות אלה, אינני סבור כי ניתן לומר שתגא היתה "צינור" או "גוף פורמאלי" בלבד, או כי הנתבעות השתתפו בניהול עסקי השותפות. העובדה שקרול ורבינר פעלו בשני כובעים – כמנהליה של תגא וכמנהלים בנתבעות, אינה מחייבת מסקנה כזו, וכך גם העובדה שהדירקטוריונים של החברות הורכבו מאותם אנשים. אין די בנתונים אלו כדי להצדיק את הסנקציה החמורה של "הרמת מסך" ההתאגדות.

33

.
התובעת מנסה להיתלות בעובדה שהנתבעים שילמו לבורר את שכרו, למרות קריסתה של תגא. התובעת סבורה כי הדבר מלמד על התעלמות מצד הנתבעים ממסך ההתאגדות של החברה (סעיף 4.10 לתצהיר אביטל). הנתבעים הבהירו כי מדובר היה במחווה של רצון טוב כלפי הבורר, שאינה מלמדת כי הם ראו עצמם אחראים לכל חובותיה של תגא (סעיף 21 לתצהיר ענבר וסעיף 57 לתצהיר רבינר, וכן עדות ענבר בעמ' 117). אכן, אין מקום ללמוד מתשלום שכר הטרחה של הבורר על התעלמות הנתבעים ממסך ההתאגדות של תגא. אביטל עצמו מציין בתצהירו כי כאשר הבורר פנה לבאי כוחה של תגא, המייצגים גם את הנתבעות, ודרש את תשלום שכרו, הם הפנו אותו תחילה לכונס הנכסים של החברה (סעיף 4.5). מכאן, שבאי כוחה של תגא עמדו על ההפרדה בינה לבין השותפות בה. אכן, בסופו של דבר פרעו הנתבעות את חובה של תגא לבורר, אך כאמור מדובר היה במחווה של הגינות כלפי הבורר – הא ותו לא. העובדה שהנתבעות בחרו לשלם חוב אחד, קטן יחסית, של תגא, אינה מהווה מצג כלפי יתר הנושים בדבר אחריותן הכוללת לחובות תגא. כך גם אין ללמוד דבר מטענת התובעת כי באי כוחה של תגא התייצבו לדיון, במסגרתו נמסר לצדדים פסק הבורר, וכי יש להניח ששכרם שולם גם הוא על ידי הנתבעות (סעיף 4.6 לתצהיר אביטל).

34

.
התובעת מצביעה גם על העובדה שהנתבעות הגישו תביעה נגד הרשויות, בגין אי תשלום חובותיהן לתגא. הדבר מהווה, לטענתה, ראיה לכך שהנתבעות ותגא חד הן. גם טענה זו איננה נכונה. כונס הנכסים הגיש בשם תגא תביעה נגד הרשויות, והגיע עימן להסדר פשרה (דברי ב"כ הנתבעות בעמ' 83), ואין זה קשור לתביעה שהגישו הנתבעות עצמן נגד הרשויות. עילת התביעה של הנתבעות נגד הרשויות אינה מבוססת כלל על זכויותיה של תגא, אלא על כך שהרשויות גרמו לתגא להפר את התחייבותה כלפיהן לפי הסכם המימון (ראה נספח ט' למוצגי התובעת).

בדומה, הנתבעות הסבירו את נסיבות העברת מכון טיהור השפכים בנהריה (שאיננו המכון שבנתה התובעת) מתגא לשותפות בשם תגא תשתיות גליל מערבי (טענה שממילא אינה מופיעה בכתב התביעה ולכן היא מהווה הרחבת חזית). התובעת טענה כי העברת מכון זה, שהיה רשום תחילה על שמה של תגא, לבעלותה של תגא תשתיות גליל מערבי - מלמדת על עירוב נכסים ועל התעלמות ממסך ההתאגדות של תגא. אך הנתבעות הבהירו כי המכון בנהריה נרשם על שם תגא רק באופן זמני, והוחזק על ידה בנאמנות, עד להקמת החברה שתתפעל אותו. ענבר העיד כי מלכתחילה תוכנן שמכון הטיהור בנהריה ינוהל ויופעל על ידי שותפות נפרדת, וכי ייתכן שהסיבה לכך שבשלב הראשון המכון בנהריה נרשם על שם תגא היתה שהמכרז עוד לא הוגש (עמ' 110). לפיכך, אין לראות בהעברת המכון בנהריה ראיה להתעלמות ממסך ההתאגדות של תגא. ענבר אישר כי ישיבות הדירקטוריון בעניין פרויקט תגא תשתיות גליל מערבי לא הופרדו מן הישיבות של הפרויקט נשוא תביעה זו; אך הדיונים בשני הפרויקטים התנהלו בנפרד, בזה אחר זה, שכן
אותם אנשים היו חברים הן בדירקטוריון תגא והן בדירקטוריון תגא תשתיות גליל מערבי (עמ' 99-100; וראה עדות דומה של רבינר בעמ' 155).

35

.
סיכומו של דבר: התובעת לא הראתה כי קיימת במקרה דנן עילה ל"הרמת מסך"
ההתאגדות שבין תגא לבין הנתבעות. אין ממש בטענה בדבר שינוי בדיעבד של הקצאת הסיכונים בין השותפים של תגא לבין נושיה, והתובעת לא הצביעה על התנהגות פסולה כלשהי מצד הנתבעות בכל הנוגע לשותפותן בתגא, או על שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של תגא, אשר יכולות להצדיק את "הרמת המסך". עצם העובדה שתגא מומנה באמצעות הלוואות בעלים איננה מצדיקה "הרמת מסך" מלאה, והדחיית חוב אינה רלוונטית במקרה זה. התובעת לא הוכיחה גם את הטענה כי הנתבעים עצמם התעלמו ממסך ההתאגדות של תגא, או כי תגא שימשה אך ורק צינור לפעילותן של הנתבעות. כמו כן, לא הוכח כי הנתבעות עצמן - להבדיל מתגא מנהלים הנמצאת בשליטתן -
התערבו בניהול ענייניה של השותפות באופן המטיל עליהן אחריות לפי סעיף 63(ג) לפקודת השותפויות.

4

.
אחריות אישית של המנהלים והדירקטורים

36

.
התובעת סבורה כי בעיכוב תשלום החשבון הסופי לתובעת והוצאת הודעת הקיזוז של תגא - פעלו המנהלים והדירקטורים (נתבעים 5-6, ו- 8-10) ברשלנות ובחוסר תום לב, באופן המצדיק הטלת אחריות אישית עליהם להפסדי התובעת. הפרת החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת בקיום חובה, בניגוד למצוות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) - כמוה כהפרת ההסכם. השאלה היא אימתי יחויב מנהל תאגיד באופן אישי בגין הפרת הסכם בידי התאגיד. כך גם יש לבחון את אחריותו האישית של המנהל בגין עוולה שביצע התאגיד (רשלנות, כפי שנטען במקרה זה).

הכלל הוא שלנושא משרה בחברה אין חסינות מפני אחריות להפרת חובה בדין שביצע באופן אישי, אך משום שהינו אורגן של החברה (ראה ע"א 7991/07 רפאלי נ' רזין (לא פורסם, 12.4.11), בפסקה 22 לפסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן). אך לא בכל מקרה בו הופר ההסכם בין החברה לבין צד שלישי, תקום אחריות של נושאי המשרה בחברה. אשר לאחריות מנהלים מכוח עוולת הרשלנות נקבע כי: "המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן של חברה, לרבות נושא משרה בה, הוא אותו מבחן רגיל הקיים בדיני הנזיקין, קרי קיום יסודות העוולה" (עניין נשאשיבי, בפסקה 48 לפסק דינו של השופט י' דנציגר). על התובעת להוכיח, אם כן, קיומה של חובת זהירות בינה לבין המנהלים, הפרת החובה וכן קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם לה. בהקשר זה יש להדגיש כי חובת הזהירות של אורגן או נושא משרה בחברה אינה צומחת מעצם כהונתו בתפקיד, אלא שיש להצביע על כך שבין האורגן או נושא המשרה למאן דהו התקיימה מערכת יחסים החורגת מגדר פעילותו הרגילה של האורגן או נושא המשרה בחברה. חובת הזהירות של נושא משרה בחברה נדונה בהרחבה בע"א 4612/95

איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית, פ"ד נא(4) 769, 791-792), בו הבהיר בית המשפט העליון את

ההלכה לעניין אחריותם הנזיקית של נושאי משרה בתאגיד, באומרו את הדברים הבאים:
"במקרה שבפני
נו, מתעוררת השאלה מתי תקום חובת זהירות של נושא משרה בתאגיד כלפי צד שלישי, במסגרת התקשרות חוזית של התאגיד עם אותו צד שלישי. המדובר בשאלה סבוכה, אשר עשויה לעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוונים מנוגדים. מצד אחד, יש לכבד את הבחירה החוזית של הצדדים להתקשרות, אשר נושא המשרה אינו צד לה. הטלת אחריות על נושא המשרה על בסיס עוולת הרשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של ההתקשרות עלולה לסכל את הבחירה החוזית האמורה, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין אישיותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה בו (ראו פסק דינו של בית המשפט לערעורים של ניו זילנד בפרשת (

anderson
[1992] 2

.(nzlr 517 .trevor ivory v
מצד שני, במקרים מסויימים עשויים להתעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוון של הטלת אחריות אישית - למשל, כאשר נושא המשרה הופקד באופן אישי על ידי התאגיד על הגנתו של אדם, ולאותו אדם נגרמו נזקי גוף (ראו פרשת

frances
הנ"ל). ...לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. מבלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות (ראו פסק דינו של בית המשפט האנגלי לערעורים בפרשת

williams v. natural


life [1997] 1 bclc 131
); חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו - למשל, כרופא, עורך דין או מתכנן (ראו פסק דינו של בית המשפט הפדרלי המחוזי במדינת לואיזיאנה בפרשת

shipyards v. vessel thomas e. cuffe 434 f. supp. 920 (1977
))

avondale
;
או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסויים את אמונו ובטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי (ראו פסק הדין של בית המשפט לערעורים של מדינת מינסוטה בפרשת

v
.

solargizer intern inc. 427 n.w. 675 (minn. app. 1988)). avery
...".

דברים דומים נאמרו בעניין נשאשיבי בפסקאות 52-53.

37.


ניתן לסכם את הכללים שגובשו בפסיקה, בעניין הטלת חבות אישית על אורגן או נושא משרה בתאגיד, מכוח דיני הנזיקין או חוזים, כדלקמן:



א.

הכלל בנזיקין הוא, כי היותו של האדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה – אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה בנזיקין שביצעה חברה: יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל. מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (פרשת צוק אור הנ"ל, פסקאות 17-23; פרשת ברזני הנ"ל, פסקה 16). ויודגש: המנהל אינו נושא באחריות אישית בגין מעשי התאגיד, אלא בגין פעולותיו הוא (פסקה 16 לפרשת ברזני, והפסיקה שצוטטה שם). הלכות אלו אושרו בעניין נשאשיבי (כב' השופט י' דנציגר בפסקאות 48-49 וכב' השופטת ע' ארבל בפסקה 1).

אשר לאפשרות להטיל חבות אישית על מנהל חברה מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, המתייחס לאחריותו הנזיקית של מי שסייע, ייעץ או שידל לעשיית מעשה המהווה עוולה, או הרשה או אישרר את עשייתם - נפסק כי מקום בו לא ניתן להטיל על מנהל אחריות מכוח מעורבותו האישית בביצוע אחת מעוולות המסגרת עצמן – אין מקום להרחיב את אחריותו מכוח סעיף 12 לפקודה (דעתם של המשנה לנשיאה, כב' השופט א' ריבלין וכב' השופטת ע' ארבל, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט י' דנציגר, בעניין נשאשיבי הנ"ל).



ב. החובה לנהל משא ומתן בתום לב

לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי

)
, חלה גם על אורגן של תאגיד המנהל משא ומתן בשמה, ומכוחה ניתן להטיל עליו חובת פיצוי אישית (

ע"א 230/80

פנידר נ' קסטרו
, לה(2) 217, שאושר
בד"נ 7/81

פנידר נ' קסטרו
, פ"ד לז(4) 673, 694-695 (1983);
ע"א 10385/02

מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ,
פ"ד נח(2) 53 (2003).


ג.

אשר להפרת חוזה על ידי תאגיד (כולל הפרת חובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי)), הכלל הוא שהפרת החוזה, כשלעצמה, אין בה כדי להטיל על אורגן של התאגיד חיוב אישי, גם אם ההחלטה להפר את החוזה נתקבלה על ידי אותו אורגן. הטעם לאבחנה בין חיוב חוזי לחיוב נזיקי נעוץ בכך שהנושה החוזי הוא רצוני, ובחר במודע שלא לצרף לחוזה את האורגן, תוך שהוא מביא בחשבון את הסיכון הנובע מכך, בעוד שמי שנפגע מביצוע עוולה נזיקית איננו עומד בפני
בחירה כזו (פרשת צוק אור, עמ' 698-699; פרשת ברזני, פסקה 16 והפסיקה שצוטטה שם). ברם, לכלל זה קיים חריג שהתפתח לאחרונה בפסיקה של בית המשפט העליון, ושגבולותיו טרם הובהרו.

בע"א 8910/05

אדמון בע"מ נ' וינבלט
, תק-על 2007(3) 4537 (2007) נפסק מפי כב' השופטת ד' ברלינר כי יתכן שיש מקום להטיל חיוב אישי על אורגן של תאגיד בגין הפרת יסודית ומתמשכת של החוזה שנעשתה בחוסר תום לב, שכן במקרה זה הנושה החוזי הופך לנושה נזיקי (פסקה 32). עוד נפסק באותו עניין (פסקה 32):

"עיכוב דמי השכירות לאורך זמן (למשל), יש בו משום קיום חוזה שלא בתום לב תוך שבעצם מהווה התנהגות זו הפרה יסודית שלו. על מי שפועל בדרך זו ביודעין ולאורך זמן, מוטלת גם החבות הנזיקית הנשענת על חובת הזהירות שהוא חב כלפי צדדים שלישיים עמם הוא מתקשר, גם אם התקשרותו היא כמנהל חברה".



דברים אלו צוטטו על ידי כב' השופט א' גרוניס בפרשת ברזני הנ"ל, בה נפסק (פסקה 17) כי מבחן זה יפה גם להפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בקיום חוזה, לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי

)
. אך הודגש כי "אין ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות שחריגה ממנו תוביל להטלת חיוב חוזי על החברה, לבין סטנדרט ההתנהגות המצופה מאורגן או נושא משרה לצורך הטלת חבות אישית מכוח דיני החוזים", וכי לעניין זה - תום הלב הנדרש איננו אובייקטיבי, כי אם "אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית" (פסקה 17).

הלכות אלו אושרו בעניין נשאשיבי (כב' השופט י' דנציגר בפסקאות 41-44 וכב' השופטת ע' ארבל בפסקה 1). עם זאת, כב' השופט י' דנציגר (שגילה נכונות להרחיב את האחריות האישית המוטלת על מנהל בנזיקין), הביע דעתו כי "המקרים בהם תוטל אחריות חוזית על אורגנים ונושאי משרה בחברה יהיו חריגים ביותר" (פסקה 43). הוא הדגיש את חשיבות "ההקפדה על העיקרון לפיו ככלל אין אורגן או נושא משרה בחברה נושא באחריות אישית בגין הפרת חוזה בין מאן דהו לבין החברה, כאשר האורגן או נושא המשרה אינו צד להתקשרות" (פסקה 46).

ד.
בעניין מתיתיהו נ' שטיל הנ"ל, התעוררה השאלה האם ניתן להטיל על מנהל בחברה, שגרם לה להפר חוזה עם צד שלישי, אחריות נזיקית מכוח העוולה של גרם הפרת חוזה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. בית המשפט העליון השיב בשלילה על שאלה זו, וכב' השופט ת' אור פסק (בעמ' 792-793):
"בספרה גרם הפרת חוזה (ירושלים, תשמ"ו), עומדת נ' כהן על כך שהעוולה של גרם הפרת חוזה מניחה ניתוק משפטי בין המשדל לבין המשודל (בעמוד 111). כאשר מנהל פעל במסגרת סמכותו, וגרם לחברה להפר חוזה, לא מתקיים ניתוק כזה, שכן (בעמודים 112-111):

"עוולתו היא פעולת החברה. לא ניתן לנתק בין המנהל לבין החברה. החברה היא מפרה של החוזה, והמנהל 'יוצא מהתמונה'. למרות שהמנהל גרם לכך שהחברה תבצע פעולה 'בלתי חוקית' (הפרת חוזה), נראה שאם הדבר הוא לטובת החברה, עדיין ראוי להתייחס למנהל כאל אורגן של החברה".


גם אילו היו המערערים מוכיחים כי המשיבים 3-1 הם שגרמו לתאגיד להפרת החוזה עימם, אין בענייננו כל טענה, כי המשיבים 3-1 או מי מהם חרגו מסמכותם, או פעלו בניגוד לטובת החברה או ממניע זר כלשהו. במצב דברים זה, לא ניתן להטיל עליהם אחריות בגין גרימה של הפרת החוזה בין החברה לבין המערערים".

מדברים אלו ניתן להקיש גם על האפשרות להטיל על מנהל חיוב אישי בגין הפרת הסכם.

38.
הלכת נשאשיבי הנ"ל, משקפת מגמה של בית המשפט העליון לצמצם את המקרים בהם תוטל אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה – מכוח דיני הנזיקין, ובוודאי מכוח דיני החוזים. כל חברי ההרכב בענין נשאשיבי (פסקה 7 השופט ריבלין, פסקה 3 השופטת ארבל ופסקה 54 השופט דנציגר), כמו גם כב' השופט א' ריבלין ברע"א 7875/06 זלץ נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 29.11.09, פסקה 15), הפנו לדברים שאמרה כב' השופטת ע' ארבל בע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ (לא פורסם, 14.12.06), פסקה 12, לאמור:

"קיימים שיקולי מדיניות כבדי משקל התומכים בהגבלת הטלתה של חובת זהירות על מנהלי משרה ודירקטורים בחברה. הטלת חובה עלולה לחתור תחת הגדרת האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, על ידי הטלת חבות על פרט שלא היה צד להתקשרות החוזית בין הנושה לחברה... כמו כן, כאמור לעיל, הטלת חובת זהירות רחבה על אורגנים בחברה עלולה ליצור הרתעת יתר מפני נטילת סיכונים עסקיים סבירים על ידי החברה, שעשויים, בסופו של יום, להביא להשאת רווחי החברה...".


בע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, תק-על 2009(1) 1372, הדגישה כב' השופט א' פרוקצ'יה את חשיבותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, באומרה: "התערבות בהפרדה בין התאגיד וחובותיו לבין חברי התאגיד בכשירותם הפרטית, בין בדרך של ביטולה ובין בהחלשתה, גורעת מיציבות המוסד המשפטי של התאגיד".

מגמה זו, של הגבלת האחריות האישית המוטלת על אורגנים של החברה על מנת שלא לכרסם בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת שלה, באה לידי ביטוי גם בתיקון 3 לחוק החברות משנת 2005, אשר צמצם את שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בעניין "הרמת מסך" לפי סעיף 6 לחוק החברות. המשנה לנשיאה, כב' השופט א' ריבלין, אמר בענין נשאשיבי כי המגמה הרווחת בדיני חברות כיום, כפי שהיא אף נלמדת מתיקון מס' 3 לחוק החברות, מעניקה עדיפות לעיקרון האישיות הנפרדת של התאגיד, לאור הביקורת על המצב הקודם שהביא לחשיפה רחבה של דירקטורים ומשקיעים לאחריות אישית, דבר שיצר רתיעה מפני יזמות וניהול. על רקע זה, אמר כב' השופט ריבלין, "אין מקום ליצור 'מסלול עוקף' לעילות הרמת המסך" (פסקה 8). דברים אלו יפים אף לעניין הרחבת העילות המאפשרות הטלת אחריות אישית על מנהל חברה מכוח דיני החוזים או הנזיקין.

39.


בהמשך למגמה לצמצם את הטלת החובה האישית על מנהל בחברה, פסק המשנה לנשיאה, כב' השופט א' ריבלין, בענין נשאשיבי (פסקה 4):

"במקרים בהם הוטלה אחריות אישית ישירה מכוח עוולה נזיקית, הודגש כי מדובר בנסיבות מיוחדות. כך, בפרשת יצהרי הודגש כי האחריות האישית תוטל במקום בו 'התנהגותו העסקית [של האורגן] חרגה באופן משמעותי ממתחם הסיכונים העיסקיים ואינה ראויה להגנה' (פרשת יצהרי, פסקה 12; וראו גם פרשת זלץ, פסקה 16), ואף בע"א 4612/95 מתיתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 792 (1997) נאמר כי מנהלי החברה ימצאו אחראים אישית לנזק רק במקום בו בוססה 'מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה'".

דברים אלו יפים, מקל וחומר, לגבי הטלת אחריות אישית על מנהל חברה בגין הפרת חוזה שהוא איננו צד לו.

40

.
בענייננו, התובעת אינה מבחינה בין אחריותם של קרול ורבינר (נתבעים 5-6), שניהלו את שותפות תגא, לבין אחריותם של הדירקטורים בחברת תגא מנהלים (נתבעים 8-10), והיא מתייחסת אל כולם כמקשה אחת. לכך לא היה מקום. כפי שהצהיר ענבר (נתבע 8), הוא לא היה מעורב בשום דרך בניהול השוטף של תגא, ולא עמד בקשר עם התובעת בשום שלב של הפרוייקט (סעיפים 6-7 לתצהירו). גרסה דומה הועלתה בתצהירו של רבינר, אשר הבהיר כי הדירקטורים של תגא מנהלים לא היו מעורבים כלל בניהול השוטף של תגא, ולא עמדו בקשר עם התובעת בשום שלב (סעיף 16). למעשה, גם התובעת אינה טוענת כי הדירקטורים עצמם היו מעורבים בהחלטה שלא לשלם לה את החשבון הסופי במלואו. אביטל אף העיד כי לא היה לתובעת כל קשר עם מי מן הדירקטורים (עמ' 22). לא ברור, אם כן, על מה מבססת התובעת את הטענות בדבר אחריותם של הדירקטורים.

זאת ועוד, התובעת אינה מבהירה מהי אותה מערכת יחסים מיוחדת בינה לבין המנהלים (או הדירקטורים) החורגת מגדר פעילותם הרגילה כמנהלים, ומקימה חובת זהירות שלהם כלפיה. טענותיה של התובעת מתמקדות בשאלת הפרת החובה, וזאת בטרם טרחה לבסס קיומה של חובה שכזו.

41.


אביטל מציין בתצהירו כי מנהלי תגא עיכבו את תגובתם לחשבון הסופי ששלחה התובעת במשך למעלה מחמישה חודשים (סעיף 3.10 לתצהיר אביטל ולתצהיר אנטין). עוד הוא מציין כי המנהלים ידעו היטב שאין מקום לקזז מן החשבון הסופי סכומי כסף בגין פיצויים מוסכמים עקב עיכוב בהשלמת העבודות (סעיפים 3.11 ו-3.14 לתצהיר אביטל וסעיפים 3.11 ו-3.13 לתצהיר אנטין). התנהלות פסולה זו של המנהלים, לטענתו,
אילצה את התובעת לפנות להליך של בוררות, אשר בסיומו לא נותר עוד ממי לגבות את חובה של תגא לתובעת.

הנתבעים, לעומת זאת, טוענים כי העובדה שהבורר חייב את תגא לשלם לתובעת סכום שהוא כמחצית מן הסכום שתבעה, מעידה על כך שסירובם של המנהלים לשלם את החשבון הסופי לא היה חסר תום לב או בלתי סביר. כאמור לעיל, לעניין אחריות נושא משרה בשל הפרת חובת תום הלב ההלכה היא כי: "בבחינת תום הלב של האורגן או נושא המשרה לצורך הטלת חבות אישית, לא די להוכיח כי הופרה חובת תום הלב על פי מבחן אובייקטיבי, אלא יש להראות שעל האורגן או נושא המשרה רובץ אשם אישי, סובייקטיבי" (עניין נשאשיבי, בפסקה 44 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר).

42

.
אינני סבור כי המנהלים הפרו חובה כלשהי כלפי התובעת, אם היתה חובה כזו, בכך שהחליטו לקזז מן התשלום הסופי לתובעת סכומים שונים, או כי יש להטיל עליהם חבות אישית בשל החלטה זו. אביטל טען בתצהירו כי מרכיב התביעה העיקרי שנדחה על ידי הבורר הינו סך של כ-1.3 מיליון ₪ בגין החזר הנחות, וכי לולא הסכסוך עם תגא, התובעת ממילא לא היתה דורשת סכום זה (סעיף 5.7). מכך מבקש הוא להסיק כי החשבון שהוגש לנתבעים היה נכון, וסירוב המנהלים לשלמו היה פסול. אך העובדה היא שהחשבון הסופי של התובעת היה על סך 4,111,863 ₪, בעוד שהבורר פסק לתובעת סך של 1,670,515 ₪ בלבד. מכאן, שהבורר מצא כי סכומים לא מבוטלים נוספים מתוך החשבון הסופי לא הגיעו לתובעת. הבורר דחה את דרישת התובעת לתשלום סך של 640,000 ₪, שהיה אותו חלק מן החשבון הסופי שלא אושר על ידי תגא. כך גם דחה הבורר את דרישת התובעת לתשלום סך של כ- 1.4 מיליון ₪ בגין ביטול הפחתות מחיר, ובנוסף דחה את דרישתה לפיצוי בסך 330,000 ₪ בשל התארכות משך ביצוע העבודות (אנטין בעמ' 60). הבורר פסק כי קביעותיה של המפקחת מטעם תגא, אשר דחתה חלק מדרישות התובעת לתשלום שנכללו בחשבון הסופי, היו מוצדקות (פסקה 22.2.5).

ענבר הבהיר בעדותו כי ההחלטה לקזז פיצויים מוסכמים מן הסכום שדרשה התובעת התבססה על טענותיו של המפקח בדבר עיכובים וליקויים אחרים בעבודת התובעת (עמ' 88). כך גם טען אביטל בתצהירו (סעיף 3.10). אכן, מסקנת הבורר היתה כי התובעת ביצעה את העבודות באיטיות ועם כוח אדם מצומצם במשך תקופה ארוכה, ואף שרכה רגליה במתכוון כדי להפעיל לחץ על תגא, וכדבריו: "...הרושם המתקבל בענייננו הוא, שקל בנין הביאה את שיטת 'ההשהיה עד להשגת הסכמה' לקיצוניות..."; לכן פסק הבורר כי התובעת ותגא נושאות באחריות משותפת, בחלקים שווים, להתמשכות הפרויקט (סעיף 19 לפסק הבורר, וכן סעיף 22 לתצהיר קרול וסעיף 54 לתצהיר רבינר).

43.


לאור כל אלו, אין לומר כי ההחלטה על הפחתת סכומים מהחשבון הסופי שהגישה התובעת וקיזוז סכומים מן התשלומים שהגיעו לה מתגא היתה בלתי סבירה, או נעדרת תום לב. מדובר בסכסוך חוזי שגרתי בין קבלן ראשי לבין קבלן משנה, אשר עורר מחלוקות אמיתיות בין הצדדים, כפי שקורה פעמים רבות בחוזים מסוג זה. מדברי קרול עולה כי ההחלטה לקזז סכומים מן הסכום שהגיע לתובעת בסיום העבודה, נתקבלה לאחר התייעצות עם יועציה המשפטיים של תגא (סעיף 12 לתצהיר קרול). הוא גם העיד כי הוא ורבינר סיירו בשטח הפרויקט מספר פעמים וראו במו עיניהם את כשלי הבניה של התובעת (עמ' 135-136), עליהם התריע פעמים רבות המפקח מטעם תגא (נספחים ו-ז' לתיק מוצגים משלים של הנתבעים). כל אלו מובילים למסקנה שהחלטת הקיזוז של תגא, שנתקבלה על ידי מנהליה, היתה סבירה ועניינית, גם אם לבסוף התקבלה רק בחלקה על ידי הבורר.

כמו כן יש להביא בחשבון את העובדה שהמנהלים הציעו לתובעת, לצרכי פשרה, סך של 1 מיליון ₪ על מנת לסיים את הפרשה. רבינר, שעדותו מהימנה עלי, אף העיד כי המנהלים ביקשו לסכם עם התובעת, עוד בטרם נתקבל לכך אישור מאת הדירקטוריון, פשרה בסכום של 1.5 מיליון ₪; אלא שהתובעת דחתה הצעה זו (עמ' 165-166). לאור הסכום שנפסק לבסוף לתובעת בבוררות, נראה כי מדובר בהצעה הוגנת, המלמדת אף היא על תום ליבם וזהירותם של המנהלים.

44.


לאור מסקנותיי עד כה, אין צורך להכריע בטענתם של קרול ורבינר, לפיה החלטת הבורר שלא לאפשר לתגא לקזז את הפיצויים המוסכמים מקורה בטעות של הבורר, אשר סבר כי הקיזוז כבר גולם בכך שחלק מהחשבון הסופי לא אושר על ידי המפקח (סעיף 22 לתצהיר קרול וסעיף 55 לתצהיר רבינר). בין כך ובין כך, שוכנעתי כי החלטת המנהלים שלא לשלם לתובעת את החשבון הסופי, כפי שהוגש על ידי התובעת, איננה נגועה ברשלנות, וודאי לא בזדון או בחוסר תום לב. לכן יש לדחות את טענת התובעת לחיובם של המנהלים או הדירקטורים באופן אישי.

45.
סיכומו של דבר:

לא הוכח כי התקיימה במקרה דנא אותה מערכת עובדות מיוחדת המצדיקה חריגה מן הכלל, לפיו לא תוטל אחריות אישית על מנהל תאגיד בגין הפרת חוזה שביצע התאגיד. כך גם אין כל בסיס לייחס למנהלים אשם אישי או רשלנות כלשהי בגין ההחלטה שלא לשלם לתובעת את מלוא הסכומים שדרשה מתגא בחשבון הסופי. המנהלים לא פעלו באופן החורג מהתנהגות עסקית רגילה של נושאי משרה בתאגיד. הם נהגו באופן סביר, בהתאם לעצה משפטית שקיבלו ולאור החלטות המפקח על הבנייה. אכן, בסופו של דבר הבורר פסק לתובעת סכום שאינו עולה משמעותית על זה שהוצע לה בפשרה.


46

.
למעלה מן הדרוש יוער כי התובעת לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין התנהגותם הרשלנית הנטענת של המנהלים (אם היתה כזו), לבין הנזק שנגרם להם. אמנם, אינני סבור, כטענת הנתבעים, כי סירובה של התובעת לקבל את הצעות הפשרה של הנתבעים מנתק את הקשר הסיבתי בין מעשי המנהלים לבין הנזק. אך כדי להוכיח קשר סיבתי במקרה דנן היה על התובעת להראות כי במועד בו סירבו מנהליה של תגא לפרוע את החשבון הסופי, ניתן וצריך היה לצפות את קריסתה של תגא וכניסתה להליכי כינוס, באופן שימנע ממנה לפרוע את חובה לתובעת, אם ייקבע שיש כזה. התובעת לא הוכיחה כי כך היה.

ענבר אמנם אישר כי בעת שהוגש החשבון הסופי היתה תגא יכולה לשלמו. אך השאלה היא אם היה על המנהלים לצפות שאם לא ישולם החשבון, עלול להיווצר בעתיד מצב שבו תגא לא תוכל לפרעו – אם יקבע שעליה לשלמו. ענבר לא זכר את שיקולי המנהלים באותה עת (עמ' 89), וקרול העיד כי לקח בחשבון רק שיקולים מקצועיים שנגזרו מן החוזה ומהמלצתו של המפקח הטכני (עמ' 130). אין רלוונטיות לשאלה מדוע המנהלים לא דאגו לשריין כספים לתשלום לתובעת, כאשר הבינו כי מצבו של המכון בכי רע (עמ' 93-94). השאלה הנכונה היא אם במועד ההחלטה על הקיזוז היה על המנהלים לצפות כי במידה וייקבע בעתיד שהחלטתם לקזז היתה מוטעית, לא תהיה לתגא אפשרות לשלם. מדברים שאמר קרול בעדותו נראה כי התשובה על כך הינה בשלילה: המנהלים לא צפו שהרשויות יחדלו להעביר כספים לתגא. קרול העיד: "באתי מהממשלה, אמרתי להם מעולם לא היה בישראל אירוע שרשויות מקומיות בסוף לא שילמו. סוחבות, מעכבות, ופה אני התבדיתי, פה היה תהליך שאני פשוט לא מבין אותו שהוא שערורייה ברמה הלאומית, שחצור הודיעה שאין לה כסף והיא לא משלמת, ואחרים אומרים אנחנו לא משלמים בשביל חצור, גם לא נשלם את שלנו..." (עמ' 131). החלטת הקיזוז נתקבלה בחודש ינואר 2004, ורק ביום 14.9.05 הודיעו הרשויות לתגא באופן סופי כי הן לא תוכלנה לעמוד בהתחייבויותיהן על פי המכרז (נספח ז'2 למוצגי התובעת). מכאן שלא הוכח קשר סיבתי בין החלטת המנהלים (שממילא לא היתה פסולה) לבין הנזק שנגרם לתובעת. גם בשל כך יש לדחות את התביעה כנגד המנהלים והדירקטורים.

ד.
סיכום

47

.
לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית נגד כל הנתבעים. לא מצאתי כי יש בסיס משפטי לייחס למי מן הנתבעים (זולת נתבעת 7 שנגדה ניתן

פסק דין
בהעדר הגנה) אחריות אישית לפירעון חובה של שותפות תגא כלפי התובעת.

48.

התובעת תשלם לנתבעים יחדיו הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.


ניתן היום,
כ"ט טבת תשע"ב, 24 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.














א בית משפט מחוזי 2332/06 קל בנין בע"מ נ' גמול חברה להשקעות בע"מ, גמול אחזקות אנרגיה 1 (1998) בע"מ, תעבורה אחזקות בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 24/01/2012)













להסרת פסק דין זה לחץ כאן