ולדימיר חרמוב - אביגדור תעשיות בע''מ, אביגדור ישאל תעשיות בע''מ
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
ולדימיר חרמוב אביגדור תעשיות בע"מ אביגדור ישאל תעשיות בע"מ




ולדימיר חרמוב - אביגדור תעשיות בע''מ, אביגדור ישאל תעשיות בע''מ

דיון מהיר בסמכות רשם 3597-08/11     05/04/2012 (דמר)



תיקים נוספים על ולדימיר חרמוב
תיקים נוספים על אביגדור תעשיות בע"מ
תיקים נוספים על אביגדור ישאל תעשיות בע"מ




דמר 3597-08/11 ולדימיר חרמוב נ' אביגדור תעשיות בע"מ, אביגדור ישאל תעשיות בע"מ








בית דין אזורי לעבודה בחיפה



דמ"ר 3597-08-11 חרמוב נ' אביגדור תעשיות בע"מ
ואח'






בפני

כב' הרשמת
מירי שי-גרינברג


התובע
ולדימיר חרמוב

ע"י ב"כ עו"ד ענת פרטוש


נגד

הנתבעות
1.אביגדור תעשיות בע"מ
2.אביגדור ישאל תעשיות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד מיכל גריידי



פסק דין


1.
בפני
תביעתו של מר ולדימיר חרמוב
("התובע") כנגד אביגדור תעשיות בע"מ
("הנתבעת 1") ואביגדור ישראל תעשיות בע"מ ("הנתבעת 2") (כאשר אתייחס לשתיהן יחד יכונו הן "הנתבעות"), לתשלומים שונים המגיעים לו, לטענתו, בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעות.

2.
עיקרי העובדות הצריכות לענייננו, אשר למעשה אינן שנויות במחלוקת (כפי שהוסכמו בין הצדדים בדיון מיום 17/11/11 וכעולה מחומר הראיות), הן:

התובע הועסק בנתבעות במחלקת נעיצה והרכבות, השתכר שכר שעתי ושובץ לעבודה באחת משתי משמרות: משמרת בוקר מהשעה 07:00 ועד השעה 19:00, או משמרת לילה משעה 19:00 ועד השעה 07:00 בבוקר למחרת. אין חולק, כי מחודש 2/09 ואילך, התובע עבד משמרות בוקר בלבד.

התובע הועסק בנתבעות ברציפות מחודש 4/04 ועד ליום 9/12/10 (עד ליום 30/7/07 הועסק בנתבעת 1, ומיום 1/8/07 ואילך בנתבעת 2) (ראו: "טופס הודעה על שינוי בתנאי עבודה", מיום 1/8/07 (צורף לכתב התביעה)).

עוד ייאמר, כי אין חולק שהתביעה התיישנה ככל שהיא מתייחסת לתקופה שקדמה ליום 2/8/04, היינו 7 שנים שקדמו למועד הגשת התביעה.



3.
השאלות העומדות להכרעת בית הדין הן אלו:

(א)
מה עיקר עיסוקן של הנתבעות והאם חלים על יחסי העבודה שבין הצדדים צווי הרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה;
(ב)
זכאות התובע לגמול שעות נוספות עבור עבודה במשמרת לילה החל מהשעה השמינית ואילך;
(ג)
זכאות התובע לגמול עבודה במנוחה השבועית עבור ימי עבודה בהם סיים לעבוד ביום ו' בשעה 13:00, והחל לעבוד במוצ"ש בשעה 20:00;
(ד)
זכאות התובע להחזר עבור ניכוי הפסקה בשנת 2008, מכוח נוהג הקיים בנתבעות;
(ה)
זכאות התובע לתשלום עבור שבעה ימי אבל;
(ו)
זכאות התובע להפרשים בגין פדיון חופשה שנתית;
(ז)
זכאות התובע לפיצויי הלנת שכר.

דיון והכרעה

4.
מטעם התובע העידו התובע, ושני עדים מטעמו, מר ולדימיר נזרוב ("מר נזרוב") ומר יעקב איסר ("מר איסר"), שניהם עובדים לשעבר בנתבעות. מטעם הנתבעות העידו מר שמעון קיפניס, מנהל ייצור בנתבעות אשר שימש ממונה ישיר על התובע, וכן מר רונן שפי, חשב הנתבעת 2.

(1) תחולת צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה

5.
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת תחולת צו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה על יחסי העבודה ביניהם. בכתב תביעתו טען התובע, כי על יחסיו עם הנתבעות חלות בין היתר הוראות הסכמים קיבוציים ו/או צווי הרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה, שכן הנתבעות עוסקות בענף המתכת, והתובע הועסק כפועל ייצור. מנגד, טענו הנתבעות, כי על יחסי העבודה בין הצדדים לא חלים הסכמים קיבוציים כלשהם; גם צו ההרחבה אינו חל כיוון שהנתבעות אינן עוסקות בתחום עליו חלות הוראות התחולה של הצו.

6.
אקדים ואומר כי
היה על התובע להפנות בכתב תביעתו ל
הסכם קיבוצי או צו הרחבה עליו הוא מבסס את העילות נשוא התביעה. למעט אמירה כללית בדבר תחולת הסכמים קיבוציים ו/או צווי הרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה,
לא פירט
התובע מאומה, גם לא בתצהיר עדותו הראשית.
רק בסיכומיה אזכרה ב"כ התובע לראשונה את צו ההרחבה בענף המתכת, חשמל ואלקטרוניקה משנת 1973 (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 29).

יחד עם זאת, הסכם קיבוצי כללי וצו הרחבה שפורסם ברשומות הם בגדר ידיעת הדיינים וניתן להסתמך עליהם גם בלי הצגתם (ע"ע 355/09 לורה לינדר – ארגון נכי תאונות עבודה, פד"ע לז 846), ובנסיבות מתאימות ניתן להסתמך עליהם ביוזמת בית הדין, ומבלי שנטען על ידי מי מבעלי הדין, כי יש מקום להחילם (דב"ע מט/ 16- 3
אגודת השומרים בע"מ - שלייבי עייאדה
, פד"ע כ 213, 215- 216; דב"ע
לב/ 15-3 משה אורבך – אברהם סמו, פד"ע ג 468, 474; עא"ח 52/09 בטחון לאומי בע"מ – אלכסנדר פודולוסקי, פסקה 6, ניתן ביום 29/11/09)
.

7.
על פי הפסיקה, תחולתו של צו הרחבה על מעביד היא שאלה שבעובדה, ונטל ההוכחה בדבר תחולת הצו מוטל על התובע הטוען לכך
(דב"ע שן/ 1- 7 אליקים הדי - אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כג 45).
המבחן המכריע לצורך חלות צו הרחבה הוא מהו עיקר עיסוקו של המעביד, ולא עיסוקו של העובד (ע"ע 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד לעיל, ניתן ביום 9/7/00).

8.
הנתבעות טענו שאינן חברות בארגון מעסיקים, ולא חלים על היחסים בין הצדדים הסכמים קיבוציים כלשהם. ואכן, התובע לא הצביע על הסכם קיבוצי שחל בענייננו, ומכאן שלא הוכח שהנתבעות צד להסכם קיבוצי כלשהו. עם זאת, שוכנעתי כי עיקר עיסוקן של הנתבעות "בייצור מוצרים בתחום המתכת"
(ראו סעיף 3 לתצהירו של
מר שפי, חשב הנתבעת 2
).
משכך, חל על הצדדים במקרה דנן צו ההרחבה בענף המתכת. מלבד הכחשה סתמית של השתייכותן לענף המתכת, התעשייה והאלקטרוניקה, לא ביססו הנתבעות את טענתן, בעוד שהתובע
הביא ראיות, ועמד בנטל להוכחת
שייכותן של
הנתבעות לתעשיית המתכת. כך, למשל, על פי קטלוג הנתבעת 2, היא "נחשבת לאחת החברות המובילות בתעשיית המתכת בישראל", והתמחותה העיקרית "בתחום ייצור מבלטים, זיווד אלקטרוני, עיבוד שבבי ומוצרים לתעשייה, לתחום האזרחי והביטחוני" (ראו תיק המוצגים מטעם התובע).

9.
צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה משנת 1973 הרחיב את הוראותיו של ההסכם הקיבוצי הכללי (7025/1973) שבין התאחדות התעשיינים בישראל לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל מיום 27/6/1973, על העובדים והמעבידים בישראל בתעשייה ובמלאכה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה.

סעיף 1 שהוא סעיף ההגדרות, מגדיר מעסיק ועובד עליהם יחול הצו, כך:

"'מפעל' – כל מפעל בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה המעסיק עובדים שכירים לשם ייצור, הרכבה או שירות
(ההדגשות הוספו – מ.ש.ג.).

'עובד' – כל עובד העובד עבודת כפיים (פועל בעל מקצוע, פועל מאומן או בלתי מקצועי) כולל נוער עובד"
.

לאור האמור, אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבעות הן "מפעל בענף המתכת", וכי התובע אשר הועסק כפועל ייצור במחלקת נעיצה, עונה להגדרת "עובד עבודת כפיים".

10.

בנסיבות אלה אני קובעת כי על יחסי העבודה שבין הצדדים חל צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה משנת 1973 ("צו ההרחבה").

11.
אולם
בטרם אפנה לבירור רכיבי התביעה השונים נשוא תביעה זו, ובעיקר התביעות לתשלום תוספת גמול שעות נוספות בגין עבודה במשמרת לילה ובמנוחה השבועית, אציין כי כתב התביעה של התובע כולל טבלאות, בהן חישובים שונים, ללא הסבר מספק, אשר יניח את התשתית העובדתית והמשפטית על יסודה נתבעו רכיבי התביעה. אופן החישוב, כפי שנערך על ידי התובע, הן בכתב התביעה והן בתצהירו – אשר היווה למעשה העתק של כתב התביעה – הקשה על הבנת טענותיו ופענוח חישוביו של התובע.

כך, למשל, קיימות בטבלאות שורות עם סימן מינוס. בסיכומיה הסבירה ב"כ התובע כי כאשר "קיים עקרון של חישוב ויש לתקן חישובים מסוימים שנעשו על ידי הנתבעות, כי אז התיקון הוא לטוב ולרע" (עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 2 ואילך; ראו גם דברי ב"כ התובע בעמ' 12, ש' 15- 18).

מנגד יצוין, כי הנתבעות הסתפקו בהתייחס לחלק ניכר מעילות התביעה, בהכחשת עצם הזכאות, הסכומים ומספר השעות הנקובים בטבלאות, אולם לא טרחו להגיש תחשיב נגדי מטעמן לתחשיבי התובע, וזאת כטענה חילופית, ככל שתביעת התובע בהתייחס לעילה זו או אחרת, תתקבל.

על יסוד הדברים האמורים תיבחן זכאותו של התובע לסעדים שנתבעו על ידו בכתב התביעה.

(2) גמול שעות נוספות בגין עבודה במשמרת לילה

12.
אין מחלוקת כי עבור משמרת לילה שולם לתובע שכר שעתי בשיעור 150% מערך שעה רגילה, משעת העבודה הראשונה באותה משמרת. עוד אין מחלוקת, כי עבור כל המשמרת שולם תעריף אחיד, ללא תוספת גמול שעות נוספות.

התובע טוען כי הוא זכאי לגמול שעות נוספות עבור משמרת הלילה, מהשעה השמינית ואילך, כמתחייב מחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 ("חוק שעות עבודה ומנוחה").

הנתבעות טוענות כי לא הייתה חובה לשלם לתובע שכר שעתי בשיעור 150% כאמור; שכר העבודה שקיבל התובע בפועל בגין עבודה במשמרות לילה אינו נופל ואף עולה על זה שהיה מקבל לו שכרו היה מחושב על פי הדין.

13.
ייאמר בהקשר זה, כי חשב השכר מטעם התובע נשאל בדיון ביום 17/11/11, בעניין חישובי התביעה לגמול שעות נוספות במשמרת לילה, והשיב לשאלת בית הדין, כי התובע זכאי לגמול שעות נוספות בשיעור 42.5% לפי צו ההרחבה, משעה הראשונה במשמרת הלילה, ובנוסף זכאי לגמול 25% מהשעה השמינית ואילך, כמתחייב מחוק שעות עבודה ומנוחה. לא זו בלבד שטענה זו לא הועלתה בכתב התביעה, גם לא נתבע סעד בגינה, לאמור: התובע לא פירט ולא כימת תביעתו ביחס לגמול עבודה בשעות נוספות במשמרת לילה מכוח הוראות צו ההרחבה. גם בתצהירו ובסיכומיו לא העלה התובע טענה זו. לאור האמור, לא נותר לבית הדין אלא להתייחס לתביעה שבפני
ו, היינו התביעה לגמול שעות נוספות על פי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה.

למעלה מהדרוש אעיר, כי ייתכן שתביעה זו לא נתבעה מפורשות, אלא רק נטענה בעל פה, כיון שהלכה למעשה הנתבעות שילמו תעריף 150% בגין משמרת לילה, למן השעה הראשונה ואילך, כך שממילא מדובר בתעריף גבוה מזה הקבוע בצו ההרחבה.

14.
בהתאם להוראת סעיף 2(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, עובד שעבד בשעות הלילה 12 שעות בפועל, בגין 7 השעות הראשונות יהיה זכאי לתמורה של 100%, בגין השעה השמינית והתשיעית יהיה זכאי לתמורה של 125% לכל שעה, ובגין השעה העשירית ואילך יהיה זכאי לתמורה של 150%, וזאת במובחן מעבודה בשעות היום.

15.
פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין זה קובעת כי השכר הרגיל לעניין גמול שעות נוספות משמעו, השכר המשתלם בעד השעות שקדמו לשעות הנוספות, והוא יכלול גם תוספות שהשתלמו בשעות אלו, כמו "תוספת משמרות" ו"תוספת כוננות" (דב"ע לט/24-3 בתי זיקוק לנפט בע"מ - זאב למפל, פד"ע י 421; בג"צ 613/79 בתי הזיקוק לנפט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לד(2) 317).

לאור האמור יש לקבוע, כי
התובע זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות בגין עבודת לילה, מ
השעה השמינית ואילך. ייאמר בהקשר זה, כי התובע תבע גמול 25% וגמול 50% לפי תעריף "שעה רגילה", ולא לפי השכר השעתי הרגיל למשמרת לילה (שעמד על 150% מתעריף שעה רגילה) (ראו: ע"ע 233/06 א.נ. נתניה בע"מ – לב טרנרידר, ניתן ביום 16/12/07). הגם שעל פי פסיקת בית הדין הארצי שצוטטה לעיל היה מקום לחשב לפי התעריף הגבוה, הרי שאין לפסוק לזכות התובע סכומים גבוהים מאלה שתבע בכתב תביעתו.

16.
הנה כי כן, הוכח בפני
כי נפל פגם בשיטת תשלום השכר של הנתבעות לגבי עבודת התובע במשמרת לילה, ולכן יש לפסוק לזכותו של התובע הפרשים בגין עבודה בשעות נוספות.

באשר לתחשיבי התובע ייאמר: על פני הדברים, כעולה מכתב התביעה, התביעה להפרשי שכר עבודה בגין עבודה בשעות נוספות מתייחסת למשמרות לילה בלבד, כמפורט לעיל (עמ' 2 לכתב התביעה, פסקה שנייה). כך גם עלה מדברי ב"כ התובע בדיון שהתקיים ביום 17/11/11 (עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 26). בשלב מאוחר יותר בדיון טענה ב"כ התובע כי התביעה מתייחסת גם לגמול שעות נוספות במשמרת בוקר, בהתאם להוראות צו ההרחבה. טענה כללית זו הועלתה לראשונה בדיון, ולא זכתה לכל התייחסות בשלב מאוחר יותר (בתצהיר התובע או בסיכומיו), ולכן אין מקום לדון בה.

בנוסף, לאחר עיון בטבלאות שבכתב התביעה (תחת "פרק א' הפרשי שכר"), והשוואתן לדו"חות הנוכחות הרלוונטיים, נראה לכאורה כי מדובר במספר שעות שחורג מהתביעה לגמול שעות נוספות במשמרת לילה. בסיכומיה טענה ב"כ התובע בעניין זה, כי התובע זכאי לגמול שעות נוספות בשעות שעבד מעבר ל- 43 שעות שבועיות (עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 6- 9), ומכאן שהפער במספר השעות הנתבעות נובע מכך.

כיצד, אפוא, יחושב הגמול הראוי בגין עבודת התובע בשעות נוספות במשמרת לילה?

17.
ככלל, על עובד התובע תמורה בעד עבודה בשעות נוספות להגיש ביחד עם תצהירי העדות מטעמו את תחשיב הסכום הנתבע על ידו, ולהסביר את העקרונות ששימשו בסיס להכנת התחשיב (מספר השעות הנוספות ביום/ בשבוע; השכר ששימש בסיס לתחשיב וכו').

18.
דין טענת הנתבעות כי התובע לא ידע להסביר את החישובים שערך, ולכן לא הצליח להוכיח את תביעתו בעניין זה - להידחות. לטענת הנתבעות, ככל שחשב שכר ערך את החישובים עבור התובע, היה עליו לזמנו לעדות מטעמו, ומשלא עשה כן עומד לו הדבר לרועץ (עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 10- 12). במקרה דנן, לא מדובר בתחשיבים מורכבים, אלא שקיימים דו"חות נוכחות חודשיים ותלושי שכר, והנתבעות לא הכחישו את העולה מדו"חות הנוכחות (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 30-31). התובע נשאל בחקירתו הנגדית מספר שאלות בנוגע לתחשיבים שערך, ולא ידע להשיב. אולם אין באמור כדי לקבוע שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה, ודאי שכך הם פני הדברים כאשר ברור שרואה החשבון מר ולדימיר סובול ערך את החישובים עבור התובע.

19.
אף אין לקבל את טענת הנתבעות, כי תחשיב התובע לא נערך באופן מדויק, ומשמדובר בתביעת ממון מוגדרת, אין מקום לפסוק על דרך האומדנא או על יסוד שכר ראוי, והתוצאה המתחייבת מכך היא דחיית התביעה לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות (עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 21- 25).

בית הדין הארצי עמד על כך בדב"ע לז/ 2 -1 תופיק חלד מחמוד – דקל מרקט שותפות, פד"ע ח 343, וקבע כי "אם אין בית הדין מוכן לקבל את מלוא גרסתו של העובד, יפסוק לפי המספר הקטן ביותר שבו מודה המעביד או העולה מכלל הראיות".

יתרה מזאת: בע"ע 212/06, 209/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אלי אפרים (ניתן ביום 12/11/08), פסק הנשיא אדלר כי "ככל שהוכח כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה, על בית הדין לערוך את החישוב על יסוד המתכונת הקבועה שהוכחה, וניתן לקבוע את הסכום לתשלום בדרך של אומדנא".

20.
לפיכך, ככל שבית הדין קובע כי העובד עבד בשעות נוספות, אולם הוא אינו מקבל את התחשיב שהוגש על ידי העובד, אין לדחות את תביעתו של העובד אלא יש לקבוע מה הסכום הנכון המגיע לעובד. קביעת הסכום הנכון המגיע לעובד יכולה להיעשות על ידי בית הדין במספר דרכים: בית הדין יכול לקבוע בעצמו את הסכום על יסוד הראיות שבפני
ו, בין בדרך של תחשיב מדויק ובין בדרך של אומדנא; בית הדין יכול להטיל על הצדדים להכין תחשיבים, וככל שאין הסכמה בין הצדדים להכריע בין התחשיבים של הצדדים. בית הדין יכול למנות חשב שכר, בין מראש, ללא שהצדדים יתבקשו להכין תחשיבים בעצמם, ובין בדיעבד, ככל שהצדדים לא הגיעו להסכמה והגישו תחשיבים שונים, הטעונים בחינה על ידי חשב שכר. בהתחשב בעובדה שבית הדין אינו קשור בדיני הראיות הדרך בה יפעל נתונה לשיקול דעתו על פי מכלול נסיבות המקרה (ע"ע 188/06 סמי בוג'ו – קל בעניין בע"מ, ניתן ביום 28/11/10).

21.
מן הכלל אל הפרט: בנסיבות המקרה דנן, משקיימים רישומים מדויקים, היינו דו"חות הנוכחות של התובע, והתובע ערך על בסיסם את החישובים שצורפו לתביעתו, היה העל הנתבעות להציג תחשיב מטעמן שיהיה בו כדי לסתור את תחשיבי התובע. הנתבעות הסתפקו בהכחשה כללית וגורפת, הן לעניין עצם הזכאות, והן לעניין הסכומים והחישובים הנקובים בטבלאות שערך התובע.

לאור האמור, ובשים לב להימנעות הנתבעות מהגשת ראיות מטעמן לעניין גמול עבודה בשעות נוספות, הגם שכל דו"חות הנוכחות של התובע נמצאו ברשותן – מצאתי לקבל את חישובי התובע כפי שפורטו בכתב התביעה, בכל הנוגע לתביעה לגמול עבודה בשעות נוספות.

22.
משכך, דין התביעה בעניין זה להתקבל. התובע עמד בנטל להוכיח את תביעתו והוא זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, בסכום הנתבע על ידו, היינו בסך 16,483 ש"ח.

(3) גמול עבור עבודה במנוחה השבועית

23.
התובע טוען בתביעתו, כי בין סיום עבודתו בימי ו', באותם מקרים בהם עבד משמרת בוקר (עד השעה 13:00), לבין תחילת עבודתו במוצאי שבת, במקרים בהם עבד במשמרת לילה (משעה 20:00), לא ניתנה לו הפסקה של 36 שעות, כאשר זהו משך הזמן המוגדר כ"מנוחה שבועית". לשיטת התובע, יש לחשב את שעות העבודה שעבד במוצאי שבת כשעות עבודה במנוחה שבועית, כך שהוא זכאי לגביהן לתוספת של 50%.

הנתבעות טוענות מנגד, כי במתכונת האמורה נשמר מרווח של כ- 30 שעות רצופות שהיוו המנוחה השבועית של התובע. לשיטת הנתבעות, גם לא חלה חובה למנוחה שבועית בת 36 שעות, שכן על עבודת התובע חלות לעניין זה תקנות שעות המנוחה השבועית (עבודה במשמרות) (מס' 2), תשי"ב-1952 ("תקנות עבודה במשמרות"), כך שהתובע זכאי למנוחה שבועית בת 25 שעות שבועיות בלבד.

24.
מדו"חות הנוכחות שהוגשו לתיק בית הדין, ניתן ללמוד כי באותם ימים שהתובע עבד משמרת בוקר ביום שישי, עד השעה 13:00, ובמשמרת לילה במוצאי שבת שלאחריו, החל מהשעה 20:00 – נשמרה מנוחה שבועית של כ- 31 שעות.

יובהר, כי חרף הודאת הנתבעות שלעתים נשמרה מנוחה שבועית קצרה מ- 36 שעות, הנתבעות לא הגישו תחשיב נגדי, הגם שהיו בידיהן דו"חות הנוכחות.

25.
הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה קובעות, כי מנוחה שבועית הינה בשיעור 36 שעות, וכי עובד העובד במהלך אותן 36 שעות, עובד במנוחה שבועית וזכאי לגמול בהתאם להוראות החוק, דהיינו, לתוספת של 50% (סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה).

מכוח הוראת סעיף 8 לחוק שעות עבודה ומנוחה, שעל פיו "רשאי שר העבודה לקבוע בתקנות לעבודות מסוימות, מנוחה שבועית שתחומה פחות משלושים ושש שעות אך לא פחות מ-25 שעות רצופות...", הותקנו תקנות העבודה במשמרות. תקנה 1 קובעת:

"1. מותר שהמנוחה השבועית לעובדים במשמרות תהיה:
(1)
במפעלים בהם נעשית העבודה בשלוש משמרות – בתחום של פחות מ- 36 שעות רצופות, אך לא פחות מ- 25 שעות רצופות.
(2)
במפעלים בהם נעשית העבודה בשתי משמרות – אחת לשבועיים – בתחום של פחות מ- 36 שעות רצופות, אך לא פחות מ- 25 שעות רצופות"
.

26.
בהקשר זה נקבע בדב"ע מג/3- 20 יהושע מילפלדר – איגוד ערים איזור נתניה (שירותי כבאות), פד"ע יד 197, 209, כי "הנורמה" כפי שנקבעה בתקנות עבודה במשמרות אינה "שלמה". לפי פסיקת בית הדין הארצי, להשלמת הנורמה שבתקנה "צריך שתבוא פעולה, כי ברור ש'מנוחה שבועית' של 'פחות מ-36 שעות רצופות', 'אך לא פחות מ-25 שעות רצופות' אינה נורמה שלה התכוון המחוקק הראשי. המחוקק התכוון לרצפה יציבה שהעובד יוכל לתכנן את עיתותיו למנוחה שבועית ולא להיות תלוי ברצונו של הזולת" (ראו גם: בג"צ 239/83 יהושע מילפלדר נ' בית הדין הארצי, פ"ד מא(2) 210). בית הדין הוסיף וקבע שם כי התקנות אינן קובעות ריצפה של 25 שעות בלבד, וכי תחולתן של התקנות מחייבת ביצוע אקטיבי של פעולת השלמה, היכולה לבוא לידי ביטוי בראש ובראשונה בהסכם קיבוצי (ראו: ע"ע 402/07 ניצנים-חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ – יאיר חודאדי, ניתן ביום 19/1/10).

הנתבעות כלל לא טענו, כי נעשתה מטעמן פעולת השלמה כלשהי. נהפוך הוא: לטענתן אף לא נדרשת פעולת השלמה, שכן הוכח שלא חל במקרה דנן הסכם קיבוצי כלשהו (סיכומי הנתבעות, עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 12- 17). משנקבעה תחולתו של צו ההרחבה על יחסי העבודה דנן, ממילא
דין טענה זו להידחות. מכאן, שלא נותר אלא לקבוע בהקשר זה, כי התובע זכאי ל-36 שעות מנוחה שבועית, כהוראת סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה.

27.

הנה כי כן, הוכח בענייננו, שהתובע עבד במקרים מסוימים במתכונת עבודה שהמנוחה השבועית שלו הייתה קצרה מ-36 שעות, ולכן, מתקבלת תביעת התובע ברכיב זה, בכפוף לשתי הערות:

(א)

על פי הטבלאות שערך התובע (בכתב התביעה ובתצהיר) חישב את כל שעות משמרת הלילה במוצאי שבת כשעות עבודה במנוחה שבועית (11 שעות למשמרת לילה במוצ"ש). הלכה למעשה,
זכאותו של התובע היא לגמול שעות נוספות בשיעור 50% רק
להשלמה של אותן 5
השעות הראשונות בכל משמרת מוצ"ש המצויות בטווח של 36 שעות, דהיינו, השעות בוצעו במהלך המנוחה השבועית (ראו גם טענת ב"כ הנתבעות בסיכומיה, עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 22- 26).

(ב)
ברישום שערך התובע
בטבלה עליה ביסס את תביעתו להפרשי שכר בגין עבודה במנוחה השבועית, נפלה טעות בנוגע לחודש
יוני 2008. לאחר שהתובע נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית, תיקנה ב"כ התובע בסיכומיה וטענה שמדובר בטעות סופר, וכי הכוונה לחודש אפריל 2008 (ראו עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 4- 7). לאחר שעיינתי בשני הדו"חות הרלוונטיים, מקובלת עלי טענת התובע כי מדובר בטעות קולמוס ואני מתירה את תיקונה.

28.
לסיכום, מדו"חות הנוכחות עולה כי:

(א)
בתקופת עבודתו בנתבעת 1, עבד התובע 9 משמרות כאמור, בגינן הוא זכאי לתשלום בסך 472.5 ש"ח [שכר שעתי בסך 21 ש"ח * 50% * 45 שעות].

(ב)
בתקופת עבודתו בנתבעת 2, עבד התובע 9 משמרות כאמור, בגינן הוא זכאי לתשלום בסך 517.5 ש"ח [שכר שעתי בסך 23 ש"ח * 50% * 45 שעות].

לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך 990 ש"ח.

(4) פדיון חופשה שנתית

29.
לטענת התובע, מאחר שעבד לעתים חמישה ימים בשבוע ולעתים שישה ימים בשבוע, יש לחשב את מכסת זכאותו לחופשה שנתית לפי 5.5 ימי עבודה בשבוע, בעוד שהנתבעת 2 חישבה את זכאותו לפי 5 ימי עבודה בשבוע. בנוסף, יש לחשב את זכאותו על פי צו ההרחבה (הן לעניין מכסת ימי החופשה והן לעניין ערך יום חופשה). לחילופין, נטען כי בהיותו רתך חשמלי, זכאי הוא לחופשה מוארכת, בהתאם תקנות חופשה שנתית (חופשה מוארכת), תשכ"ד-1963
("תקנות חופשה מוארכת").
עוד נטען, כי בשנת 2009 לא ניצל התובע 7 ימי חופשה ברצף, ולכן זכאי התובע לפיצוי עבור 7 ימי חופשה באותה שנה.

30.
על פי דו"חות הנוכחות של התובע, עבד לסירוגין חמישה או שישה ימי עבודה בשבוע. לפיכך, יש לקבוע כי עבד במתכונת של חמישה ימי עבודה בשבוע, ובימי שישי לפי צרכי המעסיק. גם חישוב התובע לערך יום חופשה (לפי 9 שעות ליום), יש בו כדי להעיד על שבוע העבודה של התובע.

31.
התובע חישב את זכאותו לחופשה בשלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה (ינואר 2008 עד דצמבר 2010).
לפי סעיף 17 לצו ההרחבה, התובע היה זכאי ל- 46 ימי חופשה, נטו, בגין תקופת עבודתו בנתבעת 2 (לאחר הפחתת מנוחה שבועית על כל 7 ימי חופשה הקבועים בחוק). על פי רישומיו, ניצל התובע 38 ימים, ושולם לו פדיון עבור 7.33 ימים (סה"כ 45.33). מכאן, שנותרה לתובע יתרה 0.67 יום חופשה לפדיון.
משלא טענו הנתבעות לערך יום חופשה אחר, אני מקבלת את חישובי התובע כמות שהם.

32.
אשר ל
טענת התובע
כי מאחר שלא ניצל 7 ימי חופשה רצופים בשנת 2009, הוא זכאי לתשלום עבורם
, כמתחייב מהוראת
סעיף 8 סיפא לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 – דין הטענה להידחות
. אין בעובדה שהמעסיק נתן לעובד חופשה לא רצופה כדי להעניק לעובד זכות לתשלום כפול בעד אותם ימי חופשה. התובע ניצל בשנת 2006 שישה ימי חופשה, והיתרה שולמה לו במסגרת פדיון ימי החופשה. אם אותם ימים שלא נוצלו והתובע קיבל עליהם תמורה במועד סיום יחסי העבודה אינם נחשבים, הרי שעל התובע להשיב את השכר ששולם לו בעד אותם ימים. לאור האמור, נדחית טענת התובע כי הוא זכאי לפדיון חופשה בעד 7 ימים.

33.
ומכאן לטענה החלופית לפיה התובע זכאי למכסת 21 ימי חופשה בשנה בהתאם לתקנות
חופשה מוארכת: אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע הועסק במחלקת נעיצה והרכבות. אלא שלגרסת התובע, הועסק גם כרתך חשמלי של אלומיניום (סעיף 4 לתצהיר התובע). לגרסת הנתבעות, במספר פעמים בודד עבד התובע על מכונה ריתוך מסוימת, שאינה כרוכה בעבודת ריתוך חשמלי (ראו תיאורו של מר קיפניס, סעיף 4 לתצהירו).

34.
תקנה 2 לתקנות חופשה מוארכת קובעת:

"2.
אורך
החופשה
לכל שנת עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד הוא 21 יום –
(1)
לעובדים שעבדו 150 יום לפחות בשנת עבודה אחת או בשתי שנות עבודה רצופות באחת מן העבודות או התהליכים הבאים:
...
(ו)
עבודה שעיקרה ריתוך חשמלי בשטח סגור (
enclosed
) משלושה צדדים לפחות
(ההדגשה הוספה – מ.ש.ג.)".

35.
מחומר הראיות שהובא בפני
הוכח כי:

(א)
אין חולק כאמור, כי התובע עבד במחלקת נעיצה ולא במחלקת ריתוך חשמלי (עדות התובע, עמ' 11, ש' 29). גם עדי התובע אישרו בעדותם, כי עבדו עם התובע במחלקת נעיצה (עמ' 8, ש' 3; עמ' 9, ש' 2).

(ב)
התובע אינו רתך חשמלי מוסמך, ואין לו תעודה מקצועית של רתך חשמלי (עמ' 11, ש' 20).

(ג)
התובע ועדיו העידו כי הגם שקיימת במפעל מחלקת ריתוך נפרדת, המכונה עליה עבד התובע לא הוצבה במחלקת ריתוך חשמלי (עמ' 11, ש' 31; עמ' 8, ש' 8- 11; עמ' 9, ש' 12).

(ד)
מהעדויות עולה, כי עובד אחר במפעל בשם יורי לימד את התובע כיצד לעבוד על המכונה ששמה "פונצ' וויס", או "ריתוך נקודה" (עדות התובע: עמ' 11, ש' 20; עדות מר קיפניס: עמ' 14, ש' 24- 27; עמ' 15, ש' 3; ראו גם ת/ 1). העובד יורי עבד על המכונה באופן קבוע, ואילו התובע החליפו בעת הצורך (עמ' 20, ש' 12- 13).

(ה)
התובע לא חבש מסכת ריתוך וציוד מגן הדרוש בעבודת ריתוך חשמלי (סעיף 4.4 לתצהירו של מר קיפניס; עדות התובע: עמ' 12, ש' 1- 3; עדי התובע: עמ' 8, ש' 13; עמ' 9, ש' 18).

(ו)
המכונה עליה עבד התובע לא נמצאת בחדר נפרד, אלא עמדה בשטח פתוח, ליד מכונת ליטוש, ומסביבה קיר יחד (עדות התובע: עמ' 11, ש' 27; עדי התובע: עמ' 8, ש' 19; עמ' 9, ש' 9- 10; עדות מר קיפניס: עמ' 17, ש' 6- 21).

36.

העולה במקובץ מהאמור לעיל
שעבודת הרתך החשמלי מתבצעת במחלקה נפרדת עם מיגון מיוחד. התובע אשר הועסק במחלקת נעיצה והרכבות, עבד מספר פעמים על מכונה ששמה "פונצ' וויס", וביצע פעולת ריתוך, אשר אינה ריתוך חשמלי (ראו עדותו של מר קיפניס, עמ' 14- 15).

אעיר בהקשר זה, כי לא נעלמו מעיני דברי העד מר איסר, אשר ציין בחקירתו הנגדית, כי מסביב למכונה היו שלוש קירות (עמ' 8, ש' 25). בנסיבות העניין לא מצאתי לתת אמון בדברים שאמר, מהטעם שבחקירתו הנגדית אמר העד שהמכונה מוצבת בשטח פתוח (עמ' 8, ש' 7). זאת ועוד:
עדותם של עדי התובע, מר איסר ומר לזרוב, נבחנה בקפדנות ובזהירות יתרה, שכן מדובר לדעתי בעדים שהם בעלי עניין ישיר בתוצאות הליך זה. עדי התובע, מר איסר ומר נזרוב הגישו תביעה בבית דין זה כנגד הנתבעות דנן, תביעות שטרם הוכרעו.

לאור כל האמור לעיל ולאור הראיות שבפני
, לא שוכנעתי כי התובע ביצע עבודת ריתוך חשמלי, וודאי לא "עבודה שעיקרה ריתוך חשמלי", כלשון תקנה 2(1)(ו) לתקנות חופשה מוארכת. יתרה מזאת, לא עלה בידי התובע להוכיח כי מדובר במכונה המוצבת "בשטח סגור משלושה צדדים לפחות".

37.
סיכומו של דבר בעניין החופשה השנתית: תביעתו של התובע לפדיון חופשה שנתית מתקבלת, במובן זה ש
אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך 138.7 ש"ח.

(5) החזר עבור ניכוי הפסקות

38.
התובע טוען כי בנתבעות היה קיים נוהג, לפיו זמן ההפסקה במשמרת לילה נכלל בשעות העבודה. נוהג זה הופר בשנת 2008, עת החלה הנתבעת 2 לנכות זמן הפסקה (שנע בין חצי שעה לשעה) במשמרות לילה. לפי הטענה, התובע זכאי להשבת 58 שעות שנוכו בגין הפסקה במהלך שנת 2008.

הנתבעות טוענות כי לא הופר נוהג בקשר לניכוי זמן ההפסקה, שכן זמן הפסקה נוכה לפני 2008 ולאחריה. עוד נטען, כי יש לדחות את הטענה גם מהטעמים של השתק ומניעות ולאור העובדה שהתובע בהתנהגותו הסכים לניכוי זמן ההפסקה.

39.
נוהג מוכר כמקור משפטי לזכויות במשפט העבודה ומהווה תנאי מכללא בחוזה העבודה (דב"ע מח/ 40 -3 חבקין – "גחלת"-גמול חסכון לחינוך בע"מ, פד"ע כ 169). הנטל להוכחת קיומו של נוהג מוטל על הצד המעוניין להסתמך על נוהג כמקור לזכותו במסגרת יחסי העבודה (דב"ע נד/ 3-3 אבי כהן – החברה המרכזית לתוכנה ואוטומציה בע"מ, פד"ע כח 90, 94). עוד נפסק, כי לא די שהעובד מצביע על כך שהיסוד העובדתי של הנוהג מתקיים, היינו שבפועל לא נוכה זמן הפסקה ממשמרת לילה. בנוסף, על העובד להוכיח כי מן ההתנהגות ניתן ללמוד שהמעביד מחויב להמשיך ולהתנהג כפי שהתנהג עד כה.

הנה כי כן, הוכחת נוהג חייבת להיות חד משמעית וודאית, לאמור: "רמת ההוכחה חייבת להיות גבוהה וברורה ונדרשת לצורך כך תשתית ראייתית רחבה ומסודרת. עדות על מקרים מסוימים בלבד בהם נקט המעסיק דפוס פעולה מסוים, אינה מספקת כדי להוכיח קיומו של נוהג רחב ומחייב" (ע"ע 465/03 כהן – פלסטיין פוסט בע"מ, ניתן ביום 20/6/05).

40.
במקרה דנן, לא השתכנעתי בדבר בקיומו של נוהג מחייב אצל הנתבעות לפיו זמן הפסקה נכלל בשעות העבודה במשמרת לילה. בהקשר זה, מקובלת עלי גרסת הנתבעות, כפי שגם עולה מדו"חות הנוכחות שצורפו לתצהירו של מר שפי (סעיף 8 לתצהיר ונספח ב' שלו), כי החל מחודש פברואר 2009 ועד למועד סיום עבודתו, התובע ביצע משמרות בוקר בלבד. המסקנה העולה מהאמור היא שממילא לא ניתן היה לנכות זמן הפסקה שכן התובע לא ביצע משמרות לילה. התובע לא הביא כל ראיה להוכיח מה נהוג היה בנתבעות עובר לחודש ינואר 2008 ומה נהוג היה לאחר חודש ינואר 2009.

41.
לאור כל האמור, אני קובעת כי על יסוד חומר הראיות שהונח בפני
, לא הוכיח התובע קיומו של נוהג שלא לנכות זמן הפסקה במשמרת לילה. לפיכך, התביעה ברכיב זה נדחית.

(6) תשלום עבור ימי אבל

42.
התובע ביקש לחייב את הנתבעות בתשלום עבור 7 ימי אבל בשל מות אמו בחודש מרץ 2006. לטענתו, נסע לאוקראינה ושהה שם באישור מעסיקתו.

הנתבעת הכחישה את זכאות התובע, וטענה כי לכל היותר מדובר בשבעה ימי היעדרות קלנדריים. בתצהירו של המנהל סימון ציין, כי לא זכורה לו הסיבה בעטייה התובע נסע לאוקראינה ולא זכור לו שהתובע פנה אליו בעניין זה (סעיף 5 לתצהיר).

43.
על פי צו ההרחבה, "עובד קבוע המקיים חובת ימי 'שבעה' לפי דיני ישראל (במות הורים, ילדים, בן-זוג, אחים ואחיות) יהיה זכאי לתשלום שכרו בעבור ימי העבודה שהפסיד בפועל עקב ה'שבעה')".

44.
מעדותו של מר קיפניס עולה כי התובע נסע פעמים ספורות לאוקראינה, ולאחר שובו מאחת הנסיעות סיפר התובע למר קיפניס כי אימו נפטרה (עמ' 18, ש' 5- 6). העד לא זכר מתי התרחשו הדברים, אך שובו של התובע לעבודה לאחר פטירת אמו הייתה זכורה לו. משכך, אני בדעה שהתובע הוכיח את זכאותו לתשלום בגין ימי האבל.

45.
משקבעתי כי התובע עבד 5 ימים בשבוע, הרי שבתוך 7 ימי "השבעה" הוא נעדר מהעבודה עקב האבל 5 ימים. מכאן, שהתובע זכאי לתשלום בסך 810 ש"ח (5 ימים * 162 ש"ח ליום) עבור ימי אבל
, וזאת על פי תחשיב התובע ובהעדר
תחשיב נגדי מטעם הנתבעות לסתור את תחשיבו של התובע.

(7) פיצויי הלנת שכר

46.
טענת התובע היא כי מאחר שהוא עובד שעתי, היה על הנתבעות לשלם את שכרו פעמיים בחודש, פעם אחת במחצית החודש, ופעם שנייה בתום החודש ולא יאוחר מהיום התשיעי לתום החודש. מכאן תביעתו לפיצויי הלנת שכר בין 30 החודשים שטרם התיישנו לטענתו.

הנתבעות הכחישו טענת התובע בעניין, וציינו כי שכרו של התובע מעולם לא הולן. לגבי פיצויי ההלנה, נטען כי התביעה התיישנה במלואה ולחילופין, אין לחייבן בפיצויי ההלנה בשל טעות כנה ו/או חילוקי דעתו שיש בהם ממש.

47.
סעיף 1 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 ("חוק הגנת השכר")
מגדיר את המונח "שכר מולן" כ"שכר עבודה שלא שולם עד ליום הקובע", ואת המונח "היום הקובע" כ"יום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה או הקצבה לפי סעיפים 9, 10 ... לפי הענין ...". סעיף 10 לחוק הגנת השכר קובע כי המועד לתשלום שכר העבודה לעובד שמשכורתו משתלמת על בסיס שעתי במשך כל החודש, יהיה בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק הגנת השכר. סעיף 9 לחוק הגנת השכר קובע כי שכר העבודה ישולם "עם תום החודש בעדו הוא משתלם".

מכאן, שבהתאם להוראות חוק הגנת השכר הנתבעות אמורות היו לשלם את שכר התובע בסוף כל חודש עבודה, כאשר השכר ייחשב כמולן אם ישולם לאחר היום ה-9 לחודש העוקב. משלא נטען, וממילא לא הוכח, כי הנתבעות הלינו את שכרו של התובע מעבר ל- 9 לחודש, הרי שהתובע לא הוכיח את זכאותו לפיצויי הלנת שכר.

למעלה מהדרוש אוסיף, כי התביעה הוגשה לבית הדין ביום 2/8/11, כאשר עבודת התובע הסתיימה ביום 9/12/10, כך שתביעה לפיצויי הלנה התיישנה בהתאם להוראת סעיף 17א לחוק הגנת השכר.

אשר על כן, תביעתו התובע
ברכיב זה נדחית.

סוף דבר

48.
תביעת התובע מתקבלת בחלקה, ואני מורה לנתבעות לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א.
גמול עבור שעות נוספות במשמרת לילה בסך 16,483 ש"ח;
ב.
גמול עבור עבודה במנוחה שבועית בסך 990 ש"ח;
ג.
פדיון חופשה שנתית בסך 138.7 ש"ח;
ד.
ימי אבל בסך 810 ש"ח.

הסכומים המפורטים לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10/12/10 ועד התשלום המלא בפועל.

49.
יתר תביעות התובע – נדחות.

50.
לצדדים מוקנית, תוך 15 ימים מעת שיומצא להם

פסק דין
זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק הדין.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר.

ניתן היום,
י"ג' ניסן תשע"ב, 5 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.










דמר בית דין אזורי לעבודה 3597-08/11 ולדימיר חרמוב נ' אביגדור תעשיות בע"מ, אביגדור ישאל תעשיות בע"מ (פורסם ב-ֽ 05/04/2012)











תיקים נוספים על ולדימיר חרמוב
תיקים נוספים על אביגדור תעשיות בע"מ
תיקים נוספים על אביגדור ישאל תעשיות בע"מ




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט