עבדאלטיף אבו ערידא - ליפוף העמק בע"מ לולו את תותרי, מנופי פ.נ.ש בע"מ, המגן חב' לביטוח בע"מ, אליהו חב' לביטוח בע"מ

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
עבדאלטיף אבו ערידא ליפוף העמק בע"מ לולו את תותרי מנופי פ.נ.ש בע"מ המגן חב' לביטוח בע"מ אליהו חב' לביטוח בע"מ
 
עבדאלטיף אבו ערידא - ליפוף העמק בע"מ לולו את תותרי, מנופי פ.נ.ש בע"מ, המגן חב' לביטוח בע"מ, אליהו חב' לביטוח בע"מ
תיקים נוספים על עבדאלטיף אבו ערידא | תיקים נוספים על ליפוף העמק בע"מ לולו את תותרי | תיקים נוספים על מנופי פ.נ.ש בע"מ | תיקים נוספים על המגן חב' לביטוח בע"מ | תיקים נוספים על אליהו חב' לביטוח בע"מ |

105/04 א     22/07/2004




א 105/04 עבדאלטיף אבו ערידא נ' ליפוף העמק בע"מ לולו את תותרי, מנופי פ.נ.ש בע"מ, המגן חב' לביטוח בע"מ, אליהו חב' לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט
א 000105/04
בית משפט השלום בית שאן
22/07/2004
תאריך:
כב' השופט אשר קולה

בפני
:

עבדאלטיף אבו ערידא

בעניין:
תובע
עו"ד מנסור עאוני

ע"י ב"כ
נ ג ד
1 . ליפוף העמק בע"מ לולו את תותרי

2 . מנופי פ.נ.ש בע"מ

3 . המגן חב' לביטוח בע"מ

4 . אליהו חב' לביטוח בע"מ
נתבעים
1 . עו"ד אבו נאסר מארון

2 . עו"ד גושן מנחם

3 . עו"ד גלזר חיים
ע"י ב"כ
פסק דין
חלקי

רקע כללי

1. התובע הינו מרכיב מנופים במקצועו ועבד בעת קרות התאונה כפי שתתואר לעיל אצל הנתבעת מס' 1.

2. הנתבעת מס' 1 עסקה בהרכבת עגורן - צריח (להלן - "העגורן").

3. לצורך הרכבת העגורן שכרה הנתבעת מס' 1, אם בעצמה ואם באמצעות מר שמעון צרפתי, (ענינו של זה יבוהר להלן) את שירותה של הנתבעת מס' 2 אשר בבעלותה היה רכב שעליו מותקן מנוף נייד (להלן יכונה זה בשם מנוף או מנוף נייד).

4. העגורן, כך הובהר מתוך העדויות שנשמעו במשפט מגיע, חוליות חוליות, כאשר כל חוליה (או לפחות חלק מהן) מצויה בתוך מסגרת מברזל.

5. לצורך המחשת החוליה והמסגרת, הוצגו בפני
תרשימים ותמונות ת/1 - ת/5, כמו כן, הוצגה בפני
קלטת ת/6 וכן, במהלך המשפט הדגימו העדים, את המצאות החוליה בתוך המסגרת באמצעות תבנית מ"פוליגל" אשר הציגו בפני
ואשר המחישה את היותה של החוליה בתוך המסגרת.

6. מהקלטת ת/6, כמו גם מהעדויות שנשמעו בפני
, עולה כי אורך החוליה הינו כ- 7.5 מטר, (או ליתר דיוק, כך מעיד התובע בקלטת, 7.75 מטר) ואילו, אורך המסגרת הינו רק 7.20 מטר, ולפיכך איפוא כ- 50 ס"מ של החוליה בולט מתוך המסגרת.

7. עוד מסתבר, כי במסגרת יש גלגלים עליהם נעה החוליה החוצה מתוך המסגרת. המרחק בין הגלגלים הוא כ- 2.60 מטר ולפיכך, וכך נטען בקלטת (ת/6), כ- 4.5 מטר של החוליה מצוי אמנם בתוך המסגרת, אבל ללא האחיזה של הגלגלים.

8. אין חולק, שהתובע נפגע עת ניסה באמצעות צינור ברזל (להלן - "הצינור") לשחרר את החוליה מתוך המסגרת, אין חולק גם, כי אותו צינור נשמט או, ניתק ונתן מכה בפני
ו של התובע, מכה כתוצאה ממנה, נפצע התובע בכתף ובחזה (להלן - "התאונה").

9. הצדדים נחלקו בשאלה, האם התאונה הינה תאונת דרכים. מחלוקתם זו כפולה היא, מחלוקת עובדתית ומחלוקת משפטית. לטענת התובע וסיעתו (מי הם התומכים בגרסת התובע יובהר להלן) הסיבה היחידה לפגיעה בתובע, היא העובדה שבעת, בה ניסה התובע לשחרר את החוליה התקועה, היתה זו מחוברת למנוף, המנוף משך את החוליה וכתוצאה מפעולת המנוף ונסיונות השחרור של התובע עם הצינור, הועף הצינור ופגע בתובע.
לעומת זאת, לטענת הנתבעות 2 ו- 3, המנוף כלל לא היה פעיל בעת בה נפגע התובע, ולפיכך, אין כלל מעורבות של המנוף ולא מדובר בתאונת דרכים, לחלופין טוענות הנתבעות 2 ו- 3 כי, גם אם ארע הארוע כגירסת התובע, לא מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה של זו בחוק הפצויים לנפגעי תאונות דרכים - התשל"ה - 1975 (להלן חוק הפלת"ד).

10. להשלמת הרקע העובדתי יש לומר, כי הנתבעת 2, הינה בעלת המנוף, והנתבעת 3 היא המבטחת של המנוף.
הנתבעת 1, הינה כאמור מעבידתו של התובע, והנתבעת 4 הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את נתבעת 1.
עוד יש להבהיר כבר עתה, והדבר יהיה חשוב להמשך, כי העד מר שמעון צרפתי, היה למעשה קבלן אשר לצורך ביצוע עבודת הרכבת העגורן, עבד יחד עם הנתבעת 1.

11. לפיכך איפוא, התובע, והנתבעות 1 ו- 4 טוענות שמדובר בתאונת דרכים ואילו, הנתבעות 2 ו- 3 טוענות שאין המדובר בתאונת דרכים.
התובע טוען לתאונת דרכים שכן, אם מדובר בתאונת דרכים הרי שאין צורך לדון בשאלת האחריות או האשם התורם, הנתבעות 1 ו- 4 מצטרפות לטענה זו. כן, אם מדובר בתאונת דרכים הרי שהפצוי ישולם על ידי נתבעות 2 ו- 3. מסיבה זו גם, ואציין זאת כבר עתה, נוח לו, לעד צרפתי, שהיה כאמור קבלן במשותף עם הנתבעת 1, שהתאונה תפול לגדרה של תאונת דרכים ותכוסה על ידי חוק הפלת"ד.

12. הצדדים, ביקשו לפצל את הדיון כך, שתחילה תדון שאלת נסיבות התאונה ואם לאור הנסיבות, מהווה התאונה, תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד.

13. אדון תחילה איפוא בברור העובדתי של התאונה, שכן אם אקבע שאיני מקבל את תיאור התובע לנסיבות התאונה הרי שממילא לא יהיה צורך לדון בשאלה השניה אותה הצבנו לעיל, לאחר מכן ובמידת הצורך, אדרש גם לשאלה המשפטית.

השאלה העובדתית

14. בתיק זה, עדויות הצדדים היו קוטביות, מחד העידו התובע ועדיו, ועדות זו מתמצית בתאור התובע לתאונה וכדלהלן - "החוליה ששכבה בפני
ם אורכה 7.5 מטר ומשקלה מעל 4 טון. כדי להקים את העגורן היינו צריכים להוציא את החוליה מתוך המסגרת. המנופאי בא אלי, נתן לי כבלים כדי למשוך את החוליה ולהוציא אותה החוצה. קשרנו את החוליה הזאת, משך אותה המנוף, יצאה כ- 70-80 ס"מ ונתקעה במסגרת. לקחתי צינור כדי לשחרר את החוליה התקועה, שמתי בין החוליה לבין המסגרת וניסיתי לשחרר את החוליה. איך שמשכתי את החוליה, החוליה השתחררה, קפצה החוצה והצינור ששחררתי נתפס בין החוליה למסגרת ונתן לי מכה בפני
ם ועפתי באוויר. נפצעתי בכתף ובחזה ולקחו ואתי לבית חולים".
בגירסה זו, תמכו פחות או יותר העדים צרפתי ומר ג'וזף משראקי (להלן - "משראקי") כאשר, צרפתי עצמו, לא ראה את התאונה ואילו, משראקי לטענתו, לפחות, ראה את התאונה.

15. התובע ועדיו לבד מתאור התאונה, טענו שהכבלים של המנוף כבר היו מחוברים לחוליה, ובעת בה ניסה התובע לשחרר את החוליה, הוא נעזר גם בכוח המכני של המנוף, לטענתם מי ממפעילי המנוף (לענין זה אדרש להלן) ישב בתא המשאית והפעיל את המנוף, ומשכך, כך, לטענת התובע וסיעתו, מדובר בתאונת דרכים.

16. מטעם הנתבעות 1 ו- 4 לא נשמעו באופן פורמלי עדים, אם כי וכפי שכבר אמרתי לעיל העדים שנשמעו, שירתו את עמדתן של הנתבעות 1 ו- 4.

17. מטעם הנתבעות 2 ו- 3 העידו מר עמי ישראלי (להלן - "ישראלי") שהיה המפעיל של המנוף ומר אסף דבלינסקי (להלן - "אסף") אשר היה עוזר המפעיל.
על פי עדות שניהם, המנוף לא היה מעורב כלל בנסיונות לחלץ את החוליה מהמסגרת.

18. בסיכומים, טענו הצדדים זה כלפי זה שעדיו של הצד השני, עדים בעלי אינטרס הם ואין ליתן אמון בעדותם.

19. בטרם אפנה לניתוח העדויות לגופן, אקבע כבר עתה, כי אכן, במידה רבה, צרפתי הינו בעל עניין בתוצאות המשפט, שכן מאחר והיה שותף של נתבעת 1 בעבודה זו, הרי שאם יקבע שיש אחריות לנתבעת 1, יכול שאחריות זו תגולגל עליו (ראה לענין זה עדותו בעמ' 7 שורה 7).
העד משראקי לכאורה, הינו עד אוביקטיבי, הוא אומנם עבד אצל הנתבעת 1, אבל אינו צפוי לשאת, כמובן, בשום אחריות לנזקיו של התובע.
לדעתי, גם העדים ישראלי ואסף, הינם עדים אוביקטיבים שאין להם כל ענין בתוצאות המשפט. שניהם היו עובדים שכירים אצל הנתבעת 2. אסף עבר מזמן את עבודתו אצל נתבעת 2, מכל מקום, שניהם לא עתידים לשאת בתשלום כלשהו לתובע גם אם יקבע שמדובר בתאונת דרכים שהמנוף עליו עבדו קשור בה.
ניסו ב"כ התובע והנתבעת 4, לשכנעני, כי עדים אלו ובמיוחד ישראלי, עדים בעלי אינטרס הם, שכן אם יקבע שמדובר בתאונת דרכים, הרי שבעקיפין יקבע גם, שהם התרשלו בעבודתם ויכול איפוא, שיהיו צפויים להעמדה לדין פלילי או להרשעה, אולם, מדובר בארוע שארע בשנת 96 ולפיכך עברה פלילית וככל שהיתה, כבר התיישנה מזמן. מכל מקום, לו היתה חקירה הן זו של משרד העבודה והן זו של משטרת ישראל, תוצאותיה כבר היו גלויות וידועות.
לפיכך איפוא, איני רואה כל סיבה לקבוע כי עדי ההגנה היו בעלי ענין.

20. לאחר שבחנתי בהתאם לעקרונות שקבעתי לעיל, את עדויות הצדדים, אני מעדיף את גירסת עדי ההגנה ולפיה - המנוף לא היה מעורב בנסיונות החילוץ של החוליה מהמסגרת - על פני עדותם של עדי התביעה, ואנמק דבריי.

21. בעדיותיהם של עדי התביעה נתגלו סתירות מהותיות, המטילות צל על אמינותן של עדויות אלו.

22. הסתירה הראשונה, נעוצה בשאלה הקרדינלית לענינינו והיא, מי הפעיל את המנוף בעת קרות התאונה. לענין זה העיד התובע ואמר ש"אסף ... הוא עצמו עבד על המנוף" (עמ' 4 שורה 20). לעומת זאת צרפתי העיד "המפעיל נמצא בכלי המנוע מונע והעוזר שלו, של המנופאי היה ליד התובע וכיוון את המפעיל" (עמ' 7 שורה 14).
שאלת מפעיל המנוף שאלה קרדינלית היא, שהרי ללא מפעיל, אי אפשר, לדבר על הפעלת כוח מכני ואין די בעובדה שהכבלים היו מתוחים כפי שהעיד העד משראקי (עמ' 9 שורה 14).
עוד יוער, כי לענין המפעיל, העד משראקי כלל לא העיד, ואף לא נשאל על כך, מי הוא זה שהפעיל את המנוף.

23. הבעיה השניה היא בתיאור המדויק, באיזה שלב בדיוק, נתקעה החוליה ומה עשה כל אחד על מנת לשחררה. כבר כתבתי לעיל, שאין חולק, שהחוליה היתה מלכתחילה באופן שחלק הימנה היה מחוץ למסגרת. נשאלת השאלה, על פי גירסת התובע ועדיו, איזה חלק נוסף מהחוליה, הספיק המנוף להוציא מתוך המסגרת, עד השלב בו נתקעה החוליה.
לדעת התובע, החוליה "יצאה כ- 70-80 ס"מ ונתקעה במסגרת".
עוד מוסיף התובע ומעיד כי "המסגרת היתה במצב מאוזן והכבל היה בזוית החוליה" (עמ' 4 שורה 14).
כמו כן, התובע לא יודע למה החוליה נתקעה.
לעומתו העיד צרפתי כדלהלן:
"המנוף לא יכול היה להוציא את החוליה כי חבילת הברזל הפריעה לו" (עמ' 6 שורה 14).
ולשאלת בית המשפט השיב צרפתי "המנוף התחיל להוציא את החוליה הפנימית החוצה ואז היא נתקעה גם מקדימה וגם מאחורה כי יש חתיכת ברזל" ועוד הוסיף העד, כי אינו זוכר איזה חלק היה בפני
ם ואיזה חלק היה בחוץ (עמ' 7 שורות 22-26).
משראקי העיד בחקירתו הראשית כי "המנוף הרים טיפה את כל המסגרת וניסה למשוך החוצה את החוליה הפנימית, אז נתקעה לו, היתה גם חבילת ברזל מקדימה".
דהיינו, הן משראקי והן צרפתי, מעידים שמה שהפריע לחוליה לצאת מלכתחילה, זו חתיכת ברזל שהיתה מקדימה, לפיכך איפוא, לא יכול להיות כלל שהחוליה כבר התחילה לצאת, דבר זה, סותר כמובן, את עדות התובע בנקודה זו.
לאחר מכן, ובחקירתו הנגדית על ידי ב"כ הנתבעת 4 (כבר כתבתי לעיל שלנתבעת 4 זהות אינטרסים עם התובע, כך שהחקירה ה"נגדית" לא היתה אלא תיקון למה ש"קלקל" העד מבחינת הנתבעת 4 בחקירתו הראשית) נזכר לפתע העד, לאחר ש"רוענן" זכרונו כי "כל מה שנשאר בפני
ם זה 20 ס"מ בערך ... וזה נכון שרוב החוליה כבר היתה בחוץ" (עמ' 9 שורה 18).
הוי אומר איפוא שכ - 7.5 מטר מהחוליה כבר היו מחוץ למסגרת, כאשר החוליה נתקעה.
לשאלת, אורך החוליה שהיתה מחוץ למסגרת חשיבות רבה, שכן, לטענת חלק מהעדים על מנת להוציא את החוליה מהמסגרת, יש להרים את המסגרת לזוית מסוימת, כך העיד התובע אם כי ב"חצי פה" "המנוף הרים אותה באויר ומשך" (עמ' 5 שורה 1) כך, העיד צרפתי בתשובה לשאלת בית המשפט "... על מנת להוציא את החוליה יש להרים את המסגרת לזוית מסוימת כי אחרת החוליה לא תצא" (עמ' 7 שורה 23).
וכך העיד גם משראקי "המנוף הרים טיפה את כל המסגרת" (עמ' 8 שורה 12). ובהמשך, "באותו רגע המנוף החזיק את החוליה בשפוע ומושך" (עמ' 9 שורה 1).
לפיכך איפוא, ואם נקבל את עדות עדי התובע בענין זה, הרי שככל שאורך החוליה המצוי מחוץ למסגרת ארוך יותר, ממילא גדל גם המרחק של קצה החוליה המרוחק והמצוי בחוץ, מפני הקרקע.
אם כך הוא, אזי עדות התובע ועדין כאילו, כביכול, ניסה משראקי למשוך את החוליה מקדימה, עם מכשיר שנקרא "טיפו" אינה סבירה בעליל (ענין ה"טיפו" יבוהר להלן).
כיצד זה יכול היה משראקי לחבר את ה"טיפו" ולמשוך באמצעותו את החוליה הפנימית, כאשר קצה החוליה הפנימית היה כל כך גבוה מפני הקרקע (לשם המחשה ובהנחה סבירה שהשפוע היה של 15 -20 מעלות, הרי שבמרחק של 6.5 מטר, יהיה הקצה המרוחק של החוליה גבוה מפני הקרקע, לפחות 2-2.5 מטר (לפי משפט ה"סנוסים") ).

24. לפיכך איפוא, גירסת התובע ועדיו ולפיה, החוליה נתקעה לאחר שנמשכה החוצה למרחק של 70-80 ס"מ כגירסת התובע או, למצב בו רק 20 ס"מ ממנה היה בתוך המסגרת, אינה סבירה. במצב דברים כזה, משראקי לא יכול היה למשוך באמצעות ה"טיפו" את החוליה מקדימה!

25. הגירסה המסתברת יותר הינה, כי עוד לפני שיצאה החוליה ולו מילימטר אחד, כבר נתקעה החוליה, וככל הנראה מחמת חבילת הברזל וכפי שהעידו הן צרפתי והן משראקי.
יתר על כן, צרפתי העיד בחקירתו הראשית, שמיד בהתחלה אי אפשר היה "להרים אותה" (לא ברור למה כוונתו וראה שם עמ' 6 שורה 13).
לענין זה, כך גם העיד משראקי, שהחוליה נתקעה מיד בהתחלה ו"היתה גם חבילת ברזל מקדימה" (עמ' 8 שורה 12).
ואז אומר משראקי "אני קשרתי את החוליה עם כלי שמותחים אותו (טיפו) גם זה לא עזר, אז בא התובע מהצד השני עם צינור וניסה לתת דחיפה, ... אני הייתי בצד השני הקדמי של החוליה" (שם שורות 13-19).
דרך אגב, להיכן בדיוק חיבר משראקי את ה"טיפו" שהוא כלי עם שרשרת (שם שורה 22) אם כטענתו, הכבלים של המנוף היו מחוברים לחוליה ?!

26. ענין נוסף בלתי סביר בגירסת התובע הוא טענתו ש"הכבל היה בזוית לחוליה" כאשר "המסגרת במצב מאוזן" - איך יתכן שהכבל היה בזוית לחוליה, ואם כך הוא הרי שהחוליה תמשך כלפי מעלה ולא במאוזן.

27. מכאן, אעבור איפוא, לנתוח עדויות עדי הנתבעות 2 ו- 3.
התובע, כמו גם הנתבעת 4 בסיכומיהן, יוצאים בשצף קצף כנגד עדים אלו, אמינותם וסבירות עדותם.
כבר כתבתי לעיל, שלעדים אלו, ובמיוחד לאסף אין כל אינטרס בתוצאות המשפט.
גם אם יש בדבריהם סתירות כאלו ואחרות, הרי שבקשר לענין העיקרי והוא, שהמנוף לא היה מחובר לחוליה, שאיש מהם לא היה בתוך הרכב והפעיל את המנוף ושהחוליה, עדין לא הוצאה ולו גם מילימטר אחד, לא נתגלעו כל סתירות.

28. אכן, נחלקו ישראלי ואסף, האם בשביל להוציא את החוליה מהמסגרת יש צורך במנוף, לכשעצמי אני סבור שמנוף תפקידו להרים ולא למשוך, בדיוק כך אמר העד משראקי "אחרי שהמנוף מוציא את החוליה שאותה התקין קודם הוא מעביר אותה למקום שבו צריך לשים את העגורן, הוא לא נוסע אלא סובב את הזרוע למקום שבו צריך להרכיב את העגורן צריח".
דהיינו, תפקידו העיקרי של המנוף הוא להעביר את החוליות ולהרכיבם בחלקים של העגורן.
לענין זה, עדותו של אסף היתה אמינה עלי, ולפיה "מנוף נייד פעולתו אנכית ולא מאוזנת" (עמ' 17 שורה 17).
(אם במקרה שבפני
נו בכל אופן ניסו לפעול באמצעות המנוף פעולה מאוזנת, הרי שיכול שהמנוף שונה מיעודו המקורי ולפיכך ומטעם זה, אין המדובר בתאונת דרכים, אולם לכך אדרש להלן).

29. מנסים התובע והנתבעת 4 להבנות מכך, שהמנוף היה מוכן לעבודה כבר בשעה 06:30 - 07:00, (כך העידו גם ישראלי וגם אסף) ואילו, התאונה, ארעה בשעה 09:30 ולפיכך, לא סביר שעד אז לא השתמשו במנוף, אלא שלא נשמעה בפני
כל עדות שהתאונה אכן ארעה בשעה 09:30. מה גם שבהחלט יתכן שהניסיונות לחילוץ החוליה לקחו זמן, שהרי העדים מעידים שניסו לחבר "טיפו", למשוך ועוד.

30. סיכומו של דבר, התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו ולשכנעני, ולו במידה הדרושה במשפט אזרחי, כי המנוף היה מעורב בתאונה שארעה לו.

31. משהגעתי לאן שהגעתי, פטור אני לדון בשאלה המשפטית והיא, בהנחה שאכן אירע הארוע כגירסת התובע, האם אז מדובר בתאונת דרכים, אלא שפטור בלא כלום, אי אפשר, ואקדיש מספר מילים, גם לשאלה המשפטית.

32. קראתי בעיון רב את עמדת התובע בענין זה, הקובע כי התאונה שארעה לתובע נכללת בהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, לאמור מדובר "במאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנוע למטרות תחבורה".
כידוע, וכפי שנפסק בענין עוזר (רע"א 8061/95) הרי שלאחר תיקון 8 לחוק הפלת"ד, המבחן הקובע לצורך הגדרה הבסיסית הוא המבחן התעבורתי, דהיינו על מנת שארוע מסוים יבוא בגדרו של ההגדרה הבסיסית יש צורך שהשימוש ברכב המנוע יהיה למטרות תחבורה. במקרה שלפנינו מדובר בשימוש במנוף, בנסיבות שתוארו לעיל, זהו אינו שימוש למטרות תחבורה.
ראה לענין זה גם עניין אשטרום (ע"א 5919/96 אשטרום ואח' נגד דניאל רשלין ואח' פד"י נ (3) 697 ושם בסעיף 8 " "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" בענין שלפנינו נגרם למשיב מס' 1 נזק גוף על ידי רכב מנועי. עם זאת, נזק הגוף שנגרם למשיב מס' 1 לא נגרם לו עקב "שימוש" ברכב מנועי "למטרות תחבורה". התאונה אינה נופלת בגדר "שימוש", שכן היא נגרמה בעת פריקתו של מטען. פריקה וטעינה הוצאו מגדר ה"שימוש" ברכב מנועי. הפעלת הרכב לא היתה ,למטרות תחבורה", שכן היא לא היתה בגדר הסיכון התעבורתי. התאונה נגרמה שעה שהרכב - שהוא בעל יעוד דו תכליתי, ומשמש הן לנסיעה והן לפריקה וטעינה - הופעל להגשת ייעודו הלא תעבורתי. נמצא, כי התאונה שלפנינו אינה נופלת לגדר ההגדרה הבסיסית".
זאת ועוד, ההגדרה הבסיסית טומנת בחובה הגדרת משנה של "שימוש ברכב מנועי" וזה האחרון, מוגדר בצורה מפורשת בחוק וכדלהלן: "שימוש ברכב מנועי - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו ...".
אף לא אחד מהמקרים המפורטים בהגדרה דלעיל מתקיים בענין שבפני
נו.
לפיכך איפוא, לדעתי המקרה שארע לתובע, גם בהנחה שאקבל את תיאורו העובדתי, אינו נכלל בהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים.
ב"כ התובע בסיכומיה התייחסה באריכות לשאלה זו, ואולם קבעה כדבר מובן מאליו, שמדובר ב"שימוש ברכב מנועי" שכן "עשו כאן שימוש ברכב מנועי למשיכת ושחרור חוליה" אולם, אין די בכך, השימוש צריך להיות שימוש מוכר, לא ברור, כי שימוש על משיכת חוליה הינו בגדר שימוש המוכר כשימוש ברכב מנועי.
דרכי השימוש המפורטות בהגדרה, מהוות רשימה סגורה, כך לפחות נקבע על ידי המלומד א. רבלין בספרו תאונת הדרכים, סדרי הדין וחישוב הפיצויים מהדורה חדשה ושם בעמ' 144 - 145.
לפיכך איפוא, ובטרם נעבור לשאלה, האם ה"שימוש" המנוי באותה רשימה סגורה, היה אכן שימוש למטרות תחבורה, יש לעצור ברכיב זה של ההגדרה ולקבוע האם ה"שימוש" - שימוש מוכר הוא.
רק לאחר מכן יש לפנות לרכיב בנוסף בהגדרה, והיא שאלת "מטרת התחבורה".
נכון הוא שהעברת מטענים ממקום למקום, הינה שימוש למטרת תעבורה אולם, בעינינינו אין חולק כי בשלב, הראשון, בו ארעה התאונה, המנוף לא שימש להעברת החוליה ממקום למקום אלא לנסיונות חילוצה מן המסגרת.
פעולה זו לדעתי אינה שימוש ברכב מנועי, ואינה שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.

33. בכך וכאמור בפרשת עוזר, לא הסתיימה הדרך, כעת על בית המשפט לעבור לשלב השני, כמתואר בענין עוזר ולבחון, האם חלה אחת החזקות החלוטות המרבות.

34. בנדון שבפני
נו, החזקה החלוטה המרבה הרלבנטית, הינה זו הקובעת, כי "יראו בתאונת דרכים גם מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את יעודו המקורי".
לענין החזקה החלוטה מרובה, כבר נקבע (פרשת עוזר הנ"ל ועוד) כי המבחן הקובע הינו המבחן היעודי, כפי אשר היה לפני תיקון מס' 8 לחוק.
בהתאם למבחן היעודי, הרי שברכב דו שימושי, גם השימוש הנוסף, אם כתוצאה ממנו ארע מאורע, אזי מאורע זה יחשב כתואנת דרכים.
אלא, שלחזקה חלוטה זו סייג, הקובע, כי תנאי לתחולתה הוא, שבעת השימוש לא שינה הרכב את יעודו המקורי.
כבר רמזתי לעיל, שבמקרה שלפנינו, המנוף לא עסק בשימושו היעודי המקורי של פעולה אנכית, אלא עסק בשחרור ומשיכת חוליה באופן מאוזן !
גם אם אניח לטובת התובע, ולא היא, שיעודו המקורי של המנוף הוא למשוך חוליה הרי, שלכל הדעות, אין יעודו המקורי לשחרר חוליה שנתקעה, קל וחומר שאין זה יעודו לבצע פעולות של "הזזה ימינה ושמאלה" (עדות התובע עמ' 4 שורה 10) על מנת שהחוליה תשתחרר.
לענין זה אוסיף ואומר, כי הן התובע עצמו והן ב"כ בסיכומיו, טענו שתפקיד המנוף היה לאזן את החוליה שכן היא מוטה כלפי מטה (עמ' 4 שורה 8) וכן כתב ב"כ התובע בסיכומיו "ועל כן יש צורך במנוף שיאזן אותה".
לענין שנוי היעוד המקורי, ראה ע"א 7481/00 סועד פטאפטה ואח' נגד יאסר עבדאללה אבו עבד ואח' פד"י נ"ו (3) 707 ושם בסיפא לסעיף 8 ובסעיף 9 "במילים אחרות: שינוי זמני שהוכנס ברכב לא יעניק לו "יעוד מקורי לא תעבורתי נוסף". הרכב יוותר רכב חד תכליתי. לעומת זאת, עשוי אלתור כזה "לשנות את הייעוד המקורי" במובן זה שהוא מהווה שימוש החורג מייעודו המקורי. שינוי היעוד המקורי - אינו אלא ניצול הרכב לשימוש שלא יועד לו במקור. (אף שיעודו המקורי עשוי להישאר בעינו). ,שינוי היעוד, מתקיים בעת שנעשה שימוש ברכב שאינו בא להגשים את היעוד הטבעי והרגיל של הרכב (השוו: ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, בעמ' 483). כך למשל, הפעלת מכונה חקלאית באמצעות כוחו המיכאני של הטרקטור מגשימה את יעודו המקורי (ראו: פרשת עוזר בעמ' 567). לא כך - כאן.
במקרה נשוא ערעור זה נוצל הכוח המיכני של המחפרון ליעוד שמעולם לא היה יעודו המקורי. למחפרון מספר יעודים. פעולת חפירה באמצעות כף החפירה המותקנת בו היא אחת מיעודיו. במהלך פעולת החפירה משמשת הכף גם לפינוי העפר ממקומו על מנת שניתן יהיה להעמיק חפור. שינוע העפר הנחפר בכף נכלל איפוא בגדר יעודיו של המחפרון. שיני הכף נועדו להינעץ בעפר; הן לא נועדו לשמש מיתלה לרצועות מאולתרות שתשמשנה להנפת חפצים. כף המחפרון לא נועדה לשמש מנוף או מתלה - כך הוכח במשפט. דו"ח החקירה של משרד העבודה והרווחה, שהוצג כראיה במשפט, קובע כי "לצורך ביצוע עבודות עפר שכר [החברה המבצעת] מחפר מסוג j.c.b המיועד אך ורק לחפירות בלבד" וכן כי "על מנת לחסוך בהוצאות החליטה [החברה המבצעת] לנצל את המחפר j.c.b להרמת והרכבת קו ניקוז באתר הבניה, למרות שלא היו בכלי התקנים מיוחדים להורדת צינור בתוך התעלה" ".
גם במקרה שבפני
נו, כך לדעתי, המנוף לא נועד לאזן או למשוך, או לטלטל, חוליה שנתקעת.

35. שאלה נוספת, אותה יש לשאול, גם אם אקבל את גירסתו העובדתית של התובע, היא האם קיים קשר סיבתי - משפטי בין ניצול הכוח המכני של הרכב לבין התאונה.
הקשר הסיבתי כידוע, הינו קשר כפול, קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי.
לענין האבחנה שבין שניהם ולענין תוכנו של הקשר הסיבתי - משפטי, התייחס כבוד נשיא בית המשפט העליון, השופט א. ברק בפסה"ד בעניין קאוסמה, ע"א עזבון המנוח פואז קואסמה ואח' נגד האשם רג'בי פד"י נ (ד) 661 ושם בסעיפים 10, 13 "הדרישה כי התאונה נגרמה "עקב" ניצול כוחו המיכני של הרכב מבטאת דרישה סיבתית (ראה ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ב (2) 844, 862). נדרשת הוכחת קשר סיבתי בין ניצול הרכב לבין התאונה. קשר סיבתי זה הוא כפול: ראשית, נדרש קיומו של קשר סיבתי - עובדתי, המתמצה לרוב בסיבה - בלעדיה-אין (conditio sine qua non). דיניו של קשר סיבתי - עובדתי זה אינם מיוחדים לחוק הפיצויים (ראה: ע"א 248/86 עזבון לילי חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ה (2) 529, 558). קשר סיבתי עובדתי זה נתקיים בתאונה שבפני
נו. לולא ניצול הכוח המיכני של המערבל לא היה המנוח מרים את הצינור הנייד, ולא היה נוגד בחוט החשמל. הקשר הסיבתי השני נדרש הוא הקשר הסיבתי המשפטי.
בפרשת שולמן נפסק (בדעת רוב) כי המבחן הסיבתי - משפטי הוא מבחן הסיכון. על פי מבחן זה מתקיים הקשר היסבתי - משפטי אם נזק הגוף שנגרם לניזוק הוא בתחום היסכון שיצרה התנהגותו של המזיק. "השאלה היא, מהו סיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשנקבע 'מתחם של סיכון', כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מיתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי הנדרש" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד ל"ז (1) 113, 146). מבחן זה ראוי הוא לאחריות על פי חוק הפיצויים. הוא תואם אחריות שאינה מבוססת על אשמה. הוא יוצר קשר ראוי בין השאלה הסיבתית לבין תכלית החוק. הוא מבוסס על שיקולים של מדיניות משפטית, המתחשבים באינטרסים ובערכים אשר החוק נועד להגשימם. ניתן וצריך לשלב בו את מבחן השכל הישר - הוא המבחן השלישי המקובל בסוגיית הקשר הסיבתי - משפטי, בו דגל השופט גולדברג בפרשת שולמן - תוך שהשאלה עליה יש להשיב, בכל מקרה, הינה אם כל התכונות המציינות את התנהגות המזיק תרמו בפועל להתהוות הסיכון שאותו בא חוק הפיצויים להסדיר.
לדעתנו, ממשיך מבחן הסיכון - תוך שילובו במבחן השכל הישר - לעמוד ביסוד דרישת הקשר הסיבתי - משפטי גם לאחר תיקון מס' 8".

36. האם בעניינו התקיים הקשר הסיבתי הכפול ? האם במקרה שבפני
נו, סיבת פגיעתו של התובע כתוצאה ממשיכת המנוף היא סיבה בלתה אין ?
האם מבחן הסיכון, בשלוב מבחן השכל הישר, מביא אותנו בהכרח למסקנה, כי פגיעתו של התובע באה לו מסיכון שנוצר כתוצאה מניצול הכוח המכני ?
סבורני, כי התשובה לכל השאלות אותן הצבתי לעיל, היא תשובה שלילית, דהיינו לא הוכח, למיטב הכרתי, קשר סיבתי - עובדתי, במובן זה שהסיבה בלתה אין, לפגיעת התובע, קשורה להפעלת הכוח המכני של המנוף, שכן, יכול והחוליה תשתחרר גם ללא המנוף, יכול שעקב הפעלת מומנט הכוח של התובע על הצינור וכתוצאה מהתנגדות המתכת, הועף הצינור אל פני התובע, ואין הכרח, כי דווקא הכוח המכני גרם לפגיעה.
גם הקשר הסיבתי - משפטי דומני שלא התקיים כאן, שהרי השאלה היא, האם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון אשר ניצול הכוח המכני של הרכב יוצר, האם מבחן השכל הישר בשלוב מבחן הסיכון יכול לקבוע, כי בחינת מבחן הסיכון כוללת בחובה, גם מקרים בהם אדם מנסה לסייע לכוח המכני באמצעות צינור ברזל ?
כאמור דומני שהתשובה לשאלה זו הינה בשלילה.
להשלמת התמונה, יפים לענין זה דבריו של כבוד השופט רבלין בפרשת פטאפטה הנ"ל ושם בסעיף 10 "טענה זו אין לקבל. לבד מן הקשר הסיבתי - העובדתי נדרש גם קשר סיבתי - משפטי. ניצול הכוח המיכני צריך שיהיה גורם ממשי לתאונה. הקשר הסיבתי המשפטי נבחן, במסגרת חוק הפיצויים, במבחן הסיכון בשילוב עם מבחן השכל הישר. זהו מבחן סיבתי משפטי אשר מחד גיסא נותן ביטוח לעקרון הסיכון המשותף למבחנים המשתנים הכלולים בחוק, ומאידך גיסא גמיש דיו כדי לבטא מבחני סיכון שונים על פי מהות הפעילות ברכב (דברי הנשיא א' ברק בפרשת קאוסמה הנ"ל).
החזקה החלוטה המרבה, בעניין ניצול הכוח המיכני של הרכב, מבוססת על מבחן של סיכון אשר נועד להשיב על השאלה אם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון אשר ניצול הכוח המיכני של הרכב יוצר. סיכון זה אינו תעבורתי; הוא קשור למבחן היעודי ובוחן את יעודו המקורי הלא - תעבורתי של הרכב. "נמצא כי עניינו של מבחן הסיכון, במסגרת החזקה החלוטה בענין 'ניצול הכוח המיכני של הרכב' הוא במתן תשובה לשאלה, אם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכוח המיכני לייעודו המקורי הלא תעבורתי יצר" (הנשיא א' ברק, שם, בעמ' 673 - ההדגשה אינה במקור). דברים אלה מכוונים, מטבע הדברים, למקרה בו נעשה ברכב שימוש ליעודו המקורי; במקרה כזה יש לבחון אם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכוח המיכני לאותו יעוד - יצר. לעומת זאת, אם שינה הרכב מן השימוש שיעוד לו במקור שוב אין לדבר על ניצול הכוח המיכני ליעודו המקורי, וממילא אין עוד טעם לעשות שימוש במחן האמור. בפועל גם אין נדרשים לו יותר, שהרי מקום בו "שינה הרכב את יעודו המקורי" ממילא אין תחולה, כאמור לחזקה המרבה".
סוף דבר

37. התוצאה הסופית הינה שהתאונה בה נגרמו לתובע נזקי גוף, אינה תאונת דרכים ולפיכך התביעה נגד נתבעות 2 ו- 3 נדחית.

בנסיבות הענין לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

אני קובע לקד"מ נוסף בנוכחות התובע ונציגים מוסמכים מטעם הנתבעת ליום 05.09.04 בשעה 09:30.

עד למועד זה, ישקלו הצדדים האם ניתן להגיע לסיכום בדבר אחוזי נכות מוסכמים, או לסיים המחלוקת בין התובע לנתבעת 1 ו- 4 ב

פסק דין
לפי סעיף 79 א' (א) לחוק בתי המשפט.

ניתן היום ד' באב, תשס"ד (22 ביולי 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

_______________
אשר קולה
, שופט
000105/04א 117 דורין יבגניה








א בית משפט שלום 105/04 עבדאלטיף אבו ערידא נ' ליפוף העמק בע"מ לולו את תותרי, מנופי פ.נ.ש בע"מ, המגן חב' לביטוח בע"מ, אליהו חב' לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/07/2004)












להסרת פסק דין זה לחץ כאן