עמותת צעירי חב''ד מגדל העמק, עמותת ישיבת תומכי תמימים חב''ד מגדל העמק - בנק לאומי לישראל בע''מ - סניף מגדל העמק




עמותת צעירי חב''ד מגדל העמק, עמותת ישיבת תומכי תמימים חב''ד מגדל העמק - בנק לאומי לישראל בע''מ - סניף מגדל העמק

תיק אזרחי 4301/07     11/10/2012 (א)



תיקים נוספים על עמותת צעירי חב"ד מגדל העמק
תיקים נוספים על עמותת ישיבת תומכי תמימים חב"ד מגדל העמק
תיקים נוספים על בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף מגדל העמק




א 4301/07 עמותת צעירי חב"ד מגדל העמק, עמותת ישיבת תומכי תמימים חב"ד מגדל העמק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף מגדל העמק





בית משפט השלום בנצרת
ת"א 4301-07 עמותת צעירי חב"ד מגדל העמק
ואח' נ' בנק לאומי סניף מגדל העמק
בפני

כב' השופט סוהייל יוסף
– סגן נשיא
התובעות

1.עמותת צעירי חב"ד מגדל העמק
ע"ר 580104081
2.עמותת ישיבת תומכי תמימים חב"ד מגדל העמק
ע"ר 580172666

נגד

הנתבע
בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף מגדל העמק
פסק דין

רקע:
1. לפני תביעה כספית בה מבקשות התובעות לחייב את הנתבע לפצותן על נזקיהן הנובעים מגביית ריביות חריגות ועמלות, תוך חריגה מהסכמים, והתניית שירות בשירות.

2. בהתאם להסכמה הדיונית בין הצדדים, מיום 14.02.08, פוצל הדיון כך שתחילה תיבחן ותוכרע שאלת החבות והאחריות של הנתבע, ולאחריה, במידת הצורך, תידון שאלת הנזק.

3. התובעות, הינן עמותות אשר עוסקות בהקמת וניהול מוסדות חינוך תורניים וישיבות ופנימיות ללימוד תורה.
מר ברוך אביסרור (להלן: "מר אביסרור"), המצהיר מטעם התובעות, הינו מנהל התובעות, ומשמש כמורשה חתימה בשמן ומטעמן, משנת 1999.

הנתבע, הינו תאגיד בנקאי הפועל בישראל על פי חוק בנקאות (רישוי), תשמ"א - 1981, ובין יתר סניפיו, סניף מגדל העמק אשר בו התנהלו חשבונותיהן של התובעות, בתקופה הרלוונטית (להלן: "הבנק").

4. התובעות ניהלו בבנק חשבונות עסקיים מסוג חשבון חוזר דביטורי (להלן: "חח"ד"), כמפורט להלן:
ביום 10.2.87, פתח הבנק לתובעת 1, חח"ד שמספרו 66700/78 (להלן: "חשבון 1"), ולצורך כך חתמה התובעת 1 על תנאי ניהול חח"ד, שהיוו את הסכם המסגרת שבין הבנק לבינה, בכל הנוגע לניהול חשבונה.
ביום 31.08.94, פתח הבנק לתובעת 2 חח"ד שמספרו 101900/24 (להלן: "חשבון 2"), ולצורך כך חתמה התובעת 2 על תנאי ניהול חח"ד, שהיוו את הסכם המסגרת שבין הבנק לבינה, בכל הנוגע לניהול חשבונה, וכן על טופס תנאים כלליים לפתיחת חשבון אשראים במטבע חוץ ובמטבע ישראלי ועל תנאי ניהול חשבון במטבע חוץ.

5. במהלך רוב התקופה בה התנהלו חשבונותיהן של התובעות בבנק, הם עמדו ביתרת חובה ובחריגה ממסגרת האשראי המאושרת, כאשר הבנק העמיד, מעת לעת, לרשות התובעות הלוואות וכן אשראים, בצורה של משיכות יתר, כאשר מסגרות האשראי היו בשיעורים שהוסכמו עם התובעות, כעולה מהבקשות להקצאת אשראי שנחתמו על ידי התובעות (נספח י"ב 1 ונספח י"ב 2 לנ/3), וכמפורט בדפי סולמות הריבית של התובעות (נספח י"ג ונספח י"ד לנ/3). עת היו החשבונות בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת (ראו סעיף 13 לנ/3, נספחים י"ב 1 וי"ב 2 לנ/3), חוייבה כל יתרת חובה שחרגה מהמסגרת, בריבית חריגה.

6. במהלך ניהול חשבונותיהן בבנק, הפקידו התובעות כספים בעיקר בפקדונות מסוג פק"מ בתשלומי אשראי עד פי 20 או עד פי 30, המקנים להן זכות לקבלת הלוואות במחיר מוזל (נספח י"ז ונספח י"ח לנ/3), וכן פתחו תוכניות חסכון.

טענות התובעות
7. התובעות טענו, כי בין השנים 1995-2004, חייב אותן הבנק לפתוח ולהחזיק תוכניות חסכון ופקדונות, כתנאי להבטחת האשראי בחשבונותיהן ולצורך חיזוק הבטוחות, וזאת שעה שהיו בידי הבנק בטחונות ביתר, והן נאלצו לשלם ריבית חריגה בגין הפקדונות והתוכניות שפתחו, מאחר וחשבונותיהן היו ביתרת חובה ובחריגה, דבר המשולל כל הגיון כלכלי; קיומו של מתאם זמנים קרוב לגבי הפעולות שנעשו בחוסר הגיון כלכלי להגדלת מסגרת האשראי, מהווה אינדיקציה ברורה, לביצוע עבירה של התניית שירות בשירות. כן טענו, כי הבנק אף חרג מההסכמים עימן, עת חייב אותן בשיעורי ריבית גבוהים וחריגים, בעמלות, ותוספת סיכון.

לטענת התובעות, התנהלות זו של הבנק עולה כדי חוסר תום לב ותרמית, התרשלות, הפרת חובת הגילוי וחובת האימון והנאמנות; כן יש בהתנהלות הבנק משום הטעיה ועושק, במטרה להתעשר, שלא כדין, על חשבונן. ועוד, ההסכמים בינן לבין הבנק מהווים חוזים אחידים מקפחים, ונוגדים את תקנת הציבור.

8. התובעות טענו, כי בדיקה שנערכה מטעמן, בשנת 2005, ע"י חברת נצרים-ישום וניהול בע"מ, לגבי התקופה שמיום 1.01.95 ועד יום 30.09.04 (להלן: "התקופה הנבדקת"), העלתה, כי כתוצאה מהתניית השירות בשירות, פתחו תוכניות חיסכון ופיקדונות שיקליים, כאשר חשבונותיהן היו ביתרת חובה חריגה, והריבית השולית אשר שולמה על ידן בגין שירותי האשראי היתה בגובה חוב או חריגה, בעוד ריבית הזכות שנתקבלה בגין הפקדונות השקליים בחשבונותיהן, היתה נמוכה בהרבה. כתוצאה, נגרמו להן נזקים והפסדים אשר אודותיהם הן לא יכלו לדעת או לגלות, אלא רק בדיעבד, בעקבות בדיקת המומחה.

9. בתביעה נתבקש בית המשפט לחייב את הבנק לשלם להן פיצוי בסך 1,058,651 ₪ (כולל עלות חוות דעת המומחה בסך 57,580 ₪), כמפורט להלן: בגין הנזקים הכספיים בחשבונה של התובעת 1, סך 65,199 ₪ נכון ליום 30.09.06; בגין הנזקים הכספיים בחשבונה של התובעת 2, סך 126,697₪, נכון ליום 30.09.06; בנוסף, נזק כלכלי בגין אי קבלת הנחת מזומן בשיעור של 10% מהספקים, בסך 795,175 ₪ נכון ליום 30.09.06; וכן בגין לשון הרע ופגיעה בשמן הטוב, בשל סירוב שיקים, עת יתרת חשבונותיהן היתה ביתרת חובה, סך 50,000 ₪.

טענות הנתבע
10. הבנק דחה את כל טענות התובעות וכן העלה טענות סף לדחיית התביעה, מחמת התיישנות, מניעות ושיהוי, ובנוסף, מחמת אי פירוט וכימות סכום הנזק הנתבע על ידי כל אחת מהתובעות.
לטענת הבנק, חלה התיישנות על עילות התביעה המתייחסות לפעולות שנעשו בחשבונותיהן של התובעות עובר ליום 25.06.00, לרבות באשר טענת לשון הרע ופגיעה במוניטין; התובעות התמצאו בנעשה בחשבונותיהן וכן העסיקו מנהל חשבונות ורואה חשבון שעברו על רישומי הבנק, ומשלא העלו כל השגות בנוגע לחשבונותיהן, במועד הקבוע בתנאי ניהול חשבונותיהן, הן מנועות מלהעלותן כעת; התובעות יצרו בהתנהגותן מצג, לפיו כל הפעולות תקינות, ובהסתמך על מצג זה, ניתנו להן אשראים.

עוד טען הבנק, כי הוא לא הפר כל חובה המוטלת עליו על פי דין או הסכם ופעל כפי שכל בנקאי סביר היה פועל; אין במסמכים עליהם חתמו התובעות, כדי להוות "סעיפים מקפחים" על פי חוק החוזים האחידים; התובעות או מי מטעמן היו מעורבות, באופן מלא, בנעשה בחשבונותיהן; הן חתמו, מתוך הבנה מלאה ומודעות לשיעורי הריבית, על מסמכי העמדת הלוואות, הקצאת מסגרת ובקשות לקבלת אשראי, כאשר התנאים הכספיים של כל הלוואה ואשראי היו ברורים וידועים להן.

הבנק לא הטעה את התובעות ולא הסתיר מהן מידע כלשהו הנוגע לחשבונותיהן; הן קיבלו, באופן קבוע ושוטף, מידע לגבי הריביות והעמלות שנגבו מהן ומעולם לא הוסכם כי החשבונות יחוייבו בריבית מינמלית או נמוכה מזו שבה חוייבו בפועל או בריבית ללא תוספת סיכון.

11. זאת ועוד, מעולם לא יעץ לתובעות לפתוח פיקדונות ולא התנה מתן שירות בפתיחת פיקדונות. התובעות פתחו את תוכניות החיסכון והפיקדונות מיוזמתן, מרצונן החופשי, בהתאם לשיקוליהן הכלכליים, מתוך כספים שהופקדו על ידן ולא מתוך אשראים שהועמדו להן על ידי הבנק, שמילא תפקיד פאסיבי בלבד; וממילא, לא קיים כל מתאם בין מועדי פתיחת תכניות החיסכון לבין מועדי העמדת אשראי למי מהתובעות.

לטענת הבנק, קיים קשר עסקי סביר בין מתן הלוואות או אשראים לבין דרישת בטחונות, ובכלל זה פיקדונות; הוא העמיד לתובעות אשראים והלוואות מתוך שיקולים עסקיים בלבד, כאשר היה באפשרותן להמציא בטחונות מתאימים אחרים. דא עקא, רוב הביטחונות היו נזילים והיה באפשרות התובעות להעביר את חשבונותיהן לכל בנק אחר.

12. הבנק מכחיש, כי גרם לתובעות נזק כלשהו, וכן מכחיש את ממצאי חוות הדעת. לטענתו, החישובים הכלולים בחוות הדעת אינם ערוכים בהתאם להוראות הדין; אופן החישוב של המשמעויות הכספיות של טענות התובעות מבוסס על הנחות ועובדות בלתי נכונות ומוטעות מיסודן; אין כל בסיס להנחה כי אלמלא התנהלות הבנק, היו התובעות משלמות לספקים במזומן ומקבלות הנחת מזומן בשיעור של 10%; התובעות לא ערערו על סירוב השיקים, שסורבו כדין, ובכך יצרו מצג כי הן מסכימות להחלת ההגבלות.
ובאשר לטענת לשון הרע, כאמור, חלה התיישנות.
אשר על כן, מבקש הבנק לסלק את התביעה על הסף או לדחותה לגופה.

הראיות:
13. מטעם התובעות הוגש תצהיר יחיד, של מר אביסרור.
מטעם הבנק, הוגשו תצהיריהם של מר משה דהאן (להלן: "מר דהאן"), מי ששימש כפקיד בבנק בין השנים 1975-2003, ובמחלקה העיסקית בבנק משנת 1998; מר ליאון גורפינקל (להלן: "מר גורפינקל") מי ששימש כבנקאי בבנק וטיפל בחשבונות נשוא התביעה, ומר יצחק הסר (להלן: "מר הסר"), ששימש כמורשה חתימה וכמנהל מחלקת עסקים בבנק בין השנים 1996-2001.

כן הוגשה מטעם התובעות, לתמיכה בטענותיהן, חוות דעת של רו"ח אבי סלומון מחברת נצרים (להלן: "חוות הדעת " או " המומחה", בהתאמה).
הצדדים צרפו לתצהיריהם מסמכי בנק שונים ותכתובות שנערכו ביניהם.
המצהירים נחקרו על תצהיריהם, וכן נחקר המומחה על חלק חוות דעתו שדן בחבות הבנק.
דיון והכרעה
14. טרם אפנה לגופן של עילות התביעה, אקדים מספר הערות בנושא הראייתי.

נטל ההוכחה ומידת ההוכחה
עדותו של מר אביסרור הייתה עדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך, לפי סעיף 54(2) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971. כך לדוגמא, נאמר בע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו(1) 733, כי רשאי בית המשפט להסתמך על עדות יחידה של בעל דין מקום בו הוא נותן "אמון מלא באמיתותה". דהיינו, סעיף 54 הוא מעין אזהרה שהפנה המחוקק לבית המשפט, כי נדרשת דרגה גבוהה יותר של מהימנות ואמון, שעה שבית המשפט מבקש להסתמך על עדותו היחידה של בעל הדין.

עדותו של מר אביסרור נתמכה לכאורה בראיה חיצונית והיא, חוות הדעת של המומחה מטעם התובעות. אלא שאין המומחה יכול לתת גרסה לאירועים, או לדברים שהוסכמו או לא הוסכמו בין התובעות לבין הבנק (ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, 139).

15. התובעות לא הגישו תצהירים של המנהלים שקדמו למר אביסרור בתפקיד, ושבתקופתם
נפתחו חשבונותיהן. הלכה פסוקה היא, כי הימנעות מלהביא ראיות או עדים שהיו עשויים לשפוך אור על הפרשה מחזקת את המשקל והמהימנות של גירסת היריב (ראו י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), 917; ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 606; ע"א 565/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651,658).

16. עדותו היחידה של מר אביסרור, התייחסה, בחלקה, לעניינים שהתרחשו לפני שהחל בתפקידו כמנהל התובעות. לא רק זו, אלא שמר אביסרור העיד, כי כלל לא ידוע לו אם הבנק סיכם עם התובעות עמלות שונות מאלו שחייב בפועל את החשבונות (ע' 27 ש' 19-21 לפרוטוקול).
אין לתובעות כל טענה שהבנק היה צריך לחייב את החשבונות בריביות שונות מהריביות שחוייבו בפועל, כעולה מעדותו של המומחה, כי "שיעור הריבית שעליה חתם הלקוח היא זו שחוייבה בחשבון, לא שם הבעיה, לא זו הטענה. הטענה היא על השיעור עצמו וגם על ההתנייה של שירות בשירות" (ע' 11 ש' 2-4 לפרוטוקול). מר אביסרור אף העיד, כי העלה טענה עובדתית זו רק לאור חוות דעת המומחה "זה בהתאם לחוות הדעת שקיבלתי מהמומחה אז הבנתי שהחישובים שם לא נכונים" (ע' 27 ש' 26-29 לפרוטוקול), וכי "...רק התכוונו לעניין הפק"מים, זו הבעיה היחידה שהיתה לנו עם הבנק. כל השאר אני מניח שחייבו עפ"י חוק. אני לא מומחה בזה." (ע' 23 ש' 16-17 לפרוטוקול), כאשר הכוונה במילים "כל השאר", ל"ריביות ועמלות, הוצאת מכתבים וכל הנלווה לשירותי הבנק" (ע' 23 ש' 19 לפרוטוקול).

17. כל המחדלים וההערות לעיל, נזקפים במישור הראייתי לחובת התובעות.
מטבע הדברים, וככל שהיה עלי להכריע בין גרסאות עובדתיות, נתתי בכורה ועדיפות למסמכים המדברים בעד עצמם.
ולאחר שהקדמתי דברים בנושא הראייתי, ובטרם אעבור לבחינת עילות התביעה, אדרש לטענות הסף שהעלה הבנק.

התיישנות
18. הבנק טען, כי העילות המתייחסות לתקופה שקדמה ליום 21.10.00, בכלל זה השקעה בתוכניות חיסכון ובפקדונות וחיובי ריבית, התיישנו ודינן להידחות.

לטענת הבנק, מועד לידת עילת התביעה הוא יום פתיחת התוכניות או מועד חיוב החשבון בריבית, שכן לא מתקיימים החריגים המפסיקים את מירוץ ההתיישנות. מרוץ ההתיישנות החל במועד בו יכולות היו התובעות לדעת, ללא רשלנות מצידן, את הטענות שהעלו כנגד
הבנק, ולא הייתה כל מניעה מצידן לפנות למומחה מטעמן טרם המועד בו פנו; לא הופעל עליהן כל לחץ כלכלי מצד הבנק ואין מקום לטענה כי העילה התגבשה רק עם הפסקתו; טענת התרמית אותה העלו, לא פורטה ואף לא הוכחה.

התובעות טענו, לעומת זאת, כי מעשיו של הבנק מגיעים לכדי תרמית והטעייה, ולכן יש למנות את מרוץ ההתיישנות מהיום בו קיבלו את חוות דעת המומחה, אז נודע להן על עילות התביעה, שנסתרו מעיניהן ושלא היו יכולות לגלותן אף במאמץ סביר; לחלופין, עילות התביעה נוצרו ביום בו התגבש הנזק במלואו, עם הפסקת הלחץ הכלכלי, כלומר, במועד בו נפדו תוכניות החיסכון האחרונות, בין השנים 2000-2003 (למעט פיקדון מס' 1 בחשבון התובעת 1), ולכן לא חלה התיישנות.

19. שקלתי את טענות הצדדים ומצאתי, כי הדין עם הבנק.

התובענה דנן הוגשה ביום 25.06.07. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע, כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא שבע שנים בעניין שאינו מקרקעין.
סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה "עילת התובענה".
המונח "עילת התובענה" הינו מונח-מסגרת שמהותו משתנה בהתאם להקשר הדברים ולתכלית ההסדר המשפטי שבמסגרתו הוא עולה (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2)846, 858 (1990)).

מועד היווצרותה של "עילת תובענה" נקבע בפסיקה, כמועד בו קיימת, לראשונה, בידי התובע עילת תביעה קונקרטית, במובן זה, שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס התובענה, קרי, עובדות מספקות על מנת להצליח בתובענה ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5)166 (2003); ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי וישיבת עץ חיים נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נז(5)433, (2003); ע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פורסם בנבו, 19.9.10).

20. לטענת התובעות, מרוץ ההתיישנות הופסק לגבי כל ראשי התביעה ממספר טעמים:
הראשון, כי חל כאן סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הקובע, כדלקמן:
"היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או ההונאה."

השני, כי חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע, כדלקמן:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

אשר לטעם הראשון, הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב ונכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים (ע.א. 475/81 זיקרי נ' כלל פ"ד מג(1) 589, עמ' 600-599). "עול ההוכחה לעניין טענות המרמה הינו כבד למדי" (ע.א. 51/89 האפוטרופוס הכללי נ' צאלח אסעד פ"ד מו(1) 491, 500), ואת התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל עניין ועניין (ע.א. 400/86 עזבון המנוח בן-ציון קריגר נ' ד"ר סבינה שטנה, פ"ד מ"ב(4) 500, 504 ).

21. לאחר שמיעת ההוכחות, לא שוכנעתי כי התובעות ביססו קיומה של תרמית או הונאה מצד הבנק. אומנם, התובעות טענו בסיכומיהן, כי מעשי הבנק מהווים תרמית והטעיה, אולם טענת תרמית היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע בשמו הטוב ובמוניטין של האדם או תאגיד שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית.
הראיות שהובאו כנגד הבנק אינן ראיות בעלות משקל רב וכבד, התובעות לא הצליחו להביא הוכחה קרובה לוודאות, והתרמית לא הוכחה על כל חלקיה ופרטיה ועל כל תגיה ודקדוקיה, כנדרש.

22. כבר נקבע בפסיקה, כי התניית שירות בשירות אינה אלא אחד מביטויי הכפייה הכלכלית שבנק עלול להפעיל כלפי לקוחו, תוך ניצול לרעה של היתרון שיש לו בהסדרת יחסיו עם הלקוח, שתלותו בבנק מציבה אותו לעתים בפני
הכרח לקבל את תכתיבי הבנק. בהתייחסו למועד שבו מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה בגין התניית שירות בשירות, נאמר בע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1), 577 (להלן: "פרשת בוני התיכון") בעמ' 583, כדלקמן:
"... באשר לסוגיית ההתיישנות, אפשר ללמוד עליה מדין הכפייה: המתקשר, שעליו נכפה החוזה, רשאי לבטלו תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה (סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי)). מכאן אפשר ללמוד כי גם לגבי הלקוח, שנכנע להתניית שירות בשירות, עילת תביעתו נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי ולא עם עשיית העיסקה. במילים אחרות, כל זמן שהבנק מתנה את העמדת האשראי לחברה בהמשך קיומן של תכניות החיסכון ובהמשך הפקדת כספים אליהן, מירוץ ההתיישנות טרם יחל..."

אולם, כפי שנראה בהמשך, לא שוכנעתי מחומר הראיות, כי אומנם היתה כפייה מצד הבנק על התובעות לפתוח תוכניות חיסכון ופיקדונות. אוסיף ואציין, כי לטעמי אף אילו הוכיחו התובעות כפייה באשר לפתיחת תכניות חסכון ופקדונות, והתקיימה התנייה פסולה של שירות בשירות, הגם שמדובר במעשה אסור הנוגד לדין, אין כפייה שקולה כ"תרמית" או "הונאה". מסקנתי הינה, איפוא, כי לא הופסק מירוץ ההתיישנות מטעם זה.

23. תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כמפסיק את מרוץ ההתיישנות, כפי שטוענות התובעות, אף היא לא הוכחה בענייננו.

לא ניתן ביסוס כלשהו לקיום התנאי, לפיו נעלמו מן התובעות עובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שאינן תלויות בהן, וכי אף בזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן. העובדות הנוגעות לפעילות הבנק בכל התחומים השנויים במחלוקת בין הצדדים היו בהישג ידן של התובעות: החיובים בריביות ותוספת סיכון, כמו גם הנסיבות הקשורות, לטענתן, בפתיחת תכניות החיסכון והפקדונות, היו אף הן בידיעתן. הן הרי טענו כי פתיחת התוכניות לוותה בכפייה ואיומים, וטענה זו אינה יכולה להתיישב עם עמדה לפיה העובדות הדרושות לקיום עילת התביעה לא היו ידועות להן. הוא הדין לגבי הריביות והעמלות בהן חוייבו חשבונותיהן, אשר המידע לגביהן היה זמין לתובעות; מר אביסרור אף נהג להגיע לבנק לעיתים קרובות ולהתעדכן לגבי מסגרות האשראי; והן נעזרו במנהל חשבונות ורואה חשבון, (ע' 17 ש' 30 לפרוטוקול; ע' 21 ש' 25 לפרוטוקול).

24. זאת ועוד, מעיון בחומר המצוי לפני עולה, כי התובעות ניהלו חשבון נוסף בבנק אחר, כדברי מר אביסרור בעדותו: "...אם היה, זה משהו מאוד זניח ואני לא התעסקתי עם זה. בנק לאומי זה היה הבנק המרכזי של התובעת...אולי בנק הפועלים. מה שאני זוכר מבנק הפועלים שקיבלנו מהם הלוואה על סמך ערבות של העיריה. היה הסדר. זו היתה הלוואה של כ-100,000 ₪
ש.מי התנהל מול בנק הפועלים
ת. סביר להניח שאני או אחד ממורשי החתימה." (ע' 19 ש' 13-19 לפרוטוקול).

הפקדונות שהתובעות פתחו בבנק היו ברובם נזילים, והיה להן חשבון נוסף בבנק אחר, ובנוסף, הן לא הוכיחו קיומן של נסיבות שמנעו מהן להגיש את תביעתן כנגד הבנק מוקדם יותר, ולא העלו נימוק משכנע מדוע התמהמהו בבדיקת חשבונותיהן ומדוע לא שכרו את חברת הבדיקה מוקדם יותר, משכך, לא נעצר מרוץ ההתיישנות.

25. התובעות טוענות, כי ההשלכות מן המידע הכולל הזה הוערכו והובנו על ידן רק לאחר שפנו לחברה המתמחה בנושא, חברת נצרים, וביקשו כי הנתונים ינותחו על ידה, ולאור ממצאי הבדיקה הגישו את התביעה. גם טענה זו אין בידי לקבל. עיתוי הבדיקה נתון להחלטת התובע, ובחירתו על ידו אינו יכול לשמש טענה טובה לצורך עיכוב תחילת מרוץ ההתיישנות לעניין הגשת תביעה (ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4), 721,עמ' 728-729 - להלן: "פרשת איטר").
מועד הגשת ממצאי המומחה לתובעות, אינו יכול, לפיכך, להיחשב לצורך העניין כמועד הקובע לצורך התיישנות, שהרי לא הייתה מניעה כי ניתוח הנתונים הידועים ייעשה זמן רב קודם לכן, כפי שהעיד מר אביסרור (ע' 28 ש' 24-26 לפרוטוקול):
"ש. את הבדיקה שעשיתם מול נצרים, האם נכון שאתה כמנהל העמותה או מישהו אחר יכולתם לבצע את אותה בדיקה מול נצרים או גוף אחר גם בשנת 99'?
ת. סביר להניח כי היו עוד חברות שפעלו בתחום".

26. בין עילות התביעה מצויה גם עילה לפי פקודת הנזיקין, בגין נזקים שנגרמו לתובעות, לטענתן, כתוצאה מההתנהלות הלקויה של הבנק. לפי סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח – 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"), יום היווצרות עילה זו, לצורך תקופת התיישנות, הוא יום ארוע הנזק, ואם לא נתגלה ביום האירוע, ביום בו נתגלה הנזק.
כאמור, דעתי, כי לא ניתן לומר, כי הנזק נתגלה ביום קבלת חוות דעת המומחה, ולכן מרוץ ההתיישנות אינו מתחיל מיום קבלת ממצאי חברת נצרים בדבר הנזקים שנגרמו לתובעות, שכן, בנסיבות המקרה כל הנתונים הנדרשים היו בידיעתן המלאה או בהישג ידן של התובעות מיד עם התרחשות הנזקים הנטענים, ולכן גילויים היה אפשרי במועד אירוע הנזק או סמוך לאחריו. בהקשר זה אינני מקבל טענות התובעות כי לא יכולות היו לגלות את המעשים שבוצעו בחשבונותיהן, על אופיים הבעייתי, בלא פניה למומחה (סעיף 23 (ה) לסיכומי התובעות).

27. לאור האמור, הנני מקבל את עמדת הבנק בסוגיית ההתיישנות וקובע, כי חלה התיישנות על עילות התביעה המבוססות על אירועים שאירעו לפני יום 25.06.00, בכלל זה השקעה בתוכניות החיסכון, בפקדונות, חיובי ריבית ועמלות, והחזרת שיקים.

התניית שירות בשירות
28. האם תוכניות החיסכון והפקדונות, נפתחו תחת כפייה של הבנק ותוך התנייה של שירות בשירות?

לטענת התובעות, הבנק התנה הגדלת האשראי בחשבונותיהן, בפתיחת תוכניות חיסכון ופיקדונות, תוך ניצול חולשתן ומצבן הכלכלי; מקור הכספים שהופקדו בתוכניות, היה מחשבונותיהן, שהיו ברוב הזמן ביתרה דביטורית, או בחריגה ממסגרת האשראי, ושולמה עליהם ריבית חריגה הגבוהה בהרבה מזו שהתקבלה בתוכניות, או מכספים שהתקבלו כהלוואה מהבנק; התוכניות שימשו לחיזוק הבטחונות לאשראי הקיים, למרות שהיו לתובעות בטחונות ביתר. הבנק נהג מתוך שיקולים זרים ובמטרה להגדיל את רווחיו, שלא כדין, על חשבונן, תוך שהוא גורם להן הפסדים ונזקים.

29. הבנק הכחיש מכל וכל, כי היתה התניית שירות בשירות, ביחסיו עם התובעות. לטענתו, התובעות לא הוכיחו את טענתן ברמת פירוט והוכחה מוגברת, כנדרש; הן ציינו בלשון רפה כי גם לגבי תוכניות החיסכון היתה התניה, ואולם אין בתצהיר מטעמן או בחוות הדעת כל הפנייה ספציפית לכך; כל העדים מטעם הבנק העידו, כי לא יעצו לתובעות לפתוח פיקדונות, לא יצרו בפני
הן מצג כלשהו בדבר הכדאיות הכלכלית שלהם, ולא התנו מתן אשראי או הגדלתו בפתיחת תוכניות חיסכון או הפקדת כספים בפק"מ, וכי התוכניות כולן נפתחו משיקוליהן של התובעות ומרצונן החופשי.

30. שקלתי את טענות הצדדים ומצאתי, כי דין טענה זו של התובעות להדחות.
סעיף 2(א) סיפא לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות"). קובע, כי על תאגיד בנקאי "אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח". כלומר, מתן אשראי ללקוח, הינו נושא הנתון לשיקול דעתו של הבנק, ויש לבנק אינטרס לגיטימי לשמור לעצמו את הזכות ואת שיקול הדעת להסכים או לסרב למשיכת יתר, או להענקת אשראי מסוג אחר, כל עוד אין בהתנהגותו משום הפרת הסכמים עם הלקוח (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 684 (1983). לפיכך, אך טבעי הוא שבנק ידרוש בטוחות הולמות להגדלת מסגרת אשראי.

סעיף 7 לחוק הבנקאות קובע, כדלקמן:
"התניית שירות בשירות
(א) לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי...".

הפרת האיסור מהווה עבירה, שהבנק וכן עובדיו עלולים להיענש עליה (סעיפים 10 ו-11 לחוק הבנקאות), ואם כתוצאה מאילוצו להיכנע להתניה האסורה נגרם ללקוח נזק, קמה לו עילה לתבוע את נזקו מן הבנק (ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נו (6) 493, עמ' 525 – להלן: "פרשת ציביאק").

קיומה של התנייה אסורה על פי סעיף 7 לחוק הבנקאות, מבוסס על שני רכיבים: ראשית, כי הבנק התנה מתן שירות כלשהו בקניית שירות אחר; ושנית, היעדר קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי. מרכיב הכרחי לקיומה של התניה אסורה הוא הקורלציה, המתאם, בין השירות המבוקש על ידי הלקוח לבין השירות הנדרש על-ידי הבנק "...חייבת להתקיים קורלאציה, מתאם, יחס הדדי, בין שני השירותים. ללא יחס כזה אין התניית שירות בשירות. לכן, אין מקום למחלוקת בדבר הצורך בקיום יחס זה, משום שבלעדיו אין תחולה להוראות סעיף 7(א) לחוק..." (ראה פרשת בוני התיכון, עמ' 586 – 585).

31. יש אפוא לבחון את האינטרס של הבנק בהתניית השירות. שעה שהלקוח יכול להעמיד ערבויות או בטוחות טובות ומספקות מנכסיו האחרים והבנק דורש בכל זאת לפתוח תכנית חיסכון כתנאי להגדלת המסגרת, עלולה דרישתו להתפרש כהתניית שירות בשירות. שכן
" במצב זה לא האינטרס להבטיח את החוב הוא השולט בכיפה, אלא רצונו של הבנק להגדיל את רווחיו" (ראה פרשת ציביאק בעמ' 510). ואולם, התניית שירות שהלקוח מעוניין בקבלתו, בקניית שירות אחר שהבנק מעוניין למוכרו, עשויה להיות מוצדקת אם בין השירות המבוקש ולבין התנאי מתקיים קשר עסקי סביר (שם).

הקורלציה המתחייבת הינה קורלציה במובן המהותי, כלומר, קיומו של קשר סיבתי בין פתיחת תכנית החיסכון או קבלת שירות אחר שהבנק מציע, לבין השירות המבוקש מלכתחילה על-ידי הלקוח. מבחינה ראייתית, קורלציה כזו יכול שתוכח על ידי עדות ישירה של הלקוח על התנייה כאמור, וכן על-ידי נסיבות חיצוניות, כגון סמיכות במועדים שבהם ניתנו שני השירותים, או, במקרה בו מדובר על פתיחת תכניות חסכון כתנאי להגדלת מסגרת אשראי, הוכחת זהות או קרבה גדולה בין הסכומים שהופקדו בתכניות לבין גובהה של מסגרת האשראי, שאושרה בעקבות זאת.

כבר נפסק, כי אין צורך להראות כפיה במובנו של סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לעניין התניית שירות בשירות, אלא, די בכך שהלקוח יראה כי נוצרה אווירה של לחץ סמוי שהופעל עליו, בעקבותיו נאלץ לפתוח את תכניות החסכון לשם קבלת אשראי מהבנק (ראה פרשת בוני התיכון בעמ' 586 – 585).

32. עניין נוסף, אשר הפסיקה נוטה לייחס לו חשיבות, לצורך הכרעה בשאלת קיומה של התניית שירות בשירות הוא העדרו של צידוק כלכלי. לפתיחת תוכניות החסכון במועד ובתנאים שנפתחו. אלא, כאשר ישנו חוסר בביטחונות מספקים, דרישתו של בנק לפתיחת תכנית חיסכון כתנאי להעמדת אשראי, עשויה לקיים את הקשר העסקי הסביר בין מתן שני השירותים, המבחין בין התניה אסורה למותרת (ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני, פ"ד נד(2), 145 , עמ' 158-159).

33. על הטוען, כי היתה בפעולות הבנק כלפיו התניה של שירות בשירות, הנטל להוכיח טענתו זו,
וכמו בכל עניין אחר, רשאי בית המשפט להתרשם ממכלול הראיות שבפני
ו - הראיות הישירות והראיות הנסיבתיות, כדי להסיק ממצא עובדתי. מותר לו גם להביא בגדר התרשמותו את יחסי התלות הקיימים בין הבנק לבין הלקוח הנזקק לשירותי הבנק. יחסים אלה הינם בבחינת נתון המשמש כנקודת מוצא לאיסור שקבע המחוקק להתניית שירות בשירות. נתון זה מצוי ברקע הפירוש שנותן בית המשפט לנסיבות הקונקרטיות שהוכחו בפני
ו, אך אינו תחליף לראיות הישירות והנסיבתיות.

34. מהראיות שהובאו לפני, לא ניתן להסיק כי התובעות אכן הוכיחו קיום מתאם כאמור. הבנק מפנה, ובצדק, לפרשת איטר בה דובר רבות על הזהירות המיוחדת שבה יש לנהוג בבוא בית המשפט להכריע בתביעת לקוח נגד בנק, בעילה של התניית שירות בשירות. השופטת פרוקצ'יה עמדה על חובה זו בדבריה הבאים (עמ' 734-735 לפס"ד):
..."קביעת ממצאי העובדה לעניין קיום התניית שירות פסולה עשויה להיות מושפעת מכך כי מדובר בקביעת ממצאים שנלוות להם תוצאות בתחום האזרחי והפלילי כאחד. הדבר מחייב בחינה באזמל ניתוח ראייתי חד בשים לב לתוצאות הנובעות מקביעת קיומה של התנייה פסולה, השקולות להפרת החוק ... הוכחת תנייה פסולה ואי סבירותה מוטלים לעולם על הטוען זאת, ועליו להוכיח התניית שירות בשירות על ידי התאגיד הבנקאי, העדר קשר עיסקי סביר בין השירות המבוקש לקיום התנאי, וקיומו של נזק בעטייה של ההתנייה ..."

35. אומר, מצאתי כי עדותם של עובדי הבנק אמינה, ואילו התובעות לא עמדו בנטל הנדרש מהן להוכיח את טענתן.
בחינת הראיות שלפני מלמדת, כי הבנק הקצה בחשבונותיהן של התובעות, מעת לעת, מסגרות אשראי, בשיעורים שהוסכמו עם התובעות ובהתאם לבקשות להקצאת אשראי שנחתמו על ידן, מבלי שבכל פעם נפתחו תוכנית חסכון או פקדון, וכי למרות שנפתחו בחשבונותיהן של התובעות פקדונות רבים, לאורך התקופה הנבדקת (נספח 1 ונספח 2 לחוות דעת המומחה), לא הוגדלה מסגרת האשראי בחשבונותיהן לאחר פתיחת כל פקדון או תוכנית חיסכון.

המומחה בדק את חשבון התובעת 1 וחשבון התובעת 2 ואולם לא בדק מה מקור הכספים שהופקדו בתכניות החיסכון ובפקדונות.

עת נשאל המומחה, אם הוא יכול להצביע על קורלציה בין אשראי ספציפי לבין פיקדון ספציפי, השיב בעדותו (ע' 12 ש' 21-24 לפרוטוקול), כי "...גם אם לא היתה הגדלה של מסגרות האשראי או מתן של הלוואה בדיוק באותו היום. די בכך שנוצרה אווירה והלקוח מעיד על כך, ויעיד על כך, שאמר שאילולא יופקדו הפקדונות ויחודשו האשראי הזה יסגר, יוקטן או יצומצם, נאלץ הלקוח לבצע את מה שעשה."

36. מר אביסרור, בעדותו, לא הצליח להוכיח גירסתו, כי אכן הבנק התנה שירות בשירות. כך,למשל, אמר בעדותו בחקירה הנגדית (עמ' 25 ש' 20-25, לפרוטוקול):
"ש. ...האם אתה יכול להראות לי מועד שבאותו יום שבו נפתח פקדון גם גדלה מסגרת האשראי?
ת. אני בטח שלא זוכר אם יש יום כזה, אבל אין לי ספק שזה במשך הזמן, או לפני או אחרי זה גדל.
ש. אני שואל לגבי יום. יש לך יום כזה להראות לנו?
ת. כרגע אני לא יכול. אולי עורך הדין שלי יכול. רואים שהמסגרת עולה והפקדונות עולים. "

אולם ב"כ התובעות לא הפנה בסיכומיו לדוגמאות המראות על קורלציה כזו בהסתמך על דפי החשבון.

ובעמ' 26 ש' 10-18, לפרוטוקול:
"ש. וכשפיקדון מגיע לסופו, האם אתה משכת את הכסף לצרכים אישיים או שהיית נוהג להשקיע את זה כפקדון נוסף?
ת. נתבקשתי להשקיע את זה כפקדון נוסף.
ש. ואם אני אומר לך שחלק גדול מהפיקדונות העמותה משכה אותם כפי שעולה מדפי החשבון לתשלומים או לשימושים כאלה ואחרים, מה תגיד על כך?
ת. בהחלט יכול להיות וזה מחזק את ההשערה הזו שכל העניין של הפקדונות, שהייתי צריך את הכסף הזה, בהחלט יכול להיות. זה לא שהיה לי לוקסוס לשים את הפקדונות בחסכון.
ש. האם נכון שהיו פקדונות שאתם הפקדתם אליהם תשלומים מידי חודש בחודשו?
ת. בוודאי, זה היה התנאי של הבנק, הפקדה חודשית. מעין הוראת קבע."

37. מר דהאן, פקיד הבנק שטיפל בחשבונות התובעות, השיב בעדותו (עמ' 33 ש' 24-29 לפרוטוקול), בהתייחס לטענה כי מר אביסרור נדרש על ידו או על ידי מר הסר לרכוש תוכניות חסכון או להפקיד כספים בפק"מ:
"ש. אם היה מצב, שבו, לטענתו של ברוך, הוא נדרש לפתוח איזשהי תכנית חסכון או להפקיד כספים בפק"מ זה היה בא ממך או ממר הסר?
ת. לא ממני ולא ממר הסר. לא ידוע לי על דבר כזה. הוא תמיד היה יושב איתי. הוא היה מבקש להפקיד. היחסים היו כל כך טובים שמעולם לא הייתי צריך לבקש ממנו לעשות תכניות חסכון או פקדונות. הוא ישב איתי לא פעם ולא פעמיים בסניף. היה מבקר כמעט אחת ליום, אחת ליומיים."

ובהתייחס להגדלת מסגרות האשראי בסמיכות לפתיחת תוכניות חסכון, העיד (ע' 36 ש' 15 לפרוטוקול):
"ש. אם אני אומר לך שלפחות יש לי מעל 10 דוגמאות שאציגן שכל פעם שיש הגדלה של מסגרת אשראי יש תכנית חסכון שנפתחת בהפרשים של מספר ימים או עד חודש ימים, ואתה אומר שאין שום קשר?
ת. אין שום קשר, כי זו תכנית שנפתחת מחדש, עפ"י הוראת קבע, זו תכנית שהיא רצה, לא כל פעם שהוא בא ופותח תכנית חדשה.
ש. אבל תכנית שמסתיימת ומיד לאחר מכן נפתחת מחדש, או תכנית מקבילה, ברור שמישהו צריך לעשות פעולה כדי לפתוח. זה לא רץ בעצמו.
ת. אם אני זוכר, הפק"מים היו ל-36 חודש וכשיהיה מצטבר סכום, היה סוגר אותו או לוקח חלק. אני לא יכול לזכור בגלל תקופה ארוכה."

38. מר הסר, ששימש כמנהל מחלקת העסקים בבנק, השיב בעדותו (עמ' 42 ש' 19-24; עמ' 43 ש' 3-9, 12-16 לפרוטוקול), לגבי ההיגיון בחיוב התובעות בפתיחת תוכניות, כאשר הריבית שקיבלו נמוכה מזו ששילמו עבור מסגרות האשראי:
"ש. הפנתי אותך לחוות דעת המומחה, ובהנחה שהם נכונים....אני מפנה לסעיף 4.3 בעמ' 5 לחוות הדעת, 31.12.2000, סך כל האובליגו עמד על סך של 400,000 ₪, קצת יותר, וסכ"ה הבטחונות כולל הפקדות 769,000 ₪, ואני רואה את הנתונים בכל שנה, וסך כל הבטחונות יותר מהאובליגו, ואני שואל מה ההגיון, ללקוח לפחות, להיות תחת מסגרת אשראי מסויימת שבה הוא משלם ריביות גבוהות יותר ממה שהוא מקבל מאשר הבטחונות שלו?
ת. זה רק מחזק את הטענה שלי שאם יש עודף בטחונות, אני לא צריך לכפות על הלקוחות לעשות הוראת קבע או להפקיד בפקדון כספים נוספים, אם יש מספיק בטחונות.
ש. האם חשבת כאדם שרוצה לעבוד עם העמותות האלה לבוא ולייעץ לו בתקופות מסויימות שבהם הבטחונות עלו על סך האובליגו, 'אולי כדאי שתשחרר כספים לטובת החובות שלך שהמאזן יהיה טוב יותר לגביך?'
ת. ההחלטה לפעול בנושא הזה היא בסמכות בעל החשבון, ומן הסתם גם אם היו שיחות כאלה, ההחלטה הסופית תלויה בבעל החשבון.
....
ש. מהיכולת שלך שהתרשמת את מר ברוך אביסרור לגבי ההבנה שלו, וכתבת בתצהיר שבא התייעץ, מה היתה ההתרשמות שלך לגבי ההבנה שלו בנושא החשבונאי?
ת. ההתרשמות שלי שברוך כן מבין בכספים, הוא ניהל את המישור הפיננסי של העמותות בצורה ראויה ולא ראיתי בו שום צורך להתערב בשיקולים שלו."

39. התובעות לא הוכיחו, בדרגת ההוכחה הנדרשת, את קיומו של קשר סיבתי בין פתיחת תכניות החיסכון והפקדונות, לבין הגדלת מסגרת האשראי של חשבונותיהן, ואין בעדותו של מר אביסרור די כדי להוכיח טענה זו.

תוכנית החסכון הראשונה שנטען כנגדה, נפתחה בשנת 1997, ולאחריה נפתחו נוספות לאורך השנים. הכיצד בחלוף שנים רבות בהם מוענק אשראי וניתנות הלוואות, רק אז מתחילה ההתנהלות הנפסדת של הכפייה? בנוסף, אין כל קורלציה בין מועד פתיחתן של תוכניות החיסכון לבין העמדת אשראים ו/או הלוואות ואין קורלציה בין סכומי תוכניות החיסכון, שלעתים המדובר בסכומים הנמוכים פי כמה מהגדלת מסגרות האשראי והענקת ההלוואות. כך, משום התנודתיות הרבה בה התנהל החשבון, באופן טיפוסי לחשבון עסקי חי ופעיל.

חלקים ניכרים של תוכניות החיסכון הן תוכניות המשך של תוכניות חיסכון קודמות, באופן המצביע על כך שמדובר בהתנהלות רצונית ומפוכחת של בעלות תוכניות החיסכון.

כן לא הוכח, כי מקור הכספים לפתיחת תוכניות החיסכון והפיקדונות, היה אשראי שהבנק נתן לתובעות.
התובעות הפקידו כספים בעיקר בפקדונות מסוג פק"מ בתשלומי אשראי עד פי 20 או עד פי 30, אשר מקנים למשקיעים זכות לקבלת הלוואות במחיר מוזל ואשר מיטיבים עם הלקוח (נספחים י"ז1 וי"ז2 לנ/3). המימון היה בתשלומים חודשיים נוחים ביותר באופן שפסיקת בית המשפט היא, בנסיבות דומות, כי אין בכך משום כפייה כל עיקר (ראה "פרשת איטר").

40. מבחינת הראיות שלפניי המסקנה היא, כי גרסתן של התובעות חסרה בסיס ראייתי, אשר יצביע בצורה ברורה, על סמיכות במועדים שבהם ניתנו שני השירותים, או הוכחת זהות או קרבה גדולה בין הסכומים שהופקדו בתכניות לבין גובהה של מסגרת האשראי שאושרה בעקבות זאת.

התובעות אף לא הרימו את הנטל המוטל עליהן להוכיח כי תכניות החסכון והפקדונות נפתחו ביוזמת הבנק, או כי הבנק יעץ להן לפתוח אותן. אני דוחה, על כן, גם את טענת התובעות כי הבנק התרשל. עוד יודגש, כי כאמור לעיל, טענת התובעות כי הבטחונות אותם העמידו לבנק, היו בשיעור המייתר הפקדת כספים בפקדונות, לא הוכחה אף היא.

41. סיכומו של דבר, התובעות לא הצליחו להוכיח קיום של מתאם (קורלציה) ברור בין השירות שהתבקש על ידן, הגדלת האשראי, לבין השירות שנדרש על ידי הבנק, פתיחת תוכניות חסכון או השקעה בפקדונות, וללא יחס כזה אין התניית שירות בשירות ואין תחולה להוראת סעיף 7(א) לחוק (ראה "פרשת בוני התיכון").
לא הוכח מתאם בין מספר תוכניות החיסכון והפיקדונות שנפתחו בבנק להעמדת האשראי ובין אופי התוכניות (תשלומים לעומת הפקדה חד פעמית) למתן האשראי, באשר קשה להלום כי הפקדות בתשלומים חודשיים עתידיים, מהווים בטוחה לאשראי שכבר ניתן; בין מועדי מתן האשראי או הגדלתו, או קבלת הלוואה, לבין מועדי פתיחת התוכניות או העברת תוכניות קיימות לתוכניות המשך, ובין סכומי תוכניות החיסכון והפיקדונות, בהשוואה לאשראי.
42. בהיעדר מתאם בין תוכניות החסכון לבין האשראי, נראה כי העילה של התניית שירות בשירות, נולדה במקרה שלפנינו, כ"חכמה בדיעבד", לאור התוצאה של חוסר כדאיות כלכלית, כעולה מחוות דעת המומחה, כפי שתיאר בעדותו אביסרור, לפיה "בשנת 2007 הגיעה אלינו חברת נצרים שהיא למעשה התחילה את כל הבדיקה והחישובים, הציעה לנו לבדוק את החשבונות, אני אישית פעלתי מולם ושיכנעו אותי שאני לא בנקאי ושצריך לבדוק את החשבונות כיוון שאנו לא בנקאים ויש הרבה טעויות ויש הנחת יסוד שהבנקים אף פעם לא טועים ואין מה לבדוק וממלא לא אצליח לשחות בים" (ע' 18 ש' 13-16).
לאור מסקנה זו, דין התביעה בעילה של התניית שירות בשירות, להידחות.

ריבית חריגה ותוספת סיכון
43. האם חוייבו חשבונותיהן של התובעות, בריבית חריגה, בעמלות, ובתוספת סיכון בניגוד להסכמים עליהם חתמו עם הבנק ושלא בהתאם לשווי הבטוחות שהעמידו?

לטענת התובעות, הבנק נהג לחייב אותן בשיעורי ריבית גבוהים וחריגים, בעמלות וכן גבה תוספת סיכון עבור האובליגו, תוך חריגה מההסכמים עליהם חתמו; יזם מימון בשיעורי ריבית גבוהים, שלא בהתאם לאופי פעילותן, וכתוצאה, נגרמו להן נזקים עצומים.
התובעות טענו, כי לו היה הבנק מציג בפני
הן את משמעות גובהה האמיתי של הריבית
המשתלמת בחשבונותיהן, היו פונות לכל בנק אחר על מנת לקחת מימון שונה. התובעות תמכו טענותיהן בחוות דעת המומחה.

הבנק טען, כי חשבונות התובעות חוייבו בריביות בהתאם לשיעורים הנהוגים בבנק וכמוסכם בין הצדדים; אין ממש בטענה, שהועלתה ונזנחה, כי תוספת הסיכון הינה ריבית הסכמית, או בדבר הסכמה לגבי שיעורי ריבית מופחתים, ואף אין בנמצא מסמך המעיד על כך. התובעות קיבלו, באופן שוטף, הודעות המפרטות את שיעורי הריבית השונים בהם מחוייבים חשבונותיהן ומר אביסרור נהג לבקר בבנק, תכופות, על מנת להתעדכן לגבי מצב החשבונות. לאור האמור, התובעות היו מודעות לשיעורי הריבית ולחיובי הריבית, לרבות לרכיב "תוספת הסיכון" שנקבעו בחשבונותיהן, ויש בעובדה כי המשיכו לנהל את חשבונותיהן בבנק במשך שנים רבות, בידיעת כל הנתונים, ללא שהעלו טענה כל שהיא עד להגשת התביעה, כדי ללמד על חולשת טענותיהן ומופרכותן.

44. שקלתי טיעוני הצדדים ונראה כי דין טענה זו להדחות.
בבקשה לפתיחת חשבון ותנאי אשראי כלליים (נספח א' ונספח ב' לנ/3), עליהן חתמו התובעות, בסעיף 2 בפרק ג' - תנאים מיוחדים שיחולו על ניהול חשבון חוזר דביטורי, נקבע:
"א. הסכומים שהלקוחות יהיו חייבים בחשבון, בתוך מסגרת האשראי, ישאו ריבית בשיעור המרבי שיהיה נהוג בבנק מפעם לפעם בחשבונות במטבע ישראלי ושהבנק יודיעו ללקוחותיו מעת לעת, או ריבית בשיעור שיקבע במסמך שנערך או יערך בין הלקוחות לבין הבנק.
ב. אותם סכומים מיתרת החשבון, אשר מסיבה כלשהי, יעלו על מסגרת האשראי, וכן כל הסכומים שהלקוחות יהיו חייבים בחשבון, במקרה בו לא קיימת ללקוח מסגרת אשראי כלשהי בחשבון, ישאו ריבית חריגה בשיעור שיהיה נהוג בבנק מפעם לפעם בחשבונות במטבע ישראלי לגבי סכומים שלא שולמו לבנק במועדם או שעור ריבית אחר, כפי שצוין בבקשה להקצאת מסגרת אשראי לגבי חריגות ממסגרת האשראי...".

45. לאחר שמיעת העדויות ועיון בראיות מצאתי, כי התובעות לא שכנעו ולא הוכיחו, במידת ההוכחה הנדרשת, כי אכן סוכם בינן לבין הבנק על שיעור ריבית אחר מזה אשר נגבה מהן בפועל, בין ריבית חריגה ובין ריבית בגין תוספת סיכון, וכד'.

למקרא חוות הדעת ומחקירת המומחה עולה, כי המומחה כלל לא שוחח עם מר אביסרור עובר להגשת התביעה וכי חוות הדעת מבוססת, רובה ככולה, על תיאוריות, ותרגילים חשבונאיים הנעדרים עיגון בתשתית ההסכמית שבין הצדדים ובעובדות מושא התיק דנן, תוך המצאת כללי משחק חדשים וחד צדדיים, בדיעבד, שמבקשות התובעות מבית המשפט לאמץ ולהחיל רטרואקטיבית על מי שאינו צד להסכמה זו.

המומחה העיד בחקירתו (ע' 6 ש' 27-29 לפרוטוקול), כי לא הוא ערך את החישובים נשוא חוות הדעת אלא חברת נצרים, ש"שימשה בעצם כקבלן עבורי. הנתונים נבדקו על פי כללי הביקורת של לשכת רואי החשבון בישראל על מנת לוודא שהם משקפים בצורה נאותה את הנחות היסוד שהוכתבו על ידי ואת דפי החשבון והתנועות שהיו בפועל", וכי למרות שבהודעות על הקצאת אשראי מצוין גובה המסגרת ושיעור הריבית, המומחה יצר ב"חשבון המשוחזר" מסגרת אשראי, שסבור כי היא המתאימה (ע' 7 ש' 14-20; 23-28 לפרוטוקול):
"ש. ...למרות שהלקוחות חתמו על תנאי ניהול ריביות מסויימים, תסכים איתי שחישובים שלך מתבססים שלא על הריביות אשר היו בפועל בחשבון, דהיינו לא על הריביות להם הסכימו הלקוחות.
ת. מסכים.
ש. בחישובים שערכת לא לקחת בחשבון את מסגרות האשראי שסוכמו בין הלקוח לבין הבנק, נכון?
ת. נכון.
...
ש. זאת אומרת, החישובים שלך למעשה מתבססים על מסגרות אשראי ועל ריביות שאתה יצרת ולא על סמך הסכמות בין הלקוח לבין הבנק, ואני מזכיר שמדובר הסכמות בכתב, נכון?
ת. נכון באופן חלקי, המושג 'אתה יצרת' הוא לא נכון כי המסגרות והתנאים בחוות דעתי משקפים מצב שאמנם לא היה, אבל הוא זה שהיה צריך להיות בהתאם לנסיבות, אילו החשבון היה מתנהל כשורה."

46. המומחה העיד (ע' 9 ש' 5-7 לפרוטוקול; ע' 10 ש'), כי לא הסתמך בחוות הדעת על תנאי ניהול החשבונות, אלא בחר "להתאים את הנסיבות לתנאי ניהול חשבון אופטימלי ותקין".

בהתייחס לטענת התובעות, כי הבנק חרג מההסכמים עימן, לגבי החיוב בריבית, העיד המומחה (ע' 11 ש' 2-4 לפרוטוקול):
"ש. אין טענה שהבנק היה צריך לפי המסמכים לחייב את החשבון בריביות וחייב אחרת?
ת. נכון. שיעור הריבית שעליה חתום הלקוח היא זו שחוייבה בחשבון, לא שם הבעיה, לא זו הטענה. הטענה היא על השיעור עצמו וגם על ההתניה של שירות בשירות." (ההדגשות שלי, ס.י.)

המומחה בונה, למעשה, בחישוביו ריבית חדשה שאין לה כל בסיס הסכמי, להיפך, היא מנוגדת להסכמה הברורה על עמלת הקצאת אשראי, על ריבית בתוך המסגרת ועל הריבית החריגה שחורגת מהמסגרת המאושרת. כך גם, הוא מזכה בחשבונו המשוחזר ריביות על יתרת זכות, שעה שעל פי ההסכם עם הבנק לא מגיע כל זיכוי על זכות.

הנה אם כן, לא הוכחה חריגה מההסכמים שנחתמו בין התובעות לבנק, בכל הקשור לשיעורי הריבית ואופן חישובה.
התובעות גם לא הוכיחו טענתן, כי הבנק הטעה אותן לחשוב כי תנאי חשבונותיהן
טובים מאלו שהיו בפועל. גם טענה זו נטענה בעלמא וללא כל ביסוס.

47. אני מקבל גם את טענת הבנק, כי הבטחונות אינם המשתנה היחיד שיש בו להשפיע על גובה הריבית בה מחויב החשבון, ומאחר וישנם מיגוון שיקולים בעניין זה, אין לקשור בין שווי הביטחונות בלבד לגובה הריבית (ע' 35 ש' 5-6; ע' 40 ש' 25-28 לפרוטוקול).

לא הוכח כי שיעור הריבית בה חויבו חשבונותיהן של התובעות לא תאם את השיקולים הרלוונטיים ששוקל הבנק (ת.א. (ת"א) 46426/03 המיק בע"מ נ' בנק אגוד לישראל בע"מ (לא פורסם) (15.5.07)), ולא הופרכה או עורערה טענת הבנק, כי שיקוליו בקביעת גובה הריבית בגין תוספת הסיכון בהן חויב החשבון העסקי היו ענייניים ולגופם.

48. ועוד, התובעות לא טענו, כי לא קיבלו, באופן שוטף, את דפי החשבונות שנשלחו אליהן ובהם צויינו שיעורי הריבית בהם מחוייבים חשבונותיהן. מר אביסרור אישר בעדותו, כי דפי החשבון ויתר מסמכי הבנק הגיעו אליו וכי הוא בדק אותם (ע' 17 ש' 23-25 לפרוטוקול), וכן העבירם למנהל החשבונות ורואה החשבון "אני לא הייתי מגדיר שהייתי מעיין בזה כי דפים בנקאיים והם קשים להבנה, אבל בוודאי שהייתי רואה, מה שהטריד אותי תמיד זה יותר היתרות, מתי זה בחובה וכו'" (ע' 17 ש' 27-28; ע' 18 ש' 1-3 לפרוטוקול). כן העיד, כי הוא מודע להבדלים בין סוגי הריביות (ע' 25 ש' 4-7 לפרוטוקול), וכי חתם על בקשות להקצאת אשראי, המפרטות את שיעורי הריבית בחשבונות, אלא שלא טרח לעיין בהן (ע' 21 ש' 26-28 לפרוטוקול).
הלכה היא, כי אדם החותם על מסמך, חזקה שקרא אותו ומביע הסכמה לתניות החוזה (ע"א 325/88 יוסף כהן טוויל נ' בית מנוחה, פ"ד מד(1) 341). בנוסף, אמר מר אביסרור בעדותו, כי אין לו כל טענה כנגד חתימות התובעות על מסמכי הבנק וכי כאשר חתם בשם התובעות על מסמכי הבנק, ידע שהמסמך מחייב אותו (ע' 19 ש' 4-9 לפרוטוקול).
מר אביסרור אף ויתר בעדותו על טענת חיוב הריביות ביתר ותוספת הסיכון.
העובדה שבמשך כל השנים, בהן התנהלו חשבונותיהן בבנק, לא פנו התובעות לבנק ולו פעם אחת, בעניין הריביות, בפרט כשהיו מלוות במנהל חשבונות ורואה חשבון, יש בה כדי לתמוך בטענת הבנק שלא היתה כל חריגה מההסכמים עם התובעות, ולא נגבו בפועל ריביות בשיעור אחר מזה שעליו הוסכם (ראו בעניין זה: ת.א. (חי') 324/99 בנק לאומי לשראל בע"מ נ' פאר שיווק מוצרי בשר בע"מ (לא פורסם) (1.8.07) .

49. גרסתן של התובעות, בעניין ריביות היתר נגועה בכשל לוגי, לכל אורך הדרך. אם אכן
הבנק הפר עימן סיכום חוזי מפורש, מצפה הייתי, כי הדברים יבואו לידי ביטוי ראייתי מפורט, ובוודאי מתועד. בנוהג שבעולם, כך הוברר לי, נוהג הבנק לחייב את לקוחותיו, דווקא בשיעורים המירביים, הן של ריבית חריגה, והן של תוספת סיכון. הדבר, איפוא, לא רק עולה למקרא מסמכי פתיחת החשבונות עליהן חתמו התובעות, הוא אף פועל יוצא של התנהלות עסקית סבירה של בנק. משמע, על מנת להצביע על כך שבגין לקוח פלוני, יצא הבנק מגדרו ושינה מדרכו, שומה ליתן תשתית עובדתית מפורטת, אף מתועדת (ת.א. (חיפה) 11074/02 דרעי יצחק מוצרי חשמל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, (פורסם בנבו)).

50. התובעות טוענות, במכלול גרסתן, כי היו זכאיות להטבות אם באשר לריביות, אם באשר לחיוב בתוספת סיכון, משום מצבת הבטחונות שהועמדה על ידן. הטיעון האמור נשמע דחוק ביותר. מצבת הבטחונות של התובעות כללה ערבויות אישיות, שעבוד פק"מים (וכזכור אף בעניין זה טוענות התובעות טענות, שככל שהיו מתקבלות היו גורעות ממצבת הבטחונות) ושיעבוד כלי רכב. ואולם זה מצב הדברים הרגיל והשגרתי, ממילא, באשר לכל לקוח עסקי.

לנוכח כל אלו נשמעת סבירה והגיונית, אף מוכחת בדפי אובליגו, טענתו של הבנק אודות כך שלתקופות ארוכות ביותר היה פער בבטחונות. בנוסף, הבנק צירף בקשות להקצאות אשראי של התובעות. בקשות אלה, ללא יוצא מהכלל, מציינות במפורש את שיעור הריבית ותוספת הסיכון. בעדותו, העיד מר דהאן (ע' 33 ש' 17 לפרוטוקול):
"ש. אם אציג לך את דפי החשבון שמר הסר צירף, האם תוכל ללמוד מתוכם מה היתה מסגרת האשראי, גובה הריביות שהלקוח היה משלם או זה עניין למומחיות של הסר?
ת. לגבי מסגרת אשראי, כל פעם שעשינו מסגרת, החתמנו על טופסי מסגרת אשראי, שכמובן באותו טופס מסגרות אשראי היו מפורטות הריביות שגם הלקוח קיבל את ההעתק ממסגרת האשראי הזו לא פעם ולא פעמיים.
ש. מי היה בעצם איש הקשר בין העמותות לבין הבנק?
ת. ברוך. עד שהוא נכנס, 99' אם אני זוכר, לפניו היו שלושה רבנים שניהלו את החשבון."

אם מר אביסרור חתם על הבקשות מבלי לקרוא אותם או להבין על מה הוא חותם אין התובעות יכולות להלין היום אלא על עצמן, שכן היה עליו לנהוג באחריות ולפחות לקרוא את המסמך עליו הוא חתם. בנוסף, יש לזכור כי הבנק שלח דפי חשבון והודעות רבעוניות המפרטות את שיעורי הריבית בחשבון והמודיעות על השינויים בריבית לתובעות, ופירסם בעיתונות ובין כותלי הסניף את שיעורי הריבית ותוספת הסיכון, ומר אביסרור אף נהג להגיע לבנק לעיתים קרובות לסדר את ענייניו (ע' 33 ש' 28-29 לפרוטוקול).

51. לאור האמור, המסקנה היא, כי התובעות היו מודעות או היה עליהן לדעת, כמי שנזקקות לשירותים בנקאיים לצורך פעילותן, וכמי שניהלו, בנוסף, חשבון בבנק אחר, מהם אחוזי הריבית ותוספת הסיכון שחויבו בהם חשבונותיהן ולהשיג במועד הקבוע, בתנאי פתיחת החשבונות (תוך 60 ימים) באם אינן מסכימות לחיובים.

בסיכום, טענותיהן של התובעות, כי חויבו בריבית חריגה ובתוספת סיכון בניגוד להסכמה אליה הגיעו עם נציגי הבנק, נדחות אף הן.
52. הנה כי כן, תביעתן של התובעות נדחית מכל וכל, וממילא אין להידרש לטענה אודות הפסדי רווח שנגרמו לתובעות בשל כך שלא שילמו לספקים במזומן, הגם שלא הוצגה לפניי ולו קצה ראיה לביסוס הטענה, כך גם לעניין לשון הרע והפגיעה בשמן הטוב של התובעות.

התובעות ישלמו לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
5129371
546 78313המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ה בתשרי תשע"ג, 11 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.

1









א בית משפט שלום 4301/07 עמותת צעירי חב"ד מגדל העמק, עמותת ישיבת תומכי תמימים חב"ד מגדל העמק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף מגדל העמק (פורסם ב-ֽ 11/10/2012)











תיקים נוספים על עמותת צעירי חב"ד מגדל העמק
תיקים נוספים על עמותת ישיבת תומכי תמימים חב"ד מגדל העמק
תיקים נוספים על בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף מגדל העמק




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט