איתן צור , יונה צור - ברכה לוקוב
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
איתן צור יונה צור ברכה לוקוב

מידע על איתן צור    מידע על יונה צור   



איתן צור , יונה צור - ברכה לוקוב

תיק אזרחי 1726/96     08/02/2000 (א)



תיקים נוספים על איתן צור
תיקים נוספים על יונה צור
תיקים נוספים על ברכה לוקוב




א 1726/96 איתן צור , יונה צור נ' ברכה לוקוב





1. איתן צור

2. יונה צור

בעניין:
התובעים
א' תוסיה-כהן

ע"י ב"כ עוה"ד
- נ ג ד -
ברכה לוקוב


הנתבעת
יצחקניא
ואח'
ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין
רקע עובדתי
1. התובעים, בני זוג נשואים זה לזו, המתגוררים בשכונת עין כרם בירושלים. איתן צור
(להלן - התובע), כטענתו, הוא יזם ובעל ניסיון בהתדיינות בענייני מקרקעין מול רשויות מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) ורשויות שונות, ומיומן בפתרון בעיות הקשורות במשתכנים בנכסי מקרקעין של מינהל מקרקעי ישראל.

הנתבעת, תושבת שכונת עין כרם המתגוררת בבית הנמצא במגרש הידוע כמספר 5 באזור 71א בעין כרם, בשכנות לבית התובעים.

הנתבעת ואחותה, ציפורה לוקוב ז"ל, החזיקו בבית ובחלקת האדמה סביבו, בשטח של 2,500 מ"ר, החל בשנת 1960, כשוכרים, ולאחר מכן כדיירים מוגנים. מאז פטירתה של ציפורה ז"ל, בשנת 1988, התגוררה הנתבעת, לבדה, בבית, ומשנת 1990 מתגוררת הנתבעת בבית עם בת מאומצת, שעודנה קטינה.

2. ביום 13/7/82, בעקבות הקמת ועדת עין כרם המשותפת למינהל ולועד השכונה, שתפקידה היה להסדיר את זכויותיהם של תושבי השכונה במקרקעי המינהל, פנה המינהל לאחותה של הנתבעת, ציפורה ז"ל, והעמיד בפני
ה אפשרות לפנות למינהל בבקשה לחכור את השטח שבו היא מחזיקה, שגבולותיו ייקבעו בהתאם לתכנית בנין עיר (תב"ע) שתחול גבי השטח האמור (נ32/).

ביום 28/1/87 הגישה צפורה ז"ל, בקשה לחכירת השטח (נ33/) ובטופס הבקשה צוין כי גבולות המגרש יהיו כפי שייקבעו בתב"ע.

ביום 1/9/87 שלח המינהל מכתב לצפורה ז"ל, שבו נאמר: "בהמשך לסיכום בדבר רכישת זכויות החכירה בנכס הנ"ל הרינו לפרט את הכספים שעליכם לשלם למינהל בגין העסקה", ובכתב יד הוסף, כי "שטח העסקה המוצעת 2,500 מ"ר" (נ29/).

ביום 6/9/87 הודיעה הנתבעת למינהל כי ברצונה לבצע את העסקה (נ35/).

עם זאת, סירב המינהל להחכיר לנתבעת את מלוא השטח, והנתבעת ביקשה מבית המשפט המחוזי בירושלים לחייב את המינהל להחכיר לה את החלקה בשלמותה (תא 1759/87; בפני
כבוד השופט ש' פינקלמן).

3. במסגרת הסדר פשרה, הציע בית המשפט, כי יוחכר לנתבעת שטח של דונם וחצי והיתרה תוחכר לה על פי "חוזה חקלאי", המתחדש מדי שנה בשנה. אולם, הצעת ההסדר, כאמור, לא צלחה, וביום 15/8/91 ניתן

פסק דין
הדוחה את תביעתה של הנתבעת, בנימוק שהצעת המינהל לנתבעת מהווה אך הזמנה להצעה, וכי לא נכרת חוזה בין בעלי הדין (נ23/). הנתבעת הגישה ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין האמור (ע"א 4213/91; נ24/).

4. עד כאן אין מחלוקת עובדתית בין בעלי הדין. אולם, מכאן ואילך חלוקות הדעות בין בעלי הדין בדבר השתלשלות האירועים, שבסיומם, ביום 24/6/92, הודיע המינהל לנתבעת, על הסכמתו להחכיר לה את החלקה בשלמותה, בהתאם לתב"ע שחלה עליה, בשטח של 2,290 מ"ר. ביום 5/10/92 נחתם חוזה לחכירת השטח האמור - בין המינהל לבין הנתבעת.

5. ביום 25/12/95 עתרו התובעים לסעד הצהרתי ולמתן צו מניעה זמני שימנע מן הנתבעת להפריע להם "מהחזיק בחלק המזרחי של הנכס", ובאותו יום ניתן צו כאמור (המ' 898/95; השופט י' ענבר).

בהחלטה מיום 17/11/96 (המ' 7487/96) קבעה השופטת י' צור, על בסיס הסכמה בין בעלי הדין, כי "עד למתן הכרעה בתיק העיקרי יישאר המצב בעינו וימנע מהמשיבה (הנתבעת - ע"ק) מלהעביר את הזכויות בחלק המזרחי של המגרש".
טענות התובעים
6. לטענת התובעים, במהלך חודש אוגוסט בשנת 1991 פנתה הנתבעת לתובע בהצעה לטפל בענייניה במינהל, בניסיון לגרום לכך שהמינהל יחכיר לה את החלקה כולה - בשטח של 2,290 מ"ר, על-פי הזכויות המוקנות לדיירים מוגנים באזור. בתמורה לעזרת התובע, הבטיחה הנתבעת להעביר לרשות התובע כל שטח שיוחכר לה על-ידי המינהל, מעבר ל1,500- מ"ר.

לטענת התובע, הוא השקיע זמן רב ומאמצים בקידום ענייניה של הנתבעת במינהל, ולאחר שהיה ברור לו כי מלוא השטח יוחכר לנתבעת החל במשא ומתן למכירת ביתו, ואף החל בהעברת חומרים שהיו ליד ביתו למבנה המצוי בשטחה של הנתבעת, ובכלל זה גם טיפח שתילים בשטח האמור, שסבר כי יעבור לרשותו.

בסופו של דבר, מאמציו הרבים של התובע, כך לטענתו, הביאו לשינוי החלטת המינהל, ומלוא השטח הוחכר לנתבעת. אולם, הנתבעת סירבה להעביר לרשותו שטח של 790 מ"ר הנמצא בחלק המזרחי של המגרש, כאמור בהסכם שנכרת ביניהם. לפיכך, ביקש התובע לחייב את הנתבעת למסור לרשותו את החזקה בשטח האמור.

טענות הנתבעת
7. לטענת הנתבעת, היא לא שכרה את שירותיו של התובע כדי שיסייע לה בפתרון המחלוקת שנתגלעה בינה לבין המינהל, וממילא לא התחייבה בפני
התובעים ליתן להם בתמורה לשירותי התובע - שטח של 790 מ"ר. יתרה מזאת, לטענת הנתבעת, אין זכורה לה, כלל, פגישה עם התובע במהלך חודש אוגוסט 1991 "בצומת שליד ביתו בעין כרם", והפגישה הראשונה ביניהם, שבה הציע לה התובע את עזרתו החברית, ללא כל תמורה, כדי לסייע בידיה ולשכנע את רשויות המינהל לחתום עימה על חוזה חכירה על מלוא השטח, התקיימה במהלך חודש פברואר 1992.

עוד טוענת הנתבעת, כי בסוף חודש מרס 1992, התחייבה כלפי התובעים, כי אם המינהל יחתום עימה על הסכם חכירה לגבי החלקה בשלמותה, היא תעניק לתובעים מתנה, כאות הוקרה על נכונותו של התובע לסייע לה, וכי "המתנה" היא שטח של 790 מ"ר בחלק המזרחי של החלקה, ללא זכויות בניה ובתנאי שהמינהל יתיר את פיצול החלקה לשתי חלקות, והתובע ישפץ את ביתה בתמורה למתנה האמורה.
הנתבעת מוסיפה, כי לאחר שחתמה על חוזה החכירה עם המינהל, נסוג התובע מהתחייבותו לשפץ את ביתה, ולפיכך, ביקשה מהתובע, כתנאי להסכמתה "ליתן לתובעים את השטח במתנה", כי ישלם לה סכום השווה ל- 30,000$, ובנוסף על כך, יפעלו התובעים לפיצול החלקה ולחלוקתה (פרצלציה) במירשמי המינהל (ת13/).

וגם זאת: לטענת הנתבעת, התובעים לא מילאו אחר תנאי ההסכם, בדבר תשלום סכום השווה ל- 30,000$ והפרדת החלקה במינהל, וכי התובע ניסה לשכנע אותה לוותר על תשלום הסכום האמור, בטענה כי הוא שילם כספי שוחד לאיזה גורם שהוא במינהל. ודאג להביא להחכרת שטח המקרקעין במלואו לנתבעת.

לפיכך, ונוכח טענת הנתבעת, כי התובע פעל באיומים כלפיה וכלפי בתה - ביטלה הנתבעת את הסכמתה ליתן לתובעים את החלק המזרחי של החלקה - כמתנה.

הסוגיות שבמחלוקת
8. הפלוגתאות הטעונות הכרעה הן אלה:
(א) האם נקשר בין בעלי הדין קשר משפטי שלפיו יסייעו התובעים, או מי מהם, לנתבעת להשיג ממינהל מקרקעי ישראל זכויות חכירה במקרקעין, נשוא התובענה;
(ב) האם התובעים או מי מהם סייעו, כל סיוע שהוא, לנתבעת להשיג זכויות במקרקעין כאמור;
(ג) מה היתה התמורה שהוסכמה, או הובטחה, או ניתנה, אם בכלל, כנגד סיוע להשיג זכויות חכירה על מלוא שטח החלקה, אם הסיוע אכן ניתן על ידי התובעים או מי מהם;
(ד) האם התמורה או ההבטחה, כאמור, הותנתה בקבלת אישור ממינהל מקרקעי ישראל בדבר פיצול וחלוקה של המקרקעין, שיחכיר המינהל לנתבעת - לשתי יחידות נפרדות, והאם ניתן אישור כאמור;
(ה) בהנחה כי נוצר קשר משפטי מחייב בין בעלי הדין, האם קיימו התובעים את התחייבויותיהם על פיו, ואם לאו - האם זכאים הם לאכוף את זכויותיהם;
(ו) בהנחה כי קשר משפטי שנוצר, אם נוצר, מבוסס בעיקרו על הסכמת הנתבעת להעניק לתובעים מתנה בעבור עזרתו של התובע, האם רשאית היא, בנסיבות העניין, לחזור בה מן ההסכמה;
(ז) האם הסעדים המבוקשים על ידי התובעים הם אלה אשר לטענתם התחייבה הנתבעת כלפיהם, ואם לאו - האם הם זכאים לסעדים אלה.
הקשרים בין בעלי הדין
9. התובע העיד על היכרותו עם הנתבעת כדלהלן:

"אני הכרתי את ברכה בעיקר כחברה של זוגתי יונה. אני יכול להגיד לך, כאילו שני צדדים. אני ראיתי את ברכה דרך העיניים שלי ודרך העיניים של יונה. זאת אומרת, כשיונה דיברה על ברכה אז היא דיברה עליה כחברה הכי טובה, אני יכול להגיד שאני החשבתי אותה לחברה טובה, ובעיקר כל ההתייחסות שלי נבעה מהיחס ההדוק והאמון ששרר בינה לבין אשתי. בעקרון, אני, למפגשים, ועל כך יכולה להעיד יונה, למפגשים שברכה הזמינה, בהרבה מקרים אני שלחתי את יונה וניסיתי להתחמק, היה שם משהו באווירה שאני לא תמיד, לא במישור של חלילה וחס חשדתי בה או משהו כזה, או דברים מהסוג הזה. לא, לא תמיד אהבתי לשבת שם, בין כל הסיפור הזה של אווירה מסביב" (עמוד 70 לפרוטוקול).

התובעת העידה על היכרות רבת שנים עם הנתבעת, שבמהלכה התפתחה מערכת יחסים קרובה של "חברות ושכנות מצוינת", ובמסגרת מערכת יחסים זו הזמינה הנתבעת את התובעת ואת ילדיה להתגורר עמה בביתה בעת שאלה חלו ולא היה באפשרות התובעת לשוב לביתה.

זאת ועוד; מעדותה של התובעת עולה כי הנתבעת הלוותה לה כסף, בעת מצוקה כלכלית שאליה נקלעה (עמודים 303-302, 329-325 לפרוטוקול).

הנתבעת העידה כי יחסי הידידות והשכנות הטובה לא היו חד צדדים, והתובעים פעלו, לא אחת, למענה, בדרכים שונות. כך, לדוגמא, כל אימת שהופעלה מערכת האזעקה בביתה היה התובע מגיע למקום ובודק אם מערכת האזעקה הופעלה עקב חדירת פורצים, אם לאו. בנותיהם של התובעים שמרו על בתה של הנתבעת בעת הצורך, והתובעים הביאו לנתבעת, מדי פעם, שמן זית וירקות (עמוד 469 לפרוטוקול).

הנה כי כן, הגם שהתובע ניסה להמעיט מערכה של מערכת היחסים שהתפתחה בין בעלי הדין, אין ספק כי מדובר במערכת יחסים של שכנות טובה וקרובה, החורגת מיחסי שכנות רגילים, שבמסגרתה סייעו בעלי הדין - איש לרעהו - בעת מצוקה, וכשנתבקשה עזרה.
המפגש הראשון לפי גירסת התובע
10. לטענת התובע, המפגש הראשון עם הנתבעת שבו דובר על המקרקעין נוצר במהלך חודש אוגוסט בשנת 1991, באחד הצמתים בשכונת עין כרם. לדבריו, הנתבעת עצרה את הרכב שבו היא נהגה, ניגשה אליו ואמרה "אתה לא יודע מה קורה איתי, אתה הרבה זמן לא באת, אתה לא יודע מה קורה איתי, איזה מין חבר אתה. אני הפסדתי במשפט שלי במינהל", בהמשך הדברים, פרצה הנתבעת בבכי והציעה לו לטפל בענייניה. לטענת התובע, הוא סירב ליתן לה תשובה על אתר, והציע לה לסור לביתו עם המסמכים לצורך מתן תשובה (עמודים 71-70 לפרוטוקול).

העד וודאח מהדי מוסטפא בוטמא, שהועסק על ידי התובע בעבודות צבע בביתו, העיד כי היה עם התובע בעת המפגש עם הנתבעת בצומת הדרכים, ולדבריו, בפגישה הציעה הנתבעת לתובע לטפל בענייניה, ובתמורה יקבל התובע שטח אדמה שיתקבל מהמינהל מעבר ל1,500- מ"ר (עמוד 12 לפרוטוקול).

העד עאדל מוחמד, שהועסק על ידי התובעים בעבודות נגרות בביתם, העיד על הפגישה עם הנתבעת, בבית התובעים, כדלקמן:

"היה לה תיק. היה בתיק מסמכים, אני לא יודע מה היו במסמכים. היא נתנה את התיק לאיתן, ואמרה לו - זה התיק שהפסדתי בבית המשפט ודיברו על אדמה, היה לה אדמה והיה משפט והיא הפסידה בבית המשפט. והיא נתנה לו את התיק. אחר כך הוא לקח את התיק והתחיל להסתכל בדפים והיא התחילה לדבר עם אשתו של איתן בשביל לשכנע אותו שאם הוא יכול לעזור לה ויטפל לה היא מוכנה לתת לו תמורת זה חלק מהאדמה שהוא יכול להשיג, אם הוא משיג, והיא אמרה לו, שמה שנתנה (נתנו - ע"ק) לה בבית המשפט נתנו לה 900 מטר ויש לה אדמה גדולה, והיא מוכנה לתת לו מה שהוא משיג מעל 1,500 מטר שיהיה בשבילו" (עמוד 30-29 לפרוטוקול).

מעדותה של בשמת צור, בתם של התובעים, עולים פרטים דומים לדברים שנאמרו, לפי טענת התובעים, בפגישה עם הנתבעת, בבית התובעים. לפי עדות זו - הציעה הנתבעת לתובע כי כל שטח מעבר ל1,500- מ"ר שתקבל הנתבעת מן המינהל, יועבר לתובע (עמוד 45 לפרוטוקול).
התובעת העידה על הפגישה שנערכה בביתם, בשעות הערב, כי הנתבעת סיפרה שהפסידה במשפט ואין לה כסף ויכולת נפשית לעמוד במאבקים מול המינהל. משום כך היא ביקשה את עזרת התובע, ובתמורה לעזרתו יועבר לרשותו כל שטח מעבר ל1,500- מ"ר, שהוא ישיג עבורה מהמינהל (עמודים 306-305 לפרוטוקול).

לעומת עדויות אלה העידה הנתבעת, כי אין היא זוכרת קיומה של פגישה בצומת עין כרם, ויתכן כי במהלך חודש אוגוסט נפגשה עם התובע בביתו, וסיפרה לו כי הפסידה במשפט נגד המינהל, בעת שהיו בביתו אנשים נוספים, הגם שהנתבעת אינה זוכרת כי העד וודאח נכח בפגישה. אולם, לטענתה, היא לא הראתה לתובע כל מסמך, וכי בפגישה האמורה - לא הציע לה התובע את עזרתו (עמודים 502-501 לפרוטוקול).

11. בעניין זה אני מעדיף את גירסת התובעים, הנתמכת בעדותם של עדים נוספים, על פני גרסתו המכחישה וההססנית של הנתבעת, בכל הנוגע לקיום הפגישה ולתוכן הדברים שנאמרו בה.

נוכח האמור וכעולה מן המקובץ, אני קובע, כי במהלך חודש אוגוסט 1991 התקיימה פגישה בביתו של התובע, בנוכחותם של אנשים נוספים, ובמהלך פגישה זו סיפרה הנתבעת לתובע את דבר כשלון תביעתה נגד המינהל, וכי בפגישה האמורה אכן היא ביקשה עזרה וסיוע מן התובע, כנגד תמורה.

הצעה וקיבול
12. סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973- (להלן - חוק החוזים) קובע בלשון זו:

"פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה".

גמירת הדעת דורשת רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות, כאשר היא צריכה להיות מוגדרת ומכוונת להתקשרות מסוימת עם צד מוגדר. המבחן לגמירת הדעת הוא מבחן חיצוני, אובייקטיבי, של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא, כי גמירת דעתם של צדדים לחוזה נלמדת על פי אמות מידה של האדם הסביר. בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע האדם הסביר את קיומה או העדרה של גמירת הדעת. על-פי המבחן של האדם הסביר יפעיל בית-המשפט את שיקוליו (ראו: ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמודים 87-86; ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260; ע"א 692/82 בוטקובסקי נ' גת, פ"ד מד(1) 67).

13. סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט1969- (להלן - חוק המקרקעין) קובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". דרישת הכתב בסעיף זה פורשה כדרישה מהותית לפיה "אם לא נעשה מסמך בכתב, לא עשו הצדדים ולא כלום" (ע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. ואח' נ' מנהלי עזבון י' בידרמן, פ"ד כו(2) 781, 789).

הצעת החוק (הצעות חוק 612, התשכ"ד, מיום 15/6/64) דיברה בהסכם בכתב, בעוד שהחוק שהתקבל מדבר על ההתחייבות לעשות עיסקה במקרקעין אשר די בה שתהא התחייבות של המוכר.

הטעמים העיקריים לפירוש מהותי ולא ראייתי - דיוני של סעיף 8 לחוק המקרקעין, הם חשיבות העסקה והרתעת המתקשרים מפני התחייבות חפוזה (וראו: ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמוד 281; הרנון: דיני ראיות, חלק א', עמוד 161 וע"א 726/71).

בית-המשפט יבחן את השאלות שיכריעו אם המסמך מעיד על קיומה של כוונה ליצור, מיד, יחסים חוזיים בין הצדדים על-פי המסמך, אף לפני שייחתם ביניהם "חוזה סופי", או שמא התכוונו הצדדים, באורח בלתי מחייב להעלות על הכתב את "החומר הגולמי" שיהא נחוץ בעתיד לצורך יצירת החוזה הסופי (ע"א 269/77 בוגנים צ'צ'ק חברה לבנין בע"מ נ' יורשי המנוח אברהם שורץ, פ"ד לב(2), עמוד 203; 205). השאלה השניה נוגעת לפרטים שיכיל המסמך וסמכותו של בית-המשפט להשלים פרטים חסרים (ע"א 269/77 הנ"ל; נרקיס - דרישת הכתב בעסקות מקרקעין, עמ' 12).

14. ומן הכלל אל הפרט; מהראיות שבאו בפני
בית המשפט עולה, כי אין זה מן הנמנע כי בפגישה במהלך חודש אוגוסט 1991 הגיעו בעלי הדין לכלל הסכמה בדבר עזרת התובע לקידום ענייניה של הנתבעת במינהל, והתמורה שיקבל התובע בגין עזרה זו.
מהעדויות השונות של מי שנכח בשיחות שבין בעלי הדין, ניתן ללמוד על גמירת הדעת של הנתבעת, שאף לחצה את ידו של התובע לאחר שהושגה הסכמה ביניהם.

דא עקא, אין ללמוד מכך על כריתת חוזה בין בעלי הדין, שכן, כאמור, סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע כי הסכם במקרקעין טעון מסמך בכתב, והסכמה בעל פה, אם אכן היתה כזו, אינה מלמדת על התחייבות ברורה של הנתבעת.

לפיכך, יש לבחון את קיומה של הסכמה ופרטיה, על רקע ההסכמים המאוחרים בין בעלי הדין המקיימים את דרישת הכתב.

גרסת הנתבעת - הפגישה בחודש פברואר 1991
15. הנתבעת העידה על הפגישה עם התובע ביום 20/2/91, כדלהלן:

"היה שלג ואיתן בא לבקר אותי בשלג...ואז הוא אמר לי - מה מצבך בבית המשפט. והתחלתי לספר לו. אז הוא אמר - הצעתי לך המון פעמים לעזור לך, ואני לא מבין למה את לא מסכימה. ואז אמרתי לו - במה אתה יכול לעזור לי? אז הוא אמר - בקיצורי דרך של הנושא הזה. יש לי קשרים. אני מכיר את ורדי שהוא מנהל ראשי של מינהל מקרקעי ישראל, ואני יכול לשכנע אותו. אז עוד הזהרתי אותו. אמרתי לו, בגלל העסקנות הפוליטית שלו, תמיד זה נושא שהפחיד אותי. אמרתי לו - אבל רק בדרך לא בדרך של פרוטקציה, לא בדרך של קשרים אישיים שלא מובילים להעלאת צדקת העניין שלי. כי אני מרגישה צודקת בעניין שלי. ואז סיפרתי לו גם על הפשרה שהסכמתי, כי רציתי לקצר את התהליך. לא היה לי כוח לתהליכים ארוכים. אז אמרתי לו שאני עוד אחשוב על זה. נתתי לו חלק מהמסמכים שהיו לי בבית, כי רוב המסמכים היו אצל ישעיהו בתל אביב. חלק מהמסמכים שהיו לי בבית נתתי לו, בערב דיברתי עם אוריין, ואז דיברתי עם ישעיהו שישלח לי את המסמכים. לקח איזה שבוע עד שהם הגיעו, שבוע או שבועיים והבאתי את המסמכים לאיתן לביתו" ("ישעיהו" הוא קרוב משפחתו ו"אוריין", הוא בא-כוחה לאותו עניין - ע"ק) (עמוד 470 לפרוטוקול).

בנוסף על כך, העידה הנתבעת, כי אמרה לתובע במהלך הפגישה כי אם המינהל יחכיר לה את מלוא השטח היא תמכור מחצית ממנו ובכך תיפתר מצוקתה הכלכלית ובעיית הבדידות שלה ושל בתה המתגוררות לבדן על ההר (עמוד 471 לפרוטוקול).
הנתבעת הוסיפה בעדותה, כי באותו יום התקשרה אל בא כוחה, עורך דין אוריין, וסיפרה לו על דבר פגישתה עם התובע. עורך הדין אוריין, תיעד בכתב את פנייתה של הנתבעת (נ25/), כדלהלן:

"1)...
2) איתן צור
- בעלה של יונה מהליכוד אמר שמקורב גם למנהל מינהל מקרקעי ישראל הארצי ומוכן לשכנעו האם יש לי התנגדות שתתן לו חומר.
אמרתי שאיני תולה תקוות כי אחרי פס"ד ובעין כרם זה בעיה אפילו ירצו במינהל ללכת לקראתה.
כל עוד פועל לשכנוע הצד שכנגד באמצעים חוקיים - ע"י מי שמוכנים לשמעו שם - אין כל רע. לדעתו לא יכול להזיק לה בעתיד.
20/2/92 23:25".

עורך הדין אוריין העיד בבית-המשפט, כי במועד זה שמע, לראשונה, על מעורבותו של התובע, והנתבעת סיפרה לו כי התובע פנה אליה ואמר לה שביכולתו לסייע לה. עורך הדין אוריין השיב לנתבעת, כי אין הוא סבור שמעורבות התובע עלולה להשפיע על סיכוי הערעור בבית המשפט העליון.

16. נוכח האמור ועל פי הראיות שבאו בפני
בית-המשפט, ניתן לקבוע, כי ביום שאינו ידוע, במהלך חודש פברואר בשנת 1991, נפגשו בעלי הדין, ובפגישה האמורה הציע התובע את עזרתו לנתבעת לקידום ענייניה במינהל. עם זאת, אין להסיק כי פגישה זו היתה הפגישה הראשונה בין בעלי הדין שבה הועלו הבעיות שיש לנתבעת עם רשויות המינהל בעניין המקרקעין. אולם, אף אם הושגו הסכמות בין בעלי הדין בפגישה זו, הרי שאין ללמוד מכך על כריתת חוזה להעברת חלק מהמקרקעין לתובע. התחייבות או התחייבויות שלובות, כאמור, מחייבות מסמך בכתב, והסכמות בין בעלי הדין, אם התקבלו, ייבחנו על רקע ההסכמים המאוחרים בין בעלי הדין, המקיימים את דרישת הכתב בעסקת מקרקעין.

הפגישה בחודש אפריל 1992
17. מעדותה של הנתבעת עולה, כי בתחילת חודש אפריל 1992 נפגשה הנתבעת עם התובע בביתו, ובפגישה זו אמר לה התובע "שהם אולי יהיו אלה שירצו לקנות באמת את הקרקע" ויהיו מוכנים לשלם עבורה סכום של 30,000$, כשהכוונה אינה למחצית זכויות הבניה ומחצית משטח המגרש, אלא לשטח הירוק בקצה החצר, ללא זכויות בניה. הנתבעת, לטענתה, השיבה לתובע כי "לזה צריך להשיג הפרדה. ואם תשיג הפרדה, אני נותנת לך את זה בחינם". הנתבעת הסבירה זאת בכך שהיא - "אסירת תודה על זה שהוא הציע לי את העזרה שלו ומקצר לי את הדרך. חשבתי שגם זה יפתור לי את בעיית הבדידות על ההר, שאני לא אגור לבד והם יהיו השכנים שלי, ואז ראיתי את זה ברוח טובה מאד ואמרתי - את זה אתן לך בחינם. הוא אמר - לא, לא בחינם אני אבנה לך ובזה הסתכמה השיחה הזו" (עמודים 475-474 לפרוטוקול).

הנה כי כן, מעדותה של הנתבעת עולה כי הבטיחה להעביר לתובע, ללא תמורה, כאות הוקרה על נכונותו לסייע בידיה, שטח של 790 מ"ר בחלק המזרחי, בכפוף להפרדת הקרקע לשתי חלקות. אולם, לטענתה, היה זה התובע שהציע כי בתמורה לשטח האמור, הוא ישפץ את ביתה.

הפגישה לאחר חתימת חוזה החכירה עם המינהל
18. מעדותה של הנתבעת עולה, כי ביום 5/10/92 נסעה עם התובע למינהל לצורך חתימה על חוזה החכירה, ולאחר החתימה על החוזה אמר לה התובע כי רצה לשאת בחלק מהוצאות המשפט, אולם היא השיבה לו כי אין צורך שהוא ישא בעלות זו, מן הטעם שהבטיח לבנות עבורה. בתגובה על דבריה השיב התובע, כי לא התכוון לבנות עבורה אלא "להיות הקבלן של הבניה" (עמוד 475 לפרוטוקול).

לטענת הנתבעת, שלושה ימים אחרי כן, הופיעו התובעים בביתה והיא ביקשה תשלום עבור השטח בסכום השווה ל- 30,000$ שזהו "חשבון שלא קשור למחיר השטח, אלא קשור למחיר המינימלי שהייתי צריכה על הבניה שתכננתי", ובסופו של דבר התובעים הסכימו לכך (עמוד 476 לפרוטוקול).

לטענת התובע, אין לראות בהצעת הנתבעת "הכרת תודה" על עזרתו, שכן, שווי הקרקע אינו מגיע כדי סכום זה, כפי שעולה מהערכת השמאי הממשלתי, שבה נקבע שווי של דונם וחצי, הכולל את אחוזי הבניה, בסכום שבין 70,000$ ל90,000-$ (נ21/).

דא עקא, הערכת השמאי התבססה על מעמדם של הדיירים כדיירים מוגנים ואין מדובר בשווי הקרקע בתנאי שוק. במעמד של דייר מוגן - "הרוכש משלם רק 20% מערך הקרקע" (נ17/). ועוד זאת, התובע העיד כי בתקופה האמורה הוא, בעצמו, העריך את שווי הקרקע בסכום של 120,000$ (עמוד 145 לפרוטוקול).

למעלה מן הצורך אוסיף, כי סכום התובענה בגין שטח הקרקע האמור הועמד על 1,200,000 ש"ח ודי בטעם הזה כדי לדחות את טענת התובע, בכל הנוגע לשווי האמיתי של השטח שביקש לקבל לעצמו.

נוכח האמור יש לקבוע, כי שווי הקרקע נשוא התובענה עולה על סכום השווה ל30,000-$.

הערעור לבית המשפט העליון
19. בעלי הדין חלוקים ביניהם בשאלה מי היה הגורם שהביא להגשת הערעור לבית המשפט העליון ולמחיקתו לאחר שינוי החלטת המינהל. הנתבעת העידה בנוגע להערכת סיכויי הערעור כדלקמן:

"כשהתקבל פסק הדין של המחוזי אני הייתי בתל אביב ואוריין הודיע לי טלפונית שיש

פסק דין
לרעתי, ושאני אבוא לירושלים...חזרתי ואוריין קרא לי למשרד שלו. באתי למשרד שלו. הוא הסביר לי שהוא חושב שזו טעות של בית המשפט המחוזי, והסיכויים שלי גדולים אבל מכיוון שיש לנו 40 יום להגשת הערעור אז שאני אתייעץ, כי הייתי צרכיה להשקיע 7,000 ש"ח אז והכסף לא עמד לרשותי. אז הוא אמר לי - אני יכול להגיד לך כעורך דין, אני לא יכול להגיד לך בצורה מוחלטת שהסיכויים שלך מוחלטים, אבל הם מאד מאד גדולים לקבל את מה שמגיע לך ותתייעצי...דיברתי עם עו"ד עוזי אוסטרליץ והוא אמר לי שהסיכוי שלי מאד מאד גדול לזכות" (עמוד 465-464 לפרוטוקול).

בנוגע לחלקו של התובע בהגשת הערעור העידה הנתבעת כדלהלן:

"איתן בתור אדם שהיה מיודד איתי, והייתי באה אליהם הביתה והם היו באים אלי הביתה, העליתי בפני
הם את עניין המשפט ואולי אפילו סיפרתי להם שאני עומדת להגיש לעליון, אבל הוא לא היה מעורב בשום עצה. לא קרא אף מסמך שלי באותו זמן. אף מסמך הוא לא קרא עד פברואר שפעם ראשונה הוא עיין בחלק מהמסמכים שלי" (עמוד 465 לפרוטוקול).

עורך הדין אוריין העיד, כי לדעתו הוא שכנע את הנתבעת להגיש את הערעור, ולהערכתו דובר "בזכייה בטוחה" (עמוד 414 לפרוטוקול).
וגם זאת:

"אני אמרתי לה, את מאשרת לי? אני מציע לך להגיש ערעור. אני ממליץ על זה בכל הלב. את תזכי. אני אמרתי, עד כמה שאפשר לומר בבית משפט שאת תזכי, את תזכי. אני מאד זהיר. אני לא מבטיח ללקוחות שלי תוצאות כי בבית משפט אי אפשר להבטיח תוצאות. אבל להבטיח שיש לה case מצוין, זה הבטחתי לה, ושאני אעשה מאמץ שהיא גם תזכה" (עמוד 447 לפרוטוקול).

בעניין זה העיד התובע בלשון זו:

"אמרתי לה 'תראי, ברכה, קודם כל כדבר ראשון, אני רוצה להגיד לך שאת חייבת להגיש ערעור, כי אני יכול לנהל את המשא ומתן, הרבה יותר קל לי לנהל את המשא ומתן כשעומד ותלוי ערעור בבית המשפט העליון, ולא כשיש פסיקה סופית מוחלטת. בין אם את מאמינה, בין אם עורך הדין שלך מאמין שיש לזה סיכוי או אין לזה סיכוי, או כמה סיכויים יש לזה, אתם חייבים לגשת ולעשות, להגיש את הערעור הזה'. זאת אומרת מאותה שיחה שהתקיימה אצלי העובדה שאם השיחה התקיימה אצלי מאוגוסט, ולקראת סוף ספטמבר באותה שנה הוגש ערעור בבית המשפט העליון" (עמודים 79-78 לפרוטוקול).

20. בסוגיה זו אני מעדיף את גרסת הנתבעת ובא כוחה, הזוכה לחיזוק מהתרשומת שניהל עורך הדין אוריין, על פני עדותו של התובע. לפיכך, הגשת הערעור לבית המשפט העליון נעשתה על פי רצונה של הנתבעת, בהמלצת בא כוחה, ולא כתוצאה מפעילות התובע או שידוליו - לצורך קידום ענייניה של הנתבעת.

21. לעניין מחיקת הערעור, טען התובע, כי הדרישה למחיקת הערעור נגד המינהל נמסרה לו על ידי המינהל בעת ניהול המשא ומתן לקידום ענייניה של הנתבעת. לטענת התובע, המכתב שניסח למינהל (ת7/), שעליו חתמה הנתבעת ובו היא מודיעה על סילוק התביעה נגד המינהל, נערך עוד לפני הגשת ההודעה לבית המשפט העליון על מחיקת הערעור.

עם זאת, המכתב האמור נכתב ביום 1/7/92, כשבוע לאחר שהתקבלה החלטת המינהל המאפשרת לנתבעת להחכיר את מלוא שטח הקרקע, שבה צוין כי "החלטה זו מותנת בביטול תביעתך מאחר ובקשתך התבססה לסיום הפרשה מחוץ לכתלי בית המשפט" (ת4/).

לפיכך, ובנסיבות אלה, אין לראות בתובע כמי שהביא באופן ישיר ובלעדי להחלטה לבקש את מחיקת הערעור, אלא הערעור נמחק כחלק מההסכמה הכוללת בין הנתבעת למינהל, שהיה גם לתובע חלק בהתהוותה.

פעולות התובע לקידום ענייניה של הנתבעת במינהל
22. התובע העיד ארוכות על פעולות רבות שעשה, לטענתו, לקידום ענייניה של הנתבעת במינהל, שבסופו של דבר הביאו לשינוי החלטת המינהל אשר בעקבותיה ניתן לנתבעת לחכור את מלוא שטח החלקה (עמודים 96-79, 294 לפרוטוקול)

התובע, לטענתו, השקיע בפעילות זו זמן רב ומרץ ניכר, ובמהלכה נפגש עם מספר גורמים במינהל ואף ערך מסמך בכתב (ת3/), המסכם את טענותיה של הנתבעת והעבירו למנהל המינהל דאז, מר ורדי.

לעומתו, טוענת הנתבעת, כי התובע מפריז בחשיבות פעולותיו, ואין להסיק מכך כי בשל הטיפול בענייניה חדל התובע מעיסוקיו. מעדותו אף עולה, כי הוא עזב את מקום עבודתו במוסד לביטוח הלאומי כחצי שנה לפני שהחל לסייע לנתבעת וללא קשר לפעילותו במינהל למענה (עמוד 96 לפרוטוקול).

לטענת הנתבעת, המכתב מיום 1/6/92 (ת3/) אינו מסמך פורמלי גרידא, כפי שמנסה התובע להציגו, וכי התובע אמר לה לכתוב מכתב למינהל מן הטעם "שהשכנוע שלו בעל פה אינו מספיק", וכדאי לה להתייעץ בעניין זה עם עורך הדין אוריין (עמוד 472 לפרוטוקול).

מעדותו של עורך הדין אוריין עולה, כי הנתבעת פנתה אליו לצורך הכנת מכתב, שהתובע ביקש להגישו למינהל, ולפיכך הוא הכין מכתב ארוך ומפורט המסכם את טענותיה של הנתבעת כלפי המינהל (עמוד 451 לפרוטוקול).

עורך הדין אוריין העיד, כי הוא היה זה שערך את הטיוטה של המכתב האמור (נ1/) על בסיס הסיכומים שכתב בבית המשפט המחוזי והעביר שני העתקים לנתבעת, אחד עבורה והשני עבור התובע (עמודים 420-419 לפרוטוקול).
23. בסוגיה זו אני קובע, כי התובע ביצע פעולות לקידום ענייניה של הנתבעת במינהל מקרקעי ישראל, הגם שלא בהיקף הנרחב שלו הוא טוען, ואף חלקן של הפגישות עם אנשי המינהל נערכו אך לאחר ששונתה החלטת המינהל (עמוד 94 לפרוטוקול). ועוד: המכתב מיום 1/6/92 נכתב על ידי בא כוחה של הנתבעת והתובע שימש אך "צינור" להעברת המכתב למינהל. אמת נכון, כי מיום עריכת המכתב ועד לקבלת תשובת המינהל חלף פרק זמן קצר של כשלושה שבועות בלבד, וקיים קושי לייחס את שינוי החלטת המינהל בעניינה של הנתבעת אך למכתב זה, אולם, אין לשלול את תרומתו של מכתב זה לשינוי ההחלטה.

הנה כי כן, אין לקבוע באופן חד משמעי כי אך פעולותיו של התובע הן שהביאו לשינוי החלטת המינהל, אלא, מכלול הנסיבות, ובכללן המגעים של עו"ד אוריין עם הלשכה המשפטית של המינהל, עובר להגשת הערעור, הגשת ערעור לבית המשפט העליון ומכתבה של הנתבעת למינהל, היוו תרומה לשינוי ההחלטה האמורה.

תפיסת חזקה
24. התובע מבקש ללמוד מהעובדה שהנתבעת התירה לו לתפוס חזקה על חלק מהשטח כראיה להסכמת הנתבעת להעביר את השטח האמור לרשותו. התובע העיד לעניין תפיסת החזקה בחלקה הצפונית כדלקמן:

"אחרי שהיא באה אלי הביתה והוסכם מה שהוסכם בינינו בעל פה, אחרי תקופה מסוימת רק, זה כבר היה בשנת 92, אחרי ששלחתי את המכתב ב1/6/92-, וקיבלנו את התשובה ב24- והבנתי שהסיפור הזה יש עליו בשר עור וגידים, והוא לובש צורה חיובית לכיוון, אז אני הרגשתי וגם ברכה, הרגשתי שיש לי איזה שהיא זכות וגם ברכה לא מנעה ממני, או אמרה לי אל תעשה את זה, והייתי נוהג לאחסן כל מיני דברים בסככה שעל המגרש בחלק המזרחי שכאילו מיועד לי" (עמוד 96 לפרוטוקול).

בנוסף על כך, עולה מעדותו של התובע כי נטע שתילים בחלק המזרחי של החלקה.

הנתבעת העידה, כי אישרה לתובע לשתול את השתילים ולאחסן רהיטים במחסן האמור, לאחר שהתברר לה כי התובע מכר את דירתו ואין לו מקום חלופי לאחסן את הרהיטים, ואף התירה לו לסגור את הקירות במחסן (עמוד 498 לפרוטוקול).
25. בעניין זה יש לקבוע כי העובדה שהנתבעת התירה לתובע, על בסיס יחסי החברות והידידות הקרובים, ששררו ביניהם באותה עת, לאחסן חפצים שונים במחסן ולשתול שתילים בחלקה, אינה מלמדת, לעצמה, על התחייבות מצד הנתבעת להעביר את השטח לתובע.

תמורה בגין הסיוע
26. בעלי הדין חלוקים ביניהם בדבר התמורה שהובטחה לתובע, אם אכן היתה הבטחה כאמור, בגין הסיוע שיגיש לנתבעת לקידום ענייניה במינהל.

מעדותה של הנתבעת עולה כי בפגישה מיום 20/2/91 עלה נושא התמורה, כדלהלן:

"כשהוא הציע את העזרה שלו אז אמרתי לו, וגם אמרתי להם את זה הרבה פעמים בעבר. אמרתי להם - אם כל השטח יהיה שלי או חלק מהשטח יהיה שלי, אם יתאפשר אני אמכור חצי, כי אני במצב כלכלי מאד גרוע ומאד קשה לי לגור לבד על ההר. גרתי לבד על ההר עם הילדה שלי וזה כרוך בהרבה קשיים. אז תמיד אמרתי להם - אני אמכור לכם חצי. וגם באותה שעה אמרתי לו - יופי אם יהיה לי כל השטח אני אמכור לכם חצי. אז איתן (התובע - ע"ק) אמר - זה בכלל לא קשור אם תמכרי לנו או לא תמכרי לנו. אני עוזר לך. את כמו אחות שלי. אני רוצה לעזור לך. וביטל את העניין הזה שהמכירה בכלל תלויה בעניין של העזרה שלו" (עמוד 471 לפרוטוקול).

בנוסף על כך העידה הנתבעת, כי לא הסכימה לכך שאם יינתן לה לחכור שטח מקרקעין מעבר ל1,500- מ"ר, היתרה תועבר לרשות התובע (עמוד 505 לפרוטוקול).

לטענת התובע, הוסכם כי בתמורה לסיוע שיתן לנתבעת, אם תשונה החלטת המינהל בעניינה, תעביר לו הנתבעת כל שטח מעבר ל1,500- מ"ר.

27. בסוגיה זו העידו עדי התביעה שתמכו בגרסת התובע. אולם, תוקפן של ההסכמות בסוגיית התמורה בין בעלי הדין, ככל שהיא נוגעת לעסקה במקרקעין, אם אכן היו הסכמות כאמור, יבחנו על רקע המסמכים בכתב המבטאים את רצון הצדדים.

הסכם מכירה והעברת זכויות בניה
28. ביום 3/10/92 נחתם בין בעלי הדין הסכם מכירה והעברת זכויות בניה (ת9/), שאני רואה להביא את עיקריו, לענייננו, במלואם:

"מבוא: הצדדים הם חברים קרובים מאוד ומודעים לגורם הזמן ורוצים לגמור את ההליכים בתוך זמן קצר ביותר.
ביוני 1987 פנתה ברכה לוקוב
צד א' ליונה איבי צור צד ב' בבקשת הלוואה דחופה שנידש (צריך להיות: שנידרש - ע"ק) לה מיידית בין השאר כדי לשלם לממ"י לרכישת זכויותיה במגרש א' 71 בעין כרם. צד ב' מסר לצד א' סכום בשקלים השווה ל35,000-$ (שלושים וחמש אלף דולר אמריקאי). צד א' היה אמור להחזיר בהתחייבות את הסכום הנ"ל תוך שנה בתוספת ריבית ריאלית של 10%. מאחר וצד א' לא הצליח להחזיר את הסכום הנ"ל לצד ב' כפי שהתחייב בגלל תסבוכת משפטית בלתי צפויה והוצאות נוספות לצורך מימון משפטי וגם לא נראה שצד א' יוכל לעמוד בהחזר הוסכם בין הצדדים כי תמורת סכום זה מתחייבת צד א' להעביר לצד ב' זכויות במגרש 71 א' עין כרם בגודל של 790 ממ"ר בחלק המזרחי עליו מצוי מבנה ישן בגודל 51 ממ"ר. מוסכם בין הצדדים כי כל הסכומים ששולמו (ששילמו - ע"ק) צד ב' לצד א' הינם תמורה נאותה הוגנת וסופית עבור המגרש והמבנה עליו וזכויות הבניה הניתן על ידי ברכה לוקוב
ליונה בתמורה לתשלומים הנ"ל ולמאמציו ולעבודתו של איתן צור
כאמור במבוא.
צד ב' מודיעה לצד א' כי היא מתכוונת לפעול בממ"י להשגת היתרי בניה והפרדת המגרש וחלוקתו. צד א' מתחייבת לשתף פעולה ולנקוט בכל הפעולות כפי שתידרש ע"י צד ב' ע"מ לסייע ולזרז לצד ב' בהעברת הזכויות במגרש במינהל מקרקעי ישראל בטבו ובכל מוסד ומקום ולחתום על המסמכים הנדרשים לסיום מהיר של העברת הזכויות. כמו כן לפעול בעיריה ובועדה המקומית והמחוזית לזירוז היתרי בניה.
תשלומי דמי הסכמה אם ידרשו ע"י מינהל מקרקעי ישראל ישולמו ע"י צד ב' לצורך השגת זכויות הבניה במגרש שלה".

לבית המשפט הוגש הסכם הלוואה (ת11/), שממנו עולה, כי התובע הלווה לנתבעת, בשנת 1987, "סכום של 35,000$ בשקלים במזומן במטרה לרכוש זכויות במגרש א71/ עין כרם" והנתבעת "מתחייבת להחזיר את הסכום הנ"ל צמוד לדולר תוך שנה בריבית של 10%".

התובע העיד על הנסיבות שהביאו לעריכת הסכם זה, שלפיהן הנתבעת ביקשה שייכתב במסמך, כי היא חייבת לתובעים סכום של 35,000 דולר, בתמורה להלוואה שניתנה, כביכול, בשנת 1987, כדי שהמינהל לא יחשוד כי חלוקת הקרקע היתה אך תמורת פעולותיו של התובע (עמוד 108 לפרוטוקול).

מעדותה של התובעת עולה תמונה דומה לפיה, העניין של ההלוואה עלה לבקשת הנתבעת כדי שלא ייראה כי לאחר שנים שהיא נאבקת במינהל היא פועלת לחלוקת הקרקע וכדי לעטות את הפעולה בכסות הולמת - נערך מסמך נוסף (ת11/), לפיו בשנת 1987 הלוותה הנתבעת סכום כסף מהתובעים (עמודים 313-312 לפרוטוקול).

זאת ועוד; מעדותה של התובעת עולה, כי החתימה על המסמך האמור "נכפתה עליהם", ו"יש בו דברים שלא היו ולא סוכמו. ההסכם העיקרי היה בעל פה, כל מטר מעל 1,500 מטר, היא נותנת. כל הדברים האחרים שנולדו, ואני ציינתי, כל הדברים האלה לא היו כל כך לרוחי, אבל אני לא יודעת אם היתה לי ברירה" (עמוד 342 לפרוטוקול).

ואף זאת: במכתב מיום 21/10/92 הצהירו התובעים כי "לא הועבר כל כסף מצידנו כהלוואה לברכה לוקוב
...בזמן כלשהו בעבר ועד היום" (ת12/).

הנתבעת אינה חולקת על העובדה שהמסמך מיום 3/10/92 נועד אך למראית עין. אולם, לטענתה, המסמך נערך ביום 8/10/92 ולא במועד שצויין במסמך, והוא נערך לפי בקשת התובע. עם זאת, טוענת הנתבעת כי המסמך האמור "אינו קביל", מן הטעם שמדובר בהעתק של ההסכם המקורי ולטענתה, התובע הוסיף פרטים בהעתק - ללא הסכמתה.

בעניין זה העיד התובע, כי אכן הוא הוסיף פרטים להסכם, אך, לטענתו, הוא עשה זאת בהסכמת הנתבעת (עמוד 248 לפרוטוקול).

חוזה למראית עין
29. מעדויות בעלי הדין עולה, כי ההסכם המכירה והעברת הזכויות (ת9/) הינו חוזה פיקטיבי שנועד להערים על רשויות המינהל מחמת חששם של הצדדים כי המינהל לא יתיר את חלוקת הקרקע. לעניין זה אין לייחס חשיבות לגורם שהביא לעריכת ההסכם, למועד עריכתו, לעובדה כי אין מדובר במסמך המקורי אלא אך בהעתק שלו ולסוגיה האם הפרטים שהוספו להסכם נעשו בהסכמת הנתבעת אם לאו. בנוסף על כך, ממילא, לא באו כל ראיות לפיהן החתימה על ההסכם האמור נכפתה על התובעים. לפיכך, יש להחיל את הוראת סעיף 13 לחוק החוזים הקובעת כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל".

30. חוזה למראית עין הוא חוזה שקיימת בו אי התאמה מכוונת בין הצהרת רצונם של הצדדים לבין רצונם האמיתי, ובטלותו של הסכם כאמור הינה מוחלטת (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמודים 168-167; ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576).

בענייננו, עיקרו של ההסכם האמור הוא הלוואה פיקטיבית, כאילו התובעים הלוו סכום כסף לנתבעת, והנתבעת לא השיבה לתובעים את סכום ההלוואה האמורה, ובתמורה להחזר החוב, מסכימה הנתבעת להעביר חלק משטח הקרקע לידי התובעים.

אולם, משהתברר, כאמור, בהסכמת כל בעלי הדין, כי הלוואה זו כלל לא ניתנה וממילא אין הנתבעת חייבת לתובעים סכום כאמור, הרי שההסכמות המצויות בבסיסו של ההסכם אינן קיימות ונועדו אך למראית עין לצורך חלוקת המקרקעין על ידי הרשויות המוסמכות, ולפיכך יש לראות את החוזה כחוזה בטל.

זכרון דברים מיום 4/10/92
31. ביום 4/10/92 נחתם בין בעלי הדין מסמך שהוכתר בכותרת "זכרון דברים", שנוסחו כדלהלן:

"צד א' (יונה ואיתן) מעביר לצד ב' (ברכה לוקוב
) סכום של 30,000 דולר (73,350 שקלים חדשים) תמורת 790 מ"ר של מגרש עין כרם א71/ חלקה 5....
השטח ניתן על ידי צד ב' בלי זכויות בניה.
הרשות ניתנת לאיתן ויונה צור
לבנות במגרש רק לאחר השגת זכויות על המגרש האמור שתינתן להם מהגורמים הממונים על כך.
כל זמן שהזכויות על המגרש לא הועברו על שם צד ב' ניתנת לצד א' האפשרות, הרשות לסגור את המחסן הקיים בשטח.
דרך למקום וכל דבר אחר יעשה רק לאחר העברת הזכויות למגרש.
כל תשלום נוסף שכרוך בנושא העברה כמו דמי הסכמה וכו' יהיו על חשבון צד א' (יונה ואיתן צור
).
אם לא יושגו זכויות להפרדה ברכה לוקוב
רשאית למכור דונם וחצי מהשטח תוך הסכם בין הקונה ואיתן ויונה צור
על שאר השטח שישאר ברשותם (790 מ"ר)" (ת10/).

דא עקא, מסמך דומה הנושא אותו תאריך ובאותו ענין (ת13/) שונה מהנוסח האמור, שבו מופיעה התוספת: "כל ההסכמים האחרים בין צד א' לצד ב' בטלים על ידי הסכם זה", בעוד שבמסמך ת10/ המשפט האמור נמחק על ידי אחד מאן דהוא.

32. התובעת העידה לעניין הרקע לעריכת זכרון הדברים (ת10/), לאמור:

"אחרי שכתבנו את המסמך הזה ב3/4/92- (הכוונה ל3/10/92- ב-ת9/ - ע"ק) ברכה אמרה שהמסמך ההוא ארוך, מייגע, מקושקש ובלתי ברור וכדאי לעשות משהו קצר יותר ופשוט יותר, שהרי ממילא בסופו של דבר נעגן את ההסכם בינינו, נסדר את הדבר, מה שנראה לי הגיוני. והוא באמת היה ארוך ומייגע וזה לקח המון זמן (הפגישה הקודמת), והיא ביקשה מאיתן שיביא את ההסכם הקודם. עלינו אליה הביתה שוב. איתן הביא לה את ההסכם הקודם, לאחר שהוא צילם אותו בעצם, וישבנו, והיא כתבה את זה בכתב ידה. זה ההסכם שהיא ניסחה אותו, יש פה מחיקות (אני לא יודעת מה הסכימו ומה לא), אני חתמתי, ברכה חתמה, ואז איתן לאחר שהוא קרא את זה ביקש להוסיף עוד משפט והוא חתם את זה לאחר המשפט" (עמוד 313 לפרוטוקול).

ועוד:

"הסדר היה כזה: הדבר הראשון נכתב, זה ת10/, ופה נמחק וחתמנו את הכל. וכיוון שלא היתה מכונת צילום וזה היה בבית ולא היה לנו אז פקס והאמצעים שיש בידינו היום, אז זה נכתב שוב, פעם נוספת ואז שוב חתמנו. זה לא צילום מדויק. כמו שאתה רואה העימוד קצת שונה. לדעתי זה לא היה, כי לא היינו חותמים על זה. אני לא מאמינה שהייתי חותמת על זה. אחרי שבפעם הראשונה כל כך לא רצינו את זה, איזה סיבה יש לנו לחתום על זה פה?" עמודים 372-371 לפרוטוקול).

הנתבעת העידה לעניין מסמכים אלה, כדלהלן:

"אמרתי - טוב, אם אתה כותב את זה (הכוונה ל-ת9/ - ע"ק) אז אני אכתוב טופס שמשקף את האמת, את זה שאני מבקשת 30,000 דולר, את זה שזה רק אחרי הפרדה, את זה שאני בכלל לא חייבת להם כסף על ידי זה שהכנסתי פיסקה שכל ההסכמים הקודמים בטלים. הוא גם ביקש לכתוב את זה בתאריך קודם. קודם לחתימה עם המינהל, הוא כתב את ה3- (הכוונה ל3/10/92-, ב-ת9/ - ע"ק), אז אני אמרתי - טוב, אז אני אכתוב את ה4- שזה יבטל את ההלוואה הפיקטיבית" (עמודים 477-476 לפרוטוקול).

ראוי לציין, כי לבית המשפט הוגשה טיוטה של הסכם בין בעלי הדין (ת14/), אשר לפי האמור בה ישלם התובע לנתבעת סכום של 30,000 דולר עבור הקרקע, ובנוסף על כך יפעל לחלוקת הקרקע במינהל, אולם, הסכם זה נותר כטיוטה בלבד, שאינה חתומה על ידי בעלי הדין או מי מהם, ובנסיבות אלה, הגם שהסכם זה עולה בקנה אחד עם הסכמות הצדדים, אינני רואה לקבלו כראיה על תוכנה.
33. נוכח האמור ומבלי להיכנס, בשלב זה, להבדל בין שני המסמכים, שעניינו הוראה על בטלותם של הסכמים קודמים, והרי נקבע כי הסכם ההלוואה מיום 3/10/92 - בטל בשל היותו חוזה למראית עין, יש לקבוע, על-פי עדויות בעלי הדין כי הסכם זה הינו חוזה על תנאי (תנאי מתלה), לפיו על התובעים לשלם לנתבעת סכום השווה ל30,000- דולר, ועליהם לפעול לחלוקת המקרקעין, ואך לאחר ביצוע ההליכים האלה, לרבות שינויים במירשם המינהל - תועבר החלקה לתובעים.

חוזה על תנאי
34. סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973- (להלן - חוק החוזים) קובע כלהלן:

"(א) חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן - תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן - תנאי מפסיק).
(ב) חוזה שהיה טעון הסכמת אדם שלישי או רישיון על פי חיקוק חזקה שקבלת ההסכמה או הרשיון הוא תנאי מתלה.
(ג) חוזה שהיה מותנה בתנאי מתלה, זכאי כל צד לסעדים לשם מניעת הפרתו, אף לפני שנתקיים התנאי".

תנאי מתלה הוא אירוע בלתי ודאי, חיצוני להסכם, שבהתרחשותו התנו הצדדים מראש את כניסתם לתוקף של החיובים האופרטיביים של החוזה (וראו: ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמוד 335). עם זאת, השאלה אם הוראה חוזית מסוימת כוללת התחייבות או תנאי, נלמדת מתוך כוונת הצדדים (ע"א 189/86 לוי נ' פיינגנבלט, פ"ד מב(4) 206, 210), ותנאי כאמור יכול שיהיה מאוזכר במפורש בחוזה ויכול שיהיה מוסק גם מתוכנו ומנסיבותיו (ע"א 672/81 מלון ירושלים נ' טייק, פ"ד מ(3) 266, 275).

בתקופת הביניים בין כריתת חוזה על תנאי ובין התרחשות התנאי המתלה קיים בין הצדדים חוזה שלם. הצדדים קשורים בחוזה מיידית וחייבים נאמנות הדדית איש לרעהו, אולם חובותיהם וזכויותיהם מותנות בהתרחשות עתידית, ועל כן בתקופה זו לא ניתן לתבוע אכיפת החוזה או פיצויים (ר"ע 650/86 הגנה בע"מ נ' נמדע, פ"ד מ(4) 369, 370). המשנה לנשיא דאז, כבוד השופט מ' בן פורת, מוסיפה בעניין רע"א 650/86 הנ"ל, כי "אם לא יתקיים התנאי בהגיע מועדו - החוזה מתבטל למפרע, ואילו אם מדובר בתנאי מפסיק, כי אז החוזה מתבטל - מכאן ואילך".

בעניין זה חלוקות הדעות בין המלומדים. פרופ' ד' פרידמן סבור שחוזה על תנאי הוא חוזה תקף ומחייב לכל דבר אלא שקיומו מותנה בתנאי (ד' פרידמן, "הערה למשמעות המושג 'חוזה על תנאי' שבסעיף 27 לחוק החוזים, עיוני משפט ח', (תשמ"ב), 578, 579). לדעתו של פרופ' ג' טדסקי חוזה על תנאי הוא אומנם חוזה שלם, אך אינו תקף עד שיתקיים התנאי. אין הוא מחולל תוצאות אלא אך יוצר ציפייה לעתיד. התקיימות התנאי הופך את החוזה לחוזה רגיל שיש לו תוצאות משפטיות (ג' טדסקי, "חוזה על תנאי וכוחו", מסות נוספות במשפט (ירושלים, תשנ"ב) 59, 63).

35. במקרה דנא, מלשון ההסכם, כאמור, עולה במפורש קיומם של תנאים מתלים, לפיהם על התובעים לשלם סכום השווה ל- 30,000 דולר ו"הרשות לבנות במגרש ניתנת רק לאחר השגת הזכויות על חלק זה של המגרש האמור שתינתן להם מהגורמים הממונים על כך". כדי להעמיד דברים על מכונם, קבעו בעלי הדין תנאים הקשורים בצד שלישי, ותנאי נוסף שקיומו תלוי בתובעים. לצורך קיום ההסכם היה צורך בהשגת אישור הרשויות המוסמכות לקבלת זכיות בנייה על "השטח העודף" וכן קבלת אישור הרשויות המוסמכות לחלוקת המקרקעין (פרצלציה). התנאי הנוסף הוא שהתובעים ישלמו לנתבעת סכום השווה לכ30,000- דולר.

אין חולק כי התובעים לא שילמו לנתבעת סכום של 30,000 דולר עבור רכישת הקרקע, ולא פעלו לחלוקת המקרקעין ולשינוי ברישומי המינהל. זאת, בניגוד לכתב התחייבות שהעבירו לנתבעת (נ15/). שממנו עולה, בבירור, כי הם "מתחייבים על השגת ההפרדה של השטח ששיך לברכה לוקוב
".

לפיכך, ובנסיבות אלה, שבהן לא פעלו התובעים כאמור, נמנע מימוש התנאים המתלים, הרי שההסכם בין בעלי הדין התבטל למפרע, ואין התובעים זכאים לפיצויים מהנתבעת.

יתרה מזאת, ההסכם האמור, בשני נוסחיו השונים, שומט את הקרקע מתחת לטענת התובעים, שלפיה הנתבעת התחייבה להעביר להם את הקרקע תמורת הסיוע לקידום ענייניה של הנתבעת במינהל ובעניין זה העיד התובע כי לא דרש שבהסכמים ייכתב כי המגרש יועבר לו בתמורה למאמציו (עמוד 297 לפרוטוקול).

מתנה
36. הנתבעת העלתה טענה לפיה, הסכמתה להעביר את יתרת הקרקע לתובע תמורת סכום השווה ל- 30,000 דולר מהווה מתנה, שכן שווי הקרקע עולה על הסכום האמור, ולפיכך, יש להחיל את הוראות חוק המתנה, התשכ"ח1968- (להלן - חוק המתנה), המאפשרות לנותן המתנה, בהתקיימם של תנאים מסוימים לחזור בה מן המתנה.

37. סעיף 1 לחוק המתנה קובע, כי "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה", ובעניינו עולה השאלה האם הקניית הנכס בתמורה, הגם שבמחיר שהוא פחות ממחיר השוק, לטענת הנתבעת, מהווה מתנה.

המלומד, פרופ' מ.א. ראבילו (חוק המתנה, התשכ"ח1968-, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, מהדורה שניה), כותב לעניין זה, כדלהלן:

"על כן, במקרה של מכר במחיר נמוך במידה ניכרת מערכו של הנכס אובייקט החוזה (או כמובן בתשלום מחיר גבוה במידה ניכרת מערכו של הנכס), יש לברר האם המוכר התכוון לתת נכס בעל ערך גבוה יותר מן התמורה המוסכמת ואם התכוון להעניק חינם את ההפרש בין המחיר לבין ערך הנכס. במקרה שהתשובה תהיה חיובית, תהיה העסקה עסקה מעורבת עם מתנה" (שם, עמוד 201).

אין צריך לומר, כי זכותם של צדדים לחוזה, לרבות חוזה "מעורב" כאמור, נובעת מזכותם שלא להיות כבולים לכריתת חוזה על-פי דפוסים וטכניקות שנקבעו בחוק, והם רשאים להביע את רצונותיהם בדרכים אחרות - שונות מן הדפוסים שנקבעו, מראש על ידי המחוקק.

ועוד זאת:

"לא תמיד יהיה קל להבחין בין עסקה מעורבת במתנה לבין מתנה מודלית, המחייבת את המקבל לעשות מעשה בדבר המתנה. הקריטריון המבדיל צריך להימצא בדומיננטיות (ההדגשה במקור - ע"ק) שיש לחפש בכוונה של הנותן; ברצונו של הנותן; ברצונו להטיב ולהקנות ללא תמורה, אפילו עם הגבלת החיוב המוטל על המקבל (סעיף 4 לחוק המתנה); או בדומיננטיות של הרצון להשיג את התמורה שבעסקה, ואז לפנינו negotium mixtum cum donatione. לאמור: במקרה זה משתמשים הצדדים בעסקה התמורתית (מכר), כאשר המתנה מתווספת כאלמנט של ליברליות, של הרצון להטיב" (שם, עמוד 201).

38. מעדותה של הנתבעת עולה, כי היה בכוונתה ליתן לתובעים את הקרקע במחיר נמוך ממחיר השוק וזאת כמתנה נוכח יחסי השכנות והידידות הקרובים שנרקמו ביניהם ובשל עזרת התובע לקידום ענייניה במינהל (עמודים 475-474 לפרוטוקול). לפיכך, ניתן לראות בהסכם האמור הסכם מתנה. עם זאת, יש לקבוע, כי הקניית הקרקע אינה מהווה מתנה, אלא ההפרש של שווי הקרקע לעומת הסכום שדרשה הנתבעת - 30,000 דולר - מהווה את המתנה.

39. סעיף 4 לחוק המתנה קובע כי "מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר המתנה". בענייננו עולה, כי חלוקת הקרקע ושינוי הרישומים במינהל מהווה תנאי לתוקפה של המתנה, וכפועל יוצא מן העובדה שהתובעים, לא פעלו, כאמור, לקיום התנאים האמורים, הרי מדובר במתנה שאינה תקפה.

נוכח האמור וכעולה מן המקובץ, ניתן לקבוע, כי אף אם היתה זו מתנה שבה הוקנה לתובע נכס במחיר נמוך מכפי שוויו, הרי שמדובר בעסקה מותנית ומשלא מילא התובע את חלקו ולא פעל לחלוקת הקרקע לשינוי הרישומים במינהל ולתשלום הסכום המוסכם - הרי שהמתנה אינה תקפה.

תמליל הקלטת
40. התובעת הקליטה את הנתבעת בביתה בעת שיחה ביניהן בנוכחות בתם של התובעים, ותמליל הקלטת הוגש לבית המשפט (ת16/).

לטענת התובעים, דבריה של הנתבעת, כפי שעולים מתמליל הקלטת, מחזקים את גרסתם, שלפיה התחייבה הנתבעת להעביר להם את הקרקע בתמורה לפעולותיו של התובע. דא עקא, לאחר עיון בתמליל זה עולה כי דבריה של הנתבעת אינם תומכים בגרסת התובעים ודרישת הנתבעת היתה לתשלום סכום של 30,000 דולר על ידי התובעים, ובנוסף על כך יפעלו התובעים לחלוקת הקרקע.

בעניין זה אוסיף, כי אף אם היה עולה מהתמליל כי הנתבעת הבטיחה לתובעים, בעל פה, כטענתם, את הקרקע בתמורה לפעולותיו של התובע, הרי שנוכח דרישת הכתב בעסקת מקרקעין, לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, אף לפי הפירוש המרחיב, המקל עם הטוען לזכות במקרקעין - התחייבות, כאמור, אם אכן היתה עולה מדברי הנתבעת, אין בה, לעצמה, כדי ליתן תוקף לעסקה.

אין אני צריך לדון בשאלה הנכבדה, לעצמה, אם אמצעים טכניים המבטאים את הסכמות הצדדים, שנעשו בדרכים חוקיות - עשויים לבוא במקום "דרישת הכתב" בענייני מקרקעין, שהרי, בענייננו, מהדברים שנאמרו והוקלטו בקלטת - אין עולה הסכמה מעבר לזו שטענה לה הנתבעת, התלויה בקיום תנאים מתלים.

איומי התובע על הנתבעת
39. לטענת הנתבעת, התובע איים עליה בניסיון לשכנע אותה להעביר לו את יתרת הקרקע ללא תמורה, ובעניין זה העיד העד מוסא, שביצע עבודות שיפוץ בבית הנתבעת, כי התובע "התחיל לדבר עם עמי. הוא דיבר רגיל. לא שמתי לב כל כך, אחר כך היו צעקות, איתן התחיל לאיים עליו והוא אמר לו - אמר לו שלא יתן לו לעלות עם הילדה, הוא ישרוף את הבית, יקלקל את החיים, יהפוך את ההר, לא יודע, כל מיני צעקות" (עמוד 398 לפרוטוקול).

הנתבעת פנתה לעורך הדין רוני חייט כדי שיפעל בעניין איומי התובע. ביום 9/5/94 פנה עורך הדין חייט לתובע במכתב, כדלהלן:

"לאחרונה הנך מטריד את מרשתי בנוכחותך בתחום חלקת האדמה השייכת לה, וכן באיומים כי לא יהיה למרשתי ו/או לביתה הקטנה ו/או לכל מי שימצא בביתה ולבית עצמו טוב, אם לא תענה לדרישותיך השונות והמשונות..." (נ14/).

אולם, אין להסיק מסקנה בדבר קיומם של איומים, מן הטעם שהעניין לא נבדק די הצורך על ידי הרשויות המוסמכות, וממילא עניין זה אינו דרוש לצורך הכרעה בתובענה.

טענה לתשלום שוחד
40. הנתבעת העידה, כי התובע אמר לה כי העביר סכומי כסף גבוהים לגורמים במינהל כשוחד לקידום ענייניה, ולפיכך, פנתה לעורך הדין אוריין ואמרה לו כי היא אינה מעונינת לחתום על חוזה החכירה עם המינהל. לדבריה, עורך הדין אוריין השיב לה כי "הוא בטוח כמעט שאף אחד במקרקעי ישראל לא יסתכן בסכום שאיתן צור
יכול לתת לו, ואיתן אמר את זה בשביל לא לשלם לי את ה30,000-$" (עמוד 490 לפרוטוקול).
ניתן ללמוד על טענה זו של הנתבעת אף מתמליל השיחה בינה לבין התובעת (ת16/) שבו טענה הנתבעת, כי הסיוע של התובע נעשה בדרכים לא ישרות (עמודים 4-3 לתמליל השיחה). אולם, התובע בעדותו מכחיש כל מתן שוחד לאי - מי במינהל, או בכלל (עמוד 120 לפרוטוקול).

בסוגיה זו אני קובע, כי מהראיות שבאו לפני בית המשפט אין ללמוד על מתן שוחד על-ידי התובע לכל גורם שהוא במינהל לקידום ענייניה של הנתבעת במקרקעין, נשוא התובענה.

מהימנות בעלי הדין
41. בעלי הדין טוענים, כל אחד מטעמיו הוא, כי בעל הדין האחר לוקה בחוסר מהימנות, שיש בו כדי להביא את בית-המשפט לקבל את גרסתו הוא על פני גרסת חברו.

אמת נכון הדבר, כי מהראיות שבאו בפני
בית המשפט עולה, כי ישנם אי דיוקים בגרסאותיהם של שני בעלי הדין, וכל צד, מטעמיו הוא, וכדי לפאר ולהאדיר את גירסתו לעומת גירסת רעהו - השמיט פרטים שונים מהמסכת העובדתית, וכדי להתאימה לגרסתו.

הנתבעת הכחישה את דבר קיומה של הפגישה בצומת עין כרם ועדותה בדבר הפגישה בבית התובעים במהלך חודש אוגוסט אינה עולה בקנה אחד עם עדויותיהם של יתר הנוכחים בפגישה.

התובעים מבקשים ללמוד על חוסר מהימנותה של הנתבעת מהעובדה שהנתבעת הציעה לעורכת דינה, אלישבע שקד, כי תשלם לתובעים סכום של 30,000 דולר עבור עזרתו של התובע, כאשר לגרסתה עזרת התובע היתה על בסיס חברי וללא תמורה (עמוד 523 לפרוטוקול).

הנתבעת העידה בעניין זה כדלהלן:

"בזמן (ה)סכסוך, אמרתי שאני מוכנה לשלם לו עבור מה שהוא השקיע מזמנו, וזה למרות שלא היה מדובר שאני אשלם לו" (עמוד 523 לפרוטוקול).
הכוונה לשלם לתובע סכום כאמור אינה מתיישבת עם טענת הנתבעת, שלפיה עזרת התובע היתה על בסיס חברי. אולם, בעניין זה מקובלת עלי גירסתה של הנתבעת, לפיה הצעה זו היתה אך כדי לפתור את הסכסוך שנתגלע בין בעלי הדין, וזאת לפנים משורת הדין, בשל העובדה שלא היתה התחייבות כזו מצידה.

42. מעדותו של התובע על הפגישה בחודש אוגוסט שבמהלכה ביקשה הנתבעת את עזרתו, עולה כי הנתבעת סיפרה לו כי בא כוחה יצא לחופשה לתקופה של שנה (עמוד 78 לפרוטוקול). אולם, מעדותו של עורך דין אוריין (עמוד 417 לפרוטוקול) עולה כי במועד האמור כלל לא היה בכוונתו לצאת לחופשה, ובפועל ולמעשה, יצא לחופשה אך בחודש אפריל 1992. בעניין זה יש לקבוע כי התובע, בניסיונות "לשפר עמדות" ולהביא ראיות לחיזוק גרסתו, העלה טענות שהתבררו במהלך המשפט כבלתי מדוייקות.

התובע העלה טענה לפיה הוא זה שערך את המכתב למינהל (נ1/), שבעטיו שונתה החלטת המינהל. אולם, כאמור, טענה זו נדחתה ונקבע, כי המסמך האמור נערך על ידי בא כוחה של הנתבעת.

43. עם זאת, מגרסת התובעים עולה, כי אין מדובר אך באי "דיוקים קלים" לצורך חיזוק גרסתם, אלא, מעדויותיהם עולה כי הכיתוב במסגרת המופיע בת13/ לפיה "כל ההסכמים האחרים בין צד א' לצד ב' בטלים על ידי הסכם זה" הוספה על ידי הנתבעת לאחר שהתובעים חתמו עליה (עמודים 265, 374 לפרוטוקול). גרסה דומה עולה אף מסעיף 54 לסיכומי התובעים. אולם, מסעיף 10 לתצהירו של התובע בבקשה לצו מניעה זמני (המ' 7487/96) עולה כי "הסכמים אלו נעשו מרצון חופשי של הצדדים וההסכם מיום 4/10/92 (נספח ז' לתצהיר התשובה) נכתב כולו ונוסח על ידי המשיבה, ואף התיקונים בהעתק נספח ב' נעשו על ידה כפי שעולה מהשוואת נוסח שני ההסכמים, פרט למשפט שבמסגרת (במקור), שנועד להימחק משני הנוסחים ונמחק רק מהעותק שלנו".

הנה כי כן, התובע מצהיר בתצהירו, על פרטים שאינם עולים בקנה אחד עם עדותו ועדות התובעת בבית המשפט.
זאת ועוד: ההסכמים בכתב (ת10/ ו-ת13/) המבטאים את רצון הצדדים - בעלי הדין - אינם כוללים את הטענה המרכזית של התובע, שלפיה היתה הסכמה כי הקרקע תועבר לתובע בתמורה למאמציו לקידום ענייניה של הנתבעת במינהל, ותמוה כי עניין כה מרכזי ובסיסי לא בא על ביטויו בכתב.

נוכח האמור וכעולה מן המקובץ יש לקבוע, כי גם אם נפלו אי דיוקים בגרסאות הנתבעת והתובעים כאחד, בעניינים שאינם מהותיים, הרי שגרסת התובעים כפי שעלתה מעדותם סתרה באופן מהותי תצהיר שהגישו לבית המשפט בהליך ביניים, וכמו גם העובדה שההסכמים בכתב שוללים את טענותיהם באופן מהותי, יש בהם כדי להעיד על מהימנות גרסתם.

סיכום
44. התביעה לחיוב הנתבעת למסור לתובעים את החזקה בשטח של 790 מ"ר המצוי בחלקו המזרחי של המגרש, ולחיוב הנתבעת לחתום על כל המסמכים לצורך העברת הבעלות במגרש זה ובכללה חידוש האישור לפיצול החלקה - נדחית.

45. הצו הזמני שניתן בהמ' 7487/96 שאישר את הצו שניתן בהמ' 898/95 בבית משפט השלום - בטל.

46. התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך בסכום של 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הצמדה ורבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
ניתן היום ב' באדר א' התש"ס (8 בפברואר 2000), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק מ

פסק דין
זה לב"כ הצדדים.

עזרא קמא
, שופט
לימור / d00172696a.001
1
תא 001726/96
בית המשפט המחוזי בירושלים

כב' השופט עזרא קמא

בפני










א בית משפט מחוזי 1726/96 איתן צור , יונה צור נ' ברכה לוקוב (פורסם ב-ֽ 08/02/2000)











תיקים נוספים על איתן צור
תיקים נוספים על יונה צור
תיקים נוספים על ברכה לוקוב




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט