אררט חברה לביטוח בע"מ - רחל בן שבח, אידה (עידית) בן שבח, פזית בן שבח ואח'

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
אררט חברה לביטוח בע"מ רחל בן שבח אידה (עידית) בן שבח פזית בן שבח
 
אררט חברה לביטוח בע"מ - רחל בן שבח, אידה (עידית) בן שבח, פזית בן שבח ואח'
תיקים נוספים על אררט חברה לביטוח בע"מ | תיקים נוספים על רחל בן שבח | תיקים נוספים על אידה (עידית) בן שבח | תיקים נוספים על פזית בן שבח |

909262
5794/94 עא     18/06/1995




עא 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' רחל בן שבח, אידה (עידית) בן שבח, פזית בן שבח ואח'




(פ"ד נא (3) 489)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 5794/94 *
השופטים: כבוד השופט ש' לוין

כבוד השופט ת' אור

כבוד השופט י' זמיר
המערערת: אררט חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד בועז גולדשטיין


נגד

המשיבים: 1. רחל בן שבח

2. אידה (עידית) בן שבח

3. פזית בן שבח, קטינה
4. חן בן שבח, קטינה
5. אורטל בן שבח, קטינה
ע"י ב"כ עוה"ד אוריאל גניהר
, יעל אמיר לב-ארי
וערעור שכנגד

ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.9.1994 בת"א 81/92 שניתן על-ידי השופטת י' הכט.

פסק-דין

השופט ת' אור
כללי

1. המשיבות הינן אלמנתו ובנותיו של המנוח ציון בן שבח ז"ל, יליד 1950, אשר נפטר בתאונת דרכים שאירעה ביום 6.7.1991 (להלן- המנוח). המשיבות הגישו לבית-המשפט המחוזי בירושלים תביעה לתשלום הפיצויים המגיעים להן כתלויות במנוח. המערערת לא חלקה על חבותה לפצותן. המחלוקת בין הצדדים הייתה בשאלת גובה הנזק. כשעיקרה הוא בשאלה מה היה כושר השתכרותו של המנוח לולא התאונה.
2. המנוח היא טכנאי אשר עיקר עבודתו והתמחותו היו בהתקנתם של תנורי אפייה במאפיות. על עבודתו כשכיר דיווח לשלטונות, ולפי דיווח זה- על פי אישור של המוסד לביטוח לאומי- הוא השתכר עובר לפטירתו סכום של 1,400 ₪ לחודש. אולם הוכח, ובית-המשפט קיבל זאת, שהוא עבד והשתכר בנוסף לעבודתו כשכיר כאמור. עבודתו הנוספת הייתה במתן שירותי תיקונים בשכר לבעלי מאפיות ברחבי הארץ.

בית-המשפט לא היה מוכן לקבל את גירסת אלמנת המנוח בדבר שיעור הסכומים שנהג המנוח לתת לה מתוך הכנסתו, ולבית-המשפט לא הוגשו חשבונות או מסמכים שעל-פיהם יכול היה לקבוע את גובה ההכנסה החודשית של המנוח. אך בית-המשפט שוכנע שהכנסת המנוח הייתה גבוהה באופן משמעותי מהשתכרותו כשכיר, ומצא שעל סמך ההוצאות החודשיות שהוציאה המשפחה ניתן לקבוע את גובה ההשתכרות החודשית המינימלי של המנוח קודם פטירתו. בעניין זה גם הוגשו בפני
ו שתי חוות-דעת בדבר ההוצאה החודשית שהוציאה המשפחה קודם פטירת המנוח- האחת של יעקב אשד מטעם המשיבות והאחרת של מר יהודיוף מטעם המערערת, אשר כללה, בעיקרה, הערות לחוות-דעתו של אשד ולהסתייגויות ממנה. גם האחרון הסכים שניתן לקבוע את ההכנסה החודשית של המנוח בהסתמך על תחשיב ההוצאות החודשיות של המשפחה, אולם הוא הסתייג מהתוצאה בדבר שיעור ההכנסה החודשית שאליה הגיע אשד.

בית-המשפט בחן את חוות-הדעת ואת הנתונים האחרים שבאו בפני
ו, ובמסגרת זו בחן את ההוצאות לפרטיהן. את חלקן מצא כהוצאות חודשיות מוכחות, ואת חלקן- לאו. אף שלפי תחשיבו של אשד ההכנסה החודשית של המנוח הגיעה לסכום של 10,576 ₪, בית-המשפט מוכן היה לאשר סכום של 4,095 ₪ בלבד כהכנסה חודשית של המנוח. סכום זה הגיע, במשוערך ליום פסק-הדין, לסכום של 5,524 ₪. על יסוד הכנסה בשיעור זה של המנוח לולא נפטר, חישב את הפסדן של המשיבות כתלויות במנוח. בית-המשפט לא ניכה מסכום זה כל סכום בגין מס הכנסה.

3. ערעור המערערת מתמקד בשניים: א) בית-המשפט לא היה רשאי לקבוע שלמנוח היו הכנסות העולות על ההכנסה החודשית שאותה השתכר כשכיר, ואשר רק עליה דיווח לשלטונות. לטענתה, קביעה שלפיה יחושבו פיצויים בגין נזקי גוף על-פי הכנסה שעליה לא דווח לשלטונות אינה ראויה על-פי המדיניות שעל-פיה על בתי-המשפט לנהוג. ב) טעה בית-המשפט כשלא ניכה מס הכנסה מסכום ההכנסה החודשי שאותו קבע, כפי שהיה עליו לנכות על-פי מצוות סעיף 4(א)(2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן- חוק הפיצויים).

בערעור שכנגד מטעם המשיבות הן קובלות על אלה: א) בית-המשפט חישב את הפסדיהן כתלויות מתוך הנחה שהמנוח היה משתכר עד גיל 65 שנים בלבד, במקום לחשב זאת עד גיל 70 שנים. ב) בית-המשפט חישב את הפסדן של המשיבות הקטינות עד גיל שבו היו מסיימות את שירותן הצבאי, אף שראוי היה שיביא בחשבון את האפשרות שגם לאחר גיל זה היה תומך בהן. ג) בית-המשפט קיפח את המשיבות בסכום שקבע כהכנסה של המנוח, תוך שהוא מתעלם מהוצאות חודשיות של המשפחה אשר היה מקום להביאן בחשבון.

דחיית הערעור שכנגד

4. את הערעור שכנגד של המשיבות יש לדחות. את גיל פרישת המנוח מעבודה קבע בית-המשפט על-פי החזקה המקובלת, ולא הובאו בפני
ו ראיות שבמקצועו של המנוח גיל הפרישה מעבודה סוטה מהחזקה האמורה, או שהיה צפוי שהמנוח היה עובד לפרנסתו מעבר לגיל זה. גם לא הובאו ראיות שיצדיקו סטייה מההלכה, שבדרך-כלל, תומכים הורים בילדיהם עד גיל שבו הם מסיימים את שירותם הצבאי (ראה ע"א 5/84 רחל יחזקאל ואח'
נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מה(3) 374, בעמ' 379). גם לא ראינו להתערב במימצאיו של בית-המשפט בדבר גובה ההוצאות החודשיות שהוכחו, אשר יש להכיר בהן כמלמדות על גובה הכנסתו של המנוח. המדובר בקביעות עובדתיות בדבר עצם קיום כל הוצאה ובשאלה באיזו מידה היא מלמדת על קיום הכנסה קבועה בהתאם לה. באלה אין זה מן הראוי שנתערב בערכאת ערעור.

גובה הכנסה בעבר בשיעור העולה על ההכנסה המוצהרת לשלטונות המס

5. מטרת הפיצויים בתביעות נזיקין, כולל בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, היא החזרת המצב לקדמותו (restitutio in integrum) (א' ברק "פיצויים" דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית, (מהדורה 2, ג' טדסקי עורך, תשל"ז) 566, בעמ' 571-573). כך נקבע על-ידי ראשונים בפסיקתו של בית-משפט זה (ראה ע"א 22/49 לוי נ' מוסף, פ"ד ד 558, בעמ' 564, מפי השופט אגרנט), וכן בפסקי-דין שהלכו בעקבותיהם (ראה לדוגמה, ע"א 357/80 י' נעים ואח'
נ' ברדה ואח'
וערעור שכנגד , פ"ד לו(3) 762, בעמ' 772-773, 775, 804, 814). ומהי הדרך להחזרת המצב לקדמותו בתביעה של נפגע בגין נזקי גוף שנגרמו לו, בפרט הנזק של אובדן כושר השתכרות בעתיד? הדרך שנקבעה בפסיקה היא, שיש לברר בכמה פחתה השתכרות הנפגע עקב התאונה. ובלשונו של השופט ש"ז חשין בע"א 70/52 גרוסמן ואח'
נ' רוט, פ"ד ו 1242, בעמ' 1251:

"שמין כמה היה הניזוק משתכר אלמלא המום, וכמה הוא עשוי להשתכר במומו, וקובעים את ההפרש שבין שני סכומי השומה".

הבחינה תיעשה אינדיווידואלית לגבי הנפגע הנדון, תוך בחינת כל העובדות הצריכות לעניין.

בתביעתם של תלויים, הפסד התמיכה שייפסק להם אף הוא נגזר מכושר ההשתכרות של הנפגע (המנוח). אלה זכאים להפסד שנגרם להם עקב מות המנוח, מפרנסם, דהיינו לחלקם ב"עוגה" המשפחתית שממנה היו נהנים, לולא נפטר המנוח. כדי לקבוע הפסד זה, יש לקבוע מה היה כושר השתכרותו של המנוח לולא נפטר עקב התאונה. כמו שבמקרה של נפגע התובע נזקיו עקב פגיעתו בתאונה יש לפסוק לו את נזק הממון שנגרם לו עקב התאונה, ובכלל זה את הפסד כושר ההשתכרות (סעיף 76 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; להלן- הפקודה), כך גם תלויים זכאים ל"הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה", כאמור בסעיף 80 לפקודה.

כך בתביעת פיצויים על נזקי גוף אשר עילתה אחת העוולות שבפקודת הנזיקין, וכך גם בתביעה לפי חוק הפיצויים. על-פי הרישה לסעיף 4(א) לחוק הפיצויים, חלים בתביעות שעל-פיו אותם סעיפים של הפקודה לעניין חישוב הפיצויים, לרבות סעיף 80 הדן בפיצויים לתלויים ובחישובם. אכן, בחוק הפיצויים נקבעו כמה הגבלות ושינויים לעניין חישוב הפיצויים בתביעות שעל-פיו, בהשוואה לתביעות שעילתן בפקודה. כך לגבי ההגבלה שעל-פיה לא יחושבו הפיצויים אלא לגבי הכנסה שאינה עולה על שילוש השכר במשק, כקבוע בסעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים; כך לגבי ניכוי מס הכנסה כקבוע בסעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים; וכך לעניין חישוב הנזק הלא ממוני המוסדר בסעיף 4(א)(3) לחוק הפיצויים ובתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976. אך בכפוף להוראות מיוחדות אלה שבחוק הפיצויים, הדין המתייחס לחישוב נזקי הגוף של נפגעים, חל גם בתביעות לפי חוק הפיצויים. כדי לקבוע את הפסד התלויים יש לקבוע את הפסד הממון שנגרם להם. וכדי לקובעו, יש לברר מה הייתה בפועל ההכנסה של המנוח, לולא נפטר בתאונה, הכנסה שממנה נגזרת התמיכה שלה היו זוכים. רק אם יחושב הפסדם על-פי ההכנסה שבפועל היה משתכר מפרנסם, נוכל לקבוע מה הפסד הממון שנגרם להם בפועל עקב פטירתו.

6. לפיכך, הדין המפנה אותנו לחובת החזרת המצב לקדמותו מפנה אותנו אל הכנסתו האמיתית של המנוח לולא התאונה. ובדומה, כשבא בית-המשפט לבחון את הפסד כושר השתכרותו של נפגע עקב תאונה, הוא מבקש לדעת מה הייתה הכנסתו האמיתית לולא התאונה.

הדיווח שהגיש המנוח לשלטונות מס הכנסה או למוסד לביטוח לאומי יכול לשמש ראיה להכנסתו האמיתית. דיווח כזה יכול לשמש הודאת בעל דין וראיה חזקה נגדו, אם לא יביא ראיות של ממש לסתירת הודאתו, או לסתירת החזקה שדיווחיו לשלטונות בזמן אמת משקפים את הכנסתו האמיתית. הצהרה של אדם בפני
פקיד השומה על הכנסתו אינה עניין של מה בכך (ע"א 520/79 גולן נ' לב (לא פורסם)), ובית-המשפט ייתן לה את המשקל המתאים. אך עדיין פתוחה בפני
התובע הדרך להוכיח שהכנסתו האמיתית הייתה גבוהה יותר. בע"א 200/63 צוף ואח'
נ' אושפיז, פ"ד יז 2400, אומר על כך בית-המשפט, מפי השופט ויתקון, מפורשות, בעמ' 2404:

".... אין לומר כלל ועיקר, שהצהרתו של התובע למס הכנסה משמשת כעין השתק או הודאה מצדו המחייבת אותו במעמדו כתובע פיצויים. אילו, למשל, עלה בידי התובע להוכיח בראיות, שהן נעלות מכל ספק, שהוא רימה את פקיד השומה ושלמעשה היתה הכנסתו גדולה מזו שעליה הצהיר להצהרתו למס הכנסה, ודאי יהא בית-המשפט חייב לפסוק לו את נזקו הממשי ולא תהיה טענה בפי הנתבע שאסור לו, לתובע, לתבוע סכום העולה על הסכום שהיה מתקבל לפי הצהרתו למס הכנסה. ואילו תובע, שאין לו ראיות על הכנסתו הקודמת מלבד עדותו הוא (או עדויות אחרות שאף הן אינן נקיות מחשד), עלול הוא להיכשל בהוכחת תביעתו, כשעליו להודות שבמקום אחר כמו לפני פקיד השומה, הצהיר על הכנסה נמוכה יותר או כשהוא מבקש להסתיר את הצהרותיו למס הכנסה מעיני בית-המשפט הדן בתביעתו. אך אין זאת אלא תוצאות ערעור מהימנותו".

ובעקבותיו קובע מ"מ הנשיא אגרנט, אשר ביטא את דעת הרוב, בהתייחסו להצהרות על הכנסה שהוגשו למס הכנסה:

"אין ספק, כי הצהרות אלו הן בבחינת הודאת בעל-דין, שניתנה על-ידיו מחוץ לכותלי בית-המשפט, וכן, שהודאה כזאת, שעה שהיא מכילה עובדה הנוגעת לשאלה השנויה במחלוקת ופועלת לרעת טענתו של בעל ההודאה, מהווה, בדרך כלל, ראיה לאמיתות העובדה הכלולה בה (פיפסון, מהדורה עשירית, ע' 672 והערה 5). אין בכוונתי לומר, כי ההצהרה בפני
השלטונות הנ"ל על ההכנסה בשנה פלונית מהווה ראיה סופית לנכונות ההכנסה הזאת ושכמוה כהודאה המוזכרת בסעיפים 1588 ו-1589 של המג'לה ואשר האדם שנתן אותה 'נתפס' עליה (ע"א 140/51 פד"י, כרך ח, ע' 1160, 1167, 1168); לפיכך מסכים אני לדברי חברי, כי הדרך פתוחה בפני
בעל ההצהרה להביא ראיה הסותרת את תוכנה ושלכן, 'אילו, למשל, עלה בידי התובע להוכיח בראיות, שהן נעלות מכל ספק, שהוא רימה את פקיד השומה ושלמעשה היתה הכנסתו גדולה מזו שעליה הצהיר בהצהרתו למס הכנסה, ודאי יהא בית-המשפט חייב לפסוק לו את נזקו" (שם, בעמ' 2405-2406).

בעקבות הלכה זו הלך בית-משפט זה, מפי המשנה לנשיא מ' בן-פורת, בע"א 813/81 ציון חברה לבטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד בוסקילה ז"ל ואח'
וערעור שכנגד, פ"ד לח(4) 785, באומרו, בעמ' 789:

"אין זה מדויק לומר, שהצהרה למס הכנסה או לגוף אחר, הסותרת עדות אחרת, היא מעין-השתק או הודאה מצד המצהיר, המחייבת אותו בבואו לתבוע פיצויים: ע"א 200/63 בעמ' 2404 מול אות השוליים א (מפי השופט ויתקון). אולם אם אין לתובע ראיות על הכנסתו לאמיתה, 'כשעליו להודות שבמקום אחר כמו לפני פקיד השומה, הצהיר על הכנסה נמוכה יותר או כשהוא מבקש להסתיר את הצהרותיו למס הכנסה מעיני בית-המשפט הדן בתביעתו', כי אז עלול הוא להיכשל בהוכחות תביעתו' (דברי השופט ויתקון, שם, מול אות השוליים ב...)".

ואכן, כשהוכחה שם הכנסה של המנוח בשיעור העולה על גובה הצהרתו למוסד לביטוח לאומי, קבע בית-המשפט שיש לפסוק על-פי ההוכחות בדבר הכנסתו, אף שזו עולה על ההכנסה שעליה הצהיר בדיווח למוסד לביטוח לאומי.

כך נפסק לאחרונה גם בע"א 4797/92 ריעני נ' מכלוף ואח'
וערעור שכנגד (לא פורסם) . בין היתר התעוררה שם השאלה, אם ניתן לקבוע שהכנסתו של התובע עלתה על גובה הכנסתו המוצהרת שהוגשה לפקיד השומה. התובע טען שם להכנסה נוספת מעיסוק נוסף, שלא דיווח עליו לשלטונות מס הכנסה. אומר על כך השופט מצא, בהסכמת השופטים ד' לוין ו-בך, באשרו את הקביעה בדבר הכנסה נוספת מעבר לסכום שדווח למס הכנסה:

"... בשאלה זו אינני רואה צורך לעסוק, שכן הטעם הנכון לדחיית טענת המשיבים, לגופה, נעוץ בהלכתו הידועה של ע"א 200/63 צוף ואח'
נ' אושפיז, פ"ד יז' 2400, לפיה אין מונעים מן הנפגע מלהוכיח, בגדר תביעתו לפיצויים, כי הכנסתו למעשה היתה גבוהה מן ההכנסה שעליה הצהיר בפני
פקיד השומה (ראה דברי השופט ויתקון, בעמ' 2404, ודברי מ"מ הנשיא השופט אגרנט, בעמ' 2406; והשווה: ע"א 813/81 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד בוסקילה ז"ל ואח'
, פ"ד לח(4) 785, דברי המשנה לנשיא השופטת בן-פורת, בעמ' 789). אכן למחדלו של המערער, לדווח על הכנסתו הנוספת, נודע משקל בעת בחינת אמינות גירסתו ביחס לגובה הכנסתו הנטענת. ומקביעת השופט, אשר דחה את גירסת המערער ביחס לגובה הכנסתו הנוספת ואמד הכנסה זו, על יסוד התרשמותו מכלל הראיות, בשיעור של 500 ₪ לחודש בלבד, אמנם עולה כי הוא ייחס משקל רב לעובדה שהמערער נמנע מלדווח על הכנסתו".

הלכה זו עמנו עשרות שנים; על-פיה פסקו ופוסקים בתי-המשפט, ואיני רואה עילה לשנותה, הואיל וכאז כן עתה היא משקפת עיקרון מדיני הנזיקין אשר מצא את ביטויו בנוסח הפקודה. סעיף 80 לפקודה, הדן בתביעת תלויים, קובע שיש לפסוק להם את נזק הממון שנגרם להם למעשה ונזק זה הינו הנזק כשהוא מחושב על-פי הכנסתו האמיתית של המנוח, אפילו הצהיר בזמן מן הזמנים על הכנסה אחרת, נמוכה יותר.

7. אכן, העובדה שפלוני הצהיר על הכנסה פחותה מהכנסתו האמיתית, ולאחר מכן יבוא ויתבע את נזקיו בהתחשב בהכנסה גבוהה יותר, יוצרת הרגשת אי-נוחות ורתיעה. כשההצהרה על הכנסה נמוכה נוחה לו מנימוקי תשלום מס או מנימוקים אחרים, יצהיר על הכנסה נמוכה, ולאחר מכן, כששיעור פיצוייו תלוי בגובה הכנסתו, יבוא ויטען להכנסה גבוהה יותר. בתי-המשפט המחוזיים הביעו לא אחת את מורת רוחם, כשנתבקשו לפסוק על-פי הכנסה בשיעור העולה על זו שעליה הצהיר התובע, או מפרנסם של התלויים (ראו ת"א (חי') 1001/83 סלימאן נ' ביטון, מ' צלטנר חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים- הפסיקה והדין (תשמ"ז) 608 יז. מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן; ת"א (ת"א) 8/88 ח' קלפנר ואח'
נ' המגן, חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), מפי השופט א' שטרוזמן; וכן ת"א (י-ם) 618/89 זיגזג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), מפי השופט ש' ברנר וכן גם השופטת המלומדת י' הכט בפסק-הדין נושא ערעור זה).

לאחרונה עלה העניין בבית-משפט זה בע"א 5149/94 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' לוי (לא פורסם). בית-המשפט, מפי השופט ד' לוין, הסב את תשומת-הלב לפסק-דינו של השופט שטרוזמן בת"א (ת"א) 8/88 הנ"ל, אך לא נדרש להכריע בשאלה לגופה, נוכח זאת שראיותיו של התובע לעניין גובה הכנסותיו, בשונה מדיווחיו על הכנסותיו, לא נמצאו מהימנות.

8. שותף אני לאותה אי-נחת המובעת בפסקי-הדין הנ"ל. אף שותף אני לגישה שעל-פיה יש לבחון בחון היטב את ראיותיו של מי שמבקש להסתמך, לצורך חישוב סכום הפיצויים המגיעים לו, על הכנסה בשיעור גבוה מאשר עליו הצהיר לשלטונות המס. מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת. זו גם ההלכה כפי שהיא עולה מע"א 200/63 הנ"ל וכן מע"א 4797/92 הנ"ל בקטעים אשר צוטטו לעיל.

אך נראה לי, שאין לקבוע כלל שעל-פיו בית-המשפט קשור בהצהרות ובדיווחים של הנפגע, ובכל מקרה לא יהיה רשאי לפסוק פיצויים בהסתמך על הכנסה העולה על הצהרות או על דיווחים כאמור. לחיזוק מסקנתי זו אציין כמה עובדות, שיקולים ונימוקים אשר יש בהם לאשש את מסקנתי זו:

א. קביעה כאמור יש בה לפגוע, כמבואר לעיל, בעקרון השבת המצב לקדמותו כפי שפורש והובהר בפסיקה עד כה. יש בה כדי לקפח את הנפגע או את תלוייו, בהסתמך על התנהגות, אשר ככל שתהיה פסולה, אין בה בהכרח ללמד על שיעור הפיצויים המגיע לנפגע או לתלוייו על-פי הדין.

ב. כשמבקש נפגע שיפסקו לו פיצויים בהסתמך על הכנסתו האמיתית, בשונה ממה שהצהיר בעבר, אין הוא מבקש להסתמך על מעשה או על הצהרה פסולים שלו. הוא מבקש להסתמך על הכנסתו האמיתית. אלה המבקשים לשלול את זכותו זו הם המבקשים להסתמך על הצהרה פסולה שלו, אשר אינה אמת. קבלת גישתם של האחרונים היא, למעשה, קבלת גישה שעל-פיה ראוי הנפגע ל"עונש": הואיל והצהיר הצהרה שאינה אמת, תופסים אותו על הצהרתו. בדרך זו ניתן יהיה אולי לשפר את מוסר המסים, על-ידי כך שכל מי שמצהיר הצהרה שאינה אמת בפני
שלטונות המס ידע שזו עלולה להזיק לו בענייניו האחרים. אך הדרך להעניש את מי שהצהיר הצהרה שאינה אמת בפני
שלטונות המס אינה מחייבת, בהכרח, שלילת מה שמגיע לו מכוח דיני הנזיקין. אם מתברר שפלוני הצהיר הצהרה שאינה אמת בפני
שלטונות המס, ניתן לדאוג שישלם את המגיע ממנו, את מה שלא שילם בעבר, על-ידי כך שתוכן ראיותיו ופסק-הדין שיינתן בענייניו ידווחו לשלטונות המס, וכך יובטח שישלם את המגיע ממנו ולא שילמו בעבר. תשלום המגיע ממנו יהיה כרוך בדרך-כלל גם בתשלומי הפרשי הצמדה וריבית ובקנסות. אם נעברה על-ידיו בהצהרתו כאמור עבירה, ניתן יהיה גם להעמידו לדין על כל הצפוי לו בעקבות כך. בדרך זו, גם יקבל את המגיע לו כנפגע ושם ישלם את המגיע ממנו כנישום.

ג. ואמנם, כך ראה זאת, כמדומה, המחוקק. בחוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 37), תש"ם-1980, הוסף לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] סעיף 144א, הקובע:

"נישום המגיש לבית משפט תובענה המתבססת על גובה הכנסתו ממקור כלשהו ימציא העתק ממנה לפקיד השומה שאצלו מתנהל תיקו, ואם אין לו תיק- ימציא את ההעתק לנציב מס הכנסה".

בהצעת החוק שבה הוצעה הוספת הסעיף לפקודה, נאמר על סעיף זה שהוא:

"אחד האמצעים במטרה לגרום לדיווח אמת על הכנסות הנישומים ולתשלום מס אמת במקרה שהדיווח מלכתחילה היה כוזב והאדם נזקק בשלב מאוחר יותר לערכאות" (ראה הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 37), תש"ם-1979, בעמ' 53-54).

כפי שמציין מ' גביש במאמרו "שכר כפול למעלימי מס בתביעות ביטוח", הרבעון הישראלי למסים 81 (תשנ"ג) 7, בעמ' 10 בהתייחס לסעיף הנ"ל שהוסף לפקודה:

"הנחת המחוקק בוססה, אם כן, על ההנחה שביהמ"ש הדן בתביעת הנזיקין יביא בחשבון לענין הפיצוי הכנסות, גם אם לא דווחו, אך הדיווח לפקיד השומה עפ"י סעיף 144א יוודא כי על הכנסות אלה ישולם המס לאחר הגשת התביעה".

דיווח על קיומה של תביעה לפיצוי על נזקי גוף לפקיד השומה, ומעקב אחריה על-מנת לעמוד על הראיות שיובאו במהלך שמיעתה, ועל מימצאיו של בית-המשפט בתביעה, יכולים לשמש כלי עזר בגביית מס אמת. ואם כך ייעשה, ובסופו של דבר יחויב הנפגע-הנישום בתשלום מס אמת, אין הצדקה שגם ישלם מס אמת- ואולי אף יוגש נגדו אישום פלילי- וגם "ייענש" בכך שיימנע ממנו הפיצוי המגיע לו.

הניסיון מלמד, שהוראת סעיף 144 א הנ"ל לא קוימה, וכנראה תרמה לכך העובדה שאין בצדו כל סנקציה. אך עצם חקיקתו של הסעיף מלמדת שהמחוקק ראה- כפי שגם קבעה הפסיקה לפניו- שהפיצוי לנפגע יינתן על-פי הכנסתו האמיתית, והסנקציה הראויה במקרה כזה אינה בשלילת זכותו בתביעת הנזיקין שהגיש לקבל את המגיע לו על-פי דיני הנזיקין, אלא במעקב ובעמידה על כך שישלם את המס המגיע ממנו.

ד. כך נתפס הדין גם על-ידי יוזמי תיקון חוק הפיצויים כפי שזה מצא את ביטויו בהצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 12) (חישוב פיצויים ותיקונים שונים), תשנ"ד-1994. במסגרת המגמה לצמצם את גובה הפיצוי בשל אובדן השתכרות ואובדן כושר השתכרות הוצע, בין היתר, שיוסף לחוק הפיצויים סעיף שעל-פיו הפסד ההשתכרות יחושב על-פי הדיווח לשלטונות מס הכנסה. בלי להביע דעה על צדקתה של הוראה זו אם זו תתקבל כחוק, רואים אנו, שכדי לשנות את המצב המשפטי הנוהג, הוצעה הצעה שעל-פיה ייקבע בחוק שהדיווח למס הכנסה הוא שיקבע את גובה ההכנסה על-פיה יחושבו הפיצויים לזכאים להם לפי חוק הפיצויים.

ה. עוד יש להזכיר, שקביעה שהפסדי כושר ההשתכרות יסתכמו בשיעור נמוך יותר, על-פי דיווחיו של הנפגע לשלטונות המס, אינם מתקנים את הנזק שנגרם לקופת המדינה עקב דיווח שאינו אמת. הפחתת שיעור הפיצויים במקרה כזה מיטיבה עם חברות הביטוח, ולא עם קופת המדינה.

ו. הואיל ועוסקים אנו בתביעה לפי חוק הפיצויים, והתובעים הם תלוייו של המנוח, מתבקשת הערה נוספת. תלוייו של המנוח אינם אחראים לדיווח שדיווח המנוח לשלטונות מס הכנסה. לרוב אף אינם יודעים מה ועל מה דיווח המנוח, מפרנסם. על שום מה יינזקו הם בשל דיווח לא מהימן של המנוח? אכן, חוק הפיצויים יודע להבחין בין גריעה מזכויותיו של נפגע בתאונת דרכים לבין גריעה מזכויותיהם של התלויים, במקרה שהמנוח נפטר כתוצאה מהתאונה. בסעיף 7 לחוק נמנים מקרים שבהם תישלל מהנפגע הזכות לתבוע לפי חוק הפיצויים. עם אלה נמנים, בין היתר, המקרים של גרימה לתאונה במתכוון, נהיגה ברכב ללא רישיון, מקרה שבו שימש הרכב או סייע בידי נהגו לביצוע פשע. סעיף 7ב, שהוסף לחוק הפיצויים בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 7), תשמ"ט-1989, קבע מפורשות שגם בהתקיים כל אחד מהמקרים האמורים לגבי הנפגע, זכות תביעתם של התלויים לא תיפגע. הם לא חטאו, ועל-כן אין הצדקה שייפגעו.

הוא הדבר בענייננו. לתלויים אין כל אחריות או חלק בכך שהמנוח לא דיווח דיווח אמת. על מה ולמה ייענשו בשלילת חלק מהפיצוי המגיע להם בשל דיווח שאינו אמת של מפרנסם? נראה, שאפילו לשיטתם של אלה הסבורים שיש הצדקה לשלול פיצויים ממי שדיווח דיווח כוזב לשלטונות המס, אין הצדקה להפחית בשל כך מהפיצויים המגיעים לתלוייו של הנפגע.

9. סיכומם של דברים הוא, שאין לקבל את טענת המערערת שעל-פיה לא היה מקום לפסוק למשיבות פיצויים בהתחשב בכושר השתכרותו האמיתי של המנוח, להבדיל מכושר ההשתכרות שעליו דיווח לשלטונות המס.
ניכוי מס הכנסה

10. לעומת זאת, יש ממש בטענה השנייה של המערערת; המנוח היה המפרנס היחיד של משפחתו, וקביעת גובה הכנסתו של המנוח בסך 5,524 ₪ נעשתה על-פי סכום ההוצאות החודשי שהוציאה משפחתו מדי חודש. על-פי הכנסתו המוצהרת בסך 1,400 ₪ לא היה חייב בתשלום מס הכנסה. על-כן, ההכנסה בסך 5,524 ₪ לחודש משקפת הכנסה ברוטו שנקבעה לו, בלי שנוכה ממנה מס הכנסה. גם ברור, שלו היה משלם מס הכנסה על-פי גובה הכנסתו, כפי שזו נקבעה על-ידי בית-המשפט, הסכום שהיה עומד למשפחה להוצאותיה היה קטן יותר. בנסיבות אלה, חישוב הפסדן של המשיבות צריך להיעשות כך שמסכום ההכנסה החודשי בסך 5,524 ₪ ינוכה מס הכנסה כפי שזה חל ביום פסק-הדין (עד לגובה של 25%), כמצוות סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים.

באי-כוח הצדדים הודיעונו, שאם נקבע שיש לנכות מס הכנסה כאמור, יגיעו להסכמה בדבר שיעורו של מס זה, שאותו יש להפחית מהסכום של 5,524 ₪, ובהתאם לכך יתוקן סכום הפיצויים אשר נפסק למשיבות. בהתאם להסכמה זו שבין הצדדים, איננו קובעים את שיעור המס. מכל מקום, אם לא יגיעו הצדדים להסכמה בעניין זה, יוכל כל אחד מהם לפנות לבית-המשפט המחוזי על-מנת שייקבע את שיעור המס ואת שיעור הפחתת הפיצויים המגיעים למשיבות כתוצאה מכך.

התוצאה

11. על סמך כל האמור לעיל, מתקבל בזה הערעור כאמור בפיסקה 10 לעיל.

פרט לכך נדחים הן הערעור והן הערעור שכנגד.

בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.

השופט ש' לוין
: אני מסכים.

השופט י' זמיר
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור.

ניתן היום, כ' בסיוון תשנ"ה (18.6.1995).
* הערת מערכת: פסק-הדין נמסר לפרסום באיחור, ולפיכך מתפרסם עתה.
---------------

------------------------------------------------------------

---------------

------------------------------------------------------------









עא בית המשפט העליון 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' רחל בן שבח, אידה (עידית) בן שבח, פזית בן שבח ואח', [ פ"ד: נא 03 489 ] (פורסם ב-ֽ 18/06/1995)













להסרת פסק דין זה לחץ כאן