בנק דיסקונט בע''מ - ההסתדרות הכללית החדשה - הסתדרות המעו''ף, ארגון עובדי בנק דיסקונט לישראל בע''מ, מדינת ישראל
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
בנק דיסקונט בע"מ

מידע על מדינת ישראל   



בנק דיסקונט בע''מ - ההסתדרות הכללית החדשה - הסתדרות המעו''ף, ארגון עובדי בנק דיסקונט לישראל בע''מ, מדינת ישראל

ערעור סכסוך קיבוצי 1013/04     26/09/2004 (עסק)



תיקים נוספים על בנק דיסקונט בע"מ
תיקים נוספים על ההסתדרות הכללית החדשה - הסתדרות המעו"ף
תיקים נוספים על ארגון עובדי בנק דיסקונט לישראל בע"מ
תיקים נוספים על מדינת ישראל




עסק 1013/04 בנק דיסקונט בע"מ נ' ההסתדרות הכללית החדשה - הסתדרות המעו"ף, ארגון עובדי בנק דיסקונט לישראל בע"מ, מדינת ישראל




בית הדין הארצי לעבודה

עס"ק 1013/04
בנק דיסקונט בע"מ המערער
-
1. ההסתדרות הכללית החדשה - הסתדרות המעו"ף

חטיבת עובדי הבנקים וחברות הביטוח
2. ארגון עובדי בנק דיסקונט לישראל בע"מ

3. מדינת ישראל
הרשות לניירות ערך מגישה עמדה בהליך
לפני: הנשיא סטיב אדלר
, סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
, השופט יגאל פליטמן
, נציג עובדים מר יצחק ברק, נציג מעבידים מר יצחק קאול
בשם המערער - עו"ד נחום פיינברג
, עו"ד איריס רש, עו"ד עידו עשת
בשם המשיבים 2-1 - עו"ד בני כהן

בשם המשיבה 3 - עו"ד רחל שילנסקי, עו"ד טל מאירסון
בשם הרשות לניירות ערך - עו"ד יעל ורבה
פסק דין
הנשיא סטיב אדלר
1. לפנינו ערעור ברשות (בר"ע 1471/04) על החלטתו של בית הדין האזורי בתל-אביב, מיום 29.8.2004 (השופטת אהובה עציון ונציגי הציבור מר דוד דיין ומר עדן רחמים; סק 140/04; סק 139/04), בה נדחתה, לעת הזו, בקשתו של המערער (להלן: בנק דיסקונט) למתן צווי מניעה זמניים כנגד העיצומים בהם נוקטים עובדי הבנק. העיצומים בהם נוקטים עובדי הבנק באים לידי ביטוי באי נקיטת הפעולות הנדרשות לשם הכנת המאזן והגשת הדוחו"ת הכספיים הרבעוניים של הבנק במועד שנקבע לכך בחוק ניירות ערך, תשכ"ח - 1968 (להלן - חוק ניירות ערך) הוא יום ה - 31.8.2004.

הרקע העובדתי הלכאורי שביסוד הערעור, כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי וכפי שעולה מכתבי הטענות שבפני
נו:

2. בעקבות משבר המניות הבנקאיות באוקטובר 1983, גיבשה ממשלת ישראל הסדר עם הבנקים שבמסגרתו הקימה כל אחת מקבוצות הבנקים שנכללו בהסדר, חברת אחזקות שכונתה "חברת בטוחות" (להלן - ההסדר). הממשלה העמידה לרשות חברות הבטוחות את המימון הדרוש וחברות הבטוחות מצידן רכשו ניירות ערך של הבנקים מידי המחזיקים בהם. מועד פירעון ההלוואות לחברות הבטוחות נקבע בהסדר ליום 31.10.1993. ביום 21.2.1993 החליטה ממשלת ישראל, מתוך מגמה להגביר את התחרותיות במערכת הבנקאית ולשפר את יעילות ניהול הבנקים, למכור את אחזקות המדינה בבנקים. בהחלטה נוספת שקיבלה הממשלה ביום 2.5.1993 נקבע, כי החל מיום 31.10.1993, הוא מועד פירעון ההלוואות, יוחזקו מניות הבנקים שבהסדר בידי חבר נאמנים. כפועל יוצא מהחלטות אלה, נחקק חוק המניות הבנקאיות שבהסדר (הוראת שעה), התשנ"ד-19931 (להלן - חוק המניות הבנקאיות), אשר מכוחו הועברו המניות שבהן החזיקו חברות הבטוחות לידי ממשלת ישראל, על שם מדינת ישראל
. זאת, כפירעון מלא של יתרת ההלוואות שהעמידה הממשלה לחברת הבטוחות.
כך בעניננו, הפכה מדינת ישראל
לבעלת מניות הרוב והשליטה בבנק דיסקונט. שיעור אחזקותיה של המדינה בבנק עומד כיום על 57.09% מההון המונפק של הבנק. במסגרת חוק המניות הבנקאיות, הופקד הטיפול במכירת המניות בידי חברת נכסים מ.י. בע"מ (להלן - חברת מ.י.).
כיום, לאחר שאישר דירקטוריון חברת מ.י. את מתווה מכירת מניות המדינה בבנק דיסקונט (ביום 11.3.2004), עומד הבנק בפני
הליך העברת הבעלות במניות המדינה לידיים פרטיות.

3. מכוח החובה הקבועה בסעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה , התשי"ז - 1957 הודיעה ההסתדרות ביום 11.3.2004, לממונה על יחסי העבודה במשרד העבודה על סכסוך עבודה ושביתה של כלל עובדי הבנק החל מיום 25.3.2004.
ביום 5.5.2004 התפרסמה בעיתונות הודעה בדבר מכירת אחזקות המדינה בבנק דיסקונט ובמסגרתה הוזמנו המעונינים לפנות לחברת הנכסים מ.י ולהציע מועמדותם לרכישה.
ביום 17.5.2004 הודיעו נציגי המשיבים 1,2 (להלן: ההסתדרות) על פתיחה בעיצומים שיבואו לידי ביטוי באי ריכוז מידע המגיע מחברות בנות וחברות הקשורות לבנק או מכל דו"ח אחר מהדוחו"ת המאוחדים של קבוצת בנק דיסקונט. ביום 20.5.2004 הופסקו העיצומים.
בישיבת הועד הארצי של עובדי הבנק שהתקיימה ביום 21.7.2004, הוחלט על פתיחה מחודשת בעיצומים במסגרתם ינקטו, בין היתר, צעדים ארגוניים שיבואו לידי ביטוי באי העברת דיווחים בנושא המאזן, וסגירת סניפים באופן אקראי ומתוכנן. ביסוד עיצומים אלה, עומדת דרישת ההסתדרות לחתימה על הסכם קיבוצי מיוחד להבטחת ועיגון זכויות העובדים בהליך מכירת השליטה בבנק.
ביום 29.7.2004, הודיע הועד הארצי של עובדי הבנק לסגן ראש מערך משאבי אנוש בבנק, כי עובדי הבנק לא יעבירו לבנק ישראל או לחברת מ.י. דוחו"ת מכל סוג שהוא. כן הודע, כי הועד הארצי הורה לעובדים לסגור את חדרי המידע הנוגעים למכירת מניות השליטה בבנק. בעקבות כך, פנתה ביום 9.8.2004 היועצת המשפטית של הבנק ליו"ר הרשות לניירות ערך בבקשה ליתן לבנק ארכה להגשת הדוחו"ת הכספיים לרבעון השני של השנה. בקשתה נדחתה מן הטעם שעל הבנק לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותו לצורך עמידה בהוראות החוק, ובכלל זה נקיטה בהליכים משפטיים. יצוין, כי במסגרת הדיון בפני
נו הוברר, כי בקשה נוספת שהוגשה לרשות לניירות ערך בעניין נענתה, ואושרה לבנק ארכה בת 14 יום להגשת הדוחו"ת הכספיים הרבעוניים, וזאת עד ליום 14.9.2004. בהודעה שהומצאה לבית הדין מטעם הבנק ביום 19.9.2004 נמסר, כי המועד להגשת הדוחו"ת הרבעוניים של הבנק הוארך על ידי הרשות לניירות ערך פעם נוספת ונקבע ליום 21.9.2004.

ההליך בפני
בית הדין האזורי

4. ביום 12.8.2004 הגיש בנק דיסקונט בבית הדין האזורי בתל-אביב בקשת צד בסכסוך קיבוצי, במסגרתה התבקש בית הדין ליתן צווי מניעה כנגד העיצומים בהם נוקטים העובדים ולהורות להם לשוב לעבודה תקינה לאלתר, ובכלל זה לנקוט בפעולות הנדרשות לשם הגשת הדוחו"ת הכספיים של הבנק. בד בבד עם הגשת בקשת הצד, הוגשה לבית הדין קמא גם בקשה למתן צווי מניעה זמניים באותו עניין. דיונים בבקשה התקיימו ביום 15.8.2004 וביום 24.8.2004.
בהחלטה מיום 29.8.2004, הורה בית הדין האזורי לצדדים לנהל משא ומתן אינטנסיבי בכל הנוגע "לזכויותיהם וחובותיהם של המבקשים והמשיבים בהליך מכירת המניות". בשלב הזה, דחה בית הדין האזורי את הבקשה למתן צווי מניעה זמניים כנגד הפעולות הארגוניות הננקטות על ידי עובדי בנק דיסקונט ודיון נוסף בבקשה נקבע ליום 27.9.2004.
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור, לה נענתי בהחלטתי מיום 1.9.2004 (בר"ע 1471/04).
לבקשתה, הגישה הרשות לניירות ערך נייר עמדה בערעור ואף התייצבה לדיונים שהתקיימו בו ביום 5.9.2004 וביום 13.9.2004.

הטיעונים בערעור

5. חלק ניכר מטענות בנק דיסקונט בערעור עניינן בנזקים הנגרמים והצפויים להיגרם לבנק בשל העיצומים הננקטים בו והבאים לידי ביטוי באי הפקת הדוחו"ת הכספיים לרבעון השני של שנת 2004. בראש הנזקים להם טוען הבנק, עומד חששו מפני אי עמידה בתקנון הבורסה, לפיו איחור בן חודש ימים בהגשת הדוחו"ת הכספיים מוביל להשעייה אוטומטית של המסחר בניירות הערך של הבנק בבורסה. בנוסף על הנזק האמור מנה הבנק את הסנקציות המנהליות והפליליות להן הוא נמצא חשוף כתוצאה לאי הגשת הדו"חות הכספיים במועדם; את החשש מפני תביעות אזרחיות נזיקיות כתוצאה מאי הגשת הדוחו"ת; ואת הפגיעה במוניטין הבנק. עוד טוען הבנק, כי בבחינת מידתיות השביתה, יש להביא בכלל חשבון את העובדה כי העיצומים מופנים למעשה כנגד המדינה, שההחלטה על מכירת מניות השליטה בבנק התקבלה על ידה, בעוד בידי הבנק לא מצויים כלים שיכולים לסייע בידו להקטין את נזקו או להיענות לדרישות העובדים.
ההסתדרות וארגון העובדים טענו מנגד, כי שיקולים שעניינם מאזן הנוחות מצדיקים להותיר את החלטתו של בית הדין האזורי על כנה. העיצומים הננקטים על ידי העובדים, נטען, הם מצומצמים, מאופקים ורלוונטים, ואין בהם כדי לפגוע בשירות הניתן לציבור הרחב. לטענת ההסתדרות וארגון העובדים, הטלת איסור על העיצומים הממוקדים בהם נוקטים העובדים, עלול להותירם משוללי זכויות בהליך ההפרטה של הבנק. אשר לטענה כי אי הגשת הדוחו"ת הכספיים יביא להשעיית המסחר בניירות הערך של הבנק בבורסה נטען, כי מדובר בסמכות השעייה המצויה בשיקול דעתו של מנכ"ל הבורסה ולא בסנקציה אוטומטית.
המדינה הצטרפה לטיעוניו של הבנק והוסיפה טענות אלה: העיצומים הננקטים על ידי עובדי הבנק אינם מכוונים כלפי המעביד ואף לא כלפיה כריבון. העיצומים מופנים כלפיה כבעלת מניות, ולפיכך אינם לגיטימיים בהיותם מכוונים להשגת מטרות כלכליות. הוסיפה המדינה וציינה, כי היא נכונה לשבת עם העובדים למשא ומתן ענייני בכל עת, אלא שהם מונעים את המשך קיומו של משא ומתן, בין היתר, נוכח דרישתם כי המשא ומתן יתנהל ישירות אל מול שר האוצר.
במסגרת נייר העמדה שהגישה לבית הדין, עמדה הרשות לניירות ערך על חשיבות הגשת הדוחו"ת הכספיים של החברה הבורסאית במועד שנקבע לכך על פי דין. זאת, על מנת להגשים את "עקרון הגילוי הנאות" העומד בבסיס דיני ניירות ערך, הבא להבטיח את שקיפותה של החברה הנסחרת בבורסה. על פי הנטען בנייר העמדה, הדיווח הכספי נדרש להיות רלוונטי, הן מבחינת הפריטים המופיעים בו והן מבחינת מועד הגשתו. פרסום דו"ח באיחור אינו מאפשר למשקיע הפוטנציאלי לקבל החלטות פיננסיות מושכלות על בסיס מידע עדכני. לטענת הרשות לניירות ערך, מערך דיווחים מלא ורלוונטי של החברות הוא "ליבו" של כל שוק הון מתקדם.

6. דיון ראשון בערעור התקיים בפני
נו ביום 5.9.2004. בסוף אותו דיון ניתנה על ידינו החלטה, לפיה הצדדים ינהלו משא ומתן במשך שבוע ימים במטרה ליישב את חילוקי הדעות ביניהם. משהמשא ומתן לא צלח, התייצבו הצדדים לדיון נוסף בערעור ביום 13.9.2004.

הכרעה

7. מראשית יסודו, הוחזקו מניות בנק דיסקונט בידי ידיים פרטיות. אלא שכתוצאה ממשבר מניות הבנקים בתחילת שנות השמונים, נרכשו מניות השליטה בבנק על ידי המדינה, כפי שנעשה גם בבנקים אחרים. כעת, מבקשת המדינה למכור את אחזקותיה בבנק ולהשיבן לידיים פרטיות, כפי שנעשה זה מכבר בבנק המזרחי ובבנק הפועלים.

8. ככלל, מכירת מניות בחברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה, אינה מחזיקה בצידה זכויות לעובדי החברה בגין המכירה. שהרי, המסחר בבורסה מתאפיין בכך שמניותיה של החברה הציבורית נסחרות כל העת, והעברת בעלות במניות החברה הינה בגדר חזון נפרץ. עם זאת, מקום בו מוחזקות מניות השליטה בחברה הציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה על ידי בעל מניות יחיד (אדם, חברה, אשכול חברות וכו'), הרי שמכירת כלל מניותיו של בעל מניות השליטה עשויה להשפיע על זכויות עובדי החברה ולכן עשויה לגרור פעולות במישור יחסי העבודה.
הליך של החלפת בעלי מניות השליטה במקום עבודה מאורגן, מקים למעסיק חובה ליידע את ארגון העובדים בדבר הכוונה למכור את מניות השליטה, להיוועץ בו ולנהל עמו משא ומתן בכל הנוגע לדרישותיו. 2 באופן זה, יתאפשר לארגון העובדים לפעול למען המשך התנהלותו התקינה של המפעל המאורגן תחת בעל השליטה החדש ולמען שמירה או שיפור של תנאי העבודה לאחר החלפת הבעלות במניות השליטה. במסגרת הדיון בהליך זה, לא הובאה בפני
נו אסמכתא שיש בה כדי ללמדנו על קיומה של מדינה מערבית בה מוקנית לארגון עובדים הזכות להטיל ווטו על החלפת הבעלות בחברה המעסיקה עובדים מאורגנים.
מדינת ישראל
אימצה מדיניות לפיה, עת מתבצעת מכירת מניות בהן היא מחזיקה, מוענקת לעובדים הטבה כספית 3. לטענת באת כוח המדינה, שיעור ההטבה ראוי שיהא אחיד, והכל בהתאם להחלטות וועדת הכספים של הכנסת, אשר קבעה את מתווה התמורות אשר ינתנו לעובדים בעת מכירת אחזקות המדינה בגרעיני השליטה במניות הבנקים. לשיטת המדינה, מכח עקרון השוויון ובהעדר נסיבות מיוחדות, עובדי בנק דיסקונט זכאים לקבל את אותן הטבות שקיבלו עובדי בנק המזרחי ובנק הפועלים, עת מכרה המדינה את גרעין השליטה שהיה בידיה בבנקים אלה.
מנגד גורסת ההסתדרות, כי עובדי בנק דיסקונט זכאים להטבות העולות על אלה שקיבלו עובדי בנקים אחרים, וזאת משום שתנאי עבודתם קופחו בשנים האחרונות.
בדיון שהתקיים בפני
נו, עודכנו באשר להתקדמות המשא ומתן בין נציגי חברת נכסים מ.י. לבין נציגי ההסתדרות. מן הנטען בכתב ובעל פה, עולה כי הנושאים העיקריים על שולחן המשא ומתן הם: [1] תקופת המשך חלותה של חוקת העבודה לאחר החלפת הבעלות בגרעין השליטה. לעניין זה נראה, כי הפער בין הצדדים נע בין שלוש שנים לחמש שנים; [2] דרישת ההסתדרות להתנות את מכירת המניות בהתחייבות הקונה שלא למכור סניפים של הבנק בחוץ לארץ; [3] דרישת ההסתדרות כאמור, כי עובדי בנק דיסקונט יקבלו הטבות כספיות העולות על אלו שקיבלו עובדי בנקים אחרים. לטענת בא כוח ההסתדרות הצעדים הארגוניים בהם נקטו ונוקטים העובדים אינם מכוונים להכשיל את מכירת גרעין השליטה בבנק, אלא להבטחת זכויות העובדים לאחר מכירת מניות המדינה.

9. לטעמי, הסוגייה המתעוררת במקרה דנן הינה מצומצמת, ועניינה בצעדים הארגוניים בהם נוקטים העובדים והמונעים, הלכה למעשה, את מכירת מניות המדינה בבנק וכפועל יוצא מכך את העברת הבעלות בגרעין השליטה. נקדים את המאוחר ונציין כבר עתה, כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה, כי בנסיבות המקרה דנן יש להטיל מגבלות על זכות העובדים לנקוט בצעדים ארגוניים. זאת מן הטעם, שהעובדים אינם רשאים לסכל את העברת הבעלות במניות השליטה בבנק, באמצעות אי הכנת הדוחו"ת הכספיים אשר יש להגיש לרשות לניירות ערך. אי הגשת דוח"ות כאמור עלולה להוביל להפסקת המסחר במניות הבנק בבורסה.
עם זאת וכפי שיפורט להלן, הפגיעה בזכויות הקנייניות של הבנק והנזק שעלול להגרם לו כתוצאה מהצעדים הארגוניים הננקטים על ידי העובדים אין בהם, לכשעצמם, כדי להביא להטלת הגבלות על האמצעים הארגוניים בהם נוקטים העובדים.
נוסיף כי לעת הזאת, ומשאין אנו נזקקים להכרעה בסוגיה זו בהליך דנן, מבקשים אנו להשאיר בצריך עיון את השאלה, האם ניתן להטיל מגבלות על זכות השביתה ועל העיצומים בהם נוקטים העובדים בשל פגיעה עקיפה אפשרית ביציבות, באמינות ובמסחר השוטף בשוק ההון ובבורסה.

הפגיעה בזכויות הקנייניות של הבנק והנזק שגורמת השביתה לבנק -

10. מה הוא הדין כאשר הצדדים למשא ומתן לא הגיעו להסכמה באשר לתנאי העבודה שיחולו בבנק לאחר החלפת הבעלות במניותיה של המדינה?
מחד - ארגון העובדים אינו בעל זכות ווטו בנוגע להחלפת הבעלות, ומכירת המניות אינה כפופה להסכמתו; מאידך - הארגון רשאי לנקוט באמצעים ארגוניים על מנת לנסות ולהשיג הסכם קיבוצי בעניין תנאי העבודה של העובדים לאחר המכירה.
חירות השביתה צריכה להישקל אל מול הפגיעה בזכויותיו הקנייניות של הבנק. אמת, בכל שביתה גלומה פגיעה בזכות קניינית של המעסיק וטיבעה של שביתה שהיא גורמת נזק כלכלי. אולם, ישנם מקרים בהם השביתה גורמת נזק מיוחד ובפני
העובדים פתוחה דרך אחרת לקדם את מטרותיהם הלגיטימיות אל מול המעסיק. על יסוד האמור, יש במקרה שבפני
נו לבחון מה תוצאת מלאכת האיזון בין חירות השביתה של העובדים לבין זכות הקניין של המעסיק והאם בסופו של איזון, מוצדק להגביל את השביתה בעילה זו.
בא כוח הבנק טען, כי אי-הגשת הדוחו"ת הרבעוניים לרשות לניירות ערך במועד, ואפשרות השעיית המסחר במניות הבנק בבורסה, תגרום נזקים חמורים במיוחד למצבו הפיננסי של הבנק, תחשוף אותו לסנקציות מנהליות ופליליות, לתביעות נזיקיות ולפגיעה במוניטין שלו. יתר על כן נטען, כי השעיית המסחר בבורסה תוביל לגריעת מניות הבנק מהמדדים המובילים, ביניהם, מדד ת"א-25, מדד ת"א 100 ומדד ת"א - בנקים.
מנגד טען בא כוח ההסתדרות, כי הנזק שנגרם לבנק על ידי הצעדים הארגוניים המצומצמים בהם נוקטים העובדים והעומדים במתאם למטרות אותם מבקשים העובדים להשיג, הוא פחות לאין ערוך מהנזק שייגרם לבנק ולציבור לקוחותיו כתוצאה מהפסקת מתן שירותים בנקאיים לציבור.
אין ספק, כי שביתה במוסד בנקאי פוגעת פגיעה משמעותית באמינות הבנק. בין היתר, עשוי ציבור הלקוחות להדיר רגליו וענייניו מן הבנק ולפנות לבנק אחר. המשקיעים עשויים אף הם, לפנות לאפיקי השקעה חלופיים, ונותני האשראי עלולים לשנות את תנאי והיקף האשראי הניתן לבנק. יצויין, שלכאורה ועל סמך הנתונים והטענות שנפרשו לפנינו, חלק ניכר מהנזק שייגרם לבנק בשל הפסקת המסחר במניות, יהא אף תולדה של סוגי שביתה נוספים בהם ינקטו עובדי הבנק, לרבות שביתה שביטויה בהפסקת מתן שירותים בנקאיים ללקוחות. כל שביתה גורמת נזק למעסיק ולעתים גם לציבור או לחלקים ממנו. יחד עם זאת, במערכת יחסי העבודה השוררת במשק כיום שביתה הנה כלי לגיטימי. השביתה הנה אמצעי "אלים" אולם, במצב הדברים כפי שהוא היום אין בידי ארגון העובדים כלי חלופי שיסיע בידו לקדם את מטרותיו אל מול המעסיק.
רוצה לומר, ההגנה על זכויות הקניין של הבנק, לכשעצמה, אין בה כדי להביאנו להגביל את העיצומים בהם נוקטים העובדים, קרי, לחייב את העובדים להפיק את הדיווחים הדרושים לרשות לניירות ערך.
המגבלות על שביתה בשירותים חיוניים ותקנת הציבור

11. הפסיקה הטילה מגבלות שונות על שביתה בשירותים חיוניים, דוגמת מים, חשמל ושירותים רפואיים. שירותים בנקאיים לא הוגדרו עד כה בפסיקה כשירותים חיוניים. אבן הבוחן להגדרת שירות כחיוני היא, דרך כלל, העדרו של מקור חילופי שיבוא בנעליו של נותן השירות החיוני הבלעדי שעובדיו פרצו בשביתה.
בנק דיסקונט הוא אחד מבין בנקים רבים בענף הבנקאות ויש בידי לקוחותיו למזער את נזקיהם על ידי ניהול ענייניהם הפיננסיים הדחופים, בתקופת השביתה, באמצעות בנק אחר. במסגרת הדיונים שהתקיימו בפני
נו, לא שמענו ראיות לגבי מהות וגדר הנזק ששביתה בבנק יכולה לגרום לציבור ואשר עשויות היו לשכנענו כי המדובר בשירות חיוני. יתרה מזו, יש בידי בנק ישראל לפעול על מנת להגן על הבנק מפני תביעות בעקבות שביתה, ככל שתפרוץ. לאור האמור, אין להחיל על העיצומים בבנק דיסקונט מגבלות החלות על שביתות בשירותים חיוניים.
12. קיימים מקרים לא רבים, בהם טובת הציבור מחייבת הטלת הגבלות על חירות השביתה וזאת, במסגרת האיזון בין זכויות יסוד מחד וחירות השביתה מאידך. כך לדוגמה, הטיל בית הדין האזורי בירושלים 4 הגבלה על שביתת עובדי משרד הפנים בשל פגיעתה בחופש התנועה של תושבי ישראל.
במקרה דנן נטען בפני
נו, כי שביתה המונעת העברת דיווח לרשות לניירות ערך ואשר יכולה להביא, בסופו של דבר, להפסקת המסחר במניות הבנק בבורסה, תפגע באמינות שוק ההון בישראל.
במסגרת הדיון בפגיעה בזכויות קנייניות, ניתן לכלול דיון בזכויות הנוגעות לשוק ההון, כגון: מעבר חופשי של הון וחופש החוזים. הבורסה היא מבריחי התיכון של שוק ההון בארץ. אחד ממאפייניו העיקריים של המסחר בבורסה הוא סחירות מניותיו והאפשרות למכור אותן בכל רגע וללא הגבלה. ככל שיתאפשר לקבוצות עובדים לגרום להפסקת המסחר בבורסה, הדבר עלול לזרוע אי שקט וחשש בקרב המשקיעים. תופעה מעין זו, יכולה להתפשט לחברות נוספות ועלולים להתעורר אף מקרים בהם הנהלת החברה תעודד את ארגון העובדים להביא למניעת מסירת דיווח לרשות לניירות ערך, במטרה למנוע, למשל, את החלפת הבעלות במניות החברה.
על כן, שביתה הפוגעת בפעילות ואמינות הבורסה, פוגעת בזכות הקניין של הציבור ויש לאזנה אל מול חירות השביתה.
מדובר בנזק עקיף לשוק ההון, אך הסיכון שהפסקת המסחר במניות מוסד בנקאי תפגע באמינות הבורסה, הוא ממשי וכמעט וודאי. התוצאה עלולה להיות בריחת משקיעים משוק ההון הישראלי ופגיעה בקידום המשק.

האם שביתות הנוגעות לפעילות המעסיק בשוק ההון "חוצות את הקו האדום" של המותר בהפעלת אמצעים ארגוניים על ידי ארגון עובדים? בדרך כלל, שביתה מופנית כלפי אמצעי ייצור או מתן שירותים לציבור. לא הובא לפנינו מקרה של שביתה אשר הביאה להפסקת המסחר במניות המעסיק בבורסה. עם זאת נאמר לנו, כי לפני מספר שנים התקיימה שביתה של עובדי הבורסה שכתוצאתה ממנה הופסק המסחר בבורסה למשך מספר שבועות.
מחד - יש ממש בטענת בא כוח ההסתדרות, כי האמצעי הארגוני בו נקטו העובדים, בדמות אי-הפקת דוחו"ת לרשות לניירות ערך, אינו פוגע ברוב רובו של הציבור. מדובר במעין "שביתה וירטואלית" הפוגעת בעיקר במדינה, כבעלת מניות השליטה בבנק, אף כי תתכן פגיעה גם בבעלי המניות האחרים. יתרה מזאת, לטענת ההסתדרות עובדי הבנק ממשיכים לבצע את עבודתם הרגילה, משרתים את לקוחות הבנק וזכאים לתשלום שכר. מאידך - האמצעי הארגוני בו נוקט הארגון אכן פוגע באמינות הבנק ובפעילות שוק ההון. קיימים סוגים של אמצעים ארגוניים, בהם קומץ עובדים יכול לגרום נזק חמור למעסיק. כך, סירוב של מספר קטן של פקידים לפתוח את כספות הבנק או לתקן את רשת המחשבים שנפלה, יכול שישתק את מרבית פעילות הבנק. במקרה דנן, קבוצת עובדים בבנק אינה מבצעת פעולה בעלת היקף מוגדר ומצומצם של הכנת הדיווחים לרשות לניירות ערך, אולם הנזק הנגרם לבנק כתוצאה מכך הוא רחב היקף, וכמותו אף הפגיעה באמינות שוק ההון.
השאלות הנוגעות לאיזון בין חירות השביתה לבין הפגיעה באמינות שוק ההון הן כבדות משקל ובעלות השלכות רחבות. מלאכת האיזון בין הזכויות והאינטרסים המעורבים בעניין זה, מלאכה קשה היא גם מקום בו ננקטים עיצומים שלא בתקופה של העברת הבעלות במניות השליטה בבנק. מלאכת האיזון קשה שבעתיים כאשר תוצאת הפגיעה היא, בין השאר, מניעת מכירת הבעלות במניות המדינה בבנק. כפי שנאמר לעיל, אין אנו נדרשים להכריע בשאלה זו במסגרת הערעור שלפנינו. זאת מאחר שכפי שנרחיב בהמשך, סבורים אנו כי בנסיבותיו של הליך זה, יש ליתן צו המונע את העיצומים שנוקטים עובדי הבנק, מן הטעם שאין להעניק לעובדים זכות ווטו על מכירת מניות השליטה בבנק.

13. לארגון העובדים אין זכות ווטו על החלפת המחזיק בגרעין השליטה בחברה -

השאלה המכרעת במקרה זה לטעמנו, כמצויין לעיל היא, האם עובדי הבנק רשאים למנוע את מכירת מניות המדינה בבנק? אנו סבורים כי אין לעובדים זכות ווטו על החלפת בעלי מניות השליטה בחברה ציבורית, ובנקים בכלל זה. לבעל מניות זכות קניינית למכור אותן. חובת המדינה כבעלת מניות שליטה בבנק היא לידע את ארגון העובדים בדבר הכוונה למכור את מניותיה, להיוועץ בארגון ולנהל עימו משא ומתן, שעניינו השלכות מכירת גרעין השליטה על זכויות העובדים. אולם, ככל שהצדדים לא יבואו לידי הסכמות במסגרת משא ומתן זה, רשאית המדינה למכור את מניותיה ולהעביר את שליטתה בבנק לידיים פרטיות.
האם אי-מסירת הדיווחים המתחייבים על פי דין לרשות לניירות ערך אכן מונעת את מכירת מניות המדינה בבנק? לטענת בא כוח ארגון העובדים, מכירת מניות השליטה בבנק שעה שאין דיווח עדכני על מצבו הפיננסי, לא תהיה אחראית ובפועל לא תתבצע. באת כוח חברת נכסים מ.י. לא שללה אפשרות של מכירת מניות הבנק גם ללא דיווח עדכני, אך הודיעה כי התמורה מן המכירה במצב זה, תהיה פחותה. התרשמותנו היא, כי למעשה אי הגשת הדיווח והפסקת המסחר במניות הבנק בבורסה, יהא בהם כדי להכשיל את מכירת מניות המדינה בבנק. במצב דברים זה, המדינה תיאלץ להיענות לדרישות ההסתדרות או לדחות, פעם נוספת, את מכירת אחזקותיה בבנק. לכאורה, ועל סמך חומר הראיות עולה, כי העיצומים מעניקים לארגון העובדים, הלכה למעשה, זכות ווטו על מכירת מניות המדינה בבנק. מבלי מידע פיננסי עדכני, יתקשו משקיעים להעריך את ערכו האמיתי של הבנק ולקבל החלטה בדבר רכישת גרעין השליטה. יתרה מזו, הימנעות מהטלת הגבלות על העיצומים במקרה זה, מעלה חשש מיצירת תקדים לפיו תוכל קבוצת עובדים בחברה בה למדינה אחזקות, דוגמת חברת החשמל, למנוע את מכירת המניות שבידי המדינה.
זאת ועוד, מהם ההבדלים בין הפעלת לחץ על המעסיק באמצעות הפסקת מתן שירותים לציבור לבין הפעלת לחץ באמצעות אי-הכנת דיווח לרשות לניירות ערך? בשני המקרים מדובר בצעדים ארגוניים המכוונים להפעלת לחץ על המדינה לשם הבטחת זכויות העובדים לאחר החלפת הבעלות במניות השליטה. ובכל זאת, קיימים הבדלים בין שני סוגי הצעדים הארגוניים. ככל שמדובר בעיצומים בדמות אי הכנת מידע לרשויות, מטרת העיצומים הינה למנוע את מכירת הבעלות במניות המדינה בבנק באופן ישיר. לעומת זאת, שביתה בדמות הפסקת מתן שירותים לציבור, נועדה להוות אמצעי לחץ על המדינה שלא למכור את אחזקותיה בבנק, מבלי להגיע להסכמות באשר לתנאי העבודה העתידיים. בפועל, יש בידי המדינה למכור את מניותיה בבנק בעת שביתה של הפסקת מתן שירותים לציבור, אולם אין בידה או לפחות יקשה עליה מאוד, למכור את גרעין השליטה בו היא מחזיקה, מבלי שקיים דיווח עדכני על מצבו הפיננסי של הבנק. זאת ועוד, שביתה של הפסקת מתן שירותים לציבור, משפיעה באופן ישיר על המעסיק, הוא הבנק. השפעתה של השביתה על המדינה כבעלת המניות, לעומת זאת, היא עקיפה ומתבטאת בעיקר בירידת ערכו של הבנק ובכך שהיא מקשה על מכירת מניות המדינה. מנגד, עיצומים בדמות אי-הכנת דיווחים לרשות לניירות ערך משפיעים באופן ישיר על המדינה כבעלת המניות, שכן היא מונעת, או מקשה מאוד, על מכירת גרעין השליטה בבנק.
14. האיזון הנכון - בבואנו לערוך איזון בין השיקולים שצוינו לעיל, אנו מעניקים משקל מכריע לעניין אי-מתן זכות ווטו לארגון עובדים על מכירת מניות המדינה והעברת הבעלות במניות השליטה בבנק. חירות השביתה נחשבת אמנם כחלק בלתי נפרד מניהולו של משא ומתן קיבוצי. עם זאת, היא אינה מיועדת למנוע מכירת מניות או שינויי בעלות בחברה ציבורית, והיא בבחינת אמצעי לחץ על המעסיק לשם השגת תנאי עבודה טובים לעובדים לאחר שינויי הבעלות. בפסק דיננו, הבאנו בכלל חשבון גם את העובדה שהמדינה הצהירה על הסכמתה להעניק לעובדי בנק דיסקונט את אותם תנאים שהוענקו לעובדי בנק הפועלים ובנק המזרחי בשעתו. למעשה, עיקר המחלוקות העומדות כיום בין הצדדים באשר להשלכות מכירת מניות המדינה על העובדים, עניינן בשאלת הגבלת רוכש המניות כך שלא ימכור יחידות של הבנק בחו"ל, ובשאלה האם עובדי בנק דיסקונט זכאים להטבות כספיות גבוהות מאלה שניתנו בשעתו לעובדי בנק המזרחי ובנק הפועלים. עוד נלקח בחשבון, הנזק שגורמים העיצומים לאמינות שוק ההון, אם כי עניין זה, כאמור, לא היווה את השיקול המכריע בפסק דיננו. שיקול נוסף שעומד בבסיס

פסק דין
זה הוא כי ההסתדרות הפעילה אמצעים ארגוניים מסוגים שונים במסגרת סכסוך זה ומתן צו כנגד העיצומים הממוקדים דכאן, לא ישלול את כוח המיקוח של העובדים. יתר על כן, בסוגיה המרכזית עליה נאבק ארגון העובדים, היא המשך תחולתה של חוקת העבודה על עובדי הבנק, הצדדים קרובים לידי הסכמה.
לאור כל האמור לעיל הגענו למסקנה, כי יש לקבל את הבקשה, כך שעל ההסתדרות וארגון עובדי בנק דיסקונט להורות לעובדי הבנק להעביר בכל ההקדם האפשרי את המידע הדרוש להכנת הדיווח לרשות לניירות ערך, כך שהבנק יוכל להגיש את הדיווח לרשות לפני סוף חודש זה.
15. עיינתי בחוות דעתה של חברתי, סגנית הנשיא, ונותרתי איתן בדעתי, לפיה בנסיבות המקרה דנן יש מקום להטיל מגבלות על הצעדים הארגוניים בה ביכרו העובדים לנקוט. עם זאת אבקש להוסיף מספר הערות לשם הבהרת עמדתי.

בראש אבקש להדגיש, כי אין להבין מדברי ששביתה חלקית או שביתה כנגד הליך של מכירת גרעין שליטה במפעל אינה מותרת. ארגון עובדים רשאי לשבות כחלק מהליך משא ומתן שעניינו דרישות הנוגעות למכירת גרעין השליטה במפעל. דא עקא שבמקרה דנן, השביתה החלקית בה נקטו העובדים מונעת, הלכה למעשה, את מכירת מניות המדינה במפעל ועובדה זו היא שמטה את הכף אל עבר הגבלתה.

כך עיון בדירקטיבה האירופית אותה מצטטת חברתי סגנית הנשיא כמו גם בפסיקה הזרה המובאת על-ידה מלמדת, כי עמדתי עולה בקנה אחד עם האמור בהן. הגישה הרווחת במדינות הים, כמו גם אצלנו, היא שחובה על בעל מניות המבקש למכור את גרעין השליטה ליידע את ארגון העובדים בדבר כוונתו זו, להיוועץ עם ארגון העובדים ואף לנהל עמו משא ומתן. אולם, לארגון עובדים אין זכות וטו על מכירת גרעין השליטה במפעל והוא אינו רשאי לנקוט באמצעים שיסכלו אותה.

מטיעוני הצדדים בפני
נו למדנו, כי חברת נכסים מ.י. הציעה לעובדים את אותן הטבות שניתנו לעובדים אחרים שאחזקות המדינה במפעליהם נמכרו. אלא שעובדי בנק דיסקונט מבקשים להשיג תנאים העולים על אלה שמציעה להם המדינה.
סוף דבר -

16. לאור כל האמור לעיל באתי לידי מסקנה, כי העיצומים מושא ערעור זה, הבאים לידי ביטוי באי נקיטה בפעולות הנדרשות לשם הכנת הדיווחים לרשות לניירות ערך, אינם בגדר שביתה חוקית, משום שיש בהם כדי למנוע את מכירת מניות המדינה בבנק. זכות הקניין של בעל מניות כוללת הזכות למכור אותן. על כן, לו תשמע דעתי יש להיעתר לבקשתו של הבנק למתן צו המונע
את העיצומים והמורה לארגון להנחות את עובדי הבנק לבצע את הפעולות הנדרשות על מנת לאפשר לבנק להגיש דיווח לרשות לניירות ערך, כמתחייב על פי דין.

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין

אנו ניצבים בפני
השאלה אם יש מקום ליתן צו המונע את העיצומים בם נוקטים עובדי בנק דיסקונט. מחד עומדת כוונת המדינה למכור את גרעין השליטה בבנק לגוף פרטי. בכך היא מבצעת הלכה למעשה הפרטה. מאידך עומדת שאלת הזכות לעיצומים כפי שתארם הנשיא.
מספר שאלות עולות בפני
נו. האחת, האם זכות השביתה היא זכות מוחלטת שאין להתערב בה ואין להגבילה. היה ונגיע למסקנה כי הזכות אינה מוחלטת תתעורר השאלה השנייה, האם שביתה מעין זו בה נוקטים עובדי בנק דיסקונט היא שביתה לגיטימית בהיותה שביתה כנגד תוכניות הפרטה של הממשלה ולא שביתה כנגד המעבידה, הבנק. היה ונגיע למסקנה כי השביתה כנגד המדינה לגיטימית, אם נגיע למסקנה כי יש מקום לאזן את זכות השביתה כנגד אינטרסים אחרים, הרי נשאלת השאלה השלישית והאחרונה, והיא האם האמצעים שהעובדים נוקטים בם, אמצעים הפחותים משביתה כללית, עומדים במבחן המידתיות לעומת הנזק שעלול להיגרם להם מכוונת הבנק להפריטו.

הגבלת זכות השביתה
השאלה אם ניתן להגביל את זכות השביתה אינה שאלה פשוטה. שביתה היא פעולה חד צדדית של עובדים כנגד השותף ליחסים הסוציאליים. היא תמיד גורמת לנזק. מטרתה להכאיב. הנזק לרוב לא מצטמצם בנזק למעביד הישיר אלא הוא משפיע לרוב גם על צדדים שלישיים. הגישה תחילה בעולם היתה ששביתה אסור לה להפר חוק. כאשר התבססה הגישה שזכות השביתה היא זכות יסוד של ארגון עובדים שתכליתו מאבק ארגוני להשגת זכויות עובדים, התגבשה הדעה בעולם כולו שאין לראות בזכות השביתה הפרת הסכם וגם לא גרם הפרת חוזה (סעיף 62(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). שביתה עשויה לגרום להפרה מסוימת של חוקים. כאן נכנס גורם האיזון עליו נעמוד מאוחר יותר. שביתה מפרה זכות אזרחית בכך שהיא מפרה את חוזה העבודה. היא פוגעת לעתים בנורמה פלילית. כך משתתפים במשמרות מחאה משניים ליד נכסיו של מעביד זר - secondary picketing - ומונעים בגופם כניסה של עובדים למקום העבודה, פוגעים בחופש התנועה ובחובת העובדים להתייצב בעבודה. משמרות מחאה עלולות לגרום למניעת חופש תנועה בארץ וחופש יציאה מהארץ. עובדים שאינם מדווחים לשלטונות דיווחים שאי הגשתם היא עבירה פלילית פוגעים בחובת מעבידם לבצע פעולות חוקיות. על גבולות הזכות לעומת הפגיעה באחרים ובהפרת החוק אעמוד בדוני באיזונים ובמבחן המידתיות.
שביתה אם כן עלולה לפגוע בזכויות חוקתיות, כגון חופש תנועה ויציאה מהארץ, בזכויות אזרחיות שאינן חוקתיות, בזכויות מתחום משפט העבודה, כגון, הזכות להגיע לעבודה וכן היא עלולה לגרום לאחר להפר נורמה פלילית. בגרמניה למשל הגישה תחילה היתה ששביתה אסור לה להפר את החוק או לגרום להפרתו. עם התפתחות משפט העבודה הגיעו למסקנה שכל שביתה מפרה את החוק. על כן המבחן הוא מבחן המידתיות. קנה המידה השתנה (prpf. manfred weiss, international encyclopaedia for labour law and industrial relations ).
זכות השביתה הפכה לזכות יסוד ומופיעה עתה בחוקות רבות במסגרת זכויות חברתיות, כלכליות ופוליטיות. היא מופיע כזכות חוקתית בעיקר בחוקות שכוננו לאחר מלחמת העולם השנייה והיא נחשבת לזכות יסוד גם במדינות בן אין בחוקה זכויות חברתיות. תפיסת זכות זו כזכות יסוד היא כה מושרשת שישנן מדינות שאינן מגבילות את הזכות. התוצאה היא שבתי המשפט אינם מוסמכים ליתן צווי מניעה כנגד שביתות. לא זה המצב בישראל. אין אנו רואים בזכות השביתה זכות מוחלטת אלא, ככל זכויות היסוד, זכות יחסית. כך נאפשר לשם דוגמא שביתה כנגד מעביד המבקש להפלות את העובדות לעומת הגברים העובדים ולא תשמע הטענה לפיה אין להגביל את זכות השביתה. קנה המידה לאיזון זכות השביתה הוא מבחן המידתיות - proportionality. חשיבות רבה יש להפעלת מבחן זה בעיקר בשל המשקל הרב שיש ליתן לזכות השביתה ומאידך התפיסה שזכות זו מזיקה תמיד. מטרתה היא להזיק, אם רק למעביד ואם גם לצדדים שלישיים. עמדתי על השלבים לבחינת המידתיות בעניין נהרי (ע"ע 300353/97 מדינת ישראל
- משה נהרי (פד"ע לה, 318), כפי שאלו עוצבו במשפט הגרמני והאירופאי בכלל (ראה f. g. jacobs, "recent developments in the principle of proportionality in european community law,; מובא בספרו של :e. ellis principle of proportionality in the laws of europe, oxford 1997 ):
1. על קנה המידה להיות תואם להשגת המטרה.
2. עליו להיות חיוני במובן זה ששום אמצעי אחר הפוגע פחות בחירויות אדם אינו מספיק.
3. אל לו לאמצעי להיות בלתי פרופורציונלי למטרתו (זוהי פרופורציונליות במובנה הצר).
בית המשפט העליון ציין שלושה יסודות אלו בבוחנו את עקרון המידתיות -
"במרבית שיטות המשפט, שבהן מקובל עקרון המידתיות, נקבע כי הוא מורכב משלושה יסודות, או מבחני משנה. היסוד הראשון של מבחן המידתיות קובע כי נדרש קשר של התאמה בין המטרה לבין האמצעי. האמצעי אשר המינהל נוקט צריך להיות גזור להשגת המטרה אשר המינהל מבקש להשיגה... .
היסוד השני המרכיב את המידתיות קובע כי האמצעי שהמינהל בוחר בו צריך לפגוע בפרט במידה הקטנה ביותר. החייט המנהלי צריך לתפור את החליפה המנהלית באופן שתהא גזורה בהתאם למטרה המנחה אותו, תוך בחירה באמצעי הפוגע פחות באדם... .
היסוד השלישי במבחן המידתיות קובע כי האמצעי שהמינהל בוחר בו אינו ראוי, אם פגיעתו בפרט היא ללא יחס ראוי לתועלת שהוא מביא בהגשמת התכלית. זהו מבחן האמצעי המידתי (או המידתיות במובן הצר)... .

השתלבותם של שלושת יסודות אלה - אשר לעתים קיימת ביניהם חפיפה - מגבשות את מבחן המידתיות כאמת מידה מהותית להפעלת שיקול דעת מינהלי. ודוק: יסודות אלה הם בעלי אופי עקרוני. הפעלתם במקרה הקונקרטי עשויה להשתנות על-פי מאפייניה של התכלית, ועל פי מהותה של הפגיעה בפרט" (בג"צ 3477/95 ישראל בן עטייה ואח' נ. שר החינוך, התרבות והספורט פ"ד מט(5) 1, בסעיף 5 לפסק דינו של המשנה לנשיא ברק והספרות והפסיקה המוזכרים שם; וראה גם ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ. מגדל כפר שיתופי פ"ד מט(4) 221, בסעיף 95 לפסק דינו של הנשיא ברק, והפסיקה מוזכרת שם).

בעניין שביתה של עובדי משרד הפנים ערב בחירות (תב"ע נב/4-8; תב"ע נב/41-7 מדינת ישראל
- ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י; הסתדרות עובדי המדינה; הועד הארצי של עובדי משרד הפנים; נתן צברי) ציינתי:
חרות השביתה מהווה אמצעי בידי עובדים להגן על האינטרסים שלהם בעבודה. בהיות חיי העבודה חלק ניכר מאורח חייו של האזרח. הרי שלחרות השביתה ערך קונסטיטוציוני חשוב. חרות זו מוכרת על ידי הנאורות שבדמוקרטיות והיא נובעת מיחסי העבודה הקיבוציים, מהכרה בחופש ההתאגדות ומהמשא ומתן הקיבוצי (פרופ' רות בן-ישראל, "השביתה" הוצאת סדן 1987, סעיף 3 עמוד 5 והאסמכתאות המוזכרות שם). יחד עם זה עמדנו על כך, כי, ככל זכות קונסטיטוציונית, גם חרות השביתה אינה זכות אבסולוטית. יש לאזנה כנגד חרויות אחרות ועקרונות יסוד אחרים הנוהגים במדינה דמוקרטית. כשם שחופש הביטוי מתאזן לעומת זכויות ואינטרסים אחרים - שלום הציבור, בטחון המדינה; כשם שחופש החוזים הוא זכות קונסטיטוציונית אך לא זכות אבסולוטית, המתאזן לעומת אינטרסים אחרים - בית משפט עשוי לאכוף חוזה בניגוד לרצון צד משיקולי צדק: כן מתאזן חופש החוזים כנגד האינטרס של תקנת הציבור, ביצוע חוזי בתום לב. אפשרות ביטול חוזה שנכרת מתוך טעות; גם חרות השביתה מתאזנת כנגד אינטרסים אחרים, כגון: ביצוע הסכמים קיבוציים בתום לב, שלום הציבור, זכות האדם לשלמות גופו וכבודו. זכות האדם לניידות וליציאה מהארץ, אי פגיעה בצדדים שלישיים תמימים וכיוצא בהם לשבות). ..... מקובל עלי כי אין לפגוע בחרות השביתה אלא מנימוקים כבדי משקל של פגיעה בערכים אחרים של החברה.

במסגרת האיזונים יש לזכור כי מדובר בפעילות חד צדדית של העובדים כנגד השותף השני ליחסי העבודה. על כן יש להקפיד על איזון נאות הלוקח בחשבון את הכוחניות שבאמצעי השביתה. יש לבחון האם נעשו ניסיונות לשאת ולתת בתום לב טרם ההכרזה על שביתה. יש לבחון האם השביתה היא כוללת והאם קיימים אמצעים פחות קיצוניים משביתה כוללת - הקריטריון השלישי של מבחן המידתיות - המידתיות במובן הצר. יש לזכור שתכליתה של שביתה בדרך כלל היא להגיע בסופו של יום להסכם קיבוצי תוך הבנה הדדית של השותפים ליחסי העבודה.
משהגעתי למסקנה ששביתה אינה זכות מוחלטת אלא יחסית אין בידי לקבל את גישתו של חברי הנשיא סטיב אדלר
לפיה השביתה בה עסקינן אינה חוקית. אנו מדברים בזכות אדם המתאזנת לעומת זכויות אחרות. לא מתעוררת שאלה של אי חוקיות. כך למשל הזכות לחופש הביטוי היא זכות אדם יסודית. עם זאת יכול שבית משפט יחליט שהשקט הנפשי של האזרחים גובר, ועל כן יחשב לבלתי לגיטימי לצעוק באולם קונצרטים "שריפה, שריפה". ברם אין לדבר על אי חוקיות אלא על איזונים נכונים. חופש הביטוי קיים ואינו בלתי חוקי. שביתה אם כן יכול שתהא לא לגיטימית. השאלה היא של איזון נאות. ועוד. כאשר לשם דוגמא לא נותן ארגון העובדים הודעה מוקדמת לגבי השביתה הרי השביתה אינה לגיטימית. אך בית הדין יכול שיגיע למסקנה כי הנסיבות הן כל כך קיצוניות באופן שלמרות אי מתן הודעה מוקדמת כנדרש בחוק אין למנוע את השביתה. גם בענייננו לא מדובר בשביתה לא חוקית. מדובר באיזון שהנשיא ראה אותו כנוטה לצד מניעת העיצומים.

כנגד מי מופנית השביתה
האם לגיטימית שביתה המופנית כנגד הפרטה שהמדינה מבקשת לבצע במקום העבודה. עמדתי על כך בעניין ס"ק 13/03; ס"ק 14/03 לשכת המסחר תל-אביב ואיגוד לשכות המסחר - הסתדרות העובדים הכללית החדשה (ס"ק 13/03); התאחדות התעשיינים בישראל; איגוד הבנקים בישראל; רשות הנמלים; חברת רכבת ישראל בע"מ; רשות שדות התעופה בישראל - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, האגף לאיגוד מקצועי (ס"ק 14/03) בהתייצבות היועץ המשפטי לממשלה. השאלה הנשאלת היא האם לגיטימית היא שביתה כנגד השלטון. אמת ישנן מדינות בם שביתה כזו אינה מותרת. במדינות אלו לרוב זכות השביתה היא מוחלטת או כמעט מוחלטת. מעבר לכך העיקרון הוא ששביתה צריך שתוביל בסופו של יום להסכם קיבוצי. שביתה פוליטית נחשבת לכזו בדרך כלל כאשר היא מכוונת כנגד השלטון במטרה לשנות החלטה פוליטית. לא מדובר אז בשביתה במטרה להגיע בסופו של יום להסכם קיבוצי. על כן היא קרוייה "שביתה פוליטית". בדרך מחשבה זה הלך הנשיא מאיר שמגר כאשר קבע כי שביתת מורים בגולן כנגד סיפוח הגולן היא שביתה פוליטית (בג"צ 525/84 נביל חטיב ואחרים נ. בית הדין הארצי לעבודה ואחרים, פ"ד מ(1) 673; וראה פרופסור רות בן ישראל במאמרה: "השביתה הפוליטית" (עיוני משפט, כרך י"א, 609).
בענייננו כמו בעניינים רבים אחרים בעת האחרונה השלטון הוא שמבקש לשנות את תנאי העבודה ואת מבנה המפעלים באופן שתנאי העבודה של העובדים עשויים להשתנות. הדבר נכון בעיקר כאשר המדינה מבקשת לבצע שינוי מבני. מטרתה של שביתה כזו הוא להגיע למשא ומתן עם השלטון על הסכם קיבוצי שיבטיח את זכויות העובדים בעת ההפרטה המבוצעת על ידי המדינה. זו אינה שביתה פוליטית. אין היא מבקשת לקבוע עמדות פוליטיות אלא להגיע להסכמה עם השלטון על תנאי העבודה שהוא מבקש לשנות ובסופו של יום להגיע להסכם קיבוצי בהסכמה. עמדתי על כך באותו עניין (13/03; 14/03):
כאשר אנו באים לבחון האם מדובר בשביתה פוליטית או בשביתה לגיטימית של ארגון עובדים עלינו לבחון את תכלית השביתה. בעיני שביתה פוליטית היא שביתה שתכליתה להתריע כנגד התנהלות פוליטית של השלטון. היא נוגעת לבעיות פוליטיות ולא לתנאי עבודה וזכויות עובדים. כך אם ארגון העובדים יכריז על שביתה כנגד ההתנחלויות באזור יהודה, שומרון וחבל עזה, כנגד אי יציאת ישראל משטחים אלו, כנגד סגירת משרד ממשלתי ואיחודו עם משרד ממשלתי אחר, יהא הדבר בגדר שביתה פוליטית.

עמד על כך הנשיא מנחם גולדברג בעניין בזק (דב"ע נג/4-4 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י - בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, הנציגות המשותפת של עובדי בזק וכלל עובדי בזק, בהצטרפות היועץ המשפטי לממשלה, פד"ע כה, 367):
בימינו אלה, שעה שהמחוקק מתערב, יותר מתמיד, בתנאי עבודה שנקבעו או שניתן לקבעם בהסכמים או הסדרים קיבוציים (ראה למשל, חוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, סעיף 29) והפך לשותף פעיל בקביעת תנאי העבודה של כלל העובדים, ביחוד במגזר הציבורי, ולא רק עובדי המדינה, ספק רב אם ניתן להשאיר בעינה את ההגדרה של המונח "שביתה", כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקה. יש לזכור כי המושג "שביתה", אינו מאלה אשר להם משמעות אחת, התופסת בכל הזמנים, לכל מטרה ובכל מצב של התפתחות יחסי עבודה ומשפט העבודה (דב"ע לו/5-4 הנ"ל, בעמ' 27).

בעניין רשות הנמלים הנ"ל עמדתי על כך שהלכה למעשה כל שביתה כנגד החלטת השלטון, ממשלה או כנסת, לצמצם, להפריט, לבצע שינוי מבני, היא גם פוליטית. מדובר בשיקולים של מדיניות כלכלית כוללת המבקשת ליעל את המפעל. עם זאת היסוד הדומיננטי במדיניות הנדונה הוא שינוי תנאי העבודה. כי אז מדובר בשביתה ככל השביתות.

שביתה כנגד כוונת המדינה להפריט מפעל
לדידו של חברי הנשיא אין לעובדים זכות וטו כנגד הפרטה ועל כן אין זכות שביתה כנגד הפרטה. אין בידי לקבל טעון זה. שינוי מבני, העברת מפעל כולו או חלקו מיד ליד מהווה שינוי בתנאי העבודה. המעביד, הבעלים או בעל גרעין השליטה שונה. ודוק. הכוונה בענייננו היא למכור את השליטה לאדם או גוף אחד. אותו גוף עשוי, כפי שציינה ההסתדרות, לבקש להפטר מנכסים. הדבר עלול להביא לפיטורין. כל אלה מהווים נימוק למשא ומתן מחודש לגבי תנאי העבודה. עמדתי על כך בעניין רמת"א (דב"ע נד/4-1 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י - התעשיה האוירית לישראל בע"מ ורמת"א בע"מ; דב"ע נד/4-3 התעשיה האוירית לישראל בע"מ ורמת"א בע"מ - ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י). באותו עניין ציינתי כי סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים, ה'תשי"ז-1957 הקובע לגבי שינוי מעבידים -
עבר מפעל מיד ליד או חולק או מוזג, יראו את המעביד החדש כמעביד שעליו חל ההסכם הקיבוצי.

הסעיף אמנם כובל את המעביד החדש להסכם הקיבוצי הקודם של העובדים, אך אין בכך כדי לכבול את העובדים לאותו הסכם. שינוי מבני כזה דורש היוועצות עם ארגון העובדים וניהול משא ומתן עמם במטרה להגיע להסכם קיבוצי חדש. באותו עניין ציינתי:
העובדים וכוח העבודה שלהם אינם קניינו של המעביד, אין למעביד הכוח ליטול את עובדיו ולהעבירם לאחר כהעבר קניין. הם אינם חפץ עובר לסוחר. העובדים הם צד לחוזה אובליגטורי עמו, מי לחוזה עבודה אישי בלבד ומי גם כחלק מקיבוץ שכרת הסכם קיבוצי עם בעל המפעל.
........
התנהגות כזו של העברת עובדים למעביד חדש ללא הסכמתם אינה אפקטיבית. העובדים אינם "מועברים" והעסקתם על ידי המעביד החדש ללא הסכמתם היא התנהגות שאינה בתום לב, שכן היא מתיימרת לכפות על העובדים הסכם שאינם מסכימים לו ובכך פוגעת באוטונומיה של הרצון הפרטי שלהם, הנובעת מכבוד האדם, ובחופש העיסוק שלהם.

בפסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק ציין המשנה לנשיא השופט תיאודור אור בדעת רוב (בג"צ 8111/96; בג"צ 922/97 הסתדרות העובדים החדשה (העותרת בבג"ץ 8111/96); התעשייה האווירית לישראל בע"מ (העותרות בבג"ץ 922/97) ורמת"א בע"מ נ ג ד התעשייה האווירית לישראל בע"מ (המשיבים בבג"ץ 8111/96), רמת"א בע"מ, בית-הדין הארצי לעבודה והיועץ המשפטי לממשלה; הסתדרות העובדים החדשה (המשיבים בבג"ץ 922/97); בית-הדין האזורי לעבודה; בית-הדין הארצי לעבודה והיועץ המשפטי לממשלה):
בדומה לנאמר ....... בנוגע לסעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים, אין סעיף זה דן כלל בשאלה האם נדרשת הסכמת עובדים למעבר לעבודה למעביד החדש. סעיף זה, כמו סעיף 18 הנ"ל, דן ברציפות תנאי העבודה הקיבוציים והוא חל רק במקרה שהתחלפות הבעלים - המעבידים תקפה. הוא בא להיטיב עם העובד ולא לגרוע מזכויותיו. זו היתה גם עמדת בית הדין האזורי ובית הדין הארצי. לפיכך, אין להסיק מסעיף 4 הנ"ל הסכמה חוזית מוקדמת לחילופי מעבידים.

אין חולק כי מעביד, ובעיקר המדינה בהפעלת סמכויותיה המדיניות, רשאים לשנות את מבנה המפעלים וכן להפריטם. מדובר במדיניות כלכלית. זוהי זכותו הניהולית של המעביד, הפררוגטיבה הניהולית שלו. אך לפררוגטיבה הניהולית גבולות. גבולותיה הם האינטרסים של העובדים. רק תוך איזון ניתן להפעיל את הפררוגטיבה הזו. אין המפעל המעביר משוחרר מקיום משא ומתן עם ארגון העובדים.
המשנה לנשיא אור בחן את המשפט האירופאי, את הדירקטבה מספר 01/23/ec (אשר החליפה, בשינויים קלים לענייננו, את דירקטבה מס' 77/187, עליה עמדתי בפסק דיני בעניין רמת"א והתיקון לה של האיחוד הלאומי האירופאי) שכותרתה on the approximation of the laws of the member states relating to the safeguarding of employees' rights in the event of transfers of undertakings, businesses or parts of undertakings of businesses. וכך ציין השופט אור:
הדירקטיבה דנה בהבטחת זכויות עובדים במקרה של העברת מפעלים, עסקים או חלקים של עסקים למעביד אחר כתוצאה מהעברה משפטית או מיזוג. סעיף 3 לדירקטיבה קובע:

"1. the transferor's rights and obligations arising from a contract of employment or from an employment relationship existing on the date of a transfer shall, by reason of such transfer, be transferred to the transferee.

2. member states may provide that, after the date of transfer, the transferor and the transferors shall be before the date of transfer liable in respect of obligations which arose from a contract of employment or an employment relationship existing on the date of the transfer ...

3. following the transfer, the transferee shall continue to observe the terms and conditions agreed in any collective agreement on the same terms applicable to the transferor under that agreement, until the date of termination or expiry of the collective agreement or the entry into force or application of another collective agreement..."
סעיף 4 לדירקטיבה קובע כי העברת עסק או חלקו לא יהווה, כשלעצמו, עילה לפיטורין על ידי המעביר או הנעבר. כמו כן קובע הסעיף:
"2. if the contract of employment or the employment relationship terminated because the transfer involves a substantial change in working conditions to the detriment of the employee, the employer shall be regarded as having been responsible for termination of the contract of employment or of the employment relationship".
כמו כן, סעיף 7 לדירקטיבה מטיל חובה על המעביד הקודם והמעביד החדש ליידע את נציגי העובדים העשויים להיפגע מן העברה ולקיים עימם היוועצות.

ב

פסק דין
kastikas v. konstantinidis (european court of justice) [1993] 1c.m.l.r 845., שנדון בפני
בית הדין האירופאי, עלתה השאלה האם לאור ניסוחו של סעיף 3(1) לדירקטיבה רשאי עובד להתנגד להעברתו למעביד חדש ולהמשיך את העסקתו אצל מעבידו הקודם. המקרה שנדון בפני
בית הדין עסק בסכסוך בין עובד למעביד בגרמניה. העובד - קאסטיקאס, עבד במסעדה של המעביד - קונסטנטינידיס. האחרון השכיר את המסעדה לאדם אחר. בתביעה שהגיש קאסטיקאס נגד קונסטנטינידיס בהקשר לזכויות המגיעות לו כעובד טען קונסטנטינידיס כי בתאריכים הנדונים הוא כלל לא היה המעביד של קאסטיקאס שכן המסעדה כבר הועברה לאחר. לפי הדין הגרמני הפנימי, במקרה שעובד מתנגד לעבור למעביד חדש אשר אליו הועבר העסק בו הוא עובד, נמשכת ההתקשרות בינו לבין המעביד הקודם. בית הדין האירופאי התבקש לחוות דעה האם דין זה עולה בקנה אחד עם הוראות הדירקטיבה. במסגרת זאת, נדרש בית הדין האירופאי לפרש את סעיף 3(1) לדירקטיבה. בית הדין קבע כדלקמן:

"although the directive...permits an employee to stay with the new employer on the same conditions as those agreed upon with the transferor, it cannot be interpreted as compelling the employee to continue the employment relation ship with the transferee.

such an obligation would call into question the employee's basic rights: he must be free to choose his employer and cannot be compelled to work for an employer whom he has not voluntarily chosen.

it follows that article 3(1) of the directive does not prevent an employee from deciding to object to the transfer of his contract or protection given by the directive.

however ... it is not the purpose of the directive to ensure that the contract of employment relationship with the transferor is continued if the employee does not wish to remain in the transferee's employ.

it follows that, if the employee decides voluntarily not to continue the contract of employment or employment relationship with the transferee, the directive does not compel the member-states to provide that the contract or relationship shall be continued with the transferor. in such a situation, it is for the member-states to decide what is to become of the contract or employment relationship" (p. 865-66).
השופט אור הביא מהמשפט הגרמני. ראוי לציין כי לאור פסיקת בית המשפט הפדרלי הגרמני לעבודה, הלך בית הדין האירופאי בלוקסמבורג אף הוא בדרך פרשני זה בבואו לפרש את הדירקטיבה המקבילה לסעיף 18 בחוק הסכמים קיבוציים.
הנה כי כן זכותו הניהולית של מעביד להעביר את מפעלו חלקו או כולו. ברם הפרורוגטיבה הניהולית של המעביד אינה מוחלטת. על מעביד לנהוג בה בסבירות תוך התחשבות בשותפים, ארגון העובדים והעובדים. השופט אור ציין:
אין לראות את העובדים כמסכימים מראש, מכוח עיקרון הפררוגטיבה הניהולית של המעביד, לכל שינוי בזכויותיהם, יהיו השלכותיו עליהם אשר יהיו. קיימים שינויים, אשר לצורך ענייננו אכנה אותם 'שינויים אורגניים', הפוגעים בזכויות מהותיות של העובדים המוקנות להם על פי חוזה העבודה והמשנים את בסיס ההסכמה בין הצדדים לו, עד שלא ניתן עוד לראות בהן הגמשה של החוזה המקורי, אלא חוזה חדש. פררוגטיבת הניהול אינה משתרעת על שינויים אלה.
...
לדעתי, העברת הזכויות החוזיות של המעביד כלפי צוות העובדים, במסגרת מכירת העסק כ'עסק חי', באה בגדר אותם שינויים אורגניים אשר פררוגטיבת המעביד אינה משתרעת עליהם...
...ההנחה היא, שעובד היודע על האפשרות שמעבידו ירצה למכור את עסקו כ'עסק חי' גם יודע שזכותו היא שלא להיות 'נמכר' יחד עם העסק. הנחתו של העובד היא, שכשיבקשו 'להעבירו' למעביד החדש, יבואו עמו בדברים כדי לקבל את הסכמתו. הנחה זו מבוססת לא רק על זכויותיו המשפטיות של העובד, אשר אין הנחה שאין הוא יודע אותן. היא מבוססת גם על כך שבדרך זו מתנהלים הדברים דרך כלל....

השופט אליעזר רבלין ציין אף הוא באותו עניין:
חירותו של העובד לבור לו את מעבידו נגזרת מן הזכות לחירות, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומן הערך של כבוד האדם, המונח ביסוד חוק היסוד האמור. כך אצלנו, וכך גם במשפט הגרמני, המעמיד בראש סולם הערכים החוקתיים את כבודו של האדם ואת חירותו. אכן, כפי שכותב חברי המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור, הפסיקה בגרמניה הכירה בזכותו של העובד להתנגד להעברתו למעביד חדש. זכות זו נגזרת מהזכות לפיתוח האישיות, המעוגנת בסעיף 2 לחוק היסוד הגרמני (grundgesetz) - הוא סעיף "החירות". כדברי אחד המלומדים:

"according to the federal labour court's long standing jurisdiction the employee, whose employment relationship is supposed to be transferred automatically to the new owner or leaseholder, may contradict the transfer and opt to remain employed by the old employer. this right, which has been derived from the employee's right of personality as guaranteed in article 2 para. 1 of the constitution, is important especially in cases in which only a part of an establishment is transferred (m. weiss & m. schmidt, labour law and industrial relations in germany (3rd. revised ed., 2000) 116).

חירות זו של העובד נגזרת באופן ישיר מתפיסת האדם כמטרה ולא כאמצעי. היא מהווה בסיס לחופש הבחירה של העובד, לאוטונומית הרצון שלו ולחירותו לעצב את חייו ולפתח את אישיותו כרצונו.

הבאתי דברים אלו על מנת להדגיש את השינוי המהותי שחל בתנאי העובדים, בסביבת העבודה שלהם, בעת שינוי בעלות שלם או חלקי. שינוי זה מחייב היוועצות ומשא ומתן עם ארגון העובדים בתום לב. ברי שגם על ארגון העובדים לנהל משא ומתן זה בתום לב. חובת ההיוועצות מהווה מרכיב בניהול משא ומתן (ראה פרופסור רות בן ישראל, דיני עבודה, כרך רביעי, עמוד 1655). חובת היוועצות היא חובה מוגברת בגין היחסים המיוחדים. בארצות הברית חייב מעביד לשאת ולתת עם הארגון על תנאי עבודה, שכר עבודה ושעות עבודה בטרם יבצע שינוי כלשהו במקום העבודה. (סעיף 8 ל-wagner act). הפסיקה הרחיבה נורמה זו אף למקרים בם מעביד מבקש להכניס מכשור חדש או אף כאשר המעביד מבקש להעביר את מפעלו לאזור גיאוגרפי שונה. הפסיקה הפדרלית בארצות הברית קבעה כי בכך יש משום שינוי מהותי בתנאים המנדטוריים המחייבים משא ומתן. זאת משום שהדבר עלול להשפיע על משכורות, שעות עבודה ותנאי עבודה, שהם העניינים שחובה על פי החוק הנ"ל לשאת ולתת עליהם. כך פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית מפי השופט stewart בהחלטה מנחה, כי מעביד אשר הגיע למסקנה שעלות העבודה אצלו גבוהה מדי וביקש להעביר את העבודה לקבלן משנה עצמאי, חייב לשאת ולתת עם העובדים באשר להחלטתו זו וההשפעות שתהיינה לכך על העובדים (fiberboard paper production v. nlrb 379 u.s. 1964). בית המשפט הדגיש כי אין בכוונתו לפגוע בפררוגטיבה הניהולית של המעביד. כל שהוא קבע הוא שהעברת העובדים מיחידת המשא ומתן הקיימת ליחידת משא ומתן חדשה - קבלן משנה עצמאי - על מנת שיבצעו את אותה עבודה עצמה אותה ביצעו העובדים בטרם ההעברה, נופלת בגדר העניינים שחובה לשאת ולתת עליהם (j.b atleson, values and assumption in american labor law, the univesity of massachusets press 1983, 124-126).
לאור כל האמור הגעתי למסקנה כי הרצון, המוצדק מבחינת ארגון העובדים, להגיע להסכם קיבוצי חדש ולגבש את התנאים בטרם נעשית מכירת גרעין השליטה, מצדיק נקיטת צעדים ארגוניים, שביתה או עיצומים.
לאור כל האמור אני מבקשת להסתייג מקביעתו של חברי הנשיא לפיה אין בשום מקום זכות שביתה בגין הפרטה. לאור החובה לנהל משא ומתן ברי שכאשר זה לא מנוהל או לא מנוהל בתום לב, יש לארגון העובדים זכות לנקוט בצעדים ארגוניים. ואכן זה לא מכבר פרצה שביתה של בוני אוניות בספרד בגין הכוונה להפריט את מפעלם:
shipbuilders in spain strike in privatisation protest
on september 14, seven striking shipbuilders in cadiz, southern spain were injured in a tear gas and plastic bullet attack by riot police. shipbuilders throughout spain are striking to oppose the privatisation of the shipbuilding company izar.
workers are also opposing the proposed rescue plan of the crisis-ridden company, as they fear this could lead to job losses. they erected barricades in cadiz on the previous day and also held protests on thursday and friday last week.
francisco fernandez lucas, the chairman of the works council at the san fernando dockyard just outside cadiz, said, "the government should say whether it has an industrial plan" and the socialist government should "stop making promises which are then not respected."
on september 12, prime minister jose luis rodriguez zapatero said the government was preparing an "industrial viability plan" for izar and that "no worker will be abandoned to his fate".
izar employs 10,700 workers in spain and in may european union authorities demanded that it repay 300 million euros ($362 million) of eu aid which brussels regards as breaching competition rules. the european commission may also demand that izar reimburse more than 600 million euros of additional aid.

אין בידי גם לקבל את קביעתו הקטגורית של הנשיא לפיה תמיד מחלקים בהפרטה מניות לעובדים. לא הובאו כל ראיות לכך. אין זו ידיעה שיפוטית. העובדה שהדבר קרה בעניין מסויים אין בה רבותא. זהו אחד הנושאים עליהם יש לשאת ולתת עם העובדים.

האיזון הנאות בענייננו
בענייננו ההסתדרות נמנעת מהשבתת העבודה כולה בבנק. כל שהיא עושה הוא אי הגשת דוחות לרשות לניירות ערך. חברי הנשיא מסתמך על הודעת הבנק כי נגרם בכך נזק. לא הוגשה לנו כל חוות דעת של מומחה על מידת הנזק הנגרם. נהפוך הוא. רשות ניירות הערך עצמה הודיעה כי לפי שעה לא יפגע הבנק מכך ולא יוצא מהבורסה. הרשות הודיעה כי קורה שלא מוגשים דיווחים במועד, אלא שהיא מתנגדת לפעולה מאורגנת, היינו, שביתה, שבגינה לא יוגשו הדיווחים. לעניין זה אין לרשות כל מעמד. עניינה של הרשות הוא בהגשת הדיווח אך לא בשאלה אם אי ההגשה נובעת משביתה או מנימוקים אחרים. השאלה של איזון נאות היא שאלה שבין הארגון למעבידה ולמדינה. אין לנו כלל ראיות לכך שנגרם נזק. ומכל מקום אין הנזק משמעותי. הוא נגרם למניית בנק דיסקונט בלבד. אמת הדבר עלול לפגוע באמינותו של הבנק. אך זו בדיוק מטרת העיצומים. שביתה מלאה או חלקית מטרתה להכאיב. שביתות רבות גורמות לנזקים גדולים ביותר לכלכלת המדינה כולה. כך הדבר כאשר מושבתים כל נמלי הארץ משל. אמינותם של חברות רבות ותעשיינים רבים נפגעת. חברות זרות שוקלות ביטול חוזים עמם. עם זאת אין לשלול שביתה כזו אלא לבחנה במבחן המידתיות. יש לבחון האם האמצעים אינם חמורים מדי לעומת המטרה, בחינת הקריטריון השלישי של מבחן המידתיות. אין לשלול עצומים מכל וכל אלא לבחנם במבחן האמור.
טוען הבנק כי אי דיווח יביא עמו סנקציה פלילית. אכן סעיף 53 לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968 , שכותרתו - הפרת הוראות של חוק זה קובע סנקציות פליליות. אך כל סעיפי המשנה שלו מדברים בכך שהעברה נעברת כאשר היא נעשית לשם הטעייה כאשר נדרשת ידיעה כי מדובר בהטעייה. העבירה אם כן דורשת שני יסודות actus reus ו- mens rea. בענייננו אין למנהלים כוונה פלילית. יסודות העבירה כלל אינם מתקיימים באשר אי הדיווח לא נעשה על מנת להטעות אדם סביר, קונה סביר וכדומה. היה ולא נבצר מהבנק להגיש דוחות ללא עזרת העובדים עליו אכן לעשות זאת. אין זה מענייננו כאן.
אשר להיקפה של השביתה, מדובר בסנקציה מצומצמת. כדין ציין הנשיא כי הפגיעה היא בעיקר במדינה כבעלת מניות השליטה בבנק הפיננסי של הבנק. היא מעכבת בעיקר את המכירה ולא את מתן השירותים הבנקאיים לציבור. הדבר נכון. על כן נראה לי ראוי הדרך בו נקטה ההסתדרות. תכליתה להביא את המדינה למשא ומתן בטרם תמכור את חלקה. השבתת העבודה כולה בבנק פוגעת בציבור, כפי שציין הנשיא וממילא גם מונעת הגשת דוחות לרשות לניירות ערך. נראה לי על כן שהאמצעי בו בחר ארגון העובדים הוא האמצעי הפחות מזיק והמשפיע על המדינה בעיקר ולא על הציבור. השבתת העבודה כולה בבנק היתה גורמת לנזק גדול בהרבה. מאידך לגיטימית הדרישה לנהל משא ומתן ולהגיע להסכמה סבירה עם הארגון בטרם יעשה מעשה, בטרם יועמד האירגון בפני
מעשה עשוי, בחינת fait a complit.

לאור כל האמור אני מסתייגת מהמסקנה אליה הגיע חברי הנשיא. אין מקום ליתן על כן בשלב זה צו מניעה בידי המעסיקה. הייתי מאשרת את פסק דינו של בית הדין האזורי. ברי שאם הנזק יהפוך לגדול יותר עם הזמן או שהארגון ינהל משא ומתן שלא בתום לב יוכל הבנק לחזור ולבקש צו מניעה.

מכל הנימוקים הללו אין בידי לקבל את עמדת חברי הנשיא.

השופט יגאל פליטמן
לאחר עיון בחוות דעתו המקיפה של חברי הנשיא, מקובלת עלי מסקנתו, כי "יש להיעתר לבקשתו של הבנק למתן צו ... המורה לארגון להנחות את עובדי הבנק לבצע את הפעולות הנדרשות, על מנת לאפשר לבנק להגיש דיווח לרשות לניירות ערך כמתחייב על פי דין".

מעבר לכך, מצאתי מקום להעיר את הערות הבאות:

1. השאלה המשפטית במקרה שלפנינו איננה נוגעת לזכות השביתה העקרונית של ארגון העובדים נוכח הליך "הפרטת הבנק". לצורך העניין, אני מוכן להניח, כי לעובדים שמורה הזכות לשבות למען הבטחת תנאי עבודתם ואפילו שיפורם לאור החלטת המדינה בדבר אותו ההליך.

2. השביתה איננה תכלית כשלעצמה. שביתה הינה האמצעי ביד ארגון העובדים להשגת תכלית הנוגעת לתנאי העבודה, במובנם הרחב, של העובדים במקום עבודתם.
במסגרת מימוש חופש השביתה, בידי ארגון העובדים ארסנל של כלי נשק להשגת אותה התכלית; משביתה כללית ועד לעיצום ספציפי של מניעת דיווח לרשות לניירות ערך, כפי שהדברים במקרה שלפנינו.

3. ככל שארגון העובדים נוקט בצעד של שביתה ועניינה נדון בפני
בית הדין; מחוייב בית הדין לבוחנה גם בהיבט של האמצעי הננקט מול התכלית שהוא אמור להשיג. במילים אחרות, השימוש בנשק השביתה כפוף גם לעקרון המידתיות של אמצעי מול תכלית.
4. לאור האמור, השאלה המשפטית המתעוררת במקרה שלפנינו, נוגעת לאמצעי השביתה הספציפי של מניעת דיווח כנדרש בחוק, לשם השגת התכלית של שמירת תנאי העבודה של עובדי הבנק ואפילו שיפורם.

5. באשר ליחס האמור, בין אמצעי השביתה והתכלית שהוא אמור להשיג, יש לשים אל לב להדגשים הבאים:

א. בעיקרון, המדינה מחוייבת לנהוג בשוויון כלפי כל עובדי הבנקים "המופרטים", כך שתיחומו של המשא ומתן עם ארגון העובדים, מוגבל על פי טיבו ובעיקרו של דבר, לאשר כבר ניתן לעובדי הבנקים האחרים ש"הופרטו".
בעיקרון, אין חולק כי גם במקרה שלפנינו, מחוייבת המדינה שלא לקפח את עובדי בנק דיסקונט בהשוואה לעובדי הבנקים האחרים ש"הופרטו", תוך שמירה על תנאי עבודתם ואפילו שיפורם באורח דומה.
משכך הם הדברים, אין ארגון העובדים יכול להשתמש באמצעי שביתה דרקוני, להשגת תכליות של תנאי עבודה החורגים בהרבה מן המסגרת המוכתבת מנסיבות המקרה כאמור לעיל.

ב. מכיוון שתכלית השימוש באמצעי השביתה, הינה - שמירה על תנאי העבודה
ושיפורם כאמור; אין ארגון העובדים רשאי להשתמש באמצעי שביתה, שתכליתו אחרת לגמרי, דהיינו - טירפוד עצם מהלך ה"הפרטה".
במקרה שלפנינו, מניעת הדיווח החוקי מצד העובדים, משמעותה האמיתית הינה - סיכול אפשרות ריאלית, להבדיל מתאורטית, ל"הפרטת" הבנק וסיכול תכלית השביתה לשמירה ושיפור תנאי עבודתם עקב מהלך ה"הפרטה".
שביתה המסכלת את התכלית למענה שובתים, הינה שביתה לתכלית לא ראויה מהיותה שביתה חסרת תכלית ולפיכך אין היא שביתה מידתית ביחס שבין האמצעי לתכלית.

ג. בנק איננו עסק רגיל. ישנה חשיבות עליונה ליציבות הבנק ואיתנותו הפיננסית, לבל ירדו לטמיון כספי לקוחותיו ולבל ישימו כספם על קרן הצבי, החפצים להשקיע בו.
לאור זאת, לא בכדי נקבע בפקודת הבנקאות משנת 1941, כי ידו של המפקח על הבנקים צריכה להיות באופן שוטף "על דופק" הבנק, ואם הוא נוכח "שתאגיד בנקאי פלוני אינו יכול לנהל את עסקיו באורח תקין מחמת שביתה באותו תאגיד בנקאי, רשאי הוא להכריז, כי התאגיד הבנקאי הפסיק לתת שירותים..." (סעיף 8 ט"ו לפקודה). שביתה מוגדרת בסעיף 2 לפקודה, "כהפרעה מאורגנת של מהלך העבודה התקין".
לאור זאת, טבעי גם, שבנק גדול ומרכזי כבנק דיסקונט, יתנהל כחברה בורסאית על פי חוק ניירות ערך, החייבת בדיווח ריבעוני על מצבה.

משכך הם הדברים, אמצעי השביתה בו נוקט ארגון העובדים של מניעת דיווח כאמור, לא רק שנוגד את תכלית השביתה כאמור; אלא שבנוסף לכך, תוצאתו האוטומטית תהא - השעיית הסחר במניות הבנק, על כל המשתמע מכך. בכך יעבור הבנק שינוי מהותי בטיבו לעומת המתחייב מטיבעו.

ד. עקרונית, גם אם בית הדין בסכסוך קיבוצי המובא בפני
ו, אינו נותן צו האוסר שביתה - הוא מסייג את מימוש הזכות לשבות בסייגים המתחייבים מן המקרה.
נסיבות המקרה שלפנינו, כפי שפורטו, הינן להערכתי כאלה, שגם אם הייתה פורצת שביתה כללית בבנק, אפשר שהיה מקום לסייגה בכך, שלא ימנע הדיווח הדרוש על פי חוק ניירות ערך, באופן המסכל למעשה את "הפרטתו".
אם כך היה מקום לפסוק במקרה של שביתה כללית בבנק, ברי, כי אין להפוך, במקרה שלפנינו, את הסייג לזכות השביתה, לזכות השביתה עצמה.

6. סיכומו של דבר - אם תשמע דעתי, יפסק, כי אמצעי השביתה של מניעת הדיווח אינו מידתי בנסיבות המקרה ולפיכך יש לאסור את השימוש בו כמסקנת חברי הנשיא.

נציג עובדים מר יצחק ברק - אני מסכים למסקנתו של הנשיא אדלר
מנימוקיו.

נציג מעסיקים, מר יצחק קאול - אני מסכים לאמור בחוות דעתו של הנשיא אדלר
. זאת בעיקר מטעמים אלה: אינני רואה מקום לפגוע בהליך מכירת מניות המדינה בבנק דיסקונט; אני מוצא שהפגיעה בהוראות חוק נירות ערך הנה קשה ולטעמי העיצומים בהם נוקטים העובדים אינם מידתיים.

סוף דבר - הערעור מתקבל כאמור בפסק דינו של הנשיא.

ניתן בהעדר הצדדים היום, י"א בתשרי התשס"ה (26.9.2004), וישלח לצדים בפקסימיליה לאלתר.
________________ __________________________ _______________
הנשיא סטיב אדלר
סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
השופט יגאל פליטמן
____________________ _________________________
נציג עובדים, מר יצחק ברק נציג מעסיקים, מר יצחק קאול

1 החוק נכנס לתוקף ביום 31.10.1993.
2 עס"ק 157/99, בש"א 17/99 הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' - כור תעשיות בע"מ ואח' (ניתן ביום 20.6.1999).
3 ראו: דב"ע 98/ 7-3 מנשה מועדים ואח' - מדינת ישראל
, משרד הבטחון ואח', פד"ע לג 441.
4 תב"ע נב/8-4, תב"ע נב/7-41 מדינת ישראל
- ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י ואח', ניתן ביום
25.5.1992.
??

??

??

??

בבית הדין הארצי לעבודה עסק 1013/04

1








עסק בית הדין הארצי לעבודה 1013/04 בנק דיסקונט בע"מ נ' ההסתדרות הכללית החדשה - הסתדרות המעו"ף, ארגון עובדי בנק דיסקונט לישראל בע"מ, מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 26/09/2004)











תיקים נוספים על בנק דיסקונט בע"מ
תיקים נוספים על ההסתדרות הכללית החדשה - הסתדרות המעו"ף
תיקים נוספים על ארגון עובדי בנק דיסקונט לישראל בע"מ
תיקים נוספים על מדינת ישראל




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט