תעבורה אחזקות בע"מ, גמול אחזקות אנרגיה (1998) בע"מ - עירית צפת, מועצה מקומית ראש פינה, מועצה מקומית חצור הגלילית ואח'

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
תעבורה אחזקות בע"מ גמול אחזקות אנרגיה (1998) בע"מ עירית צפת מועצה מקומית ראש פינה מועצה מקומית חצור הגלילית
 
תעבורה אחזקות בע"מ, גמול אחזקות אנרגיה (1998) בע"מ - עירית צפת, מועצה מקומית ראש פינה, מועצה מקומית חצור הגלילית ואח'
תיקים נוספים על תעבורה אחזקות בע"מ | תיקים נוספים על גמול אחזקות אנרגיה (1998) בע"מ | תיקים נוספים על עירית צפת | תיקים נוספים על מועצה מקומית ראש פינה | תיקים נוספים על מועצה מקומית חצור הגלילית |

927478
740/07 א     14/08/2013




א 740/07 תעבורה אחזקות בע"מ, גמול אחזקות אנרגיה (1998) בע"מ נ' עירית צפת, מועצה מקומית ראש פינה, מועצה מקומית חצור הגלילית ואח'








בית המשפט המחוזי בנצרת



14 אוגוסט 2013

ת"א 740-07 תעבורה אחזקות ב ואח'
נ' עירית צפת
ואח'




בפני

כב' סגן הנשיא
ד"ר אברהם אברהם


התובעות

1
.
תעבורה אחזקות בע"מ

2
.
גמול אחזקות אנרגיה 1 (1998) בע"מ


נגד


הנתבעות

1.עירית צפת
2.מועצה מקומית ראש פינה
3.מועצה מקומית חצור הגלילית
4.צ.ח.ר. תשתיות זורמות בע"מ




פסק דין



המחלוקת בזעיר אנפין

1.
הנתבעות ביקשו להקים מכון לטיהור שפכים ("מט"ש"). לשם כך פורסם מכרז, על פיו יקים הזוכה על חשבונו את המכון, ולאחר ההקמה הוא יפעילוֹ משך 18 שנה, בתמורה שיקבל על פי כמות השפכים שתוזרם למכון.

במכרז זכתה שותפות ושמה תג"א. הַשּוּתָפוֹת בַּשוּתָפוּת הן התובעות, שנטלו חלק במימון פעילותה.
תג"א בנתה את המכון והחלה מפעילה אותו, אלא שבחלוף זמן החליטו התובעות להפסיק את פעילותה של תג"א במכון.
בתביעתן טוענות התובעות, כי הנתבעות עיוולו כלפיהן, הן משום שהציגו בפני
הן, במסגרת המכרז, מצג שווא אודות כמות השפכים שיוזרמו למכון, והן משום שאחרי שהוקם המכון לא העבירו לתג"א את מלוא התמורה עבור הפעלת המכון. משום התנהגות זו, כך התובעות, הגיעה תג"א לידי קריסה כלכלית, ולכן לא היה עוד בכוחה להחזיר לתובעות את הכספים שקיבלה מהן. מלים אחרות, הן מאשימות את הנתבעות כי גרמו לתג"א להפר את הסכם המימון. מכאן תביעתן, ובה הן עותרות לפצותן על נזק שנגרם להן, משמע השקעתן בתג"א שירדה לטמיון. את סכום התביעה הן העמידו על סך 14,106,653 ₪, הסכום שלטענתן העבירו לתג"א במסגרת הפרויקט.
2.
הנתבעות מתכחשות לאחריות שמבקשות התובעות לייחס להן.

ככל הנוגע לכמויות שפכים, אין הן כופרות בכך שהכמויות היו נמוכות מן החזוי במסמכי המכרז, אלא שבכך אין כדי לומר, שהצגת התחזית היתה מצג שווא רשלני, ודאי לא זדוני, מצידן.

ואשר לאי-תשלום התמורה, הנתבעות אינן כופרות בכך שלא כל התמורה הועברה לתג"א באופן שוטף, אך מסבירות כי הדבר נעוץ היה בקשיים בהם היתה שרויה אותה עת חצור, שבעטיים היא לא העבירה לצח"ר את חלקה בתמורה. צפת וראש פינה קיימו אחר מחויבותן והעבירו לצח"ר את כל שהתחייבו להעביר, וכספים אלה הועברו באופן מלא לתג"א. מכל מקום, לא אי-העברת התמורה במלואה הביא להפסקת פעילותה של תג"א במכון, כי אם גורמים אחרים הם שהביאו את התובעות להפסיק את פעילותה של תג"א.
הרקע העובדתי
3.
שפכיהם של רשויות מקומיות הוזרמו, משך עשרות בשנים, למכוני טיהור שהוקמו לאחר קום המדינה. גידול באוכלוסייה הביא לידי כך, שהמכונים הקיימים, שהתיישנו ברבות השנים, התקשו לעמוד בנטל, ומכאן עלה הצורך בהקמתם של מכונים חדשים. טעם זה ואחרים דוגמתו (כגון הצורך במיחזור מי קולחין לחקלאות) הביא, בסוף המילניום הקודם, להתוויית מדיניות ממשלתית להקמת מכוני טיהור חדשים, שישרתו מספר רשויות יחדיו. על פי מדיניות זו ינוהלו מכוני הטיהור על ידי תאגיד, שיוקם במיוחד לשם כך על ידי מספר רשויות (ששפכיהן יטוהרו במכון אחד), כאשר המכון יוקם בשיטת
bot
(
build, operate, transfer
), שיטה לפיה גורם פרטי מקים את המכון בכספיו שלו, ומפעילוֹ בתמורה לאורך מספר שנים, שבסופן חוזר המכון לידי התאגיד.
4.
מראשית שנות החמישים למאה הקודמת הזרימו הנתבעות 1, 2 ו-3 ("צפת", "ראש פינה" ו"חצור", בהתאמה) את שפכיהן למט"ש, שעם השנים התקשה לעמוד בנטל ההולך וגובר כתוצאה מגידול האוכלוסייה. כיוון שכך, ונוכח המדיניות הממשלתית הנזכרת מעלה, ביקשו הנתבעות להקים תאגיד משותף (הנתבעת 4, ולהלן גם "צח"ר"), לשם הקמתו של מט"ש חדש בשיטת
bot
. בתחילה עמדו חצור וראש פינה להקים את התאגיד המשותף. אחר כך הצטרפה אליהן צפת.
5.
בסוף שנת 1998 פורסם מכרז להקמת המכון, ולפיו היה על הזוכה להקימו על חשבונו. הזוכה קיבל זכות להפעיל את המכון משך 18 שנה לאחר הקמתו.
6.
כיוון שבנקודת הזמן בה פורסם המכרז טרם הושלמה הקמתו של התאגיד המשותף, הפרסום נעשה על ידי ראש פינה וחצור בשם ועבור התאגיד שבהקמה. עם השלמת רישומה של צח"ר כתאגיד (בחודש מאי שנת 2000) היא אישררה את הפעולות שנעשו בשמה עד אז (ובכללן ההסכמים שנחתמו עם הזוכה במכרז).
7.
התובעות ביקשו ליטול חלק בפרויקט. לשם כך הן הקימו (יחד עם שותפים נוספים) את תג"א, וזו הגישה הצעה במכרז. ביום 14.3.1999, לקראת הגשת ההצעה, התקשרו התובעות ותג"א בהסכם, המסדיר את השתתפותן של התובעות במימון הקמתו והפעלתו של המט"ש ("הסכם המימון"). בהסכם התחייבו התובעות להעמיד לרשות תג"א כל סכום שיידרש לה לשם ביצוע הפרויקט מושא המכרז, עד כדי 5 מיליוני דולר כל אחת. תג"א התחייבה, מצידה, להחזיר את כספי ההלוואה לתובעות (בתוספת ריבית) החל מן החודש ה-25 לקבלת ההלוואה, ב-192 תשלומים חודשיים שווים ורצופים.
8.
במסגרת המכרז נתבקשו המציעים לציין את מקורות המימון להקמתו והפעלתו של המכון. בהצעה שהגישה במסגרת המכרז ציינה תג"א, כי בכוונתה לממן את הפרויקט באמצעות הלוואות שתיטול מאת בנק ומן התובעות. הסכם המימון שחתמה עם התובעות צורף להצעתה.
9.
תג"א זכתה במכרז, ונחתם עמה הסכם. מאוחר יותר נחתמה גם תוספת להסכם, שנתנה בידה אופציה להמשיך ולהפעיל את המכון משך 7 שנים נוספות (ל-18 השנים שנקבעו במכרז).
10.
על פי ההסכם התחייבה צח"ר לשלם לתג"א תמורה מוסכמת על פי כמות השפכים שתוזרם למכון. תמורה זו התחייבה צח"ר לשלם באופן שוטף במהלך שנת ההפעלה. נוסף על כך הוסכם, כי התשלום השנתי לא יפחת מהתמורה עבור כמות מינימום שנתית של שפכים שעליה הוסכם, תמורה שעל צח"ר היה להשלים לתג"א בסוף שנת ההפעלה.
11.
הקמת המכון נסתיימה באפריל 2003, שאז החלה תג"א מפעילה אותו. מכאן ואילך עמדה לה זכות לקבלת התמורה לפי שתואר מעלה.
12.
צפת וראש פינה עמדו בהתחייבותן כלפי צח"ר, והעבירו לה באופן שוטף את הכספים שהתחייבו להעביר. לא כך עשתה חצור, שקשיים כלכליים מנעו בעדה מלהעביר את חלקה לצח"ר.

כיוון שכך, את תשלומי התמורה השוטפים אמנם העבירה צח"ר לתג"א, מתוך התשלומים שהעבירו לה ראש פינה וצפת. אלא שאת השלמת התמורה עבור כמות המינימום לא היה בידה לשלם לתג"א בסוף כל שנת הפעלה. כך ארע, שבסוף השנה הראשונה להפעלת המכון היה על צח"ר לשלם הפרש בסך של 1.35 מיליוני ₪ כולל מע"מ; בסוף השנה השניה עמד הפער על כ-1.4 מיליוני ₪; ועבור השנה השלישית היתה תג"א זכאית לכ-1.3 מיליוני ₪ נוספים.
13.
חובה של צח"ר לתג"א הלך ותפח, והגיע כדי 3 מיליוני ₪ בסוף שנת 2005, שאז החליטו התובעות להפסיק את מימון המשך פעילותה של תג"א. לכן הודיעה תג"א לצח"ר, כי החל מיום 1.1.2006 היא תחדל מלהפעיל את המתקן. במקביל פעלו הבנק לפיתוח התעשיה בע"מ (נושה מובטח של תג"א) והתובעות למינוי כונס לנכסיה של תג"א, וזה אמנם נתמנה (החלטה על מינויו הקבוע נתקבלה ביום 4.4.2006, בבית המשפט המחוזי בתל אביב).
14.
תג"א עזבה את המט"ש בתחילת ינואר 2006, והפעלתו עברה לידי צח"ר עד אפריל 2006, שאז הועברה הפעלתו לידי כונס הנכסים. דרישה שהפנו התובעות לכונס להחזיר את כספי ההלוואה, לא נענתה.
15.
לאחר שנתמנה כונס הנכסים, עלה בידי חצור להשיג כספים לכיסוי חובה לצח"ר (מאת משרד הפנים, לפי תכנית הבראה). בעקבות כך שילמה צח"ר לכונס הנכסים את מלוא חובה כלפי תג"א.
16.
ביום 1.9.2009 השלים כונס הנכסים את מכירת זכויותיה וחובותיה של תג"א במט"ש לצח"ר, לידי חברת עמוס הדר בע"מ, ומאז מופעל המט"ש על ידי האחרונה.
כתב התביעה
17.
על השתלשלות עניינים זו, ועובדות נוספות הסובבות את סיפור המעשה, סומכות התובעות את תביעתן.

הן טוענות, כי במסמכי המכרז הציגו הנתבעות בפני
הן מצג שווא ביחס לכמות השפכים שיוזרמו למט"ש לאחר שיוקם, תחזית שהתבדתה. התובעות טוענות, כי הן הסתמכו על מצג זה והשתכנעו להשקיע בפרויקט, השקעה שנסתברה ככושלת, כיוון שכמות השפכים שהוזרמה בפועל נפלה בהרבה מן הכמות החזויה.

יסוד אחר בתביעת התובעות נסמך על אי-תשלום מלוא התמורה במהלך הפעלת המט"ש. התובעות טוענות, כי מכיוון שצח"ר לא שילמה לתג"א, לא יכולה היתה תג"א להחזיר להן את ההלוואה שהעניקו לה. תחת פרק זה מוסיפות התובעות וטוענות, כי הנתבעות התרשלו כלפיהן גם בכך שלא קיימו אחר ההתחייבות לפתוח חשבון בנק מיוחד, אליו היה על הרשויות-הנתבעות להעביר את כספי אגרות הביוב שישלמו התושבים, חשבון שצריך היה להשתעבד לטובת תג"א, וממנו היה על צח"ר לשלם לה באורח שוטף את התמורה עבור הפעלת המכון. חשבון זה לא נפתח מעולם, ולכן גם לא הועברו כספי האגרות לחשבון המיוחד, שאמור היה להוות בטוחה עבור התובעות (חשבון זה נכנה להלן – "החשבון המיוחד"). אילו נפתח החשבון, היתה התמורה משתלמת, כך התובעות.
18.
על היסודות הללו, ועובדות אחדות שהן מוסיפות בתביעתן, מבקשות התובעות לבסס עילות תביעה אחדות:

גרם הפרת חוזה: הנתבעות גרמו לכך, שתג"א תפר את הסכם המימון;

רשלנות: הנתבעות התרשלו בהציגן מצג שווא במסמכי המכרז אודות כמויות השפכים החזויות; הציגו מצג שווא ביחס ליכולתה של צח"ר לשלם לתג"א את התמורה עבור הפעלת המכון; הרשויות-הנתבעות התרשלו בכך שלא העבירו כספים לצח"ר, שבתורה לא יכולה היתה לשלם לתג"א; התרשלו בכך שלא פתחו את החשבון המיוחד הנ"ל; והתרשלו בכך שהמשיכו והזרימו שפכים למכון, אף שלא שילמו עבור טיהורם.

כתב התביעה כלל שתי עילות נוספות, שנזנחו בסיכומיהן של התובעות. העילה האחת – עשיית עושר ולא במשפט, כיוון שהנתבעות קיבלו מט"ש בלא ששילמו עליו; והעילה האחרת – תרמית או הטעיה בהצגת מצגי השווא. משנזנחו הטענות – לא נעסוק בהן עוד.
הרמת מסך, שליחות
: את ייחוסן של עילות, שאפשר ותחולנה על צח"ר לבדה, מבקשות התובעות לייחס גם לרשויות-הנתבעות, הן משום יחסי השליחות הקיימים בינן לבין צח"ר, והן משום כך שיש להרים את מסך ההתאגדות, משלטעמן מתקיימים התנאים להרמתו.
הגנת הנתבעות
19.
בניסיון להדוף את התביעה העלו הנתבעות שורה ארוכה של טענות הגנה. הן דחו את הטענות לפיהן מי מהן עיוולה כלפי תג"א, לא כל שכן כלפי התובעות. לבד מכך הן טענו להעדרה של יריבות בינן לבין התובעות. היריבות היחידה מתקיימת, לשיטתן, בין תג"א לצח"ר, אך לא בין הנתבעות-הרשויות לתג"א, לא כל שכן עם התובעות.
טענות ההגנה תשולבנה במסגרת הדיון שאקיים בשורות הבאות בנושאים השונים העומדים על הפרק, ככל שיהא בכך צורך לשם הדיון.
כמות השפכים
20.
את הדיון אפתח בטענת התובעות, לפיה מפרסם המכרז הציג תחזית שגויה ביחס לכמות השפכים שתוזרם למכון, תחזית שנפלה, לטענתן, בעשרות אחוזים מן הכמות שהוזרמה בפועל. התובעות טוענות, כי מתוך הסתמכות על תחזית שגויה זו שבמכרז הן החליטו להשקיע כספים בפרויקט (באמצעות מימון שנתנו לתג"א), השקעה שירדה לטמיון משנתבררה התחזית כשגויה.
21.
רכיבים אחדים על התובעות לבסס, על מנת להוכיח את תביעתן, ככל שזו נסמכת על מצג השווא הרשלני הנוגע לתחזית הזרמת השפכים, ובתוך כך קיומו של קשר סיבתי בין הפער השגוי לבין קריסתה של תג"א, ועוד כיו"ב יסודות. לטעמי אין אנו צריכים לכל אלה, משלא הוכחה כל התרשלות מצד מפרסם המכרז בעריכת התחזית, מה גם שמגישי ההצעות פטרו במפורש את מפרסם המכרז מכל אחריות הנוגעת לתחזית ולשאר נתונים המוצגים במכרז. מסקנות אלה אטעים בשורות הבאות.
22.
מסמכי המכרז הציגו תחזית של השפכים שיוזרמו למט"ש לאחר שיוקם. אלא שמסמכי המכרז גם הטילו על המציע לערוך את בדיקותיו שלו, והוא (מגיש ההצעה) פטר במפורש את המזמין מכל אחריות שניתן להטיל עליו בקשר עם התחזיות. לשם הדוגמה נפנה לאמור בסעיף 12 לפרק 1 של מסמכי המכרז:
"12.1
על המציע לבסס הצעתו על בדיקות ו/או תחזיות שנערכו על ידו ובאחריותו ביחס לכל נתון רלבנטי להצעתו, ועל המזמין לא תחול אחריות כלשהי בענין זה.
12.2
הגשת הצעתו של המציע והשתתפותו במכרז כמוה כאישור וכהצהרה כי המצגים ו/או הנתונים ו/או הפרטים אשר נמסרו לו על ידי המזמין במסמכי המכרז אומתו ונבדקו על ידו, וכי למזמין ו/או מי מטעמו לא תהיה אחריות ו/או חבות כלפי המציע בגין נתונים ו/או פרטים ו/או מצגים אלו."
23.
הנה כי כן, מפרסם המכרז מזמין את המציע לבדוק בעצמו כל נתון הנזכר במכרז, ובכלל זה תחזיות; עם הגשת הצעתו פוטר המציע את מפרסם המכרז מכל אחריות בקשר עם הנתונים שבמכרז. לדברים אלה יש ליתן את מלוא תוקפם, והם אכן פוטרים את מפרסם המכרז מן האחריות שמבקשות עתה התובעות להטיל על הנתבעות.
24.
בדברים אלה לא ביקשתי לומר: "ייזהר המציע" (מפני המזמין). את הדברים חשוב לראות בהקשר בו עסקינן, על רקע טיבם של הנתונים שביחס אליהם נטען מצג השווא, ובהתחשב בטיבו, במהותו ובהיקפו הכספי הרב של המכרז. כיוון שעוסקים אנו בתחזית, שמטבעה נעשית בתנאי אי-ודאות, לעולם אפשר ולא תתממש. לכן ביקש מפרסם המכרז להטיל גם על מגישי ההצעות את מלאכת הבדיקה והבחינה של כלל הנתונים, ובתוכם התחזיות של נתונים שונים הנוגעים למכרז (כגון כמות השפכים), וחייבם להסכים לפוטרו מאחריות בקשר עם נכונותם של הנתונים, שהוא, מפרסם המכרז, מציג בפני
הם.

חשוב לראות בהקשר זה, כי התובעות (באמצעות תג"א) פעלו בהכנת הצעותיהן כשהן משתמשות בשירותיהם של בעלי מקצוע מן השורה הראשונה, דוגמת ד"ר פולקמן, ומן הסתם קיבלו גם ליווי משפטי נאות, ובכל זאת נטלו על עצמם, מתוך מודעות שלמה, את הוויתור על כל אחריות הנובעת מהצגתו של נתון שגוי במכרז. לויתור זה יש ליתן את מלוא התוקף.
25.
לבד מן הויתור המפורש על אחריות הנובעת מאי-נכונותם (האפשרית) של הנתונים המוצגים במכרז יש לראות את העובדה, כי במכרז נקבעה כמות מינימום, שעבורה התחייב מפרסם המכרז לשלם למציע שיזכה במכרז. קביעת כמות המינימום מצביעה על הבנתם של מפרסם המכרז ושל מגישי ההצעות, כי עניין לנו בתחזית, שלעולם אפשר ולא תתממש, ובחלוקת הסיכונים שלפי החוזה הובטחה תמורת מינימום, משמע למקרה בו לא תתממש התחזית. גם מטעם זה אין בידי תג"א, לא כל שכן בידי התובעות, להסתמך על פער בין כמות השפכים החזויה לבין זו שהוזרמה בפועל, על מנת לומר כי הנתבעות או מי מהן התרשלו כלפיהן.
26.
די בכל אלה על מנת לדחות את התביעה, ככל שזו נסמכה על הפער שנמצא בין תחזית השפכים שיוזרמו, לבין הכמות שהוזרמה בפועל. את הדברים הבאים אומר למעלה מן הדרוש.
27.
התובעות טוענות, כי בענייננו יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו", שתוצאתו היפוך נטל ההוכחה. טענה זו אין אני מקבל, ולו משום שלא מתקיים התנאי הראשון מבין השלושה המצטברים, הקבועים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין לשם החלת הכלל, משמע ידיעתן של התובעות את הנסיבות שגרמו למקרה הנזק, שהרי הן מציגות בתביעתן (ולאורך כל המשפט) גירסה עובדתית ברורה, כזו שאין עמה כל עמימות, ביחס לנסיבות האירוע שלטענתן גרם להן נזק (ע"א 682/06 כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ, נבו (2006)).
28.
מכיוון שכך, הנטל רובץ לפתחן של התובעות להוכיח התרשלות בעריכת התחזית. בטרם אכנס לעוביה של קורה אציין, בחינת אמירה כללית שתשמש רקע לדברים שאפרוש בהמשך, כי לפי שהתרשמתי פעלו הרשויות-הנתבעות, בפרסום המכרז, באורח סביר, שלא לומר למעלה מכך, כשהן מלוות בהכנת המכרז ולכל אורך הדרך אחר כך, באנשי מקצוע מן המדרגה הראשונה, בעלי ניסיון רב בתחום המיוחד בו עסקינן, חלקם גם העידו בפני
י (כגון מר לברטוב). בתוך כך נעשתה גם מלאכת החיזוי של כמויות השפכים בידי אנשי מקצוע, שעשו לפי מיטב הבנתם המקצועית, ולא יכולתי לראות במלאכתם כל פגם. מכאן לגופן של טענות.
29.
טוענות התובעות, כי הנתבעות הציגו במכרז נתונים אחדים שלא תאמו את המציאות. עצם הצגתם מהווה מצג שווא רשלני, שגרם נזק לתובעות. לבד מכך, הסתמכותם של מנסחי המכרז על הנתונים השגויים היא בבחינת התרשלות בעריכת התחזית.
30.
דברים אלה שמשמיעות התובעות מכוונים למספר רכיבים, שבמרכזם עומדת כמות השפכים שנקלטו בשנת 1995 (במט"ש הישן), וכמות זו שימשה יסוד בעריכת התחזית. מלבד זאת נסמכו עורכי המכרז על הנחות (שגויות לטענת התובעות) בדבר גידול האוכלוסיה (בשל צפי לחתימת הסכם שלום עם סוריה, ולהתיישבות של עולים ממזרח אירופה בגליל) וגידול כמות השפכים ממפעל פרי הגליל, שתי הנחות שנתבדו.
31.
ככל שהדברים נוגעים לשנת 1995, לטענת התובעות התיימר המכרז להציג את כמות השפכים שהוזרמו בפועל באותה שנה, והנה מסתבר עתה, כי התחזית נסמכה על אומדנים ולא על נתוני מדידה בפועל. טענה זו אינני מקבל. בסעיף 3.2.3 לתנאי המכרז, שכותרתו "סיכום תחזית שפכים", נכתב:
בטבלה 3.3 להלן מפורטים הספיקות ועומסי הצח"ב שנקלטו במתקנים הקיימים בשנת 1995 ואלו החזויים להיקלט במכון הטיפול, עד שנת 2015.
נתוני הטבלה מתייחסים ליום ממוצע. תחזיות פרי הגליל מתייחסות ליום ממוצע בחודש שיא, באיכות לאחר טיפול הקדם ביולוגי שיעשה בתחום המפעל כמתואר לעיל

זוהי לשון המכרז, ומלשון זו לא יכולתי לראות, כי היא נתכוונה לכמות שנמדדה בפועל דווקא. כל שנאמר בסעיף – "להלן מפורטים הספיקות ... שנקלטו במתקנים הקיימים בשנת 1995...". לא נאמר "נקלטו בפועל".
32.
יתר על כן, אפילו היינו מניחים, כי המכרז התכוון לכמויות שנקלטו בפועל, התובעות לא הציגו ראיה לכך, שהכמויות שנקלטו בפועל בשנת 1995 היו שונות מן המצג שהוצג במכרז. אפשר בהחלט, כי לא היה הבדל שכזה, ואם היה– אפשר וזניח היה, משמע כזה שלא יכול היה להשליך באורח משמעותי על החיזוי.
33.
שאלה אחרת היא, האם הסתמכות על אמדן חישובי, להבדיל מהסתמכות על מדידה בפועל, הינה התנהגות רשלנית של עורכי המכרז, התרשלות שבגינה נפלה שגגה בחיזוי. וגם על שאלה זו אשיב בשלילה. מר לברטוב, מי שנטל חלק בהכנת מסמכי המכרז, הסביר בעדותו לפניי (ע' 249 עד 252 לפרוטוקול), כי קביעת נתוני הספיקה לשנת 1995, כפי שהוצגה במכרז, הולמת את ההנחיות והנהלים שהיו אותה עת בתוקף, ואת האופן המקובל בקביעת ספיקת שפכים ברשויות מקומיות. עדות זו של לברטוב מקובלת עליי, וממנה יש לגזור, כי קביעת כמות הספיקה לשנת 1995 נעשתה בדרך סבירה, ודאי לא רשלנית. על כך אוסיף, כי תג"א והתובעות, כמי שמציגות עצמן כבעלות ניסיון בתחום המדובר, יודעות היטב כי זו היתה הדרך בה נעשו תחזיות במכרזים דומים, משמע לאו דווקא על בסיס מדידה בפועל של כמויות השפכים. ניתן על כן לומר, כי גם לפי הבנתן של התובעות ותג"א בעת ההיא, דרך זו לעריכת תחזית היתה דרך נאותה.
34.
במאמר מוסגר אציין בהקשר זה, כי בתביעתן המקורית לא נסמכו כלל התובעות על הפער שבין התחזית לבין הכמות בפועל. הטענה הוספה לאחר שתוקן כתב התביעה, ללמדך כי גם מנקודת ראותן של התובעות – הפער בכמות החזויה לכמות שבפועל לא הצביע על כשל מצידן של הנתבעות או מי מהן.
35.
ועל כל אלה אוסיף, כי השאלה אם את החיזוי של כמויות השפכים יש לעשות בדרך זו או אחרת הינה שאלה שבמומחיות, ועל מנת להוכיחה היה על התובעות להביא מומחה לדבר. כל שיש לפניי הוא דברי ההסבר של מר לברטוב, המומחה לדבר מטעם הנתבעות, והריהו מעורכי המכרז, דברי הסבר הנראים בעיניי סבירים, ואין לי כי אם לקבלם.
36.
סיכומה של סוגיה, לפי לשונו של המכרז, לא התיימרו עורכיו לציין את הכמויות שנקלטו בפועל בשנת 1995, ואפילו כך היה – לא הוכיחו התובעות כי בפועל נקלטה בשנה זו כמות נמוכה יותר. ועל כל אלה – התחזית נעשתה באופן מקצועי, ובדרך שהיתה נהוגה אז (ואולי גם היום) בעריכת תחזיות שכאלה.
37.
ראינו את הטענות שבאו מפי התובעות, אלו המכוונות להנחות השגויות בדבר גידול האוכלוסיה והגדלת כמות השפכים במפעל פרי הגליל. גם טענות אלה לא יכולתי לקבל.

ההסתמכות על צפי ביחס לגידול באוכלוסיה, כתוצאה מהסכם שלום עם סוריה וגל עליה ממדינות מזרח אירופה, כמו גם צפי ביחס לפעילותה של פרי הגליל, כל אלה הינם נתונים, שעורכי המכרז הציגו בגלוי במכרז על מנת להסביר את תחזיתם לכמות השפכים בעתיד. אין אנו מדברים על ציון של עובדות הידועות למפרסם המכרז לבדו, כי אם תחזית הנסמכת על ידיעה כללית (ציפייה להסכם שלום עם סוריה וכד'), ועל כגון אלה לא ניתן לומר, כי הם בבחינת מצג שווא רשלני. למפרסם המכרז לא היה כל יתרון במידע זה, והוא לא התיימר להציג עצמו כאוחז במידע חסוי, ייחודי וכדומה, כמי שיודע יותר ממגישי ההצעות במכרז.
38.
יתרה מכך, כמי שמציגות עצמן כמומחיות וכבעלות ניסיון רב בתחומן, וכמי שלוו באנשי מקצוע בתחומים הרלוונטיים, משום גודלה העצום של ההשקעה בפני
ה הן עמדו, על התובעות היה לערוך את תחזיתן שלהן ולבחון את תחזיתם של עורכי המכרז בטרם תחלטנה אם להשתתף במכרז אם לאו. בכך אינני מתכוון כי עליהן להיזהר מפני התרשלות מפרסם המכרז. כפי שצוין מעלה, הדברים מכוונים לכך, כי עניין לנו בתחזית, שלעולם מתאפיינת באי-וודאות, ובטרם תיכנס תג"א להשקעה של מיליוני ₪ אך סביר היה כי היא תבחן היטב, מצידה שלה, האם התחזיות של עורכי המכרז הינן סבירות. עורכי המכרז לא נתנו את תחזיתם סתם כך בעלמא, כי אם הסתמכו על נתונים, שהיו זמינים גם לתג"א. לא היתה כל מניעה שתג"א תערוך את בדיקותיה, וכמי שמצויה בתחום, ועומדת להשקיע השקעה כספית רבה, אך סביר היה כי תעשה כן. בעיניי נראה, מכל מקום, כי בדיקות שכאלה גם נעשו על ידי תג"א, וכפי שהתאפיינה תחזיתם של עורכי המכרז באופטימיות יתר, כך התאפיינה גם תחזיתה של תג"א עצמה.
39.
סיכומם של דברים, ככל שעילת התביעה נסמכת על כך שכמות השפכים שהוזרמה בפועל נפלה מן הכמות החזויה שצוינה במכרז, לא יכולתי לקבלה.
אי תשלום התמורה עבור טיהור השפכים
40.
היסוד השני עליו נסמכת התביעה עניינו באי תשלום התמורה שהגיעה לתג"א עבור השפכים שטוהרו במכון. התובעות טוענות, כי אי תשלום התמורה הביא לקריסתה של תג"א, כך שלא היה עוד בכוחה להחזיר להן את כספי ההלוואה. הואיל ותביעתן אינה תביעה חוזית, סמכו התובעות את תביעתן על עילות מדיני הנזיקין, משמע גרם הפרת חוזה, ורשלנות.
41.
בעלות הדין הכבירו מלים על מנת לשכנע בקיומם של היסודות השונים הצריכים לשם השתכללותה של איזו מבין שתי העילות הללו. הן הקדישו מאמץ מיוחד על מנת לשכנע בקיומו (התובעות) או בהעדרו (הנתבעות) של קשר סיבתי בין אי תשלום התמורה כסדרה, לבין העובדה שתג"א לא החזירה לתובעות את כספי ההלוואה שלפי הסכם המימון. לשם כך הצטיידו התובעות בחוות דעת של רואה חשבון (רם לוי), שבנה מודל כלכלי המצביע (לגישתו) על כך, שאם היתה תג"א ממשיכה בפעילותה במכון עד תום התקופה, היה ביכולתה להחזיר את הכספים שנטלה מהתובעות; מן הצד השני הגישו הנתבעות חוות דעת של כלכלן (ד"ר יאיר דוכין), שבנה מודל משלו, ומסקנתו – אפילו היתה צח"ר עומדת בתשלומי התמורה במלואם, לא היה ביכולתה של תג"א להחזיר לתובעות את כספי ההלוואה שנטלה מהן.
42.
למחלוקת האחרונה שבין אנשי הכלכלה אין בכוונתי להידרש, משסברתי כי ההכרעה במחלוקת מצויה במקום אחר. בקצירת האומר אציין, מכל מקום, כי המומחה מטעם התובעות שרטט תמונה ורודה מידי ביחס לרווחים שעתיד היה הפרויקט לגרוף, אילו רק שולמה מלוא התמורה, ובמועדה. מן הצד השני לא התרשמתי גם מן השחורות שראה ד"ר דוכין בעיני רוחו, כאילו לא היתה כל אפשרות לעשיית רווח מן הפרויקט. אם זו היתה האמת, לא ברור מדוע שווק מלכתחילה הפרויקט. אני סבור, כי האמת רובצת אי שם בין שתי הגישות שהציגו המומחים. התובעות צפו לרווחים נאים, אלא שאלה נשענו על תחזיות אופטימיות מידי ביחס לכמויות השפכים שיוזרמו למכון. אילו התממשו צפיות אלה, אפשר והרווחים שהיו עושות מן הפרויקט היו אכן גדולים. אלא שבפועל לא כך ארע, והכמויות, כמו גם פעילויות נלוות של המכון שאמורות היו להביא רווח נוסף, לא עמדו בציפיות. ההכנסות מן הפרויקט היו מועטות יחסית. הפרויקט היה רווחי, אפוא, אך רווחיות זו נמצאה כגבולית, אם בכלל, כאשר כל שיכולה היתה תג"א להרוויח הוא על פי הכמות המינימלית שהתחייבה צח"ר לשלם עבורה.
43.
מכל מקום, כאמור, לא על חוות דעת אלה, שהציגו מודלים כלכליים הפוכים, בחרתי להכריע במחלוקת, זו הנוגעת לאי תשלום מלוא התמורה עבור הפרויקט. לטעמי, הסוגיה העומדת להכרעה פשוטה הרבה יותר מכפי שהעמידוה בעלות הדין. אכן, צח"ר פיגרה בתשלומים. היא העבירה לתג"א, באורח שוטף, את הכספים שהיו בידיה, כלומר את הכספים שקיבלה מצפת ומראש פינה, אלא שחסר היה חלקה של חצור, שלא הועבר לצח"ר, ולכן גם לא הועבר לתג"א. זה היה הפער שבין הסכום שצח"ר צריכה היתה לשלם עבור טיהור השפכים, לבין הסכום שהועבר בפועל. האם קיומו של פער זה עשוי היה להביא את הנתבעות או מי מהן לחשוב, באורח סביר, כי אם יימשך הפיגור בתשלום תקרוס תג"א, ובעקבות הקריסה – לא תשלם את חובה לתובעות? אני סבור, כי התשובה על כך היא שלילית.
44.
ראשית, אינני סבור כי צריך לראות את תג"א כמי שהגיעה לקריסה כלכלית בגלל הפעילות במכון. "קריסתה" באה בעקבות החלטה מודעת של התובעות להפסיק את המימון, והרי בלא מימונן לא יכולה היתה תג"א להמשיך ולפעול. אילו המשיכו ומימנו את פעילותה, היתה תג"א ממשיכה להפעיל את המכון. ומנקודת מבטה של צח"ר, היא רשאית היתה לצפות, כי לאחר השקעה רבה שהושקעה בפרויקט, תמשכנה התובעות ותממנה את פעילותה של תג"א, שהרי אי העברת התמורה לא נבעה כי אם בשל הקושי הכלכלי בו שרויה היתה חצור, והדבר היה ידוע היטב לתובעות. סביר היה מבחינת הנתבעות להניח, כי התובעות תתאזר בסבלנות עד כי יימצא הפתרון לחצור, פתרון שבסופו של יום גם נמצא (סמוך לאחר שהפסיקו התובעות את הפעילות של תג"א), וכספים הגיעו ממשרד הפנים והוזרמו לקופתה של חצור במסגרת של תכנית הבראה.
45.
נוסף על כל אלה, ציפייתן של הנתבעות כי התובעות תמשכנה ותממן את פעילותה של תגא מעוגנת היתה במסגרת החוזית, בהתחייבות שנתנו התובעות במסגרת הפרויקט. כזכור, בהסכם המימון התחייבו התובעות לממן את פעילותה של תג"א בהיקף של עד 5 מיליוני דולר כל אחת. הן בחרו להפסיק את פעילותה של תג"א הרבה קודם לכן (לפי גירסתן שלהן – כשהגיעה ההשקעה לכ-11 מיליוני ₪ בלבד).
46.
אלו הם פני הדברים, אפוא, לפי ראות עיניי. על מנת להכניסם למסגרות המשפטיות המתאימות עלינו לראות אם נתקיימו התנאים השונים
הצריכים להשתכללותן של עוולות הרשלנות וגרם הפרת חוזה. את הדברים אעשה בקצרה, מתוך התאמה לדברים שפרשתי בפסקאות הקודמות.
47.
ככל הנוגע לעוולת הרשלנות, אינני סבור כי הנתבעות הפרו חובת זהירות כלפי התובעות, גם אם אניח, לטובתן, כי זו אכן קיימת בנסיבות המקרה שלפנינו. הנתבעות רשאיות היו לצפות, כי התובעות תקיימנה אחר התחייבותן כלפי תג"א, כפי שהתחייבה לעשות בהסכם המימון, הסכם שצורף להצעתה של תג"א על מנת להראות כי היא תעמוד בהתחייבויותיה כלפי צח"ר. הנתבעות רשאיות היו לצפות, כי התובעות תמשכנה את המימון, לכל הפחות עד לסכום שהן התחייבו להזרים לתג"א. אלא שהן בחרו להפסיק את המימון בטרם הגיע סכום השקעתן לסכום שבו התחייבו. נוסף על כך, ציפיה סבירה היא מבחינתן של הנתבעות כי התובעות תתאזרנה בסבלנות עד כי תפתור חצור את בעיותיה הכלכליות, כפי שבפועל ארע בסופו של יום. מכל מקום, כאמור מעלה, אינני סבור כי יש לראות את שארע לתג"א כקריסה כלכלית, כי אם החלטה של התובעות להפסיק את המימון, ובכך להביא למותה של תג"א. הנתבעות לא צריכות היו לצפות החלטה שכזו של התובעות, ומכל מקום – אם התובעות הן שקיבלו את ההחלטה על מותה של תג"א, אין הן יכולות לתלות את מותה הכלכלי בהתנהגותן של הנתבעות.
48.
ואם בעוולת גרימת הפרתו של החוזה עסקינן, הרי שיסוד הידיעה, הצריך לשם השתכללות העוולה, איננו מתקיים לטעמי. הנתבעות לא ידעו, וגם לא יכולות היו לדעת, כי תשלום חלקי שהן מעבירות לתג"א יביא אותה לקריסה כלכלית, מה גם שכאמור מעלה – הקריסה היתה פרי החלטתן של התובעות, שהחליטו שלא להמשיך ולממן את המשך הפעלתו של המכון.
49.
למעלה מן הדרוש אומר את שרמזתי עליו קודם. התובעות החליטו להפסיק את המימון, אף בטרם העבירו לתג"א את הסכום המרבי שהתחייבו להעביר לה בהסכם המימון. אינני סבור, כי החלטתן זו נובעת מכך שצח"ר לא העבירה את הכספים שעל חצור היה להעביר. גובה החוב שנצבר לצח"ר כלפי תג"א בשל הקשיים הכלכליים של חצור לא היה כזה, שבו לא יכלו התובעות לעמוד. הוא גם לא עמד על סכום, שבאופן סביר לא ניתן היה לצפות ממי שהשקיעו סכומי כסף רבים עד אז, כי לא תמשכנה את המימון בעטיו. נראה בעיניי, כי בנקודת זמן כלשהי הן הגיעו לכלל מסקנה, כי הפרויקט איננו כדאי, כיוון שכמות השפכים לא פגשה את הציפיה האופטימית. עובדה זו השתלבה עם הפיגור בתשלום התמורה, ומכאן באה ההחלטה להפסיק את הפעילות, שהתובעות לא ראו לה עתיד. ואם כך הוא, אין הן יכולות לתלות בנתבעות את הכישלון שנחלו בהשקעתן בפרויקט.
50.
בשולי הדברים, ולמעלה מן הדרוש, אזכיר את טענתן של התובעות, לפיה הנתבעות הפרו את התחייבותן כלפיהן בכך שלא פתחו חשבון בנק מיוחד, אליו יועברו אגרות הביוב, וממנו תשתלם מלוא התמורה. בקצירת האומר אציין, כי גם אם היה נפתח חשבון בנק שכזה, הוא לא היה משנה את תמונת המצב. פתיחת החשבון לא היתה מביאה לכך שהרשויות-הנתבעות תעברנה יותר כספים מאשר הועברו על ידן בפועל. צפת וראש פינה העבירו ממילא את מלוא התמורה שהתחייבו לה, ויותר מסכום זה הן לא היו מעבירות, גם אם היה נפתח חשבון הבנק המיוחד. חצור ממילא לא שילמה את המגיע ממנה, וכך היה מתרחש גם אם היה נפתח החשבון המיוחד.
51.
בטרם חתימתו של פרק זה, ובחינת למעלה מן הדרוש, ביקשתי להוסיף דברים אחדים אודות ההבחנה בין הנתבעות, ואחריותן לנזקים שטענו להן התובעות בקשר עם אי העברת מלוא התמורה עבור הפעלת המכון.

בהתנהגותן של ראש פינה וצפת לא יכולתי לראות כל רבב. השתיים קיימו אחר התחייבויותיהן החוזיות כלפי צח"ר, והעבירו את חלקן בהפעלת המכון. לא יכולתי לראות כל התרשלות מצידן, או כל עוולה אחרת שעיוולו כלפי תג"א או התובעות.

גם בהתנהגותה של צח"ר לא יכולתי לראות כל רבב, העשוי לזכות את התובעות בעילת תביעה נזיקית נגדה. אכן, היא לא קיימה אחר התחייבותה כלפי תג"א, ובכך היא הפרה את החוזה עמה. אלא שהפרה זו נבעה מכך, שחצור לא העבירה לה כספים שהתחייבה להעביר לה. לא יכולתי לראות כל אשם שדבק בהתנהגותה, העשוי להוליד אחריות נזיקית כלפי התובעות.

פועל יוצא מן הדברים הללו, את הנתבעות הללו – קרי ראש פינה, צפת וצח"ר, צריך היה לשחרר מן האחריות הנזיקית הנטענת בלא להידרש לדברים שנפרשו מעלה אודות עוולות הרשלנות וגרם הפרת חוזה. אנו נותרים, אפוא, עם חצור, ואותה שחררתי מאחריות נזיקית מן הטעמים שהטעמתי לעיל.
סוף דבר
52.
סיכומם של דברים, הנני דוחה את התביעה.

התובעות תשלמנה לכל אחת מן הנתבעות כלהלן:
- שכר טרחת עורכי דין בסך של 35,000 ₪ ועוד מע"מ;
- הוצאות משפט בסך של 7,000 ₪.

ניתן היום,
ח' אלול תשע"ג, 14 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט מחוזי 740/07 תעבורה אחזקות בע"מ, גמול אחזקות אנרגיה (1998) בע"מ נ' עירית צפת, מועצה מקומית ראש פינה, מועצה מקומית חצור הגלילית ואח' (פורסם ב-ֽ 14/08/2013)













להסרת פסק דין זה לחץ כאן