אמות השקעות בע''מ, נכסי אריאל - בית אמות השקעות ניהול בע''מ - עו''ד יפית וייסבוך, עו''ד שי וולשטיין




אמות השקעות בע''מ, נכסי אריאל - בית אמות השקעות ניהול בע''מ - עו''ד יפית וייסבוך, עו''ד שי וולשטיין

תיק אזרחי 162229/09     02/12/2013 (א)



תיקים נוספים על אמות השקעות בע"מ
תיקים נוספים על נכסי אריאל - בית אמות השקעות ניהול בע"מ
תיקים נוספים על עו"ד יפית וייסבוך
תיקים נוספים על עו"ד שי וולשטיין




א 162229/09 אמות השקעות בע"מ, נכסי אריאל - בית אמות השקעות ניהול בע"מ נ' עו"ד יפית וייסבוך, עו"ד שי וולשטיין








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 162229-09 אמות השקעות בע"מ
ואח' נ' וייסבוך ואח'




לפני כבוד השופטת יעל אחימן


התובעות
1.
אמות השקעות בע"מ
2. נכסי אריאל - בית אמות השקעות ניהול בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גיא נוף
ועו"ד ניר פרידמן


נ
ג
ד

הנתבעים
1.
יפית וייסבוך, עו"ד
2. שי וולשטיין, עו"ד
ע"י ב"כ עו"ד אהוד שטיין



פסק דין

מבוא
תביעה כספית בסך של 307,532 ₪, שהוגשה על ידי אמות השקעות בע"מ
(להלן: "אמות") ונכסי אריאל - בית אמות השקעות ניהול בע"מ
(להלן: "אריאל") כנגד עו"ד יפית וייסבוך
(להלן: "וייסבוך") ועו"ד שי וולשטיין
(להלן: "וולשטיין").
אמות היא חברה ציבורית העוסקת בנדל"ן והיא בעלת הזכויות בבניין הידוע כ"מגדל ישראל אמות" (להלן: "הבניין") ואריאל היא חברת הניהול של הבניין. וייסבוך ווולשטיין, הינם עורכי דין ששכרו שטח לצרכי משרד בבניין (להלן: "המשרד").
ביום 02/10/05 חתמו וייסבוך ווולשטיין על הסכם שכירות (להלן: "ההסכם") עם חברת אירופה ישראל בע"מ (להלן: "אירופה"), לפיו שכרו הראשונים שטח בבניין למטרת ניהול משרד עורכי דין. ביום 29/03/07 הודיעו אמות ואירופה לוייסבוך ווולשטיין על המחאת הזכויות בהסכם לאמות החל מיום 01/04/07.
הסכם השכירות שבין הצדדים נעשה לתקופה שבין 30/10/05 לבין 31/10/11.
בהסכם ניתנה לשוכרים האפשרות להודיע על סיומה של השכירות בתום 3 שנות השכירות הראשונות לפי פרוצדורה שנקבעה, היינו מתן הודעה בכתב 120 יום לפני תום שלוש שנות השכירות הראשונות ביום 31/10/08.
לפי ההסכם עמדו דמי השכירות לתקופת שלוש השנים הראשונות על סך של 1,100$ (כ- 5,100 ₪) ואילו, לתקופה השנייה, הסכימו הצדדים, כי קביעת דמי השכירות תעשה על ידי שמאי מוסכם ובהיעדר הסכמה על ידי יושב ראש לשכת השמאים.

תמצית טענות הצדדים
אמות טוענת, כי וייסבוך ווולשטיין לא ניצלו את זכאותם לסיום ההסכם בתום שלוש השנים הראשונות והודיעו על המשך תקופת השכירות או לפחות יצרו את הרושם, כי בכוונם להמשיך את תקופת השכירות.
למרות זאת, הודיעו לאמות על סיום תקופת השכירות כולה בתום חלקה הראשון ופינו את המושכר.
לפיכך, יש לראותם כמי שהפרו את ההסכם ועליהם לשאת בכל התשלומים החלים על המפר.
וייסבוך ווולשטיין, לעומת זאת, טוענים, כי הודיעו לאמות שלא ימשיכו את תקופת השכירות עד תומה וכי ינצלו את זכותם להפסיק את ההתקשרות החוזית שבין הצדדים בתום שלוש השנים הראשונות, כפי שאפשרו להם הוראות ההסכם ולכן אין הם חבים בכל פיצוי שהוא.
השאלה שבמחלוקת
האם עזיבת המושכר בתום שלוש שנות השכירות הראשונות על פי ההסכם מהווה הפרת הסכם מצד וייסבוך ווולשטיין?
דיון והכרעה
לפי ההסכם שנכרת, עמדה תקופת השכירות בכללותה על פרק זמן בן שש שנים החל מיום 30/10/05 ועד ליום 31/10/11.
סעיף 7.1 שעניינו "תקופת השכירות הראשונה" קובע כך:
"תקופת השכירות לפי חוזה זה הינה כמפורט בנספח י' לחוזה זה, המתחילה ביום מסירת החזקה במושכר לשוכר כמפורט בסעיף 14 להלן...".
סעיף 7.2.1 שעניינו "הארכת תקופת השכירות ותקופת השכירות השנייה" קובע כך:
"בתום תקופת השכירות הראשונה תוארך תקופת השכירות... לתקופה נוספת כמפורט בנספח י'...".
ביחס להוראות סעיף 7 קובע נספח י' כך:

"תקופת השכירות הראשונה היא בת שלוש (3) שנים.

תקופת השכירות השנייה היא בת שלוש (3) שנים
".
לשוכרים הוענקה הזכות להסתפק במחצית תקופת השכירות בכללותה, אם יודיעו 120 יום לפני תום שלוש השנים הראשונות על רצונם לסיים את תקופת השכירות.

סעיף 7.2.2 להסכם יחד עם הוראות נספח השינויים (מוצג 1) קובע כך:
"תקופת השכירות הראשונה תוארך באופן אוטומטי אלא אם כן השוכר יודיע למשכיר, בהודעה בכתב בלתי מסויגת ובלתי מותנית, שתתקבל אצל המשכיר 120 (מאה ועשרים) ימים לפחות לפני תום תקופת השכירות הראשונה, על אי רצונם בהארכת השכירות.....".
לגבי חלקה השני של תקופת השכירות נקבע מנגנון לעדכון דמי השכירות באופן זה:
"במשך תקופת השכירות השנייה יקבעו דמי השכירות בהתאם להערכת שמאי בגין עלית מחירי השכירות החודשית לנכס מסוגו של המושכר, גודלו ומיקמו, בתקופה שמיום כניסת השוכר למושכר והתחלת השימוש בו עד למועד של
120 יום לפני סיום תקופת השכירות הראשונה.
זהות השמאי תקבע בהסכמה ע"י הצדדים...
השמאי יעריך ויקבע את שיעור דמי השכירות פעם אחת בלבד בסמוך לתום תקופת השכירות הראשונה...
" (סעיף 8 לנספח י' להסכם השכירות).
לפי זה, היה על וייסבוך ווולשטיין להודיע לא יאוחר מיום 30/06/08 על רצונם לסיים את תקופת השכירות.
מחומר הראיות עולה, כי וייסבוך ווולשטיין לא עשו זאת ולא הודיעו על רצונם לסיים את תקופת השכירות עד ליום 30/6/08. לאמיתו של דבר וייסבוך ווולשטיין מסרו הודעה הפוכה לחלוטין אליה אתייחס בהמשך.
וייסבוך ווולשטיין טוענים, אמנם, כי בפגישה שהתקיימה ביום
21/05/08, בין וייסבוך ווולנשטיין, מצד אחד, לבין צבן וסייג, מצד שני, הצהירו במפורש על סיום תקופת השכירות תוך כדי ויכוח חריף ביחס לקביעת גובה דמי השכירות לתקופת השכירות השנייה. ואולם, אין לקבל זאת. תוכנה של שיחה זו שנוי במחלוקת בין הצדדים, היא לא תועדה ולא הוקלטה. שני הצדדים התעלמו ממנה בהתנהגות כפי שאראה בהמשך. לפיכך, אין כל חשיבות בקביעת ממצאים עובדתיים לגביה.
מתוך הראיות שהוצגו בפני
למדתי, כי שני הצדדים ניהלו ביניהם משא ומתן ביחס לדמי השכירות שיכנסו לתוקף בתקופת השכירות השנייה וכי גובהם של דמי השכירות היה אבן הנגף בדרך להשלמת תקופת השכירות.
ביום 23/06/08 שלחה וייסבוך מכתב לצבן בו הצהירו כך : "... הננו שוקלים המשך השכירות של המשרד. אודה לכם על הפעלת המנגנון ומינוי שמאי מוסכם בהקדם" (מוצג 5). ביום 26/06/08 השיב צבן לפנייתה של וייסבוך, שם אישר את הפעלת מנגנון השמאי לצורך קביעת דמי השכירות לתקופה השנייה והציע מספר שמאים למינוי. עוד ציין במכתבו, כי "... הפעלת השמאי נועדה לקבוע את דמי השכירות קביעה שאין לאחריה שיקול דעת" (מוצג 6). ביום 29/06/08 הודיעה וייסבוך לצבן, כי השמאים המוצעים על ידו אינם מוסכמים עליה והציעה
שמאים מטעמה. בפני
יתה זו הציעה, כי דמי השכירות לצורך מימוש האופציה יוגדלו בהיקף של 15% מדמי השכירות ששולמו, תוך ויתור על מנגנון השמאות (מוצג 7). ביום 30/06/08 הודיע צבן לוייסבוך, כי הצעתה נדחית וכי הוא מציע פניה משותפת ליו"ר לשכת שמאי המקרקעין לצורך מינוי שמאי (מוצג 8). ביום 09/07/08 השיבה וייסבוך לפנייתו של צבן, כשזו מתייחסת בעיקר לגובה דמי השכירות (מוצג 9). ביום 17/07/08 ענה צבן לוייסבוך בעניין (מוצג 10) והאחרונה מסרה התייחסותה ביום 17/07/08 (מוצג 11). ביום 24/07/08 פנתה וייסבוך לראש לשכת שמאי המקרקעין, בהסכמת צבן, לצורך מינוי שמאי להערכת דמי השכירות הראויים בנכס (מוצג 12). ביום 10/08/08 הודע לצדדים, כי השמאי שמונה בעניינם הינו מר חיים רינגביץ (מוצג 13). ביום 17/08/08 הלינה וייסבוך בפני
צבן על מה שהיא תיארה כהפעלת לחץ על השמאי המוסכם שנבחר באמצעות השמאי מטעמו (מוצג 14). באותו יום המציאה וייסבוך את טיעוניה ביחס לגובה דמי השכירות לשמאי שמונה (מוצג 15). ביום 19/08/08 המציא צבן לוייסבוך את התייחסותו לפנייתה האחרונה (מוצג 16). ביום 25/08/08 הודיע צבן לוייסבוך, כי אין הוא
מתנגד לבדיקה נוספת של השמאי המוסכם (מוצג 18). ביום 09/09/08 המציאה אמות לשמאי שמונה את טיעוניה (מוצג 19). ביום 24/09/08 פנתה וייסבוך לשמאי שמונה (מוצג 20) וביום 25/09/08 פנתה אמות לשמאי (מוצג 21). ביום 05/10/08 פנתה וייסבוך לראש לשכת שמאי המקרקעין והודיעה לו, כי השמאי שמונה לא הגיש את חוות דעתו בתאם למינוי (תוך 30 יום מיום המינוי) (מוצג 22). ביום 28/09/08 פנו שני הצדדים לשמאי שמונה (מוצגים 23 ו- 24). ביום 05/10/08 פנה צבן לוייסבוך והודיע לה כך: "בהתאם להוראות הסכם השכירות, דמי השכירות שיחולו בתקופת השכירות השנייה יקבעו על ידי שמאי. מאחר וטרם התקבלה הכרעת השמאי בעניין זה, תמשיכו להיות מחויבים החל מיום 01/11/08 באופן זמני, באותו תעריף של דמי שכירות, אשר חל במהלך תקופת השכירות הראשונה" (מוצג 25).
ביום 05/10/08 ערך השמאי רינגבירץ את חוות דעתו - בה העמיד את דמי השכירות הראויים על הסך של 10,000 ₪ לחודש (מוצג 26). עם קבלת חוות הדעת, ביום 12/10/08, הודיעה וייסבוך לצבן על כוונתה לסיים את תקופת השכירות במשרד, לאור הגדלת דמי השכירות בשיעור של כ- 100% (מוצג 27). באותו ביום הודיע צבן לוייסבוך, כי הוא דוחה את הודעתה החד צדדית בדבר סיום תקופת השכירות (מוצג 28).
תכתובת זו שבין הצדדים ואף זו שלאחריה (מוצגים 29 ואילך) משקפת את מאמצי וייסבוך לשכנע את צבן, כי דמי השכירות המעודכנים הנדרשים מהם אינם ריאליים ואינם הוגנים. למרות התנגדותו של צבן, פינו וולשטיין ווייסבוך את המושכר ביום 31/10/08 ובכך סיימו באופן חד צדדי את יחסי השכירות.
התרשמותי בעקבות החשפותי לעדויות הצדדים ולחילופי הדברים והמסמכים ביניהם הינה, כי
אלה שינו מהוראות ההסכם.
לפי הוראות ההסכם היה על וייסבוך ווולשטיין להודיע על סיום תקופת השכירות הראשונה עד ליום 30/06/08 והם לא עשו כן. אמות, אף היא, לא עמדה על קיום הוראות ההסכם בדווקנות ושינתה מהן בכך שלא פעלה לקביעת דמי השכירות לתקופה השנייה בזמן.
שני הצדדים יוצאים בסיכומיהם מהנחה שגויה, לדעתי, לפיה, סדר הדברים המתוכנן על פי ההסכם הקדים את מתן ההודעה לסיום יחסי השכירות לקביעת דמי השכירות לתקופה השנייה (סעיף 7.2.2 להסכם יחד עם הוראות נספח השינויים ). וייסבוך ווולשטיין מבקשים להתמודד עם הנחה זו המערערת את קו הגנתם בשתי דרכים: האחת, באמצעות דיני הבטלות של התנאים המקפחים בחוזה אחיד, והשנייה, באמצעות הגרסה בעדותם, לפיה נמסרה מטעמם הודעת ביטול מוקדמת עוד בפגישת יום 21/05/08, גרסה הנסתרת לאור מוצג 5 ונדחתה על ידי.
הסעיף שנוסח בהקשר זה (7.2.2 להסכם יחד עם הוראות נספח השינויים) הינו מעורפל והיחס בינו לבין סעיף 8 לנספח י' להסכם השכירות אינו ברור. חוסר הבהירות נובע מהעדרה של התייחסות קונקרטית למועד האחרון שבו יש להפיק את חוות הדעת השמאית לצורך קיום המנגנון המוסכם של עדכון דמי השכירות.
לנוחות המעיין בפסק הדין נשווה
את נוסחי הסעיפים הרלבנטיים ונציגם בשנית:
"תקופת השכירות הראשונה תוארך באופן אוטומטי אלא אם כן השוכר יודיע למשכיר, בהודעה בכתב בלתי מסויגת ובלתי מותנית, שתתקבל אצל המשכיר 120 (מאה ועשרים) ימים לפחות לפני תום תקופת השכירות הראשונה, על אי רצונם בהארכת השכירות.....".
לעומת:
"במשך תקופת השכירות השנייה יקבעו דמי השכירות בהתאם להערכת שמאי בגין עלית מחירי השכירות החודשית לנכס מסוגו של המושכר, גודלו ומיקמו, בתקופה שמיום כניסת השוכר למושכר והתחלת השימוש בו עד למועד של
120 יום לפני סיום תקופת השכירות הראשונה.
ברור, כי שני הסעיפים מקיימים זיקה הדדית הדוקה ואמורים "לשוחח" האחד עם האחר באופן הרמוני . ואולם קריאתם המשותפת מעלה תחושה דיסהרמונית.
השאלות הנותרות בחלל האוויר הינן מהותיות ומשליכות ישירות על התנהלותם של הצדדים שבפני
. האם מנגנון השמאות צריך להסתיים לפני ההודעה על סיום תקופת השכירות? במקביל לה?
לאחריה?
לא ברור.
גישתה הפרשנית של אמות בהקשר זה (אותה אימצו וולשטיין וויסבוך מבלי משים) הינה, כי לא קיימת זיקה בין שני מהלכים אלה. לפי תפיסתה, וייסבוך ווולנשטיין היו צריכים להודיע על כוונתם לפחות 120 יום לפני תום תקופת השכירות הראשונה ואילו מנגנון קביעת דמי השכירות באמצעות השמאי לא היה תחום בזמן מוגדר.
פרשנות זו אינה מקובלת עלי.
לפי דעתי, הפרשנות הסבירה בהקשר זה הינה, כי מנגנון השמאות היה צריך להיות מקביל להודעת השוכרים ולא מאוחר לו. שכן, אם מנגנון הקביעה היה אמור להיות מאוחר להודעה, משמע, כי לאמות הוענק יתרון לא הוגן במימוש תקופת השכירות השנייה. לפי גישה זו, היה על וייסבוך ווולשטיין להחליט אם ברצונם להמשיך את השכירות מבלי לדעת אילו דמי שכירות ייאלצו לשלם. ואם כך הם פני הדברים, אז מה היתרון
בהענקת אפשרות מילוט וסיום של ההסכם? ברור, על פניו, שהזדמנות כזו הינה עקרה וחסרת תוכן אם בעלי ההזדמנות חסרים את הנתונים המינימאליים כדי לקבוע ולתכנן את צעדיהם העתידיים.
לכן, אם נצא מן ההנחה הסבירה יותר לפיה, היה על אמות להפעיל את מנגנון השמאות לפני 120 הימים והם לא עשו כן, משמע, כי הם אלה ששינו לראשונה את תנאי המערכת ההסכמית ולוחות הזמנים שנקבעו בה. זאת, באופן המשליך גם על קיום התחייבותם של אלה האמורים להודיע אם ברצונם להמשיך את תקופת השכירות השנייה.
התנהלותם של וייסבוך ווולשטיין אכן משקפת את האופן שבו התפרש בעיניהם מחדלה של אמות. משמע, נוכח השינוי שהתחולל במערכת היחסים ההסכמית פעלו הם ככאלה שאף להם שמורה הזכות לשנות מתנאי ההסכם ולדחות את החלטתם הסופית בעניין המשך תקופת השכירות השנייה.
וייסבוך ווולשטיין הרחיקו לכת במובן זה שבניצול המאוחר של זכותם פגעו באפשרותה של אמות עצמה לתכנן את מהלכיה נוכח עזיבתם את המושכר. אלה גרמו לאובדן היתרון שהוענק לאמות בהסכם באמצעות 120 יום של הודעה מוקדמת.
קיצורו של דבר נאמר, כי שני הצדדים חרגו מהוראות ההסכם והילכו על חבל דק במערך כוחות ובאיזונים חדשים שבהם כיכבו בעיקר מאזני הכוח ולא הצדק, ההגינות או הסבירות. כל צד ניצל את חולשתו של האחר כדי להשיג לעצמו מקסימום רווח מן הפרשה.
וייסבוך ווולשטיין החלו בהכנת אלטרנטיבה אחרת לשכירות ("במהלך כל הפגרה חיפשנו משרד אחר כי לא בנינו על זה. לא ידענו מה תהיה הערכת השמאי ואם יהיה הסכם או לא. מצאנו איזה משרד אבל העדפנו ...." מתוך חקירתה הנגדית של וייסבוך, פרטיכל יום 05/12/12, עמוד 49 שורות 2-3) ומצד שני, העמידו פנים כאילו הם משתפים פעולה באופן מלא עם מנגנון השמאות. אמות התנהגה בהגינות, כביכול, אבל התנהלה כמי שמאמינה, כי בידיה כל האופציות והיא האוחזת בצווארם של וייסבוך וולנשטיין הלכודים בתוך הוראות חוזיות דרקוניות ללא אפשרות מילוט.
טבעי יהיה הניסיון למדל את התנהגותם של הצדדים במונחים של דוקטרינות משפטיות בהן רוויה הארנה המשפטית. לדעתי, דוקטרינת תום הלב הכוללת את חובת ניהולו של משא ומתן בתום לב בעת כריתת חוזה מכילה את מודל ההתנהלות הרצוי של הצדדים ומחילה את עקרונותיה עליהם. בהתייחס לכך, סבורני, כי שני הצדדים התנהגו באופן לא הוגן.
מעמדה של אמות היה חזק יותר ביחס לוייסבוך ווולשטיין ואולם, בסופו של יום אין היא צודקת כשהיא מבקשת להגדיר את וייסבוך ווולשטיין כמפרים יסודיים של ההסכם ואת עצמה כצד המקיים.
לכן, לדעתי, ההגינות במקרה זה מחייבת להורות, כי היקף ההפרה אינו מבוסס על הוראות ההסכם הכתוב, אלא על ההסכמה בהתנהגות כפי שבאה לידי ביטוי בפעולות הצדדים לאחר 120 הימים. כך הסכימו הצדדים לאפשר לוייסבוך ווולשטיין לשקול את המשך השכירות לאור תוצאות ההערכה השמאית ואם יחליטו שלא לשכור את הנכס, יהא עליהם לשאת בנזקי ההפרה הצפויים, שהם הפסד שכירות ל- 120 יום כפי שהצדדים העריכו כנדרש להם לצורך איתורו של שוכר חלופי.
כאן מתעוררת השאלה לפי איזה תעריף נחייב את וייסבוך וולנשטיין לשאת בדמי השכירות לתקופת השכירות השנייה?
האם על פי דמי השכירות המקוריים ששילמו או על פי דמי השכירות שהוערכו בחוות הדעת השמאית?
לדעתי, לא הוגן לחייב אותם בתשלום התעריף שנקבע בחוות הדעת השמאית. הסכסוך כולו נוצר בשל סירובם הלגיטימי לשאת בדמי שכירות ששיעורם הוגדל באופן כה חד, כך קבעתי.
חוות הדעת השמאית שהופקה, כך הוכח בדיעבד, גם לא שיקפה את מחיר השוק הריאלי של נכס מסוג זה (הראיה, כי לא עלה בידיה של אמות להשכיר את הנכס במחיר זה סעיף 46 לעדותו של צבן). זה היה קו הטיעון המרכזי של וייסבוך ווולנשטיין לאורך כל הדרך והוכח, כי צדקו בדבריהם. המנגנון שנקבע ביניהם לא הוכיח את עצמו מסיבות שאין זה המקום להיכנס אליהן. לכן, מכל השיקולים המצטברים הללו, לא מצאתי, כי יהא זה הוגן לחייבם בתשלום על פי חוות הדעת השמאית.
חיובם על פי דמי השכירות המקוריים גם היא לא תהיה הוגנת כלפי אמות, שכן הכל מודים, כי נדרש עדכון מסויים כולל וייסבוך ווולנשטיין עצמם. האחרונים הסכימו, לפי חומר הראיות שהונח בפני
, לשאת בתשלום נוסף של 15% מן התשלום שנקבע ביניהם ולאחר ששקלתי את הדברים מצאתי, כי שיעור הגידול הסביר הינו 20%.
לפיכך, יש לחשב את דמי השכירות המעודכנים בתוספת של 20% למשך 120 יום נוספים שלאחר תום תקופת השכירות הראשונה. בנוסף, יישאו וייסבוך ווולשטיין בדמי הניהול והארנונה לאותה תקופה.
בסיכומו של דבר, אני דוחה את הטענה בדבר הפרה יסודית של תנאי ההסכם מצד וייסבוך ווולשטיין וקובעת, כי מצדם נעשתה הפרה לא יסודית של ההסכם. לאור זאת, יש לחייב את וייסבוך ווולשטיין בנזק הצפוי שהוא דמי השכירות המוגדלים לתקופה של 120 יום, שלאחר עזיבתם את המושכר בתוספת דמי הניהול והארנונה.
סוף דבר
התביעה התקבלה באופן חלקי.
הנתבעים, שניהם ביחד וכל אחד לחוד, יישאו כלפי התובעת בחיובים כמפורט:
1. דמי שכירות למשך 120 יום בתוספת של 20% על הסכום ששולם בתקופת השכירות הראשונה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד סיום תקופת השכירות הראשונה ועד לתשלום המלא בפועל.
2. דמי ניהול לתקופה של 120 יום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מן המועד שהיה מיועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.
3. מיסי ארנונה לתקופה של 120 יום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומם בפועל על ידי התובעים ועד לתשלום המלא בפועל.
עוד יישאו הנתבעים בתשלום הוצאות משפט (אגרה ,שכר עדים, מסירות) ושכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪.

עותק פסק הדין ישלח לבאי כוח הצדדים בדואר רשום.


ניתן היום,
כ"ט כסלו תשע"ד, 02 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 162229/09 אמות השקעות בע"מ, נכסי אריאל - בית אמות השקעות ניהול בע"מ נ' עו"ד יפית וייסבוך, עו"ד שי וולשטיין (פורסם ב-ֽ 02/12/2013)











תיקים נוספים על אמות השקעות בע"מ
תיקים נוספים על נכסי אריאל - בית אמות השקעות ניהול בע"מ
תיקים נוספים על עו"ד יפית וייסבוך
תיקים נוספים על עו"ד שי וולשטיין




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט