מדינת ישראל – פרקליטות מחוז המרכז - חברת ברן הקמת פרויקטים בע"מ

 
מדינת ישראל – פרקליטות מחוז המרכז - חברת ברן הקמת פרויקטים בע"מ
1665/03 פ     11/11/2004




פ 1665/03 מדינת ישראל – פרקליטות מחוז המרכז נ' חברת ברן הקמת פרויקטים בע"מ




186
בתי המשפט
פ 001665/03
בית משפט השלום רחובות
11/11/2004
תאריך:
בפני
כבוד השופט ירון לוי
מדינת ישראל - פרקליטות מחוז המרכז

בעניין:
המאשימה
בני שגיא

על ידי ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . מורוז יוסף - הסתיים
2 . לייס פואד - הסתיים
3 . פרידמן אלכסנדר - הסתיים
4 . חברת תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ - הסתיים
5 . חברת פרידמן את הרשקוביץ בע"מ - הסתיים
6 . חברת ברן הקמת פרויקטים בע"מ
הנאשמים
חיים עשהאל

על ידי ב"כ עו"ד
גזר דין

העבירות
1. הנאשמת 6, חברת ברן הקמת פרוייקטים בע"מ - חברה המבצעת עבודות פיקוח על פרוייקטים (להלן: "הנאשמת") - הורשעה, לאחר שמיעת הראיות, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, של נתן אייזן ז"לן (להלן: "המנוח"), לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), וגרימת חבלה ברשלנות, לשמעון דוד מרציאנו (להלן: "מרציאנו"), לפי סעיף 341 לחוק העונשין.

ההליכים
2. במקור, הוגש כתב האישום, במשותף, נגד הנאשמת, ביחס עם 5 נאשמים אחרים.
במהלך הדיון, הורשעו יתר הנאשמים, על יסוד הודאתם, במסגרת הסדרי טיעון, שהושגו בעניינם, ודינם נגזר.
לפיכך, מלוא הראיות נשמעו בעניינה של הנאשמת בלבד.
נסיבות האירוע, במלואן, פורטו, בהרחבה, בהכרעת הדין, ואין צורך לחזור עליהן.
ואלה, בקליפת אגוז, עיקרי העובדות, שעל יסודן הורשעה הנאשמת.
העובדות
3. במוקד הכרעת הדין, אירוע קריסת דופן תעלת עפר - שכתוצאה ממנו, נגרם מותו של המנוח, ולמרציאנו נגרמו חבלות של ממש - באתר עבודה, שבו שימשה הנאשמת, מכח הסכם, כמפקחת על ביצוע עבודות הנחת צינור נפט.
המפקח הצמוד, מטעם הנאשמת, על ביצוע העבודות בפרויקט ובאתר, היה אדי שפירא ז"ל (להלן: "שפירא"), שנפטר, לאחר האירוע, ובמנותק ממנו.

4. ביום 22/3/2002, הגיעו המנוח ומרציאנו, לאתר, על פי הזמנת הקבלן (הנאשמת 5) והנאשמת, באמצעות שפירא, לצורך ביצוע בדיקות רדיוגרפיות - צילום הצינורות שהונחו.

המנוח ומרציאנו, ירדו לתעלה, והחלו בביצוע הבדיקות. במהלך הבדיקות, התמוטטה אחת מדפנות התעלה, וקרסה על המנוח ומרציאנו, ששהו בתוכה.

5. כתוצאה מקריסת דופן התעלה, נקבר המנוח, תחת הריסות התעלה, ועפר כיסה את מרציאנו עד הסנטר. כתוצאה מהלחץ על בית החזה, נגרמו למנוח שברים, בעצם החזה, ובצלעות, שגרמו למותו. מרציאנו חולץ מההריסות, הוחש לבית החולים, שם איבד הכרתו למשך כ- 10 ימים.

למרציאנו נגרמו, בין היתר, שברים בכל צלעותיו; קרע בריאה; שבר באגן; קרע בחיבור בין הכליה לשלפוחית השתן; דימומים בבטן, ובין היתר, נכרת הטחול; בצקת מוחית קלה; תזוזת חוליות בגב.
בעקבות התאונה, נקבעה למרציאנו נכות צמיתה, בשיעור של 80%.
(להלן תיקרא ההתרחשות המתוארת: "האירוע").
הליכים בעניינם של הנאשמים האחרים
הנאשם 2
6. פואד ליוס - ראש צוות החפירה המבצע מטעם הקבלן - הורשע על יסוד הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין ובגרימת חבלה ברשלנות, לפי סעיף 341 לחוק העונשין. ונגזרו עליו 4 חודשי מאסר, לריצוי בדרך של עבודות שירות, 6 חודשי מאסר מותנים, קנס בסך 5,000 ₪ ופיצויים בסך 5,000 ₪, למרציאנו ולעזבון המנוח, כל אחד.

הנאשמים 3 ו- 5
7. במסגרת שני הסדרי טיעון נפרדים, הורשעו, הנאשמת 5 - חברת פרידמן את הרשקוביץ בע"מ, שביצעה את עבודת החפירה ושימשה "קבלן ראשי" - והנאשם 3, אלכסנדר פרידמן, בעליה ומנהלה הכללי של הנאשמת 5 - בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן, גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, וגרימת חבלה ברשלנות, לפי סעיף 341 לחוק העונשין. פרידמן נדון ל- 3 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, 6 חודשי מאסר מותנים, וקנס בסך 1,000 ₪. על הנאשמת 5 נגזרו, במסגרת ההסדר, פיצויים בסך 17,000 ₪ לעזבון המנוח, ופיצויים בסך 10,000 ₪ למרציאנו.

הנאשמים 1 ו- 4
8. במסגרת הסדר טיעון נוסף, הורשעו הנאשמת 4 - חברת תש"ן - ששימשה "מזמין" הפרויקט - והנאשם 1 - יוסף מורוז, מנהל הפרויקטים מטעם הנאשמת 4 - בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן, שממנו הושמטו העבירות של גרימת מוות ברשלנות, וחבלה ברשלנות.

הנאשמת 4 הורשעה בעבירה של אי מינוי מנהל עבודה שהיה עשוי לגרום מוות או חבלה, לפי סעיף 6 (ג) ו- 2 לתקנות, וסעיף 225 רישא, לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970.
הנאשם 1 הורשע בעבירה של אי מינוי מנהל עבודה, לפי תקנה 6 (ג) ו- 2 לתקנות, יחד עם סעיף 225 סיפא לפקודת הבטיחות.
במסגרת ההסדר, נדון הנאשם 1 לקנס בסך 3,000 ₪, ועל הנאשמת 4 הוטלו פיצויים בסך 35,000 ₪ לעזבון המנוח, ופיצויים בסך 25,000 ₪ למרציאנו.

רשלנות הנאשמת
9. הנאשמת התרשלה בכך ש:
א. לא פיקחה כנדרש על אופן ביצוע עבודות החפירה , בכך שצידי התעלה נחפרו, בזוית הקרובה ל- 90 מעלות, שאינה הזוית הטבעית של הקרקע, דפנות התעלה לא אובטחו, מפני התמוטטות, באמצעות דיפון מתאים , מערכת פיגומים או כלונסאות, הכל בניגוד לתקנה 112 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח - 1988 (ראו סעיף 46 בהכרעת הדין).

ב. מינתה מפקח בלתי כשיר למילוי תפקידו, בכך ששפירא לא התריע ולא הזהיר, אודות הליקויים בחפירת התעלה, וכלל לא היה כשיר לשמש בתפקיד המפקח על הבטיחות (ראו סעיף 47 בהכרעת הדין).

ג. הזמינה את המנוח ומרציאנו לביצוע צילומי רדיוגרפיה, בניגוד לנהלים, שנקבעו על ידי תש"ן (ראו סעיפים 52 - 48 בהכרעת הדין).

ד. לא וידאה מינוי מנהל עבודה, בניגוד להסכם הפיקוח עם תש"ן (ראו סעיף 53 בהכרעת הדין).

עוצמת רשלנות הנאשמת
10. הנאשמת הפרה את הכללים הבסיסיים ביותר, בפיקוח באתר, ובהזמנת המנוח ומרציאנו לביצוע צילומי רדיוגרפיה, בתוך התעלה, כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין (ראו סעיפים 46-53 להכרעת הדין).

בהכרעת הדין נקבע כי:
"עוצמת הסיכון, בחפירתה הרשלנית של התעלה, כאמור, זועקת לשמיים, והיתה חייבת להפעיל אצל הנאשמת, כחברה מפקחת, את כל פעמוני האזעקה האפשריים. הנאשמת היתה חייבת לצפות כי חפירת התעלה, באופן רשלני, כמתואר לעיל, עלולה לפגוע בשלום הפועלים."
וכן:
"לא זו בלבד, שהנאשמת היתה חייבת לצפות כי חפירת התעלה באופן רשלני, כמתואר, עלולה לפגוע בשלום הפועלים, אלא שלאחר שהזמינה אותם, באמצעות שפירא, והנחתה אותם לרדת לתעלה, למעשה היה מדובר כבר בסיכון זועק, מעין 'פצצה מתקתקת'.
בשלב זה, הנאשמת היתה חייבת לצפות, שהימצאות המנוח ומרציאנו, בעומק התעלה - שנחפרה ברשלנות, כמתואר - עלולה לגרום לסכנה ממשית לחייהם, ולמצער, לפגיעה בבריאותם. מרגע שנכנסו המנוח ומרציאנו לתעלה, בלא אמצעי המיגון הנדרשים, המדובר היה במעין 'מלכודת מוות' " (ראו סעיף 54 להכרעת הדין).

(ההדגשות אינן במקור - י.ל.)

בסופו של יום נקבע, כי הנאשמת היתה בעלת החובה והכוח למנוע את התרחשות התוצאה, וכי עצמת רשלנותה היא הגבוהה ביותר, מבין כל הנאשמים.
בנוסף למחדליה, תרמה הנאשמת, באופן אקטיבי, להתרחשות התוצאה, הן בהזמנת המנוח ומרציאנו לאתר, והן בהנחייתם להיכנס לתוך התעלה.

ראיות ההגנה לעונש
11. מנכ"ל הנאשמת, יהודה ספיר, העיד כי הנאשמת - חטיבה של קבוצת ברן, שהיא חברת ההנדסה הגדולה בארץ - המעסיקה 103 עובדים, חוותה "מכה קשה" כהגדרתו, בעקבות האירוע. לדברי המנכ"ל, בעקבות האירוע נעשו - ועדיין נעשים - מאמצים להפקת לקחים, בצורה של בדיקת החוזים, הכשרת העובדים, והעלאת מודעותם לנושא הבטיחות ולנהלי העבודה .
עוד ציין המנכ"ל, כי בעקבות הרשעת הנאשמת , עובדי החברה שפופים ובושים, וכי עצם ההרשעה תמנע מהנאשמת להשתתף במכרזים שונים.

12. לבית המשפט הוגש קלסר עב כרס (ת/3), המכיל פירוט תרומת קבוצת בר"ן - ולא רק הנאשמת - לקהילה, באמצעות תרומות כספיות, תרומות בשווה כסף, וכן בעבודת התנדבות של עובדי הקבוצה.

עתירת התביעה
13. התביעה עתרה להטלת קנס גבוה ופיצויים על הנאשמת, בשיעור שלא יפחת משיעורם של רכיבים אלה בגזר דינה של הנאשמת 4. זאת, בשים לב לתוצאות הקשות; לאינטרס הציבורי בהרתעה, בעבירות מסוג זה, במיוחד נוכח שכיחות תאונות עבודה, דוגמת האירוע; עוצמת רשלנות הנאשמת, שהיא הגבוהה ביותר מבין כל הנאשמים; חוסר האיכפתיות ביחס הנאשמת, שבא לידי ביטוי נוכח יכולתה למנוע את התוצאות הקשות, בדרכים פשוטות למדי; אי נטילת אחריות על האירוע.
לעניין שיעור הפיצויים והקנס שיגזר על הנאשמת, הפנה התובע את בית המשפט לתיקון החוק, והכפלת שיעורם של רכיבים אלה, כביטוי לרצון המחוקק.

עתירת ההגנה
14. הסניגור ביקש להקל עם הנאשמת, ולגזור את דינה, בהתאם לעונשים שנגזרו על הנאשמים האחרים בתיק, מהטעמים העיקריים הבאים:
א. עברה הנקי של הנאשמת
זו לנאשמת הרשעה ראשונה, משך 25 שנות פעילות, רבת היקף, באופן המצביע על כך שמדובר באירוע חריג, שאינו מאפיין התנהלות הנאשמת.

ב. הנזקים שנגרמו לנאשמת בעקבות האירוע
מעורבות הנאשמת באירוע כה טרגי, פגעה, לדברי הסניגור, באופן קשה, בנאשמת.
עצם ההרשעה עלולה לגרום לקשיים בהשתתפות הנאשמת במכרזים גדולים. פרסומי הכרעת הדין בתקשורת, מהווים עונש קשה, לכשעצמו, לנאשמת.

ג. פעולות הנאשמת בעקבות האירוע
בעקבות האירוע, בטרם מתן הכרעת הדין, ובמנותק מההליך המשפטי, נקטה הנאשמת בפעולות ממשיות - ובראשן הכשרת עובדיה, עדכון מחדש בנושא הבטיחות, והעברת משמעות האירוע לכל חלקי הנאשמת, וחברת האֵם, על כל חברותיה, מהמדרג הנמוך עד לגבוה. לדעת הסניגור, יש בכך משום נטילת אחריות.


ד. רשלנות הנאשמת אינה שונה במידה רבה מרשלנות הנאשמים האחרים
הנאשמת לא פעלה בחוסר איכפתיות. לחיזוק טענתו, הפנה הסניגור את בית המשפט לטיעוני התובע בגזר הדין בעניינו של הנאשם 2, כי היתה חוסר בהירות באשר לחלוקת האחריות בביצוע הפרויקט.

ה. תרומת קבוצת בר"ן לחברה
פעילותה העניפה ותרומתה לקהילה של קבוצת בר"ן - על כל חברותיה, וביניהן הנאשמת.

שיקולי הענישה
15. בעניינה של הנאשמת מצבור שיקולי חומרא, כדלקמן:

א. עוצמת רשלנות הנאשמת, ותרומתה להתרחשות האירוע
רשלנות הנאשמת מצויה במדרג הגבוה ביותר מבין הנאשמים בתיק. אילו נהגה הנאשמת כחברה מפקחת מן היישוב, בשקידה ראויה, לקיום איזו מן החובות המוטלות עליה, קרוב לוודאי שהאירוע, ותוצאותיו הקשות, היו נמנעים.
כפי שנקבע בהכרעת הדין: "לא הוטל על הנאשמת תפקיד ביצועי כל שהוא, כל שהיה על הנאשמת לעשות הוא, להזהיר ולהתריע, לשמש עיניים מפקחות ממעל, על העבודה המורכבת והמסוכנת שבוצעה באתר.
הנאשמת כשלה, כשלון חרוץ, במילוי חובתה זו."

למרבית הצער, הנאשמת תרמה, אף באופן אקטיבי, לתוצאות הקשות, בכך שלמרות הכשלים הזועקים בחפירת התעלה, הזמינה את המנוח ומרציאנו לאתר, והנחתה אותם להיכנס לתוך התעלה.

לטעם זה יינתן משקל בכורה בשיקולי הענישה.

ב. כלל אחידות הענישה
בנסיבות העניין, אין מקום להשוואת רמת הענישה, בעניינה של הנאשמת, לזו שהוטלה על הנאשמים האחרים, משני טעמים עיקריים.

ראשית, כפי שצוין, עוצמת רשלנות הנאשמת, היא הגבוהה ביותר מבין כל הנאשמים.
מובן שלא ניתן להשוות בין חלקה של הנאשמת, לבין עניינם של הנאשמים 1 ו- 4, שהורשעו בעבירות קלות הרבה יותר, שאין קשר סיבתי, בינן לבין התוצאות הקשות.
אף מידת אחריותם של הנאשמים 2, 3 ו- 5 - שהורשעו בעבירות זהות לאלה של הנאשמת - אינה דומה לזו של הנאשמת.
אמנם, מידת רשלנותו של הנאשם 2, אינה מבוטלת, אך אינה מצויה במדרג האחריות העליון.
הנאשם 2 היה איש שטח, אך לא היה מוסמך להזמין את המנוח ומרציאנו לאתר, ולא היה בעל היכולת והסמכות, לאשר או למנוע כניסתם הגורלית לתוך התעלה.
אף אחריות הנאשמים 3 ו- 5 פחותה מזו של הנאשמת, כיוון שלהם תפקיד ביצועי, ורק לנאשמת היה הכוח להשקיף ממעל, על כל הגורמים המעורבים בהקמת הפרויקט.

שנית, לא ניתן להתעלם מכך, שכל הנאשמים האחרים, הודו, נטלו אחריות, ודינם נגזר במסגרת הסדרי טיעון.
בסופו של דבר, החליט בית המשפט לאמץ את הסדרי הטיעון.

נוכח חומרת התוצאה, קרוב לוודאי, שאלמלא הסדרי הטיעון, העונש שהיה נגזר על חלק מהנאשמים, היה חמור, מזה שנגזר בסופו של דבר.
ג. הימנעות הנאשמת מנטילת אחריות
בחנתי בקפידה, את כל טענות הנאשמת, במהלך הדיון בפני
י. אודה ולא אבוש, נשגבה מבינתי התנערותה המוחלטת של הנאשמת מהאחריות המפורשת שנטלה על עצמה בהסכם הפיקוח (ת/9). פיקוח שאחת ממטרותיו העיקריות, היא שמירה על חיי אדם ושלומם. בתמורה למילוי התחייבויותיה אלה, זכתה הנאשמת לתמורה כספית.
מְקומֵם נסיונה של הנאשמת, להתנער לחלוטין, מהתחייבויות אלה. טענות הסרק של הנאשמת, אינן מתיישבות עם עומק האחריות וההגינות, המצופים מחברה בסדר גודל של הנאשמת, המתיימרת ליתן פיקוח מקצועי, על עבודות בפרויקטים, בסדרי גודל של מאות מליוני שקלים.

יש ליתן משקל מוגבל בלבד, להצהרת מנכ"ל הנאשמת, בדבר הלקחים שהופקו מהאירוע.

כל פעולות הנאשמת במסגרת "הפקת לקחים" מהאירוע, נעשו, בראש וראשונה, לצורך מזעור נזקיה היא.

הנאשמת לא פנתה, בשום שלב, לאחר האירוע, למשפחת המנוח או למרציאנו, לבירור - ולוּ הומני - האם נדרש סיוע כלשהו, וזאת, מבלי שיהא בכך כדי להודות באחריות כלשהי.

אף אם חששה הנאשמת שיהא בכך משום הודאה - ולו במשתמע, לאחריותה המוכחשת לאירוע - הרי שאף לאחר הכרעת הדין, לא טרח מי מנציגי הנאשמת ליצור קשר עם מי מהקורבנות, או למצער, להביע אמפתיה בדרך אחרת, עם האובדן והסבל שנגרמו להם.
ד. חומרת התוצאות
בעבירות מסוג זה, יש ליתן משקל של ממש, לתוצאות העבירות.
בנסיבות המקרה דנן, מדובר בתוצאות קשות וטרגיות.
כתוצאה מרשלנות הנאשמת, קופדו חיי המנוח, שהיה בן 43 במותו, והותיר אחריו אלמנה, ופעוטה יתומה בת פחות משנתיים במועד האירוע.

נגרמה נכות צמיתה, בשיעור 80% למרציאנו, שנוכח מצבור החבלות שנגרמו לו, נדון, קרוב לוודאי, לחיי אומללות וסבל.
זאת, בנוסף לטראומה ולנזק הנפשי, בשל האירוע, שסביר להניח שילוו אותו, ואת בני משפחתו, עוד שנים רבות.

ה. העלאת תקרת הקנס והפיצויים
מובן שאין בשינוי החקיקה המאוחר לאירוע, כדי לשנות את תקרת רכיבי הענישה במועד האירוע, אך יש בכך כדי להצביע על מגמת המחוקק, ולהשליך על שיקול דעתו של בית המשפט, בקביעת שיעורם של רכיבים אלה.

ו. מדיניות הענישה
נפסק כי אחת מאמות המידה העונשיות, היא העונש המירבי שנקבע לעבירות:

"תקרת העונש שקובע המחוקק צריכה להיות 'נקודת המוצא', ממנה יוצא בית המשפט לדרך הקשה של קביעת העונש ההולם את המקרה שבפני
ו: ואין להתייחס אליה כאל 'נקודת סיום', אותה רואים ואין מגיעים.
הותרת עונש מירבי, בגדר 'הלכה שאין מורין על פיה', עומדת בניגוד להנחייתו המפורשת של המחוקק, ונוטלת מידה לא מבוטלת מכוחו לשמש גורם מוקיע, מתריע ומרתיע" (ע"פ 2620/93, מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מ"ט(1), 3).
במקרה דנן, בגין עבירות גרימת מוות ברשלנות, הקנס המירבי, נכון ליום העבירה, עומד על סך 49,800 ₪, ובגין עבירת החבלה ברשלנות, הקנס המירבי עומד על סך 19,300 ₪, הפיצויים המירביים, בגין כל אחת מהעבירות, עומדים על סך של 84,400 ₪.
16. כפי שצוין, הסניגור ביקש ליתן משקל משמעותי לקולא, לעברה הנקי של הנאשמת.
בשים לב למהות העבירה, ולעוצמת רשלנות הנאשמת, לעברה נקי משקל מוגבל בלבד. המורשעים בעבירות רשלנות - שבהן לא נדרשת מחשבה פלילית - הם, בדרך כלל, נאשמים נורמטיבים.
לפיכך, יינתן משקל מוגבל בלבד קולא לעברה הנקי של הנאשמת, לתרומת הקבוצה, שעליה היא נמנית, לקהילה, ואף להליך הפקת הלקחים - הפנימי - שביצעה ומבצעת הנאשמת.

מסקנות
17. לאחר שבחנתי בקפידה וביסודיות את מכלול השיקולים, הגעתי לכלל מסקנה, שמשקלם המצטבר של שיקולי החומרא, גובר על משקל נימוקי הקולא, ומצדיק מיצוי הדין.
בנסיבות אלה, העונש הראוי הוא מאסר בפועל.
עם זאת, מאחר שמדובר בתאגיד, שלא ניתן לגזור עליו עונש מאסר, הרי שעל בית המשפט לגזור קנס ופיצויים שיבטאו את חשיבות ערכי קדושת החיים ושלמות הגוף, ואת מכלול נסיבות החומרה. נסיבות אלה, מצדיקות, הטלת קנס, בשיעור שיפחת,אך במעט, משיעורו המירבי במועד העבירה.

לעניין שיעור הפיצויים, יש הצדקה להקל, במידת האפשר, על סבלם של האלמנה ומרציאנו. סעיף 77 לחוק העונשין, נועד להקל על מי שנגרם לו נזק, בשל עבירה פלילית, יש בו הדגשת נורמות התנהגותיות ראויות, ויש בו לסמל את אחריות הנאשמת כלפי הפרט הנפגע. על בית המשפט, בגוזרו את הדין, ליתן את הדעת לגורלו של קורבן העבירה, ולהיטיב את נזקו.

בשים לב, למכלול נסיבות החומרא, כמפורט לעיל, ולאור חומרת התוצאות, התעלמותה המתמשכת של הנאשמת מהאלמנה, מהיתומה, ממרציאנו ומבני משפחתו, ומכך ששיעור הפיצוי יילקח בחשבון על ידי בית המשפט שיפסוק בתביעה האזרחית, החלטתי לחייב את הנאשמת לפצות את האלמנה ואת בתה, בשיעור המירבי, הקבוע בחוק במועד העבירה, ואת מרציאנו, בשיעור משמעותי.
סוף דבר
18. לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשמת, את העונשים הבאים:
א. קנס בסך 65,000 ₪.
הקנס ישולם עד ולא יאוחר מיום 15/12/2004.
ב. פיצויים בסך 84,400 ₪ לאלמנה, הלנה אייזן ולבתה.
ג. פיצויים בסך 60,000 ₪ לשמעון דוד מרציאנו.

הפיצויים יופקדו בקופת בית המשפט עד ולא יאוחר מיום 15/12/2004.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום כ"ז בחשון, תשס"ה (11 בנובמבר 2004) במעמד הצדדים.
____________
ירון לוי
, שופט
001665/03פ 133 שרה/חלי








פ בית משפט שלום 1665/03 מדינת ישראל – פרקליטות מחוז המרכז נ' חברת ברן הקמת פרויקטים בע"מ (פורסם ב-ֽ 11/11/2004)










דוחות מידע משפטי על הצדדים בתיק זה
דוח מידע משפטי כולל את כל ההחלטות ופסקי הדין עפ"י שם הנבדק (אדם או חברה) או לפי מספר ח.פ
דוח מידע משפטי על מדינת ישראל – פרקליטות מחוז המרכז      דוח מידע משפטי על חברת ברן הקמת פרויקטים בע"מ

דוחות בדיקת רקע וקרדיטצ'ק על הצדדים בתיק זה
דוחות בדיקת רקע, בדיקת נאותות ובדיקת אשראי צרכני על הצדדים לפי שם, ת"ז או ח.פ
     דוחות מידע עסקי על חברת ברן הקמת פרויקטים בע"מ