דלתה פילם ישראל (1994) בע''מ - אבישי טדליס
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
דלתה פילם ישראל (1994) בע"מ אבישי טדליס




דלתה פילם ישראל (1994) בע''מ - אבישי טדליס

תיק בית דין לעבודה 32266/95     17/12/2001 (עב)



תיקים נוספים על דלתה פילם ישראל (1994) בע"מ
תיקים נוספים על אבישי טדליס




עב 32266/95 דלתה פילם ישראל (1994) בע"מ נ' אבישי טדליס





דלתה פילם ישראל (1994) בע"מ

התובעת:

א. שור

ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
אבישי טדליס

הנתבע:

ר.יגנס

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק - דין

1. עתירה זו עניינה השבת כספים, לרבות פיצויי פיטורים, ששילמה התובעת לנתבע עם פרישתו מעבודתו באצלה, וזאת עקב הפרת הנתבע את התחייבותו כלפי התובעת שלא להתחרות בה לפחות חצי שנה מיום פרישתו מהעבודה.

2. העתירה הוגשה במקור כנגד הנתבע וכנגד חברת אבישי טדליס
שירותים לענף הדפוס בע"מ (הנתבעת 2) וחברת פלווקי בע"מ (הנתבעת 3), למתן צו מניעה האוסר על הנתבע להתחרות בעסקי התובעת במישרין ו/או באמצעות הנתבעת 2 והמורה לנתבעת 3 להימנע מהעסקתו של הנתבע אצלה, למשך תקופה של שנה לפחות.

3. בתאריך 28.7.95 ניתן

פסק דין
חלקי המאשר את הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בנושא הגבלת העיסוק ושמירת הסודיות, תוך הותרת התביעה הכספית כנגד הנתבע 1 בלבד, על כנה.

4. בכתב התביעה המתוקן נטען:
א. הנתבע הועסק אצל התובעת כמנהל מחלקת קדם דפוס. מכח תפקידו זה היה הנתבע אחראי בתחום מוצרי הדפוס לקשר עם ספקי התובעת, לניהול אנשי מכירות נוספים, וכן עסק בתחום טיפוח הקשרים עם לקוחות התובעת, איתור לקוחות פוטנציאליים, מתן הצעות מחיר והנחות, וקביעת תנאים מסחריים.

ב. הנתבע סיים עבודתו מרצונו אצל התובעת ביום 31.5.95, לאחר שהבהיר מפורשות כי החליט למשוך ידו כליל מענף הדפוס.
ג. הנתבע ביקש מהתובעת להעניק לו מענק פרישה בסכום השווה לפיצויי הפיטורים להם היה זכאי, אילו פוטר מעבודתו.
ד. בהסתמך על כך שהנתבע הבהיר לתובעת כי אין בכוונתו להתחרות בה, או לעבוד בתחום עיסוק הדומה לעבודתו אצל התובעת, הסכימה התובעת למתן מענק פרישה לנתבע. בהתאם לכך הוסבה פוליסת הביטוח "עדיף" לשם הנתבע והוא זכה במענק פרישה בסך 100,410 ₪.
ה. לפנים משורת הדין הסכימה התובעת שלא לערוך עם הנתבע התחשבנות בגין החזר עמלות ששולמו לו ביתר, ובכך ויתרה על סך של כ-5,000 ₪ שהיה על הנתבע להשיב לה. בנוסף שולם לנתבע בונוס בסך 2,300 ₪ (להלן- "הסכומים העודפים").
ו. ביום 20.6.95, בסמוך לאחר פרישתו, ייסד הנתבע את חברת אבישי טדליס
שירותים לענף הדפוס בע"מ 0להלן- חברת טידליס), חברה בשליטתו הבלעדית העוסקת במתן שירותים בתחום חומרי הגלם והמכשור בענף הדפוס.
ז. בנוסף, בסמוך לאחר סיום עבודתו אצל התובעת החל הנתבע לשתף פעולה עם גורם מתחרה של התובעת בתחום, חברת פלווקו בע"מ המפיצה חומרי גלם ומוצרי דפוס מתוצרת "agfa". במסגרת פעילתו עבור חברת פלווקו יצר הנתבע קשר עם לקוחות של התובעת בענף הדפוס, אשר מוכרים לו עוד מתוקף תפקידו אצל התובעת, והציע להם את מוצרי חברת פלווקו.
ח. הנתבע עושה שימוש במידע סודי שהגיע לידיעתו במהלך עבודתו אצל התובעת תוך שימוש ברשימת לקוחותיה, ומתוך הכרותו את התנאים העסקיים המקובלים אצל התובעת, לרבות שיטות תמחור, תעריפים, ותנאי תשלום.
ט. לתובעת קמה זכות לפיצויים בשל הפרת חוזה ע"י הנתבע או לחילופין להשבת הסכומים העודפים ששולמו לו. לחילופין זכאית התובעת לפיצוי מכח דיני החוזים בשל חוסר תוך ליבו של הנתבע בעת ניהול מו"מ או לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט.

5. בכתב ההגנה המתוקן, נטען:
א. הנתבע מעולם לא הודיע למי מעובדי התובעת כי החליט למשוך ידו מענף הדפוס. לא נחתם הסכם כלשהו בין הנתבע לתובעת בקשר למענק הפרישה. עם פרישתו, סירב הנתבע במפגיע לחתום על מסמך המגביל את עיסוקיו בעתיד ומענק הפרישה נשתלם לו מכח נוהג הקיים בתובעת.
ב. חברת פלווקו בע"מ הינה חברה ותיקה יותר בתחום, הנתבע הועסק בחברת פלווקו טרם החל עבודתו בתובעת, והתובעת שכרה את שירותיו על מנת להיבנות מהידע שצבר במהלך עבודתו בפלווקו בע"מ.
ג. התובעת לא העמידה לרשות הנתבע לצורך מילוי תפקידו "מאגר מידע" ביחס ללקוחות התובעת ומוצרים ששיווקה. הנתבע הוא שבנה את מאגר הלקוחות של התובעת תוך שימוש בידע וכישורים שהביא עימו מחברת פלווקו בע"מ.
ד. הסך של 2,300 ששולם לנתבע כ"בונוס מנכ"ל" מתייחס למכירות שביצע בשנת 1994 וזכאותו לקבלת הסכום הנ"ל אינה תלויה ברצונה הטוב של התובעת.
ה. חברת טדליס עוסקת בייעוץ טכני ושירותים טכניים לדפוס ואין היא עוסקת בייצור, שיווק, או הפצה של חומרי גלם ומכשור בתחום הדפוס. לפיכך במסגרת עבודתו בחברת טדליס אין הנתבע מתחרה בתובעת.

6. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר דורון מאור, מנכ"ל התובעת בתקופה הרלוונטית (להלן- מאור), הגב' גייל קפלן, חשבת שכר בתובעת (להלן- קפלן).
מטעם הנתבע הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבע, של גב' ענבר טדליס, בתו של הנתבע, של גב' רחל רינה שוורץ, מנהלת חשבונות בחברת פלווקו בע"מ (להלן- שוורץ), ושל מר שמעון וייס, איש מכירות בתובעת בתקופה הרלוונטית (להלן-וייס).

7. הרקע העובדתי:
א. הנתבע החל עבודתו בחברת דלתה פילם בע"מ ביום 4.1.82 ועד ליום 21.2.86 עת עזב מרצונו.
ב. ביום 10.3.87 חזר הנתבע לעבוד בחברת דלתה פילם בע"מ.
ג. מתחילת שנת 1995 עבר הנתבע לעבוד בחברת הבת של דלתה פילם בע"מ, דלתה פילם (1994) בע"מ (התובעת), וזאת עד התפטרותו ביום 31.5.95.
ד. במהלך עבודתו אצל התובעת שימש הנתבע בתפקיד מנהל מחלקת קדם דפוס.
ה. הנתבע קיבל מהתובעת עם פרישתו מענק פרישה בסך 100,410 ₪ ובונוס מנכ"ל בסך 2,300 ₪ 0נספים א', ב' לכתב ההגנה).
ו. חברת טדליס הוקמה עי הנתבע ואשתו, הגב' טדליס אהובה ביום 20.6.95. הנתבע מחזיק ב-99 מניות מתוך כלל מניות החברה ומשמש מנהל החברה, אשתו מחזיקה במניה הנותרת (נספח ג' לכתב ההגנה).

8. התובעת הינה חברה בע"מ, מקבוצת אינטר-גמא חברה להשקעות בע"מ, העוסקת בשיווק ובהפצה של חומרי גלם ומכשור בענף הדפוס. לקראת סוף שנת 1994, במסגרת רה-ארגון פנימי בחברת דלתה פילם בע"מ יוסדה התובעת, כחברת בת בבעלות ובשליטה מלאה של חברת דלתה פילם בע"מ.
במהלך תקופת עבודתו אצל התובעת שימש הנתבע כמנהל מחלקת הקדם-דפוס (המכונה גם מחלקת הגרפיקה). בתפקידו היה הנתבע אחראי לקשר עם ספקים, לניהול אנשי מכירות וכספים, וכן עסק באיתור לקוחות פוטנציאליים, מתן הצעות מחיר והנחות, וקביעת התנאים המסחריים עם הלקוחות.
כאמור לעיל, בחודש יוני 95, בסמוך לאחר סיום עבודתו אצל התובעת, ייסד הנתבע את חברת טדליס.
בתצהירו מסר הנתבע כי חברת טדליס עוסקת במתן ייעוץ, הדרכה ושירות טכני, לא עסקה ואיננה עוסקת כלל בתחום חומרי הגלם והציוד ולפיכך אין כל חפיפה בין תחום פעילותה לתחומי פעילותה של התובעת.
עם זאת, עיון בתדפיס רשם החברות (ת/23) מעלה כי בסעיף מטרות החברה נרשם: "לעסוק בייבוא ויצוא ושיווק של ציוד לדפוס, חומרי דפוס נייר וקרטון" (סעיף ג' למטרות).
מהחשבוניות שהציג הנתבע (נספח י' לתצהירו) לא ניתן ללמוד אילו שירותים נתנה חברת טדליס, שכן כל החשבוניות זהות ונרשם בהם "ייעוץ הדרכה ושירות טכני".

התקשרותה העיקרית של חברת טדליס היתה עם חברת פלווקו (ראה: תצהיר הנתבע, כרטיס הביקור של הנתבע עליו נרשם שם החברה (תצ/9), החשבוניות נספח י' לתצהירו ועדות שוורץ לפיה הנתבע הופיע בחוברת התדמית של פלווקו בעמ' 21 לפרוטוקול). יצויין כי טענת הנתבע לפיה היו לחברת טדליס לקוחות נוספים נותרה סתמית ולא הובאה כל ראייה לתמוך בה.
חברת פלווקו בע"מ נוסדה בשנת 1938, עיסוקה בהפצת חומרי גלם ומוצרי דפוס מתוצרת "agfa" והיא אחת המתחרות המרכזיות של התובעת בשוק המקומי.
מהאמור עולה, כי עם סיום עבודתו אצל התובעת, עסק הנתבע בתחום הדפוס באמצעות חברה מתחרה שהקים, ותוך התקשרות עם חברה מתחרה מרכזית בענף.

9. לשאלת קיומה של התחייבות מצד הנתבע להימנע מתחרות בתובעת לאחר סיום עבודתו אצלה:
לגרסת התובעת, עם התפטרותו של הנתבע מעבודתו שולמו לנתבע פיצויי פיטורים ותנאים עודפים נוספים, וזאת תמורת התחייבותו שלא להתחרות בעיסוקה של התובעת.
מנגד טוען הנתבע כי תנאי הפרישה שהוענקו לו הובטחו לו מראש, וללא שום התחייבות מצידו באשר לעיסוקיו בעתיד.
לאור התשתית העובדתית שנפרשה בפני
נו בקשר לפרישתו של הנתבע מעבודתו אצל התובעת, מצאנו לנכון לבכר את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע, מהנימוקים שיפורטו להלן.

מעדויות הצדדים עולה, כי במהלך חודש 12/94 פנה הנתבע אל מנכ"ל התובעת, מאור, בדרישה להעלות את שכרו (סעיף 10 לתצהיר הנתבע, סעיף 6 לתצהיר מאור).
מאור הודיע לנתבע כי שכרו יועלה, אך לא בשיעור שדרש. הנתבע לא ציין העלאת שכר זו בתצהירו, ובחקירתו הנגדית טען כי אינו זוכר העלאה כאמור (עמ' 27 לפרוטוקול). עם זאת, עיון בתלושי שכרו של הנתבע (תצ/25) מעלה כי אכן הועלה שכרו בחודש 01/95 .
בחודש 01/95 נערכה פגישה נוספת בין הנתבע למאור. גרסת הנתבע באשר לשתי הפגישות זו אינה עקבית, והאמור בכתב ההגנה אינו תואם את האמור בתצהירו ואת עדותו בבית הדין.
בסעיף 10 לתצהירו מסר הנתבע:
"במהלך חודש דצמבר 94 פניתי אל מנכ"ל החברה מר דורון מאור וביקשתי לדון בתנאי העסקתי...במהלך אותה פגישה הודעתי לדורון כי אין לי בשלב זה עבודה אחרת על הפרק ואולם אם יהיה ברור כי אקבל את מלוא תנאי הפרישה לרבות פיצויי פיטורים, אהיה מוכן לעזוב את עבודתי בחברה".
גרסה זו של הנתבע תמוהה ביותר, שהרי המעביד רשאי לפטרו בכל עת תוך תשלום פיצויים וכי מדוע על המעביד להסכים להתפטרותו או להבטיח לו תנאי פרישה תמורת עצם נכונותו לעזוב ?
בנוסף, בניגוד לאמור בתצהירו כי כבר בחודש 12/94 הובטחו לו מלוא תנאי הפרישה אם יעזוב, בחקירתו הנגדית מסר הנתבע כי במועד זה הועלה נושא השכר ואילו שאלת הפיצויים עלתה רק בחודש 1/95 (עמ' 27 לפרוטוקול).

הנתבע מבסס טענתו, בין היתר, על נוהג הקיים בנתבעת לפיו: "כנהוג חברה א' ודלתה העניקו לכל מי שפרש מרצון את מלוא תנאי הפרישה, לרבות פיצויי פיטורין" (סעיף 10 לתצהירו).
עם זאת, בחקירתו הנגדית מסר הנתבע כי החל בתקופת כהונתו של מאור השתנו דברים בחברה לרעה מבחינת היחס לעובדים, אולם לא ידע למסור אם כל מי שעזב אכן קיבל פיצויים באופן "אוטומטי" כנטען על ידו בתצהירו (עמ' 28 לפרוטוקול). הנתבע הודה כי עובד אחר אשר היה מופקד עליו במסגרת תפקידו, גרסטמן, לא קיבל את מלוא פיצויי הפיטורים משום שהודיע מראש שהוא הולך למתחרה (עמ' 29 לפרוטוקול).
עוד יצויין, כי עדותו של וייס אינה תומכת בגרסת הנתבע לענין קיומו של נוהג, שכן מדובר בעובד אחד בלבד. יתרה מכך, בחקירתו הנגדית מסר וייס כי בעת שהודיע למאור על התפטרותו סיפר לו שמצא עבודה אחרת בהרצליה בחברה שנותנת שירותים למערכות אנרגיה כאיש מכירות. (עמ' 20 לפרוטוקול).
בנסיבות אלה, כאשר עם עזיבתו הודיע וייס על כך שיעבוד בתחום אחר לחלוטין, ודאי שלא היתה כל סיבה להתנות את תנאי פרישתו בהגבלת עיסוק ואין בעובדה שלא נעשה כך כדי לתמוך בגרסת הנתבע לעניין זה.
משהוכח שהעובד פינגלבאום פוטר מעבודתו (ראה מכתב הפיטורין מיום 1.3.92) אין בעובדה ששולמו לו פיצויי פיטורים לתמוך בגרסת הנתבע לעניין הנוהג בתובעת.
מודעותו של הנתבע למקרה גרסטמן, מחזקת את טענת התובעת לפיה הנתבע ידע שאם ילך לעבוד אצל מתחרי התובעת לאחר עזיבתו, יפגע הדבר בסיכוייו לקבל את מלוא תנאי הפרישה. אף העובדה שהנתבע היה זקוק לאישורו של מאור לפרישתו (ראה גרסת הנתבע לשיחה מחודש 12/94 בתצהירו ובחקירתו הנגדית בע"מ 28 לפרוטוקול), סותרת את טענתו בדבר תשלום פיצויים באופן "אוטומטי" לפורשים מהחברה.
בתצהירו ציין התובע כי בפגישתו השניה עם מאור, בשלהי חודש מאי 95, הודיע לו על כוונתו לנסוע לעבוד בחברת איסרודנט בדרום אפריקה (סעיף 14 לתצהיר).
בחקירתו מסר כי סיפר למאור על כוונתו לעבוד בדרום אפריקה (עמ' 27 לפרוטוקול), והודה כי בשיחות הראשוניות בינהם הצהיר על כוונה לעזוב את התחום (עמ' 30 לפרוטוקול). כל זאת בניגוד להכחשה הגורפת בסעיף 12 לכתב ההגנה לפיה מעולם לא אמר למאור שיש בכוונתו לפרוש מענף הדפוס.

זאת ועוד, גרסת הנתבע כאילו לא היה כל קשר בין תנאי פרישתו להתחייבותו שלא להתחרות בתובעת, אינה מתיישבת עם העובדה שנושא הגבלת התחרות עלה בפגישתו עם קפלן, במהלכה אמור היה הנתבע לקבל את המכתב לשחרור כספי הפיצויים מפוליסת "עדיף", ואף לא עם הנטען בתצהירו כי לאחר שסירב לחתום על תניית הגבלת תחרות נפגש שנית עם מאור אשר הציג בפני
ו את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי- תקנון העבודה שבין לשכת המסחר ת"א-יפו לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י והסתדרות הפקידים (מספר 7022/80) הנוגעות לעניין.
הנתבע הודה בחקירתו, כי משסירב לחתום על טופס הגבלת התחרות, לא הועבר לו באותו מעמד טופס לשחרור כספי הפיצויים (עמ' 33 לפרוטוקול).
יצויין כי עצם העובדה שהנתבע נתן הסכמתו שלא להתחרות בתובעת לתקופה של חצי שנה, מצביעה על כך שהבין וידע כי בהעדר התחייבות כאמור מצידו לא יקבל את תנאי הפרישה להם ציפה.

בתצהירו ציין הנתבע כי בפגישתו האחרונה עם מאור בה הועלה בפני
ו עניין הגבלת העיסוק חזר ומסר למאור על כוונתו לנסוע לעבוד בדרום אפריקה (סעיף 14 לתצהיר).
בחקירתו מסר הנתבע כי בליל הסדר שנת 95 נודע לו שבתו סובלת ממחלה קשה אולם לא ציין בפני
מאור שאין בכוונתו לצאת לדרום אפריקה, וגם במועד בו ניתן לו מענק הפרישה, הגם שידע באופן סופי שאינו מתעד לצאת לחו"ל, לא טרח לעדכן את התובעת (עמ' 31 לפרוטוקול).
לא רק שגרסת הנתבע לעניין זה אינה עקבית, אלא שניסיונו לטשטש את שנאמר בשיחות בינו לבין מאור, והעובדה שגם כאשר ידע על מחלת בתו ועל ביטול נסיעתו (כבר במהלך חודש 04/95) לא טרח לציין זאת, מעידה כי הנתבע היה מודע היטב לקשר שבין עיסוקו העתידי ותשלום הפיצויים שהובטח לו בתמורה.

מצאנו את גרסת הנתבע רווית סתירות, ואינה מהימנה עלינו.
מנגד, גרסת מאור עקבית בתצהירו ובעדותו בבית הדין, ונתמכת בעדותה של קפלן אשר לא נסתרה ולא הופרכה.

10. מתדפיס רשם החברות עולה, כי חברת טדליס נרשמה ביום 20.6.95, כ-3 שבועות מיום סיום עבודתו של הנתבע בתובעת. סמיכות זמנים זו יש בה בכיד להצביע על כך שהנתבע תיכנן את הקמת החברה ופעילותו בעתיד עוד במהלך העסקתו אצל התובעת, ובניגוד להצהרתו בשיחה עם קפלן כי הוא מוכן להתחייב לאי תחרות למשך חצי שנה ו/או בדבר כוונתו לעבוד בדרום אפריקה.
בנסיבות אלה, ברי כי הנתבע ניהל עם נציגי התובעת מו"מ לגבי תנאי עזיבתו שלא בתום לב, כאשר יצר מצג שוא לפיו בכוונתו לנסוע לדרום אפריקה ו/או שלא לעסוק בענף הדפוס, בעוד בפועל החל בביצוע הכנות לפתיחת חברה מתחרה.
כפי שקבענו לעיל, הנתבע היה מודע לכך שעובד אחר של התובעת, גרסטמן, אשר החליט לעבור לחברה מתחרה, לא קיבל את תנאי הפרישה במלואם.
מכאן שהנתבע היה מודע לכך שהמידע אשר הסתיר באשר לעיסוקו העתידי היה רלוונטי למשא ומתן שניהל לגבי תנאי פרישתו, ואין מנוס מהמסקנה, כי לולא המצג שיצר הנתבע, לפיו אין לו כל כוונה להתחרות בתובעת, לא היה מקבל את פיצויי הפיטורים, ובמועד שבו נשתלמו.

החובה לנהוג בתום לב בעת קיום משא ומתן נובעת מסעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן- חוק החוזים), הקובע:
"במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב".
קיימת מגמה כללית של הרחבת עקרון תום הלב במשפט הישראלי (ראה ג' פרוקצ'יה "תחולת עקרון תום הלב בשיטה המשפטית הישראלית" הפרקליט לט 291).
בתי הדין לעבודה נתנו למונח "תום לב" פירוש מרחיב, והעקרון הפך "ליסוד מוצק בפרשנות וביישום הסכמים קיבוציים וחוזי עבודה אינדיבידואליים" (מ' גולדברג "תום לב בחוזה עבודה" ספר בר-ניב 1987 ע"מ 139, 150, דב"ע מב/74-3 ורדי נ' עירית נתניה פד"ע 59, דב"ע מה/77-3 גרשון ואח' נ' מד"י פד"ע יז 337, דב"ע מו/118-3 תדיראן בע"מ נ' שפיר פד"ע יח 264), וזאת מן הטעם שיחסי העבודה דורשים לא רק תום לב, אלא הגינות, החורגת מעבר לחובת תום הלב (ק' ורדי "תום הלב ביחסי עבודה" שנתון משפט העבודה ב' 1991, 105).

באשר ליחסי האמון המיוחדים בין הצדדים לחוזה העבודה נאמר בדב"ע נד/229-3:
"יחסי עבודה מחייבים מעצם מהותם קיום מערכת יחסי אמון מרביים בין הצדדים, המתבטאים בהתנהגות בתום לב.
החובה לנהוג בתום לב מוטלת על הצדדים ליחסי העבודה הן במשא ומתן לקראת כריתת חוזה עבודה, הן בתקופה בה קיימים יחסי עבודה, והן לאחר שאלה הסתיימו" (דב"ע נד/229-3 חמת ארמטורות ויציקות בע"מ נ' ישראל נעים עבודה ארצי לא(1)350).

חובת תום הלב במשא ומתן טומנת בחובה את חובת הגילוי.
חובת הגילוי מוצאת ביטויה בסעיף 15 לחוק החוזים הקובע:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהוא תוצאה של הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה "הטעייה" - לרבות אי גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".
כותבת המלומדת ג' שלו בספרה "דיני החוזים":
"תחום תחולה מובהק ושכיח של חובת תום הלב במשא ומתן הוא תחום הגילוי. הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לובשת צורה של אי גילוי העובדות, כאשר על פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שאדם המנהל משא ומתן יגלה אותן לצד השני. בתחום זה חובת תום הלב היא אובייקטיבית, ומטילה חובת עשייה" (שם בע"מ 49).

לאור חובת ההגינות המוגברת החלה על הצדדים ליחסי העבודה, נקבע בפסיקה כי יחסי העבודה מטילים חובת גילוי רחבה יותר ונטלים כבדים יותר על הצדדים במשא ומתן בינהם (ראה דב"ע נג/40-3 חברת איסטרוניקס בע"מ נ' הדה גורפינקל פד"ע כה 456).

בענייננו, מוצאים אנו לנכון לקבוע כי הנתבע, ביודעין, הטעה את התובעת לחשוב כי יש בכוונתו לעבור לעבוד בדרום אפריקה, ובכל מקרה כי אין בדעתו להתחרות בה לפחות חצי שנה מיום פרישתו מהעבודה. בהתאם למצג זה הסכימה התובעת לשלם לנתבע מענק פרישה, זלא היתה עליה חובה על פי כל דין לשלם לו.
לפיכך, התובעת התקשרה עם הנתבע בחוזה לפיו שולמו לו פיצויים, לאחר שזה ניהל עמה משא ומתן לגבי תנאי פרישתו בחוסר תום לב מובהק, ועקב הטעייה, ולאור הוראת סעיף 15 לחוק החוזים, ועקב התנהגותו זו של הנתבע, קמה לתובעת הזכות לבטל ההסכם לפיו שולמו לנתבע פיצויי הפיטורים.

ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו מחייב את הצדדים להשבה בעין, כאמור בסעיף 21 לחוק החוזים, הקובע:
"משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל".
בין הצדדים השתכלל חוזה בעל-פה, לפיו התחייב הנתבע שלא להתחרות בתובעת ולשמור את סודותיה העסקיים, לפחות משך חצי שנה מיום פרישתו מהעבודה. מנגד הסכימה התובעת לשלם לנתבע מענק פרישה בגובה פיצויי הפיטורים שנצטברו בביטוח המנהלים. משהפר הנתבע את החוזה בין הצדדים, הפרה יסודית, עת החל לעבוד עבור המתחרה העיקרית של התובעת, סמוך לאחר מועד פרישתו, הרי שהתובעת זכאית להשבת הכספים ששילמה לו במסגרת החוזה.

למעלה מן הצורך נציין, כי התובעת זכאית להשבת סכום פיצויי הפיטורים מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט - 1979 קובע:
"(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן- הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן- המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין אינה אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".
הנתבע התעשר שלא כדין על חשבון התובעת עת גרם לה לשלם לו כספים על סמך מצג עובדתי כוזב שהציג בפני
ה והבטחות שלא היה בדעתו לקיים, ואשר בפועל הופרו על ידו. בנסיבות אלה זכאית התובעת להשבת כספי הפיצויים ששולמו לנתבע עם סיום עבודתו.

11. באשר ל"סכומים העודפים":
התובעת עותרת להשבת סך של 2,300 ₪ ששולם לנתבע עם סיום עבודתו כ"בונוס מנכ"ל" וכן סך של 5,000 ₪ בגין עמלות ששולמו לו ביתר, לטענתה.
לגרסת הנתבע הסכום של 2,300 ₪ שולם לו כבונוס בגין שנת 1994 והסכום של 5,000 ₪ שולם כבונוס בגין גבייה בשיעור 80% במהלך שנת 1994.

התובעת תומכת גרסתה במכתב מאור לנתבע בדבר התחשבנות כספית מחודש 05/95 (תצ/6), אולם מכתב זה כשלעצמו, אין בו כדי להוות הוכחה כי אכן מדובר בחוב של הנתבע לתובעת, וכן לא ניתן להבין מהמכתב בגין מה נוצר החוב.
אף לעניין "בונוס מנכ"ל" לגביו טוענת התובעת כי הוענק לעובדים לצורך רכישת טלפון סלולרי לא הוצגה כל ראייה, וגרסת התובעת כי סכום זה נועד בהכרח לרכישת מכשיר טלפון נותרה סתמית.
אשר על כן לא הוכח כי ה"סכומים העודפים" שולמו לנתבע כחלק מתנאי פרישתו ולפנים משורת הדין, והתובעת אינה זכאית להשבת סכומים אלה.

12. סוף דבר, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת סך של 100,410 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 31.5.95 ועד לפרעון.
13. הנתבע יישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום.

ניתן היום, , בהעדר הצדדים.
___________________________ ____________________________
נ.צ. משה שמר ורדה סמט
- שופטת
בתי הדין לעבודה
1
מס' תיק: עב 032266/95
141549/95
120869/96
בית הדין האזורי לעבודה ת"א - יפו
17/12/2001
תאריך:
כב' השופטת ורדה סמט

משה שמר
בפני

נ.צ.








עב בית דין אזורי לעבודה 32266/95 דלתה פילם ישראל (1994) בע"מ נ' אבישי טדליס (פורסם ב-ֽ 17/12/2001)











תיקים נוספים על דלתה פילם ישראל (1994) בע"מ
תיקים נוספים על אבישי טדליס




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט