א. דיקו פרויקטים בע"מ - אוחנה פנינה

 
א. דיקו פרויקטים בע"מ - אוחנה פנינה
1785/99 א     13/05/2002




א 1785/99 א. דיקו פרויקטים בע"מ נ' אוחנה פנינה





א. דיקו פרויקטים בע"מ

בעניין:
התובעת
(הנתבעת שכנגד בת.א. 1188/00)
סרויא יצחק

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
אוחנה פנינה
הנתבעת
(התובעת שכנגד בת.א. 1188/00)
עו"ד בן חיים יגאל

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין

א. העובדות

א.1 הנתבעת (התובעת בת.א. 1188/00, אשר תכונה להלן: "הנתבעת"), אלמנה ואם לילדים, הינה הבעלים, ביחד עם בעלה המנוח, של הזכויות בדירה מס' 5, המצויה במבנן, רבוי דירות, ברח' חפץ חיים 2003, אשדוד (להלן: "הדירה" ו"המבנן"). הדירה מצויה בקומה שלישית, מתוך ארבע קומותיו של המבנן.

א.2 עד לשנת 1985, או בסמוך לה, שימשה הדירה למגורי הנתבעת ומשפחתה. לאחר מכן, הדירה הושכרה לאחרים והנתבעת עברה להתגורר, עם משפחתה, בירושלים, לטענתה, בשל מחלה כרונית בה לקתה והיא סובלת הימנה, מזה שנים רבות (צורפו אישורי מחלה). לפני כ - 12 שנים, נהרג בעלה ומאז, היא מתפרנסת, לדבריה, מדמי השכירות שהיא מקבלת בגין השכרת הדירה ומגמלאות הבטוח הלאומי.

א.3 בשנת 96', החליטה עיריית אשדוד, במסגרת פרוייקט התחדשות שכונות, לשפץ את המבנן ולהרחיבו, נוכח מצבו הרעוע וחזותו הכעורה.
מר בנימיני, ע"ת מס' 1, המשמש כמנהל פרוייקט שיקום שכונות באשדוד, העיד כי ההחלטה לשפץ את המבנן ולהרחיבו, במסגרת הפרוייקט לשיקום שכונות, נפלה לאחר שמרבית דייריו חתמו על "בקשה הצטרפות להרחבה", בה הצהירו כי הינם מבקשים להרחיב את דירותיהם. הנתבעת חתמה אף היא, על בקשה זו, בתאריך 3.1.96. ( הבקשה, יחד עם בקשות דיירים נוספים, צורפה כנספח לתצהירו של מנהל התובעת, מר אלימלך ותכונה להלן: "הבקשה").

א.4 מר בנימיני הדגיש בעדותו, כי החתימה על הבקשה, לא חייבה את דיירי המבנן, ליטול חלק בשיפוצו, אלא שימשה אינדיקציה, למידת היענותם של הדיירים, אם יוחלט לשפצו. נוכח ההיענות הרבה שגילו דיירי המבנן, הוחלט להניע את גלגלי הפרוייקט לשיפוצו, דא עקא, כפי שיפורט להלן, הגלגלים נעו באיטיות ודומה, כי לאורך שנים, עמדו על מקומם.

א.5 מר בנימיני העיד, כי לשם עידודם של דיירי המבנן ליטול חלק בשיפוצו, העמידה עיריית אשדוד לרשות פרוייקט שיקום השכונות, מתכנן ומהנדס, אשר מתפקידם היה לתכנן את עבודות השיפוץ וההרחבה ולפקח עליהן. כמו כן, הועמדו לרשות הדיירים הלוואות, בתנאים נוחים, אשר ניתנו להם בכפוף להצגת תעודות זכאות, מטעם משרד הבינוי והשיכון.

א.6 בשנת 98' או בסמוך לה, נקשר הסכם, בין פרוייקט שקום השכונות, בראשותו של מר בנימיני, לבין התובעת, חברה קבלנית לבנייה, בראשותו של מר אלימלך (הנתבעת הנגדית בת.א. 1188/00 אשר תכונה להלן: "התובעת"), לבצוע עבודות השיפוץ וההרחבה במבנן . על פי ההסכם, שימשה התובעת כקבלן מבצע בלבד, אשר על עבודתה פיקחו מהנדס ואדריכל, מטעם הפרוייקט לשיקום השכונות.

א.7 בשנת 98', במועד בלתי ידוע, כינסו ה"ה אלימלך ובנימיני את דיירי המבנן, בביתו של אחד הדיירים, מר מונסונגו (ע"ה מס' 2) והציגו את תוכנית השיפוץ וההרחבה של המבנן, אשר כללה שיפוץ מעטפת המבנן והרחבת דירותיו, על סוגיהן השונים, כל דירה על פי שטחה (להלן: "כינוס הדיירים"). באותו מעמד, הציג מר אלימלך את מחיר השפוץ של מעטפת המבנן ועלות הרחבת הדירות, לרבות תנאי התשלום. חלקם של הדיירים חתמו על חוזי התקשרות עם התובעת, לבצוע השיפוץ וההרחבה, בו במקום, בערב הכינוס ויתרתם - חתמו על חוזים למחרת, במשרדיה של התובעת.

א.8 הנתבעת לא נכחה במעמד כינוס הדיירים וממילא, לא חתמה על חוזה עם התובעת. למעט הנתבעת, כל דיירי המבנן, חתמו על חוזים עם התובעת.

א.9 לקראת סוף שנת 98', בחודשים ספטמבר - אוקטובר, החלה התובעת בעבודות שיפוץ המבנן והרחבתו. אלו הסתיימו בתחילת שנת 99', במועד בלתי ידוע. במסגרת העבודות, שופצה מעטפת המבנן, לרבות החלק בו מצויה הדירה. כמו כן, מכוח השיפוץ וההרחבה שבוצעו במבנן, הורחבה דירת הנתבעת, בשטח מקורה של 42 מ"ר ובשטח נוסף, בלתי מקורה, של 4 מ"ר.

א.10 עבודות השיפוץ החלו, טרם שהוצאו היתרי בנייה וזאת, בשל עיכוב שחל בהוצאתם, עקב שינוי שהתבצע בתוכנית בניין ערים.
עיריית אשדוד איפשרה לתובעת להתחיל בעבודות הבנייה, ללא היתרי בנייה, על בסיס אישור התוכניות. בנסיבות אלו, חל עיכוב אף בתשלום אגרת הבנייה, אשר שולמה על ידי מר אלימלך, בתאריך 3.2.99 והוחזרה לו על ידי הדיירים, סמוך לאחר מכן, לבד מהנתבעת, אשר עד עצם היום, לא שילמה את חלקה היחסי באגרת הבנייה.

א.11 עם סיום עבודות השיפוץ, או בסמוך לסיומן, במועד השנוי במחלוקת בין הצדדים, פנה מר אלימלך לנתבעת בדרישה לשלם לתובעת את תמורת עבודות השיפוץ וההרחבה, שביצעה בדירתה.
הנתבעת דחתה את דרישתו בטענה, כי העבודות בוצעו ללא ידיעתה, ללא הסכמתה ומכל מקום, אין לאיל ידה לשלם את תמורתן, בשל מצבה הכלכלי הדחוק. מר אלימלך, בסיועו של מר בנימיני, בקשו לשכנע את הנתבעת, ליטול משכנתא, למימון תמורת העבודות. זו נענתה לפנייתם, לטענתה, תחת מחאה ומתוך לחץ שהיתה נתונה, עקב פניותיהם הבוטות והמאיימות של השניים.

א.12 בתאריך 8.4.99 פנתה הנתבעת במכתב, לפרוייקט שיקום השכונות ולמשרד השכון, בבקשה לאשר לה את "מלוא הסיוע בגין הבנייה". (נספח י"ב לתצהירו של מר אלימלך). בתגובה לפנייתה, העניק משרד הבינוי והשיכון לנתבעת תעודת זכאות, לפיה הינה זכאית לקבלת הלוואה, בגין בניית 21 מ"ר בדירתה, קרי, פחות ממחצית שטח הרחבת הדירה.
א.13 הנתבעת טוענת, כי פנתה לבנק, לשם קבלת משכנתא, באמצעות תעודת הזכאות, ברם בקשתה נדחתה, בשל בעיות בירוקרטיות, הכרוכות ברישום הזכויות בדירה על שמה ועל שם בעלה המנוח, כמו גם בשל העובדה שבעלה נפטר והזכויות בדירה, נותרו רשומות על שמו. בנסיבות אלו, לא הסתייע בידי הנתבעת, כך לטענתה, להיענות לפניותיו הנחרצות של מר אלימלך, לשלם את תמורת השפוץ, באמצעות המשכנתא.

א.14 על רקע עובדות אלו, הגישה התובעת את תביעתה דנן, לתשלום תמורת עבודות השיפוץ וההרחבה, שבצעה עבור הנתבעת בדירתה. את תביעתה, העמידה התובעת על סך של 74,976 ₪. סכום זה כולל תמורה בגין ביצוע העבודות המקורות, לפי סך של 330 דולר עבור 1 מ"ר, ביצוע עבודות בלתי מקורות, לפי סך של 140 דולר עבור 1 מ"ר וכן חלקה היחסי של הנתבעת בשיפוץ עבודות המעטפת בסך 5,500 ₪, לרבות ריבית והפרשי הצמדה.

א.15 הנתבעת הגישה תביעה נגדית, בה עתרה לחייב את התובעת בתשלום סך של 73,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו, לטענתה, לדירתה, עקב עבודות השיפוץ וההרחבה, לרבות פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה.

א.16 הדיון בשתי התביעות אוחד ו

פסק דין
זה מתייחס לשתי התובענות.

ב. טענות התובעת

ב.1 כללי

ביסוד תביעת התובעת עומדות העילות החילופיות הבאות; עילה הנסמכת על דיני החוזים, לפיה נטען, כי בין התובעת לבין הנתבעת נכרת הסכם מפורש ו/או מיכללא, אשר מכוחו, התחייבה האחרונה לשלם לתובעת את מלוא התמורה בגין עבודות השיפוצים שזו בצעה עבורה. העילה השנייה, נסמכת על דיני עשיית עושר ולא במשפט וכן סעד כספי, חילופי, לתשלום שכר ראוי .

ב.2 הסכם מפורש או מיכללא

התובעת טוענת, כי בינה לבין הנתבעת נכרת חוזה, באמצעות הבקשה, החתומה על ידי הנתבעת, מיום 3.1.96, הנתמכת במסמך נוסף, בחתימת ידה, הנושא כותרת "הסכמה לתוספת בנייה", ממנו עולה, כי הנתבעת חתמה על הסכמתה לביצוע עבודות השיפוץ וההרחבה, מוצגים ת\1, ת\2, בתמיכה לבקשתה למתן היתר. המסמך נושא, לכאורה, את התאריך 18.11.99. כמו כן, טוענת התובעת, כי פנייתה של הנתבעת, ביום 8.4.99, למשרד השיכון והבינוי, למתן סיוע, תומכת בטענה, כי הסכימה לביצוע עבודות השיפוץ ואף נקטה צעדים, לפרעון החוב בגינן.

ב.3 לחילופין, טוענת התובעת, כי בינה לבין הנתבעת נכרת חוזה, במהלך כינוס הדיירים, באמצעות מר מונסונגו. באותו מעמד, הציג עצמו מר מונסונגו, כמיופה כוחה של הנתבעת והתחייב בשמה לשאת בכל התשלומים הכרוכים בשפוץ המבנן והרחבתו. לטענתה, מר מוסונגו הצהיר, בשם הנתבעת, כי היא הסמיכה אותו לנהל משא ומתן עם התובעת וכי "כל מה שיעשה ויסכם, מקובל עליה" (ראה תצהירו של מר אלימלך בסעיף 5.5).

ב.4 מר אלימלך טוען, כי כאשר איתר את הנתבעת, לקראת סיום העבודות ושוחח עימה טלפונית, היא אישרה בפני
ו, כי מר מונסונגו פעל מטעמה וכי ביצוען של העבודות הובא לידיעתה ובדעתה להגיע למקום, לכשיתאפשר הדבר בידה. (סעיף 5.5 לתצהיר אלימלך).

ב.5 התובעת מוסיפה וטוענת, כי הנתבעת לא נקטה צעדים למניעת העבודות, ללמדך כי הסכימה לביצוען.

ב.6 פנייתה של הנתבעת, בכתב, למשרד השיכון, לקבלת סיוע, מהווה אישור להסכמתה, לביצוע השיפוץ וההרחבה, כמו גם נכונותה לשלם את תמורתם. עם זאת, הסיוע באמצעות משרד השיכון, לא היה בבחינת תנאי לקיום חיובה של הנתבעת לשלם את תמורת העבודות, אלא אמצעי עזר במימונן.

ב.7 עשיית עושר ולא במשפט

התובעת טוענת, כי עבודות השפוץ וההרחבה, השביחו את דירתה של הנתבעת, במידה ניכרת. הדירה הורחבה ב- 42 מ"ר מקורה וב - 4 מ"ר לא מקורה. מדובר, לטענתה, בהרחבה של 150%, אשר על הנתבעת לשלם את תמורתה, שאם לא כן, תימצא כמי שהתעשרה, שלא כדין.

ב.8 שכר ראוי

התובעת טוענת, כי הואיל והיקפן של עבודות השפוץ וההרחבה, אינו שנוי במחלוקת, כמו גם התמורה המוסכמת בגינן, בסך של 320 דולר למ"ר מקורה ו - 140 דולר למ"ר בלתי מקורה, יש לחייב את הנתבעת לשלם לה את התמורה בגין עבודתה, כשכר ראוי.

ג. טענות הנתבעת

ג.1 הנתבעת טוענת כי מעולם לא הסכימה לביצוע עבודות השפוץ וההרחבה וכי אלו בוצעו ללא ידיעתה ומבלי שנתנה את הסכמתה. לדבריה, היא חתמה על הבקשה בשנת 96', כאשר בקשה למכור את הדירה לשכן, אשר הביע את רצונו להרחיב את הדירה. לבסוף, המכירה לא יצאה לפועל והדירה נותרה בבעלותה. באשר לחתימתה, המתנוססת על הבקשה להיתר בניה, ת\1, ת\2 - טוענת הנתבעת כי היא חתמה על בקשה זו, עובר למועד חתימתה על הבקשה, בשנת 96', על רקע כוונתה למכור את הדירה לשכנה. לטענתה, ממועד זה ואילך, איש לא פנה אליה בעניין השפוץ וההרחבה וממילא, היא לא ידעה דבר.

ג.2 לטענתה, התובעת ו/או מי מטעם הפרוייקט לשיקום שכונות, מחק את מועד החתימה המקורי, משנת 1996, על גבי הטופס ת\1, ת\2, באמצעות "טיפקס" ורשם במקומו את התאריך 18.11.99 - שלוש שנים לאחר המועד המקורי. לפיכך, אין בחתימתה, על גבי המסמך, אשר העידה על הסכמתה לבצוע העבודות בשנת 96' - משום ראיה להסכמתה לבצוע העבודות, בשנת 98'. אי לכך, נוכח זיופו של המסמך, אין לייחס לו משקל.
ג.3 הנתבעת טוענת כי מעולם לא הסמיכה את מר מונסונגו לפעול בשמה ומטעמה. לטענתה, נודע לה, לראשונה, על דבר ביצוען של עבודות השיפוץ וההרחבה, מפיו של מר בנימיני, אשר שוחח עימה טלפונית בינואר 99'. היא עצמה, צפתה לראשונה בשפוץ וההרחבה, בתאריך 8.4.99, כאשר הגיעה לאשדוד, לבקשת מר אלימלך, על מנת לנסות ליישב את הסכסוך ביניהם. לדבריה, כאשר ראתה את ההרחבה שבוצעה בדירתה, "חשכו עיניה", נוכח הנזק הרב שנגרם לדירה, בהעדר מקור אור ואוויר, אשר הוסתרו, בעטייה של ההרחבה.

ג.4 הנתבעת טוענת כי מעולם לא הסכימה לשלם לתובעת את תמורת העבודות בגין השפוץ וההרחבה. עם זאת, היא אישרה, כי כוחה לא עמד לה, אל מול הלחצים הבלתי פוסקים, שהופעלו כלפיה על ידי מר אלימלך ומר בנימיני, אשר בעטיים, היא נקלעה למצוקה נפשית קשה, בשל החשש, שמא דירתה תעוקל וזכויותיה בה תופקענה.
בנסיבות אלו, היא ניאותה לנקוט צעדים למימוש זכותה, לכאורה, לקבלת המשכנתא, לשם העברת כספי ההלוואה לידי התובעת. ברם, לטענתה, הבנק לא ניאות להעמיד לרשותה את ההלוואה ובנסיבות אלו, אין לראות בצעדים שנקטה, משום הסכמה או אישור מטעמה לביצוע עבודות השפוץ וההרחבה על ידי התובעת.

ג.5 הנתבעת טוענת כי כתוצאה מעבודות השפוץ וההרחבה, נגרמו לדירתה נזקים, אשר נאמדו על ידי המומחה מטעמה, בסך כולל של 66,000 ₪. כמו כן, נגרמה לה עגמת נפש, אשר נאמדת על ידה בסך של 7,000 ₪. לפיכך, לטענתה, הינה זכאית לפיצוי בגין נזקיה, בסך כולל של 73,000 ₪.

ד. דיון והכרעה

ד.1 כללי

השאלות העומדות להכרעה בסכסוך שבין הצדדים, הינן בשלושה תחומים, המשיקים זה לזה; דיני החוזים, דיני השליחות ודיני עשיית עושר ולא במשפט.
ברי, כי אם אכן נכרת הסכם בין הצדדים, בין מפורש ובין מכללא, בין ישירות ובין באמצעות מיופה כוח, כי אז, אי תשלום תמורת עבודות השיפוץ, על ידי הנתבעת, מהווה הפרה של ההסכם, המזכה את התובעת בסעד המבוקש. מנגד, אם יימצא, כי לא נכרת הסכם בין הצדדים, יש לבחון באם זכאית התובעת לסעד המבוקש, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

ד.2 באשר לתביעה הנגדית, דומה כי הנתבעת זנחה את תביעתה, בהעדר התייחסות הולמת לתביעתה בסיכומיה. עם זאת, אף שאלת זכותה לפיצוי הנתבע, תידון.

ד.3 האם נכרת הסכם בין הצדדים

קיומו של הסכם בין הצדדים, מותנה בהוכחת מפגש רצונות, בין התובעת לבין הנתבעת, אשר במהלכו, הגיעו הצדדים להסכמה ולגמירות דעת, הן ביחס להיקף עבודות השפוץ וההרחבה, טיבן ומהותן והן בנוגע לגובה התמורה שעל הנתבעת לשלם בגינן.

ד.4 אין חולק, כי הנתבעת נעדרה מכינוס הדיירים, אשר במהלכו נכרתו חוזים, בין דיירי המבנן לבין התובעת, לאחר שה"ה אלימלך ובנימיני הציגו את תוכניות הבנייה והשיפוץ ואת עלות העבודות ותנאי התשלום.
מר אלימלך אישר, כי הנתבעת לא חתמה על חוזה בכתב עם התובעת - להבדיל מיתר דיירי המבנן, אשר כולם חתמו על חוזים, עובר למועד הכינוס.

ד.5 ה"ה אלימלך ובנימיני אישרו, כי עד למועד סיומן של עבודות השפוץ וההרחבה, איש מביניהם - לא ניהל משא ומתן עם הנתבעת, לא שוחח עימה ולא הביא לידיעתה את דבר ביצוען של עבודות השיפוץ וההרחבה.

ד.6 מר בנימיני אישר, כי לראשונה, שוחח עם הנתבעת בטלפון, בשלב סיום עבודות השלד, חודשים רבים לאחר תחילת העבודות ולאחר שיתר הדיירים, חתמו על חוזים עם התובעת (עמ' 9 לפר').
הנתבעת ציינה כי השיחה התקיימה בינואר 99'. אין בשיחה זו, בין מר בנימיני לבין הנתבעת, אשר במהלכה, ביקש בנימיני לברר, מדוע הנתבעת אינה חותמת על בקשה לקבל תעודת זכאות ועל שום מה, אין היא משלמת לקבלן את שכרו - כדי ללמד על חוזה, לכאורה, שנקשר בין התובעת לבין הנתבעת.
ודוק; מר בנימיני ידע, בעת השיחה, כי איש מבין נציגי התובעת, לא שוחח עימה בעבר, על דבר השפוץ וההרחבה, ללמדך, כי ידע שטרם נכרת חוזה בין הצדדים.

ד.7 מר אלימלך העיד, כי אף הוא שוחח עם הנתבעת לראשונה, באותו מעמד, עובר לשיחתו של מר בנימיני, בשלב סיומן של העבודות. ראה דבריו בעמ' 14 לפר' מיום 14.6.01:
"דברתי עם בנימיני, .... אמרתי לו שיש בעיה עם הגברת, והוא אמר לי בוא נרים טלפון ואז הרמנו טלפון ובמקרה באמת תפסנו אותה בבית ואז הוא דיבר איתה ואחר כך גם אני דברתי איתה והיא אמרה שהיא תבוא באחד הימים שהיא תרגיש טוב".

ד.8 אף לשיטתה של התובעת, אפוא, היא לא ניהלה משא ומתן עם הנתבעת, טרם תחילת ביצוע עבודות השפוץ וההרחבה. עדיה אישרו, כי לא הציגו בפני
הנתבעת את תוכניות השפוץ וההרחבה, כמו גם, נמנעו מלהציג בפני
ה את עלות בצוע העבודות, או את תנאי התשלום ומועדיו.

ד.9 הנתבעת, אם כן, לא נטלה חלק בהליך של משא ומתן, לקראת כריתתו של הסכם עם התובעת. ממילא, היא לא הסכימה לביצוע העבודות, לא התחייבה לשלם עבורן ובוודאי שלא חתמה על חוזה עם התובעת.
לפיכך, מפגש הרצונות , הנסמך על גמירות דעתם של הצדדים, ומהווה תנאי לכריתתו של חוזה - לא התקיים במקרה דנן.

ד.10 לראשונה, הצדדים נועדו יחדיו, לאחר סיומן של העבודות. בעת הזו, הציגה התובעת את דרישתה כלפי הנתבעת, לתשלום תמורת העבודות שבצעה, ב"דלגה" על שלב המשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם, בהתעלמה מהעדרו של חוזה, בין הצדדים ובהעמידה את הנתבעת בפני
עובדה, לפיה העבודות בדירתה בוצעו, הסתיימו ועליה לשלם את תמורתן.
בנסיבות אלו, טענת התובעת, כי נכרת בינה לבין הנתבעת חוזה - לא הוכחה.
ד.11 מסמכי התובעת - הבקשה, מסמך הבקשה להיתר בנייה ומכתבה של הנתבעת לבקשת סיוע כספי
התובעת טוענת כי המסמכים שהוצגו כראייה, בחתימת ידה של הנתבעת, תומכים בטענתה, כי נקשר חוזה מחייב בין הצדדים. כאמור, הטענה נדחתה. עם זאת, ראוי כי אתייחס למסמכים אלו, בקצרה.
באשר לבקשה, אשר נחתמה על ידי הנתבעת בשנת 96' - מר בנימיני העיד, כי הבקשה, כשלעצמה, לא חייבה איש מהדיירים, ליטול חלק בשיפוץ המבנן, אלא שימשה אינדיקציה למידת רצונם ליטול חלק בהרחבה. לפיכך, אין בה כי ללמד על קשירת חוזה. באשר לבקשה להיתר בנייה, ת\1, ת\2 - מר בנימיני אישר, כי המסמך זוייף, באופן שהתאריך המתנוסס עליו, איננו התאריך המקורי והוא שונה על ידי עובדים הכפופים לו, בפרוייקט שיקום השכונות, ללא הסכמתם של הדיירים. יתירה מזאת, לדבריו, חתימותיהם של הדיירים, המתנוססות על גבי המסמך, מאשרות תוכניות בנייה אחרות, קטנות יותר, שאינן רלבנטיות לתוכניות, על פיהן שופץ המבנן. ראה עדותו בעמ' 8 לפר':
"במקרה הזה, הייתה כבר בקשה בעבר וזה השינוי בפער התאריכים, שההרחבות היו קטנות מדי והדיירים לא הסכימו להן ולכן ביקשנו שינוי ההרחבה להגדלה וא'23 (ת\1, ת\2 - ו.מ) היא החלטת הועדה לבקשה שלנו לשינוי התוכניות ואת העדכון של התאריך בת\1, עשינו בעקבות הגשת התוכניות להגדלת ההרחבה".

יוצא אפוא, כי מועד המסמך שונה וכך אף תוכנו, שהרי הוא מתייחס לתוכניות הרחבה ששונו, כל זאת, מבלי שנמצא לנכון, לקבל את אישורם של הדיירים. מר בנימיני תירץ את שינוי התאריך בכך שנעשה למענם של הדיירים ובא להיטיב עמם. לדבריו, הוא חשש כי מועד ההיתר יפוג ולפיכך, ביצע את השינויים, באמצעות עובדיו, ללא נטילת רשות. זוהי פעולה פסולה, אשר על רשות ציבורית להימנע מעשייתה. אין בהסברו של מר בנימיני, כדי לתקן את הפגם המהותי שנפל במסמך, קל וחומר שאין בו, משום צידוק למעשה הזיוף. אשר על כן, המסמך נעדר תוקף ואין לייחס לו משקל.
ברי, כי חתימתה של הנתבעת על המסמך ת\1, בשנת 96', אשר התייחס לתוכניות בנייה אחרות - אינו מלמד על הסכמתה לביצוע השיפוץ בשנת 98', בהתאם לתוכניות אשר לא הוצגו בפני
ה ובכפוף למחירים, אשר לא הובאו לידיעתה.

ד.12 באשר למכתבה של הנתבעת מיום 8.4.99 לבקשת סיוע כספי, באמצעות משרד השיכון -
הנתבעת טענה, כי אולצה לחתום על המכתב, על רקע לחצים שהופעלו עליה, הן על ידי מר אלימלך והן על ידי מר בנימיני, לשלם את תמורת העבודות שבוצעו בדירתה, באמצעות כספי המשכנתא. לעניין זה, ראה דבריה, הנוגעים לשיחה שקיימה עם מר בנימיני, בעמ'
28 לפרוט':
"הוא התחיל לשכנע אותי שסה"כ אני אפריע לכל השכנים ובגללי הוא לא יוכל לקדם את הבנייה. הוא הבטיח לי שאני אקבל משכנתא ואצטרך לשלם רק 170 ₪ עד 200 ₪ לחודש, במשך 15 שנה. עניתי לו, אתה בטוח במה שאתה אומר, הוא אמר שכן. אמרתי לו שיש לי בעיה בעצמי להחזיק את עצמי ואני לא יכולה לקחת על עצמי עול נוסף. הוא אמר שאין לי מה לשלם יותר אגורה יותר ומדובר רק ב - 170 ₪ עד 200 ₪, זה כלום, זה כמו מכולת. אמרתי לו, מה אתה רוצה ממני, יש לי את הדירה שלי והיא הירושה היחידה לבנים שלי. יום אחד הם יצטרכו אותה ואני לא רוצה להסתבך. לא רוצה משכנתא. הוא אמר שהילדים יוכלו למכור ולכסות את המשכנתא... "

בסופה של אותה שיחה, ניאותה הנתבעת לבחון את הצעתו של מר בנימיני, בכפוף לקבלת תוכניות בנייה. התוכניות מעולם לא הומצאו לידיה.
בדבריו, מר בנימיני יצר כלפי הנתבעת מצג, לפיו, באמצעות כספי המשכנתא, יבוא הסכסוך שבין הצדדים לקיצו. מר בנימיני הגדיל לעשות, כאשר פנה אל הנתבעת כאדם אובייקטיבי, לכאורה, הנעדר אינטרס כלפי מי מהצדדים. בדרך זו, הוא ביקש לשכנעה לחתום על הבקשה לסיוע כספי. מצג זה, ללא ספק, השפיע על הנתבעת, אשר הקשיבה לו קשב רב וניאותה, כאמור, לבחון את האפשרות של נטילת משכנתא, על מנת שלא להכביד עליו ועל אחרים.

ד.13 התרשמתי כי מר בנימיני לא פעל כ"אדם מן הצד" וכי היה בעל עניין. הוא צודד בתובעת לאורך כל הדרך וניכר עליו, כי ביקש את טובתה. דומה, כי בין מר בנימיני לבין מר אלימלך, קיים קשר אמיץ וכי לא בכדי, מר בנימיני נחלץ בנחישות לסייע לחברו.

ד.14 נחה דעתי, כי הנתבעת ניאותה לחתום על הבקשה לסיוע כספי, אשר נוסחה על ידי מר בנימיני ובמעמדו - בשל הלחץ שהופעל עליה, לשלם לתובעת תמורה, בגין עבודתה. התרשמתי, כי הנתבעת ביקשה לסיים את הסכסוך, בדרך של שלום, למרות שהאמינה בצדקת דרכה. אין אפוא, בחתימתה, על גבי הבקשה לסיוע כספי, משום ביטוי להסכמתה, בדיעבד, לביצוע עבודות השפוץ וההרחבה, כמו גם אין בנוסח הבקשה, משום התחייבות שלה לשלם לתובעת את תמורת העבודות.
מחמת חולשתה וכדי להסיר מעל צווארה את החרב שהונח, על ידי ה"ה בנימיני ואלימלך, כי יינקטו נגדה הליכים משפטיים של עיקולים וכיו"ב- ניאותה הנתבעת לחתום על הבקשה לסיוע כספי.
ראה דבריה בעמ' 26 דיון מיום 6.9.01:

"הוא (מר אלימלך - ו.מ) הבטיח שיקח אותי לשיקום שכונות כדי שאקבל את המשכנתא ואז אשלם לו את הכסף והכל יבוא על מקומו בשלום. כפו את המשכנתא עלי. הוא העמיד אותי בפני
עובדה מוגמרת וזאת הייתה הדרך היחידה להוריד מעלי את האיום של עיקול הבית".

אשר על כן, אין במסמכים שהוצגו כראייה, בחתימת ידה של הנתבעת, משום תימוכין לטענת התובעת, כי זו הסכימה לכרות עימה חוזה, לפיו התחייבה לשלם לה את תמורת העבודות.

ד.15 האם נכרת חוזה באמצעות מר מונסונגו

התובעת טענה לחילופין, כי החוזה הנטען, בינה לבין הנתבעת, נכרת באמצעות מר מונסונגו, אשר פעל כשלוחה של הנתבעת. מר אלימלך העיד, כי במהלך כינוס הדיירים, אשר התקיים בביתו של מר מונסונגו, עובר למועד חתימתם של הדיירים, על חוזים עם התובעת, הציג עצמו מר מונסונגו כשלוחה של הנתבעת והביע בשמה, את הסכמתו לתנאי החוזה.

ד.16 תימוכין לטענה, מבקשת התובעת למצוא בהתנהגותו של מר מונסונגו, לאורך תקופת הבנייה ולאחריה, אשר במהלכה, פעל לכאורה, מטעמה של הנתבעת ועשה מאמץ ניכר לאתרה, כאשר מאמציה של התובעת לאיתורה, עלו בתוהו.

ד.17 לטענת התובעת, הנתבעת אישרה את דבר שליחותו של מר מונסונגו, במהלך השיחה הטלפונית שקיימה עם מר אלימלך, בה אמרה, לכאורה, כי כל מה שמר מוסונגו סיכם עימו - מקובל עליה.

ד.18 הנתבעת כפרה בשליחותו הנטענת של מר מונסונגו וטענה, כי לא היה מאומה בינה לבינו וכי לא שוחחה עימו, אלא כשנתיים שלוש, טרם מועד הבנייה. לטענתה, דבר ההרחבה והשפוץ, נודע לה לראשונה, מפיו של מר בנימיני, במהלך השיחה הטלפונית עימו, בתחילת חודש ינואר 99'.

ד.19 מר מונסונגו, אף הוא הכחיש את השליחות, המיוחסת לו. לדבריו, הוא אישר בפני
מר אלימלך, במהלך כינוס הדיירים שהתקיים בדירתו, כי הינו מכיר את הנתבעת כאישה ישרה והגונה ללמדך, כי אם קיבלה על עצמה חיוב - היא תעמוד בו, אולם הוא לא נטל על עצמו, בשמה, התחייבות ולא הציג עצמו כשלוחה של הנתבעת. ראה דבריו בעמ' 5, דיון מיום 28.6.01:
"אני יצאתי מתוך הנחה שהם דיברו עם הדיירים. הם הכוונה הפרוייקט. יצאתי מתוך הנחה שהכל מסוכם וכששאלו אותי על פנינה אוחנה, אמרתי שהיא אישה ישרה והיא תשלם....
לשאלת בית המשפט:
ש: האם דיברת איתה, עם הנתבעת, לגבי הפרויקט הזה?
ת: לא.
ש: כשאמרת שהיא תשלם על סמך מה אמרת?
ת: בהנחה שדיבר איתה אמרתי שהיא אישה ישרה והגונה".

ד.20 בהעדר יפוי כוח, מטעמה של הנתבעת, לפיו ייפתה את כוחו של מר מונסונגו - יש לבחון, באם התנהגותו של האחרון, במהלך כינוס הדיירים, יצרה מצג, כלפי התובעת, כי הינו שלוחה של הנתבעת.

ד.21 השתלשלות העניינים במהלך כינוס הדיירים וסמוך לאחריו, מלמדת כי לא כן הוא. התובעת החתימה את דיירי הכינוס, במהלכו, על חוזים. אם אכן, סברה כי מר מונסונגו שימש כשלוחה של הנתבעת, על שום מה לא דרשה ממנו לחתום על חוזה, בשמה של הנתבעת, כפי שדרשה מיתר הדיירים, לרבות ממר מונסונגו בעצמו, אשר אישר כי חתם על חוזה בגין שתי דירותיו במבנן ?!

ד.22 דבריו של מר אלימלך, מעוררים ספק באשר למידת הרצינות שהוא עצמו התייחס למר מונסונגו, כשלוחה, לכאורה, של הנתבעת. ראה דבריו בעמ' 19, בדיון מיום 14.6.01:
"ש: נתנו לו חוזה להחתים אותה?
ת: בשביל מה חוזה, לא צריך, הרי היא הסכימה. דיברתי איתה בטלפון, כמה פעמים
והיא אמרה לי שהיא מסכימה, אז מה בכוח אדחוף לה חוזה?"

מר אלימלך לא שת ליבו לכך, שאת שיחותיו עם הנתבעת, בהן היא הביעה לטענתו, את הסכמתה, לביצוע העבודות - הוא קיים חודשים רבים לאחר מועד כינוס הדיירים, בו נדרשו לחתום על חוזים. חזקה עליו, כי אם סבר, שמר מונסונגו שימש כשלוחה של הנתבעת, כי אז, היה כאמור, דורש הימנו לחתום על חוזה, בשמה של הנתבעת, כפי שדרש מיתר הדיירים. ודוק; הדיירים אשר נכחו בכינוס, הביעו את הסכמתם לביצוע העבודות ולמחירן וחרף זאת, הם נדרשו לחתום על חוזים. לפיכך, באשר לנתבעת, חזקה על מר אלימלך, כי היה עומד על דרישתו, כי תחתום על חוזה, ביתר שאת, בשל העדרה מהכינוס בו הוצגו התוכניות ותנאי התשלום, בפני
הדיירים. אשר על כן, אין יסוד לגרסתו של מר אלימלך, לפיה, הסתפק, לכאורה, בהסכמתה הטלפונית של הנתבעת, לבצוע השפוץ וההרחבה מבלי שעמד על כך, שתחתום על חוזה.

ד.23 התנהגותה של התובעת, לאורך תקופת הבנייה, תומכת במסקנה, כי לא ראתה במר מונסונגו, שלוחה של הנתבעת.
מר אלימלך שילם את חלקה של הנתבעת באגרת הבנייה ונמנע מלגלגל הוצאה זו, על כתפי מר מונסונגו. הוא לא היה עושה כן, אם ראה בו שלוחה של הנתבעת.

ד.24 מר אלימלך העיד, כי לא הצליח לאתר את הנתבעת, לאורך תקופה ארוכה. לדבריו, איש לא הצליח לאתרה, לרבות מר מונוסונגו. האם זו דרכו של שלוח? סביר להניח, כי אם אכן פעל כשלוחה של הנתבעת, היה יודע כיצד להשיגה.
אומנם, מר מונסונגו ניסה לסייע באיתורה של הנתבעת, אולם אין בנסיונותיו, כדי ללמד על היותו שלוחה של הנתבעת. נהפוך הוא; המאמצים שהשקיע מר מונסונגו באיתורה, מצביעים על ניתוק הקשר והזיקה ביניהם.

ד.25 מר אלימלך העיד, כי מר מונסונגו דיבר על ליבה של הנתבעת, לשלם לתובעת את התמורה בגין עבודתה, ללמדך, כי סבר שקמה חבות מטעמה של הנתבעת כלפי התובעת. מר מונסונגו הסביר, כי על פי ההלכה העברית, על הנתבעת לשלם לתובעת את שכרה. אף אם זוהי סברתו ואף אם ההלכה העברית גורסת כך, אין בדברים אלו, כדי ללמד על שליחותו של מר מונסונגו. נהפוך הוא; מר מונסונגו המליץ בפני
הנתבעת לשלם לתובעת את תמורת העבודות, על יסוד הידיעה, כי היא לא נתנה את הסכמתה לבצוע העבודות ואף לא ידעה כי אלו התבצעו בפועל. ראה דבריו בעמ' 13 לפר' מיום 28.6.01:
"ש: האם היא אמרה לך מה פתאום שאני אשלם על הבניה?
ת: אמרה גם אמרה, אמרתי לה שגם אם נניח שאת לא ידעת באופן מוחלט אחרי 20
שנה, הילכתית את צריכה לשלם את המינימום".

ד.26 למעלה מן המיותר, יצויין, כי אף אם במעמד כינוס הדיירים, מר מונסונגו יצר כלפי התובעת מצג, כי הינו מיופה כוחה של הנתבעת - אין במצג זה, כדי לחייב את הנתבעת.
מר מונסונגו אישר, כי הנתבעת מעולם לא מילאה את ידו לפעול בשמה ומטעמה. הנתבעת, אף היא אישרה עובדות אלו. לפיכך, המצג, לכאורה, כשלעצמו, אין בו כדי להקים חיוב של הנתבעת כלפי התובעת, באמצעות מר מונסונגו.
לעניין זה, ראה ספרו של כב' הנשיא ברק, חוק השליחות, בעמ' 707:
"כאשר השלוח פעל ללא הרשאה, אין 'דין השליחות' חל. על פי עקרונות כלליים, אחראי אדם למעשיו הוא ואין פעולות אדם אחר מחייבות או מזכות אדם אחר, אלא אם כן יש בעניין זה דין מיוחד. כאשר השלוח מבצע כלפי צד שלישי פעולה, ללא הרשאה, מוטלת אחריות על המתחזה כשלוח."

ד.27 תוצאה זו עשויה להשתנות, אם ה"שולח" מאשר את הפעולה בדיעבד. התובעת טוענת, כי הנתבעת אישרה את שליחותו, לכאורה, של מר מונסונגו, בשיחת הטלפון שקיימה עם מר אלימלך, אשר במהלכה, היא אישרה את פעולותיו של מר מונסונגו בשמה.

ד.28 הנתבעת הכחישה את הדברים המיוחסים לה. גרסתה מקובלת עלי. דרישותיהם הנחרצות של ה"ה אלימלך ובנימיני, כלפיה, כי תגיע לאשדוד ותנקוט צעדים לקבלת המשכנתא, אינן עולות בקנה אחד, עם טענתם, כי היא אישרה בפני
הם את שליחותו של מר מונסונגו. אם אכן כך, כי אז, לאחר אישורה של השליחות, לכאורה, בחודש ינואר 99' או בסמוך לו - היה מר אלימלך פונה אל מר מונסונגו, לשם הסדרת הנדרש, באמצעותו. דא עקא, הנתבעת לא אישרה את שליחותו של מר מונסונגו וממילא, הוא לא שימש כשלוחה. מהטעם הזה, נדרשה הנתבעת להגיע לאשדוד ולהסדיר את ענייניה. לעניין זה, ראה את עדותו של מר אלימלך, בעמ' 13:
"גרו שם (בדירה - ו.מ) דיירים בשכירות ולא יכולתי לפרוץ את הקיר הפנימי בלי הרשות של הגברת אוחנה. יש דיירים שמשנים את הכיוון של הפתיחה וכל זה צריך להיות בהסכמת הדיירת עצמה ".
הסכמתה של הנתבעת נדרשה, איפוא, הואיל ואיש לא ייצג אותה כלפי התובעת .

ד.29 טענת התובעת, לפיה בין הצדדים נקשר הסכם באמצעות מר מונסונגו - לא הוכחה.

ד.30 דיני עשיית עושר ולא במשפט

התובעת טוענת, כי אף אם לא נקשר הסכם בין הצדדים, הינה זכאית לתמורה בגין העבודות שבצעה, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

ד.31 סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"), קובע כי:
"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן: הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן: המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".
הוראה זו, של חוק עשיית עושר, מציבה שלושה יסודות להתגבשותה של עילה על פיו. (ראה ע"א 760/77, בן עמי ו-4 אח' נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י ל"ג (3), עמ' 567 בעמ'577).

היסוד האחד, הוא זה של ההתעשרות. במסגרתו נבחנת השאלה האם הזוכה "קיבל... נכס, שירות או טובת הנאה אחרת". היסוד השני עניינו בשאלה האם ההתעשרות האמורה "באה" לזוכה מן המזכה. כאן הדרישה היא, כי ההתעשרות של הזוכה תהא "על חשבון" המזכה. היסוד השלישי מציב את הדרישה, כי ההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה תהא "שלא על פי זכות שבדין". (רע"א 371/89 - אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ ואח' פ"ד מד(2), 309 ,עמ' 320-321).

ד.32 באשר ליסוד ההתעשרות - יש לבחון באם זו באה מן התובעת. זוהי שאלה שבעובדה, אשר יש להוכיחה. בנסיבות המקרה דנן, ניתן, להניח, כי לכאורה, הנתבעת זכתה בטובת הנאה, שבאה לה מן התובעת, בכך שדירתה הושבחה, על אף שהיקפה ושוויה של ההשבחה, לא הוכחו.

ד.33 מקובלת עלי הטענה, כי הרחבת הדירה בשטח מקורה של 42 מ"ר ובנוסף, בשטח לא מקורה של 4 מ"ר - על פניה, מעידה על השבחתה, לכאורה. עם זאת, שיעור ההשבחה, לא הוכח. התמורה שדיירי המבנן שילמו, בגין עבודות השיפוץ וההרחבה, אינה מעידה על שיעור השבחתה של הדירה. להוכחת מידת ההשבחה, אם קיימת, היה מקום להציג חוות דעת שמאי מקרקעין. זו לא הוצגה. התובעת נסמכה על עדותו של מר בנימיני, אשר פירט את העלויות הכרוכות בביצוע העבודות. ברם, מומחיותו, לכאורה, של מר בנימיני לא הוכחה ומכל מקום, לא הוגשה מטעמו חוות דעת, כנדרש.
אשר על כן, יסוד ההתעשרות, הנגזר ממידת השבחתה של הדירה, אם הושבחה - לא הוכח.

ד.34 באשר לשאלה, האם ההתעשרות היא "שלא על פי זכות שבדין" - לא די בהוכחת יסוד ההתעשרות, אשר נקבע לגביו, כי לא הוכח - כדי להצמיח עילה בעשיית עושר. אף לא די בהוכחת העובדה, כי מקור ההתעשרות בתובעת ועל חשבונה - על מנת שתצמח עילה בעשיית עושר. יש צורך ביסוד נוסף.

ד.35 היסוד הנוסף מתמקד בטיבה של ההתעשרות. הוא בוחן, האם היא התקבלה "שלא על פי זכות שבדין". רק התעשרות שאיננה על פי זכות שבדין עשוייה להצמיח סעד בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. ראה רע"א 371/89 - אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ ואח', פ"ד מד(2), 309 ,עמ' 321-322.
משמעותה של הדרישה, כי על ההתעשרות להיות "שלא על פי זכות שבדין", כלשונו של סעיף 1 לחוק, נבחנה על ידי פרופ' ד. פרידמן, בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט (ירושלים - 1982), עמ' 49. שם נקבע, כי מקום בו המתעשר מצביע על זכות שבדין, כעילה להתעשרותו, הרי שהתעשרותו היא כדין. "כאשר טובת ההנאה, אשר נטען לגביה כי היא בלתי צודקת, נובעת מזכות שבדין, אין ליישם לגביה את כללי הדין המעין חוזי של 'עשיית עושר ולא במשפט'" (ראה גם ע"א 313/83, אגוזי שפע בע"מ (בפירוק מרצון) ואח' נ. שיבר ואח', פד"י ל"ט(4), 332 ,322).

ד.36 מנגד, מקום בו ניתן להצביע על דין אשר שולל את הפעולה שגררה את ההתעשרות, הרי שניתן לומר כי ההתעשרות איננה כדין. כך, למשל, טובת ההנאה שצמחה למפר חוזה, מתוך הפרת החוזה שבינו לבין הנפגע, היא בגדר התעשרות "שלא על פי זכות שבדין", שכן היא נעשתה מתוך הפרתו של חוזה (ראה ד"נ 20/82, אדרס חומרי בניין בע"מ נ. הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה., פד"י ל"ז (4) עמ' 230 בעמ' 275).

ד.37 המקרים הקשים להכרעה בשאלה, אם ההתעשרות אינה כדין, הם המקרים בהם לא ניתן להצביע על דין מפורש אשר מקנה לזוכה זכות להתעשר או שולל זאת ממנו.
במקרים אלה, המבחן לשאלה האם ההתעשרות אינה כדין, הוא בכך האם התעשרות זו היא בלתי צודקת.

מסביר פרופ' פרידמן:
"עד כה הצבענו על מקרים, בהם יש בכוחו של הדין להדריכנו אימתי תהיה ההתעשרות על פי זכות שבדין ואימתי שלא על פי זכות שבדין. אך לאמיתו של דבר כוחו של הדין בעניין זה מוגבל, וזהו הקושי העיקרי הנובע מסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר. החקיקה איננה מספקת לנו רשימה סגורה של זכויות שבדין, ולא אחת תחתך השאלה אם קיבל הנתבע טובת הנאה 'שלא על פי זכות שבדין' על פי המבחן אם ההתעשרות היא צודקת. אם היא בלתי צודקת - אין לראותה כהתעשרות על פי זכות שבדין". (ראה פרידמן לעיל, בעמ' 51).

ד.38 מבחן הצדק על פיו נבחנת השאלה האם ההתעשרות אינה כדין, מודרך על פי "תחושת המצפון והיושר" ועל פי השקפות בדבר "הישר והטוב" (ראה ע"א 292/68, יעקב יפת ושות' בע"מ נ. הרולד איסטווד ואח', פד"י כ"ג (1) עמ' 608 בעמ' 616, וכן ע"א 760/77 הנ"ל, בעמ' 577). אין פירושו של דבר, כי המבחן יחתך על פי תחושתו הסובייקטיבית של כל שופט. כאמור בע"א 827/76, גרשון ישראל נ. בנק הפועלים, פד"י ל"ב (1) עמ' 153, בעמ' 157, לא רגש הצדק של השופט האינדיבידואלי קובע באילו נסיבות יש לחייב השבה. במרוצת הזמן, נתגבשו העקרונות, אשר על פיהם פוסקים; ואכן הפסיקה הישראלית מכירה בסוגי מקרים שונים, הנכנסים בגדר העילה של עשיית עושר ולא במשפט. כך נפסק, למשל, כי תשלום מתוך טעות מזכה בהשבה (ע"א 292/68 הנ"ל). כך הוכרה עילה לתביעת שכר ראוי, בגין שימוש במקרקעין של הזולת ללא הסכמתו (ראה ע"א 290/80, ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ז (2) עמ' , 642, 640-639 ,633 ).

ד.39 המקרים בהם הוכרה עילה בעשיית עושר, כאמור, אינם מהווים רשימה סגורה וממצה ומן העיקרון הכללי ניתן לגזור מקרים נוספים. ראה ד"נ 20/82 הנ"ל, בעמ' 273:

"השיקולים בהחלת העיקרון הכללי כוללים את עוצמת זכותו של התובע, את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים ואת טיב הפעילות שמכוחה זכה הנתבע ברווח."

ד.40 ומן הכלל אל הפרט;
ייתכן, כי דירתה של הנתבעת הושבחה על ידי התובעת, ברם שיעור ההשבחה - לא הוכח.
הוכח, כי התובעת ביצעה את עבודות השפוץ וההרחבה, מבלי שקבלה את הסכמתה של הנתבעת וללא שכרתה עימה חוזה.
די בעובדות אלו, כדי ללמד, כי לא קמה לתובעת עילה, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
התובעת שמה את כספה על קרן הצבי, כאשר ביצעה את עבודות השפוץ וההרחבה, על דעתה וביוזמתה. לפיכך, אל לה לבוא בטרוניה כלפי הנתבעת.

ד.41 התרשמתי, כי הנתבעת הינה אישה קשת יום, אשר לא ביקשה להתעשר על חשבון התובעת. נהפוך הוא, היא ניסתה לשלם לתובעת חלק מהתמורה, באמצעות משכנתא, חרף העובדה שלא הסכימה לבצוע העבודות ואף לא התחייבה בדיעבד לשלם את תמורתן.

ד.42 בנסיבות אלו, אין מקום לקביעה כי הנתבעת התעשרה שלא כדין. אשר על כן, אין היא חייבת לשלם לתובעת את התמורה, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

ד.43 שכר ראוי

נוכח המסקנות שפורטו לעיל, אין התובעת זכאית לשכר ראוי. הוכח, כי העבודות בוצעו ללא ידיעתה וללא הסכמתה של הנתבעת. הוכח, כי זו לא הפרה הסכם, שכרתה לכאורה, עם התובעת. אשר על כן, אין התובעת זכאית לשכר ראוי.

ד.44 התביעה הנגדית

הנתבעת עותרת לחייב את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לדירתה, כך לטענתה, בסך 66,000 ₪. את תביעתה סמכה הנתבעת על חוות דעתו של האדריכל זאב כספי.
האדריכל כספי קבע בחוות דעתו, כי עבודות השפוץ וההרחבה, גרמו לחסימת אור, אויר, שמש ואיוורור לדירה. בשל כך, הוא קבע כי נגרמה ירידת ערך, אשר נאמדה על ידו בסכום של 10,000 דולר. בנוסף, נקבע על ידו, כי חלה ירידת ערך, בגין מפגעים אסתטים, תברואתיים ובטיחותיים , אשר נאמדו בסכום של 2,500 דולר.

ד.45 המומחה אישר בעדותו, כי איננו שמאי מקרקעין. בנסיבות אלו, אין לייחס משקל לחוות דעתו. יתירה מזאת, ברי , כי באמצעות שינויים קלים, בתוך הדירה, ניתן היה להקטין את הנזק הנטען, שהרי המומחה אישר, כי חלק מהנזק - מקורו בכך שהדירה הורחבה, מבלי שבוצעו עבודות הפנים הנדרשות, להתאמתה לעבודות ההרחבה.

ד.46 יוצא אפוא, כי הנתבעת לא השכילה להוכיח את נזקיה הנטענים. כך אף באשר לעגמת הנפש, אשר לכאורה נגרמה לה. לעניין זה, ברי כי הנתבעת כלל לא מתגוררת בדירה וממילא, לא נגרמה לה עגמת נפש בשל הליקויים, לכאורה, שנפלו בה.

ה. סיכום

העולה מכל האמור לעיל הוא, כי שתי התביעות נדחות בזה.

בנסיבות אלו, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום ב' בסיון, תשס"ב (13 במאי 2002) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין בדואר רשום לבאי כח הצדדים.
זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.
ו. מרוז
- שופטת

מותר לפרסום מיום 13/5/02.
16
בתי המשפט
א 001785/99
א 001188/00
בית משפט השלום אשדוד
13/05/02
תאריך:
סגנית נשיא, כב' השופטת ו. מרוז

בפני
:








א בית משפט שלום 1785/99 א. דיקו פרויקטים בע"מ נ' אוחנה פנינה (פורסם ב-ֽ 13/05/2002)










דוחות מידע משפטי על הצדדים בתיק זה
דוח מידע משפטי כולל את כל ההחלטות ופסקי הדין עפ"י שם הנבדק (אדם או חברה) או לפי מספר ח.פ
דוח מידע משפטי על א. דיקו פרויקטים בע"מ      דוח מידע משפטי על אוחנה פנינה

דוחות בדיקת רקע וקרדיטצ'ק על הצדדים בתיק זה
דוחות בדיקת רקע, בדיקת נאותות ובדיקת אשראי צרכני על הצדדים לפי שם, ת"ז או ח.פ
דוחות מידע עסקי על א. דיקו פרויקטים בע"מ      דוחות בדיקת רקע על אוחנה פנינה