חברת החשמל לישראל בע"מ - ב.נ.ת. ושות' חב' לביצוע, ניהול ותיכנון פרויקטים בע"מ, ארבל י.ד.י. להנדסה וקבלנות בע"מ, .נ.ת. ושות' חברה לביצוע, ניהול ותיכנון פרויקטים בע"מ ואח'

 
חברת החשמל לישראל בע"מ - ב.נ.ת. ושות' חב' לביצוע, ניהול ותיכנון פרויקטים בע"מ, ארבל י.ד.י. להנדסה וקבלנות בע"מ, .נ.ת. ושות' חברה לביצוע, ניהול ותיכנון פרויקטים בע"מ ואח'
תיקים נוספים על חברת החשמל לישראל בע"מ | תיקים נוספים על ב.נ.ת. ושות' חב' לביצוע, ניהול ותיכנון פרויקטים בע"מ, ארבל י.ד.י. להנדסה וקבלנות בע"מ, .נ.ת. ושות' חברה לביצוע, ניהול ותיכנון פרויקטים בע"מ ואח'

428/88 עא     07/10/1990




עא 428/88 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' ב.נ.ת. ושות' חב' לביצוע, ניהול ותיכנון פרויקטים בע"מ, ארבל י.ד.י. להנדסה וקבלנות בע"מ, .נ.ת. ושות' חברה לביצוע, ניהול ותיכנון פרויקטים בע"מ ואח'




(פד"י מד (4) 485)

(פד"י מד (4) 532)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ערעור אזרחי מס' 339/88

ערעור אזרחי מס' 428/88

השופטים:
כבוד השופט ד' לוין
כבוד השופט ג' בך
כבוד השופט מ' בן-יאיר

המערערת:

חברת החשמל לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מ' ליפשיץ
– בשם המערערת בע"א 339/88
(המשיבה בע"א 428/88);

נ ג ד

המשיבות:
1. ב.נ.ת. ושות' חב' לביצוע
, ניהול ותיכנון פרויקטים בע"מ

2. ארבל י.ד.י. להנדסה וקבלנות בע"מ


ע"א 339/88


ע"י ב"כ עו"ד ד' בלום
– בשם המשיבות בע"א 339/88
(המערערות בע"א 428/88).



1. ב.נ.ת. ושות' חברה לביצוע
, ניהול ותיכנון פרויקטים בע"מ

2. ארבל י.ד.י. להנדסה וקבלנות בע"מ


נ ג ד


חברת החשמל לישראל בע"מ


ע"א 428/88


ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ד' ביין) מיום 28.3.88 בת"
t
357/84.
פסק-דין

השופט ב' בך
:
1. לפנינו שני ערעורים על פסק-דין חלקי ומספר החלטות, שניתנו בבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד' ביין) במסגרת הדיון בת"א 357/84. הדיון בשני הערעורים אוחד על-פי החלטת הרשם מיום 30.11.89.

2. המדובר הוא בסכסוך כספי בין שתי חברות קבלניות – ב.נ.ת ושות' חברה לביצוע, ניהול ותיכנון פרויקטים בע"מ
וארבל י.ד.י. להנדסה וקבלנות בע"מ
– (להלן – התובעות), לבין חברת החשמל לישראל בע"מ
(להלן – הנתבעת). במסגרת התביעה שנתבררה בבית המשפט קמא ניתנו מספר החלטות, ובעקבותיהן פסק-דין חלקי. שני הצדדים מערערים על קביעות מסוימות של בית המשפט קמא: המערערת בע"א 339/88 היא הנתבעת – חברת החשמל; והמערערות בע"א 428/88 הן התובעות – החברות הקבלניות.

3. העובדות הצריכות לעניין הן בעיקרן אלה: ביום 10.5.77 נחתם הסכם, לפיו מתחייבות התובעות לבצע עבור חברת החשמל עבודות הקשורות בהכנת תעלת מוצא לים בתחנת הכוח בחדרה. העבודות שבוצעו על-פי ההסכם היו רחבות היקף ונמשכו עד לתחילת שנת 1980, מועד בו נשלח לנתבעת "חשבון סופי". שיטת התשלום המדויקת אותה קובע ההסכם שנויה במחלוקת, כפי שנראה להלן, אבל כללית ניתן לומר שהוסכם, כי מדי חודש יוגש חשבון על עבודות שכבר בוצעו. נקבע, כי חברת החשמל תשלם לאלתר 90% מחשבון זה, ועשרת האחוזים הנותרים (להלן: 10% הנותרים) ישולמו בשלב מאוחר יותר, היינו - לאחר גמר כל העבודות. זהו, כאמור, ההסדר בתמצית, וככל שאדרש לעניין אפרט יותר בהמשך הדברים.

4. עיקרה של המחלוקת בין הצדדים הוא סביב שתי שאלות: האחת, האם יש לשערך את 10% הנותרים; והשנייה, בהנחה שיש לשערך את 10% הנ"ל – על-פי איזה מדד ייעשה הדבר ובאיזה אופן. בית המשפט קמא קבע בהחלטה מיום 22.9.87, כי התשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב. שיטת השערוך נקבעה בהחלטה מיום 29.2.88, ובעקבותיה ניתן פסק-דין חלקי ביום 28.3.88.

ע"א 339/88 (שהוגש כאמור על-ידי הנתבעת) מופנה בעיקרו כנגד הקביעה שיש מקום לשערך את 10% הנותרים, ואילו ע"א 428/88 (שהוגש על-ידי התובעות) מופנה כנגד הקביעה בדבר אופן השיערוך. הגיונם של דברים מחייב לדון תחילה בע"א 339/88.

ע"א 339/88


5. שיטת ההתחשבנות בין הצדדים נקבעה בעיקרה בסעיף 30 לחוזה. בסעיף 30(ב) נאמר כדלקמן:

"מדי חודש בחודשו עד לתאריך ה-25 לחודש יגיש הקבלן חשבון עבור אותו חלק מהעבודות שבוצעו על-ידו, בצירוף יומן העבודות, תרשימים ויתר אסמכתאות. בהתאם לאמור בסעיף זה לאחר שהחשבונות יאושרו על ידי הממונה, הם יועברו למשרד הראשי של החברה והקבלן יהיה זכאי לקבל מהחברה מפרעות על חשבון העבודות שבוצעו בשיעור 90% מערך העבודות אליהן מתייחס החשבון, לפי קביעות הממונה, בניכוי המפרעות אשר שולמו לקבלן קודם לכן על חשבון אותן העבודות, והסכומים המגיעים לחברה מאת הקבלן, או שהיא רשאית לנכותם לפי תנאי החוזה".

היינו, מדי חודש זכאי הקבלן (בענייננו התובעות) לתשלום בשיעור של 90% מהעבודות שביצע.

גורלה של היתרה מוסדר בסעיף 30(ד) לחוזה, הקובע כך:

"לאחר גמר העבודות ימציא הקבלן לחברה תוך חודשיים חשבון סופי ב-6 עותקים בצרוף חישובי הכמויות, כאמור לעיל והוא יכלול את כל העבודות שבוצעו על-ידו, והחברה תשלם לקבלן את היתרה הבלתי מסולקת לאחר שאושרה נכונותה על ידי החברה ושנוכו מהסכומים המגיעים לקבלן סכומים המגיעים לחברה מאת הקבלן או שהחברה היתה רשאית לנכותם מסיבה כלשהיא, בהתאם לתנאי החוזה".

ואכן ביום 8.2.80 נשלח "חשבון סופי". הנתבעת סילקה את החשבון הסופי, אלא ש-10% הנותרים שולמו בערכים נומינלים.

כאן המקום לציין, שההסכם בין הצדדים מתייחס גם לאפשרות של התייקרויות מחירים. בסעיף 30(א) נקבע באופן כולל, כי:

"...מחירי העבודות הם קבועים ואינם ניתנים לשנויים גם אם יחולו שנויים במחירים הכלליים של חמרים, שכר עבודה, הובלה או הוצאות אחרות
, מלבד אם נקבע אחרת בחוזה". (ההדגשה שלי – ג' ב').

ואכן, בחוזה יש מסגרת להתחשבות בהתייקרויות, והיא נקראת "תנאים לתשלום התייקרות לקבלנים".

העיקרון נקבע בסעיף 3(א) לתנאים האמורים, ולפיו:

"באם יחולו תנודות במדד העולות על 3% יגדל או יקטן שכר החוזה בהתאם לכך לפי החשוב הבא:

ההעלאה או ההפחתה של שכר החוזה תחושב לפי כל חודש לגבי אישורי הביניים (חשבונות חלקיים) של העבודה שבוצעה באותו חודש, בהתאם לשעור התנודה במדד, בהפחתת 3% ובנכוי כל אשורי הביניים הקודמים שאושרו לקבלן וכן כל סכום אחר (ש)שולם לקבלן או המגיע ממנו הן בתור מקדמה, חמרים, מפרעה לחמרים והן מכל סיבה שהיא אחרת".

"תנודות המדד" הוגדרו בסעיף 1 לתנאים והן –

"ההפרש בין המדד בחודש בו הוגשה הצעת הקבלן לבין המדד בחודש שבו בוצעה העבודה עבורה זכאי הקבלן לתשלום".

ו"שכר החוזה" מוגדר בסעיף 2 כדלקמן:

"שכר החוזה:

א.
פירושו – התשלום בעד היקף העבודה לפי חשבון סופי מאושר ולפי רשימת הכמויות והמחירים המצורפת לחוזה – אך אינו כולל עבודות נוספות ו/או תוספות חוזה ושעבורן נקבע מחיר סופי.

ב.
מוסכם במפורש כי שום תנודות בשכר העבודה או במחירי החמרים או במחירי הציוד, אשר על הקבלן לספקם, לפי החוזה, כולל הוצאות הובלתם למקום המבנה, לא ישנו את שכר החוזה, אלא בהתאם לסעיף (3)".

ועוד נקבע בסעיף 5 כי:

"חישובן של כל ההעלאות ו/או ההפחתות בשכר החוזה יעשו באופן חד פעמי בגמר העבודה לאחר קביעתו הסופית של שכר החוזה".

6. דומה, שאין מחלוקת בין הצדדים, שההסכם מסדיר במפורש ובאופן ברור את השערוך של החשבונות החלקיים (המוגשים מדי חודש). המחלוקת מתעוררת ביחס לחשבון הסופי ול-10% הנותרים.

עמדתה של הנתבעת היא, כי יש ללמוד מתנאי החוזה על הסדר שלילי לגבי הנקודה השנויה במחלוקת, בעוד שהתובעות גרסו, שגם לגבי 10% הנותרים יש מקום לשיערוך.

בית המשפט קמא אימץ את עמדת התובעות.

לפנינו חוזרים למעשה הצדדים על טיעוניהם בפני
בית המשפט קמא.

7. התובעות השתיתו את טיעונן על מספר טענות חלופיות, ואתייחס אליהן שלא על-פי סידרן.

א. פרשנות החוזה: בית המשפט קמא קיבל את טענת התובעות, שפרשנות נכונה של החוזה היא כזו שלפיה יש לשערך את 10% הנותרים. לעניין זה אימץ השופט קמא את פרשנותו של השופט המחוזי י' מרגלית בעניין ה"פ (חי') 636/81 [9], אשר אושר בבית-משפט זה בע"א 757/82 חברת החשמל לישראל בע"מ
נ' דוידוביץ, פ"ד לט (3) 220. שם נדון חוזה דומה לחוזה במקרה דנן. (לעניין חשיבותו של פסק-דין דוידוביץ ע"א 757/82 [1]) הנ"ל ראה להלן בפיסקה 8).

לגופו של עניין, טענתה העיקרית של הנתבעת כנגד פרשנות זו היא, שהעובדה שמדי חודש נערך שיערוך של כל החשבון החלקי, לרבות אותם 10% שתשלומם בפועל מושהה עד למועד "החשבון הסופי", מלמדת כי ההסדר שנקבע בחוזה הוא משולב: מחד גיסא, משוערך כל חשבון חלקי; ומאידך גיסא, משאושר החשבון החלקי, הרי ש-10% הנותרים כבר משקפים שיערוך, ואין לשוב ולשערכם עד למועד התשלום בפועל.

אין בידי לקבל טענה זו.

ראשית
, מהעובדה שהחוזה מסדיר באופן מפורט את דרך השיערוך החודשי, לא מתחייבת כל מסקנה על הסדר שלילי ביחס ל-10% הנותרים, שתשלומם בפועל מעוכב תקופה ארוכה. השערוך החודשי נועד להתאים את החשבון החלקי להתייקרויות שחלו במשך העבודה. אין קשר בין התייקרויות אלה ובין העובדה שתשלומים המגיעים לתובעות, על-פי החשבון החלקי בסוף כל חודש, מעוכבים בידי הנתבעת עד לתום כל העבודות, מועד בו יוגש "חשבון סופי".

שנית
, הסדר של שיערוך "החשבון הסופי" עולה גם מסעיף 5 ל"תנאים לתשלום התייקרות לקבלנים", המצוטט לעיל. שכן לו היה מדובר בשערוך חודשי של החשבונות החלקיים בלבד, די היה בסעיף 3(א) לתנאים האמורים.

שלישית
, מקובלת עליי הטענה, שסעיפי ההצמדה בהסכם, ככל שהם מתייחסים ל"חשבון הסופי" ואופן שיערוכו המדויק, אינם ברורים וחד-משמעיים. משום כך יש מקום לאמץ פרשנות כנגד המנסחת, דהיינו: הנתבעת, חברת החשמל (ראה, למשל, ע"א 770/81 רגומי בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט (1) 617, בעמ' 627; ע"א 769/86 רובינשטיין ושות', חברה קבלנית בע"מ נ' זמרן ואח'
וערעור שכנגד, פ"ד מב (3) 581, בעמ' 586).

רביעית,
טענתה של חברת החשמל בדבר הסדר שלילי ביחס ל-10% הנותרים אינה עולה בקנה אחד עם כלל אחר בפרשנות חוזים. כוונתי ל"מבחן ההגיון המסחרי" עליו עמד השופט מלץ בע"מ 565/85 גד נ' נביאי ואח'
, פ"ד מב (4) 422, בעמ' 430, לאמור:

"כלל פרשנות אחר … הוא שבבואו לבחון פרשנות המובאת לפניו, יבחן בית המשפט, אם היא עומדת במבחן ההגיון המסחרי, ואם אין היא מביאה לתוצאה אבסורדית.

הכלל הוא, כי 'יש לפרש את המילים שבחוזה באופן שימנע תוצאה אבסורדית או המטילה על צד לחוזה התחייבות, שבלתי-סביר יהיה להניח שהוא לקח על עצמו…'".

במקרה דנן, הטעם לעיכוב התשלום של 10% לא היה לשם הפחתה מלאכותית (בדרך של חישוב נומינאלי) של שכר החוזה, אלא לשם הבטחת ביצועה של העבודה לכל אורך תקופת החוזה – תקופה אשר נועדה מראש להיות ארוכה.

התוצאה העולה מהפרשנות לה טוענת חברת החשמל היא לא רק שהתמורה המלאה עבור עבודות שכבר בוצעו על-ידי התובעות מעוכבת, אלא שבנוסף לכך החלק המעוכב נשחק באינפלציה. תוצאה זו אין הדעת סובלתה, ומשום כך יש לדחות את הפרשנות המובילה אליה.

המסקנה היא איפוא, שיש לדחות את טענת הנתבעת לעניין שיערוך 10% הנותרים.

8. למרות שניתן להסתפק בטיעון האמור בדבר פרשנות החוזה, הרי מן הראוי להזכיר טענה נוספת שהועלתה על-ידי התובעות, בדבר השתק פלוגתא.

לטענת התובעות, קיים השתק פלוגתא בסוגיית שערוך 10% הנותרים, ומשום כך אין מקום לדון מחדש בשאלה זו. טיעון התובעות בעניין זה הוא כדלקמן: חברת החשמל נוהגת להשתמש בחוזים המתאפיינים בחלק כללי, הזהה בכל החוזים, ובחלק טכני-ספציפי שדן בעבודה המסוימת נושא החוזה. החלק הכללי האמור מסדיר בין השאר את אופן התשלום. הטענה היא, שבעניין דוידוביץ (ע"א 757/82 [1]; [9]) הנ"ל נדונה השאלה, אם יש לשערך את 10% הנותרים (שאלה זהה למקרה דנן), ושם נפסק נגד חברת החשמל, לאמור, שיש לשערך את 10% הנותרים.

התובעות לא התעלמו מהעובדה, כי הן לא היו צד להתדיינות הקודמת, אבל הן הסתמכו על אימרת האגב של המשנה לנשיא בן-פורת בע"א 450/82, 46/84 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פ"ד מ (1) 658, בעמ' 669-672. שם נדונה פרשנותם של שני חוזים זהים שנחתמו בעקבות אותו מכרז. המשנה לנשיא בן-פורת העלתה את הרעיון, שניתן, אולי, לטעון השתק פלוגתא כנגד צד שהיה שותף לשתי ההתדיינויות – אפילו אם הצד הטוען להשתק לא היה צד להליך הקודם. זאת, בהנחה ששאר התנאים להשתק פלוגתא מתקיימים.

אימצתי רעיון זה, בע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין ואח'
, פ"ד מד (2) 576. שם לא הייתה מחלוקת אמיתית, שמדובר באותה פלוגתא, ונטען רק שאין זהות בין הצדדים.

אלא שחברת החשמל טוענת לפנינו, שטענה בדבר השתק פלוגתא מחייבת זהות בין שני המקרים, ואילו בענייננו מדובר בהסכמים לביצוע עבודות שונות, ועל-כן יש גם שוני באופן ההתחשבנות. למעשה הטענה היא, שלא מדובר באותה פלוגתא, משום שההסכמים אינם בהכרח זהים, כפי שהיה בע"א 450/82, 46/84 [5] הנ"ל.

אודה על האמת, שלא ירדתי לסוף דעתה של הנתבעת בעניין זה. לא ברור לי, מדוע העובדה, כי מדובר בעבודות מסוג שונה, מחייבת גם הסדר חוזי שונה בהקשר המסוים המעניין אותנו, קרי: שיערוך 10% הנותרים. נראה לכאורה, שבעניין דוידוביץ (ע"א 757/82 [1]; [9]) הנ"ל נדונו סעיפי חוזה שנוסחם זהה לסעיפים במקרה דנן.

עם זאת, לאור מסקנתי דלעיל לעניין פרשנות החוזה, אינני רואה צורך להשתית את ההחלטה בערעור זה על קיומו של השתק פלוגתא.

מטעם זה ממש אין בדעתי להתייחס לשתי טענות אחרות של התובעות, כלומר שהיה מקום לשיערוך על-פי עקרון תום הלב (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973) או לפי עקרונות של עשיית עושר ולא במשפט.

9. בשולי הדברים אעיר, כי הערעור בע"א 339/88 נסב גם על מספר החלטות שנתן השופט קמא במהלך המשפט.

שתיים מהן (שניתנו בתאריכים 10.12.87 ו-6.1.88) נוגעות לניסיונה של הנתבעת להגיש ראיות נוספות ולתקן את כתב הגנתה, באופן שיאפשר לה לשפוך אור חדש על שאלת השערוך. בקשות אלה של הנתבעת הוגשו לאחר שהשופט קמא כבר החליט, כי יש לשערך את 10% הנותרים. הבקשות גם עמדו בסתירה להסכם בין הצדדים, לפיו שאלת השערוך תוכרע על פי סיכומים בכתב. השופט קמא דחה את שתי הבקשות.

הנתבעת טוענת בפני
נו, כי בעשותו כן טעה השופט המלומד, אשר העדיף הסכם דיוני על פני ניסיון להגיע לחקר האמת ולעשיית צדק בין הצדדים. בנוסף טוענת הנתבעת, שאין להחמיר עם בעל דין שמבקש לתקן כתבי טענותיו.

טענות אלה אינן מקובלות עלי.

אמנם העיקרון הבסיסי הוא, שאין להחמיר יתר על המידה לעניין תיקון כתבי-טענות, כל עוד מסייע הדבר לבירור המחלוקת האמיתית (ר' י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988) 310 ואילך), אלא שבמקרה דנן – שאני.

כאן היה ברור לצדדים, ששאלת השיערוך תידון כשאלה מקדמית. כל ניסיון לשפוך אור על שאלה זו, לעניין נוהג כביכול שנשתרש בין הצדדים, יכול היה, וצריך היה להיעשות מלכתחילה ולא בדיעבד, לאחר שנתקבלה החלטה שלא ענתה על ציפיות הנתבעת.

אשר-על-כן נראה לי, כי יש לדחות גם חלק זה של הערעור.

הוא הדין ביחס להחלטתו השלישית של השופט קמא מיום 28.2.88, בה הוא דחה את בקשתה של הנתבעת לחייב את התובעות בהוצאות, בשל סגנון בוטה שאיפיין את טיעוניהן בכתב. אכן, בטיעוני התובעות מופיעים ביטויים חריפים ביותר החורגים מגדר המקובל והסביר. יחד עם זאת, לא מצאתי שיש להתערב בהחלטתו בענין זה של השופט קמא, שהוא המופקד על ניהול הדיון בפני
ו.

ההחלטה הרביעית, המהווה נושא לערעור בע"א 339/88, היא גם נשוא הערעור בע"א 428/88, ולכן אדון בה בהמשך.

ע"א 428/88


10. ערעור זה נסב על החלטה שנתן בית המשפט קמא ביום 29.2.88, ובה קבע את אופן השיערוך של 10% הנותרים של התשלומים.


בעניין זה חלוקים הצדדים בשלוש שאלות-משנה:
(1)

מהו המדד הנכון לשערוך;
(2)

ממתי צריך לשערך;
(3)

האם יש לפעול בשיטת "מדד ידוע" או "מדד בגין".

אדון בשאלות אלה כסידרן.

11. בית המשפט קמא קבע, כי 10% הנותרים ישוערכו על-פי המדד הכללי (מדד המחירים לצרכן), ולא על-פי מדד התשומות לבנייה. לא נעלם מעיני השופט קמא, כי בהסכם נקבע לאמור:

"המדד המחייב לעבודה הנ"ל, יהיה כדלקמן: - מדד מחירי התשומה בבניה למגורים, כפי שמתפרסם כל חודש בירחון לסטטיסטיקה של מחירים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה".

אלא שהשופט החליט, כי מהגדרת המונח "תנודות המדד" (ראה לעיל) –

"עולה שלענין ההצמדה למדד הבניה יש לראות כל חלק מהעבודה כעומד בפני
עצמו. הדיבור 'המדד בחודש שבו בוצעה העבודה עבורה זכאי הקבלן לתשלום' להבדיל מנקיטת נוסח כגון 'המדד בעת סיום העבודה בכללותה' (או לחילופין המדד בעת התשלום) מראה שהצדדים התכוונו להבטיח שכל עוד לא בוצע קטע מסויים של העבודה, יפוצה הקבלן על מלוא ההתייקרויות בגין ביצוע אותו קטע. אך עם סיום אותו קטע, אין הקבלן נושא יותר בסיכון של ההתייקרות המיוחדת של חומרי הבניה ויתר התשומות הכרוכות בבניה כגון שכר עבודה, אלא רק בסיכון הכללי של ירידת ערך הכסף".

התובעות מערערות על קביעה זו בטענה, כי "בענין זה החוזה ברור וחד משמעי ואין כלל מקום לפרשנות או לבירור כוונות". לחלופין, מצביעות התובעות על כך, שבהיותן חברות בנייה כל חישוביהן וניהול עסקיהן מתבססים על מדד תשומות הבנייה, ולכן יש מקום לאמץ מדד זה אפילו אם החוזה אינו ברור וחד-משמעי.

12. אין, לדעתי, לקבל טיעונים אלה.

ראינו, שהחוזה אינו מצטיין בבהירות יתר בעניין שיערוך 10% הנותרים. משום כך אינה מתבקשת המסקנה, שהקביעה בחוזה ביחס למדד תשומות הבנייה (המצוטטת לעיל) חלה באופן "ברור וחד משמעי" גם על 10% הנותרים. לפחות באותה מידה של היגיון ניתן לסבור, שהסדר זה חל רק על ההתייקרויות בחשבונות החודשיים החלקיים.

העובדה שמדובר בחברות קבלניות יכולה, לכל היותר, לשמש שיקול בעת שבאים לפרש את החוזה, אך אין בה כדי להכריע את הכף.

כאשר שתי הגישות בנושא זה נראות אפשריות, הרי אינני מוצא מקום להתערבותנו בהחלטת בית המשפט קמא בנדון.

13. אשר למועד ההצמדה: כאן המקום לציין, שהחשבונות החלקיים שהוגשו מדי חודש על-ידי התובעות עברו תהליך אישור מטעם "הממונה", ולאחר שאושרו החשבונות, שולמו 90% מהם ו-10% עוכבו עד לחשבון הסופי. לפיכך, מתעוררת השאלה, ממתי בדיוק יש להצמיד כל תשלום של 10%.

בית המשפט קמא פסק, כי המועד הקובע לעניין חישובי ההצמדה יהיה "מועד התשלום בפועל, אך באותם מקרים בהם עברו יותר מ-30 יום מיום אישור הממונה ועד לתשלום יהיה המועד הקובע לחישוב 30 יום מיום אישור הממונה". ומועד אישור הממונה ייקבע "לפי ההנחה שאישור הממונה ניתן בכל מקרה לא יותר מ-3 ימים לאחר הגשת החשבון"

התובעות מערערות על קביעתו זו של השופט קמא. לטענתן, מרגע אישור הממונה ניתן לבצע את התשלום תוך יומיים-שלושה. מאידך גיסא קובלת הנתבעת על הקביעה האחרת של השופט קמא, לפיה יש להניח שאישור הממונה ניתן תוך 3 ימים מיום הגשת כל חשבון.

אכן, קביעותיו אלה של בית משפט קמא לכאורה אינן נראות משכנעות.

ראשית
, קשה להבין מדוע שלב האישור , הכרוך בבדיקת החשבון שהוגש, הוא קצר פי עשרה משלב התשלום בפועל, שהוא טכני בלבד.

ושנית
, אין זה ברור מדוע יש מקום להנחה, כי בכל מקרה ניתן האישור תוך 3 ימים, גם לגבי מקרים בהם מועד האישור המדויק ידוע ואינו שנוי במחלוקת בין הצדדים.

עם זאת מסתבר, כי קביעתו של השופט קמא מבוססת על התרשמות מחומר הראיות, ממנו עולה שבדרך כלל התבצע התשלום בפועל תוך 30 יום מאישור הממונה, ורק במקרים חריגים התעכב התשלום יותר מכך. הסדר זה היה מקובל על התובעות, והן לא מחו עליו. לפיכך, ואם נלקחת בחשבון העובדה שבסך הכל מדובר על הצמדה תוך 33 יום ממועד הגשת החשבון – היינו: הן לעניין האישור והן לעניין התשלום בפועל – נראה לי, שאין מקום להתערב בקביעתו של השופט קמא אף בנקודה זו.

14. אשר לשאלה, האם המדד ייקבע על-פי ה"מדד הידוע" ביום התשלום (שהמועד הקובע לגביו נקבע לעיל), או על-פי "המדד בגין" אותו מועד (ואשר מתפרסם כחודש לאחר-מכן), העדיף בית המשפט את "המדד הידוע". זאת מהטעם, שכאשר מדובר על מדד בתאריך מסוים (להבדיל ממדד בחודש מסוים), הכוונה היא, בדרך כלל, למדד הידוע באותו תאריך. כמו כן ציין השופט קמא, שזו גם דרכו של חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.

הנתבעת – חברת החשמל – מערערת על קביעה זו של השופט בטענה שקביעתו זו "מעקרת" את הקביעה הקודמת, לפיה מועד ההצמדה הוא בערך חודש לאחר הגשת החשבון. שכן, בדרך כלל, המדד הידוע בעת המועד הקובע לתשלום יהיה "המדד בגין" ביחס למועד הגשת החשבון.

15. לדעתי, אין קשר הכרחי בין הקביעה בדבר מועד ההצמדה והקביעה בדבר המדד שיילקח בחשבון ("ידוע" או "בגין"). משום כך הקביעה כי יש לפעול בשיטת ה"מדד הידוע" אינה פוגעת בחברת החשמל ואינה "מעקרת" את הקביעה בדבר מועד ההצמדה. שכן, לו היה נקבע מועד הצמדה מוקדם יותר (כפי שהחברות הקבלניות ניסו לטעון), הרי גם אז ניתן היה להתבסס על ה"מדד הידוע" לגבי אותו מועד, שהיה מביא לידי ביטוי את ה"מדד בגין" של חודש קודם לכן.

יתרה מזאת, הנטייה לפעול על-פי "מדד ידוע" כאשר מדובר על פרעון חוב במועד מסוים, עולה גם בקנה-אחד עם העיקרון שנקבע בחוק פסיקת ריבית והצמדה, ועם פסיקתו של בית-משפט זה (ראה, למשל, ר"ע 662/85 ר.ס. קבלנים בע"מ נ' אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"ד מ (1) 22, בעמ 26; ע"א 453/83 סולל בונה בע"מ נ' עזאם, פ"ד לט (3) 20, בעמ' 22).

אשר-על-כן יש לדחות גם טענה זו של חברת החשמל.

16. סוף דבר: דינם של שני הערעורים להידחות. לאור תוצאה זו אין מקום למתן צו להוצאות.

השופט ד' לוין
:
אני מסכים.

השופט מ' בן-יאיר

: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך.

ניתן היום, י"ח בתשרי תשנ"א (7.10.90).







עא בית המשפט העליון 428/88 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' ב.נ.ת. ושות' חב' לביצוע, ניהול ותיכנון פרויקטים בע"מ, ארבל י.ד.י. להנדסה וקבלנות בע"מ, .נ.ת. ושות' חברה לביצוע, ניהול ותיכנון פרויקטים בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 07/10/1990)












להסרת פסק דין זה לחץ כאן