המערערת47-70ו. תמצית טענות המשיבה (מדינת ישראל)71-78 דיון - כללי 79-83ז. העברת המערערת מתפקידה כראש אגף גביה ואכיפה84-88ח. ''פרשת המכרז''89-103ט. הגנה מן הצדק104-131ט.1 שיהוי108-113ט.2 התנהלות רשויות התביעה והחקירה (היעדר יידוע זכות ייעוץ עם עו''ד וה... - המשיבה (מדינת ישראל)71-78 דיון - כללי 79-83ז. העברת המערערת מתפקידה כראש אגף גביה ואכיפה84-88ח. ''פרשת המכרז''89-103ט. הגנה מן הצדק104-131ט.1 שיהוי108-113ט.2 התנהלות רשויות התביעה והחקירה (היעדר יידוע זכות ייעוץ עם עו''ד והימנעות ממסירת חומרי חקירה)1...
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה




המערערת47-70ו. תמצית טענות המשיבה (מדינת ישראל)71-78 דיון - כללי 79-83ז. העברת המערערת מתפקידה כראש אגף גביה ואכיפה84-88ח. ''פרשת המכרז''89-103ט. הגנה מן הצדק104-131ט.1 שיהוי108-113ט.2 התנהלות רשויות התביעה והחקירה (היעדר יידוע זכות ייעוץ עם עו''ד וה... - המשיבה (מדינת ישראל)71-78 דיון - כללי 79-83ז. העברת המערערת מתפקידה כראש אגף גביה ואכיפה84-88ח. ''פרשת המכרז''89-103ט. הגנה מן הצדק104-131ט.1 שיהוי108-113ט.2 התנהלות רשויות התביעה והחקירה (היעדר יידוע זכות ייעוץ עם עו''ד והימנעות ממסירת חומרי חקירה)1...

2173/08     17/06/2015 ()







חיה עופרה שמואלי נ' מדינת ישראל / משרד ראש הממשלה, משרד ראש הממשלה/נציבות שרות המדינה








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
בפני
סגן הנשיא, כב' השופט משה דרורי



17 יוני 2015
עמש"מ 30543-02-14 שמואלי נ' מדינת ישראל/ משרד ראש הממשלה ואח'






מערערת

חיה עופרה שמואלי
בעצמה וע"י עו"ד ליאור כהן


נגד


משיבים

1.מדינת ישראל / משרד ראש הממשלה
2.משרד ראש הממשלה/נציבות שרות המדינה
ע"י פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
באמצעות עו"ד ג'ני אבני


פסק
דין


תוכן העניינים
נושא

פיסקאות
א. כללי
1-3
ב. רקע
4-23
ג. פסק דינו של בית הדין המשמעתי

24-43
ג.1 האישום הראשון
24-27
ג.2 האישום השני
28-38
ג.3 האישום השלישי
39-43
ד. גזר הדין
44-46
ה. תמצית טענות המערערת
47-70
ו. תמצית טענות המשיבה (מדינת ישראל)
71-78

דיון - כללי


79-83
ז. העברת המערערת מתפקידה כראש אגף גביה ואכיפה
84-88
ח. "פרשת המכרז"
89-103
ט. הגנה מן הצדק
104-131
ט.1 שיהוי
108-113
ט.2 התנהלות רשויות התביעה והחקירה (היעדר יידוע זכות ייעוץ עם עו"ד והימנעות ממסירת חומרי חקירה)
114-131
י. פרוטוקולי הוועדות רפואיות והעדת ד"ר מני
132-136
יא. הבטחה מינהלית
137-147
יב. התייחסות בית הדין המשמעתי לחוות דעת העד המומחה
148-151
יג. הרשעת המערערת באישום השלישי
152-165
יד. העונש
166-173
טו. סיכום
174-175


א.
כללי
1.
בפני
י ערעור על הכרעת בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים, בהרכב של גב' ניצה אדן ביוביץ, עו"ד אפרת נאות מרקוביץ וחנן אהרון, מיום ה טבת התשע"ד (8.12.13) (להלן – הכרעת הדין),
ועל גזר הדין העוקב, מיום יח שבט התשע"ד (19.1.14) (להלן – גזר הדין).
בית הדין המשמעתי קבע בהכרעת דינו כי המערערת אשמה בהתנהגות הפוגעת במשמעת שירות המדינה, והתנהגות שאינה הולמת.
העונשים שנכללו בגזר הדין היו אלה: פיטורין; פסילה משירות במדינה למשך חצי שנה; פסילה מלשרת ברשות המיסים עד הגיעה לגיל 67; ונזיפה חמורה.

2.
המערערת הגישה ערעור בעצמה, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, בהיקף של 662 עמ'.
בהחלטתי, מיום ב ניסן התשע"ד (2.4.14), המלצתי למערערת לשקול ייצוג משפטי, או פנייה ללשכת הסיוע המשפטי והוריתי על הגשת ערעור מתוקן שלא יעלה על עשרה עמודים.
המערערת הגישה ערעור מתוקן כאמור ביום כח ניסן התשע"ד (28.4.14).
בהמשך יוצגה המערערת על ידי עו"ד ליאור כהן
, אשר טען באופן ממוקד, בדיונים בעל פה.

3.
את המשיבה (המדינה) ייצגה עו"ד ג'ני אבני
, מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי).



ב.
רקע
4.
המערערת (גב' עפרה שמואלי) הצטרפה לשירות המדינה, בשנת 1987. אז, הועסקה כמבקרת חשבונות באגף המכס והמע"מ.
בשנת 1988 עברה לשמש כאמרכ"לית.
החל משנת 1995, הועסקה המערערת כראש ענף גביה ואכיפה בלשכת ממונה אזורי מע"מ, באר שבע. בתפקידה זה, שימשה כאחראית על ההחזרים.

5.
ביום 18.3.08, פנתה אל המערערת האחראית הישירה עליה, גב' זהבה מצרי, והודיעה לה כי עליה לעבור ולשבת באולם קבלת הקהל.
בתגובה, הודיעה המערערת כי היא חשה ברע, ועזבה את מקום עבודתה. המערערת שהתה בחופשת מחלה, מיום 19.3.08 ועד ליום 7.9.08 (להלן – "חופשת המחלה הראשונה").

6.
עת שהתה המערערת בחופשת המחלה הראשונה (ביום 15.5.08), עתרה היא לבית הדין האזורי לעבודה באר שבע (להלן – "בית הדין האזורי לעבודה"), עקב פסילת מועמדותה למכרז פנימי יחידתי, למשרת מנהל מדור תפיסות, בחקירות באר שבע (עב' 2173/08).
במסגרת תובענה זו, הגישה המערערת בקשה לסעדים זמניים, אשר נדחתה. המערערת ביקשה רשות לערר על החלטה זו לבית הדין הארצי לעבודה, ומשזה סירב, פנתה לבג"צ, שדחה אף הוא את בקשתה (בג"צ 6954/08).

7.
ביום 5.5.08, הקליטה המערערת שיחה טלפונית בינה לבין גב' מצרי הנ"ל, במטרה כי זו תאשש שהעברתה לאולם קבלת הקהל והיחס הכולל אליה במקום העבודה, נובע מוונדטה אישית של מר גדעון לואיה, הממונה האזורי ביחידת מע"מ, באר שבע.

8.

ביום 8.9.08, שבה המערערת לעבודתה, והציגה אישורי רפואיים, לפיהם עליה להימנע מעבודה עם קהל. באותה העת, זימן מר לואיה את המערערת לשיחה במשרדו, בנוכחות מר ליפשיץ, סגנו, וגב' ג'ולי יהלומי, אמרכ"לית המשרד, בה נאמר למערערת, כי היא נדרשת לשבת באולם קבלת הקהל; אולם, מאחר שכל העבודה אותה ניתן לתת למערערת באותו המועד דרשה מגע עם הקהל, הרי שבעת זו לא תקבל המערערת חומר לטיפול.

9.
ביום 17.9.08, ביקש מר לואיה לקרוא למערערת לשיחה נוספת. אולם, המערערת סירבה להגיע למשרדו של הממונה עליה, ודרשה לקבל את אשר הוא מבקש לומר לה, בכתב.

ביום 7.10.08, פנה מר ליפשיץ, סגן הממונה, אל המערערת, וביקש ליתן לה חומר לטיפול, תוך התחשבות במגבלות הרפואיות שציינה. המערערת דרשה לקבל את האמור בכתב, ועזבה את החדר.

10.
ביום 10.11.08, עברה המערערת תאונת דרכים, שהייתה גם תאונת עבודה.
מיום 11.11.08 ועד ליום 5.9.09 שהתה המערערת בחופשת מחלה נוספת (להלן – חופשת המחלה השניה).

11.
ביום 1.6.09, דחה בית הדין האזורי את טענות המערערת בדבר פסילת מועמדותה במכרז. המערערת ערערה על

פסק דין
זה.

12.
ביום 24.12.09 דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעורה (ע"ע 000362/09).

13.
ביום 30.8.09, קבעה הוועדה הרפואית של מחוז דרום, כי המערערת יכולה להמשיך לעבוד ימי עבודה מלאים, אך בשל מצבה הרפואי, מחצית שעות עבודתה יהיו בסביבה משרדית ומחצית בקבלת קהל.
למערערת נמסר כי היא זכאית לערער על החלטה זו של הוועדה הרפואית. אך, המערערת בחרה שלא לעשות כן.

14.
עם זאת, לאחר חזרת המערערת מחופשת המחלה השנייה, סירבה היא לקבל את החלטת הוועדה הרפואית, והתיישבה בשולחן ריק במזכירות, וזאת גם לאחר שמר ליפשיץ פנה אליה מספר פעמים והבהיר לה כי עליה לשבת בעמדתה באולם קבלת הקהל, וכי עליה לקבל קהל בבוקר, למשך מחצית היום.

15.
במזכירות המשרד לא הייתה למערערת עבודה. המערערת הייתה ממלאת ימיה בעזרתו של מחשב נייד, אותו הביאה מביתה, כמו גם באמצעות קריאת עיתון, כאשר רגליה מונחות על הדלפק הפנימי של השולחן, לידו ישבה.
בנוסף, נהגה המערערת "לקצר" את ימי עבודתה ולסיימם מוקדם.

16.
נטען שהמערערת אף נהגה לישון במשרד, אך היא כפרה בכך. בית הדין המשמעתי ציין את העדויות לכאן ולכאן, אך לא קבע ממצא חד משמעי בעניין (ראו לעניין זה את הכרעת הדין, בעמ' 50).

17.
ביום 9.9.09, נחקרה המערערת על ידי הממונה על אמצעים טכנולוגיים באגף בטחון מכס ומע"מ, עקב תלונה שהתקבלה נגד המערערת, לפיה היא מפריעה לעבודה השוטפת של ממונה היחידה וסגנו.

18.
בתאריך 18.7.10, הוגשה לבית הדין המשמעתי של עובדי המדינה קובלנה נגד המערערת (בד"מ 70/10), בגדרה הואשמה בכך שסירובה לשוחח עם הממונים עליה, ודרישתה כי יעבירו את הוראותיהם אליה, בכתב, היוו עבירות לפי סעיף 17(1) בחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963(להלן – "חוק המשמעת") (התנהגות הפוגעת במשמעת שירות המדינה) (להלן – "האישום הראשון").

19.
כמו כן, הואשמה המערערת בכך, שסירובה לבצע את העבודה שהוטלה עליה, וישיבתה של המערערת במזכירות המשרד, היוו עבירות סעיף 17(2) בחוק המשמעת (אי קיום המוטל על עובד מדינה) (להלן – "האישום השני").

20.
לבסוף, הואשמה המערערת בכך שהקליטה את שיחתה של גב' מצרי
עמה, וכי הקלטה זו היוותה עבירה על סעיף 17(3) בחוק המשמעת (התנהגות שאינה הולמת) (להלן – "האישום השלישי").

21.
כאמור, בית הדין המשמעתי הרשיע את המערערת בשלוש העבירות הללו.
22.
לאחר שמיעת טיעונים לעונש, הטיל בית הדין המשמעתי על המערערת את אמצעי המשמעת הבאים:
א. נזיפה חמורה;
ב. פיטורים לאלתר;
ג. פסילה משירות המדינה לשישה חודשים;
ד. פסילה מרשות המיסים עד הגיעה של המערערת לגיל 67.

23.
על

פסק דין
זה הוגש הערעור דנן.

ג.
פסק דינו של בית הדין המשמעתי

ג.1.
האישום הראשון

24.

על סמך תרשומת השיחה, מיום 8.9.08 (ת/17), אותה ערך מר לואיה, למד בית הדין המשמעתי כי בשיחה שנערכה בין מר לואיה, מר ליפשיץ, גב' יהלומי והמערערת, נאמר למערערת, שהיא אמורה לשבת באולם קבלת הקהל; אולם, מאחר שכל העבודה אותה ניתן היה לתת למערערת, באותה העת, דרשה כי תשוחח עם הקהל, עם עובדי המשרד או בטלפון, נאמר לה כי עליה לשבת שם, ללא חומר לטיפול. כמו כן, ביקש מר לואיה בפגישה האמורה מן המערערת, שתמעיט בדיבור.
באותה השיחה, העלתה המערערת את טענותיה נגד הממונים עליה. לדבריה, מדובר בהמשך ההתנכלות כלפיה. לטענת המערערת, השמתה באולם מהווה ענישה שאיננה צודקת, וכי ניתן להעביר לה חומר לטיפול דרך המחשב (הכרעת הדין, עמ' 44-45).

25.
בהמשך (17.9.08), התבקשה המערערת להתייצב במשרדו של מר לואיה, אך היא סירבה, ודרשה כי יפנה אליה באמצעות עורך דינה. זאת, למד בית הדין המשמעתי מחלופת מכתבים (ת/17, נ/17א ו-נ/17ב), בהם חוזרת דרישת המערערת כי מר לואיה יימנע מלשוחח
עימה, אלא יפנה אליה דרך בא כוחה, כמו גם מפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, בו נרשם כי לאחר חזרתה של המערערת מחופשת המחלה הראשונה "...לוותה במערכת עימותים בלתי פוסקת בה דרשה התובעת [המערערת כאן] לקבל כל פניה, הנחיה או הוראה בכתב..." (הכרעת הדין של בית הדין המשמעתי, עמ' 46;

פסק דין
בית הדין האזורי לעבודה, פיסקה 43).

26.
על סמך עדותו של מר לואיה, הנתמכת בעדותם של מר ליפשיץ וגב' יהלומי בפני
החוקר (ת/18 ת/19), קבע בית הדין המשמעתי כי מאוחר יותר נעשה ניסיון כן להשיב את המערערת לעבודה, כאשר מר ליפשיץ ביקש ליתן לעותרת חומר לטיפול.
ברם, המערערת דרשה לקבל את ההנחיה בכתב, סירבה לה, ופרצה בבכי.
בית הדין המשמעתי דחה את עדותה של המערערת לפיה הניסיון לתת לה עבודה, היה למראית עין בלבד (הכרעת הדין, עמ' 47).

27.
על סמך האמור, הרשיע בית הדין המשמעתי את המערערת באישום הראשון – סירוב המערערת לבצע את עבודתה, כהנחיית הממונים עליה.


ג.2 האישום השני
28.
על סמך עדותו של מר ליפשיץ, סגן הממונה, בבית הדין המשמעתי, כמו גם עדות המערערת עצמה, קבע בית הדין המשמעתי כי משחזרה המערערת מחופשת המחלה השנייה, היא בחרה לשבת בשולחן ריק במזכירות, למשך מחצית יום העבודה, במקום לשבת במקום המיועד לה באולם קבלת הקהל. זאת, למרות שאזור המזכירות מצוי בסמוך לחדרו של מר לואיה, אותו היא האשימה בהתנכלות לה (הכרעת הדין, עמ' 48-49).

29.
על התנהגות המערערת למד בית הדין המשמעתי גם מעדותו של מר עידו שרי, קב"ט רשות המיסים, שחקר את המערערת תחת אזהרה, ומתרשומות השיחה אותן ערך (ת/1, ת/2, ת/3). הלה הבהיר למערערת, שמעשיה משבשים את העבודה השוטפת במשרד.
כמו כן, ביום למחרת שיחתו עמה, כאשר התקשר מר שרי למשרד, כדי לברר אם חל שינוי, הובהר לו כי המערערת ממשיכה בהתנהלותה.
עוד הסתמך בית הדין המשמעתי על עדותו של מר לואיה, הנתמכת במכתבים, כי כל הפניות למערערת בעניין התנהגותה נפלו על אוזניים ערלות, וכי המערערת המשיכה בשלה (הכרעת הדין, עמ' 49).

30.
בית הדין המשמעתי לא קיבל את טענת המערערת, כי כל פעולותיו של מר לואיה נעשו כדי להכפיש אותה, או כי לא הייתה מניעה ליתן לה עבודת מזכירות לביצוע. בית הדין קבע כי המערערת לא הייתה רשאית להכתיב לממונים עליה את אופי ביצוע עבודתה, וכי לא ניתן לפנות בהאשמות למר לואיה, על כך שלא רצה ליתן לה עבודות מזכירות (הכרעת הדין, עמ' 50).
31.
בית הדין המשמעתי קבע כי לא נפל פגם בהתנהלות הממונים על המערערת, כאשר הם חייבו אותה לעבוד במשך שמונה שעות, מחיצתם מול קהל, הגם שהמערערת טענה כי מדובר ב"הוראה בלתי חוקית", שכן היא נוגדת את האישורים הרפואיים, אשר אותם המציאה המערערת עם חזרתה לעבודה.
בית הדין המשמעתי קבע כי הממונים על המערערת פעלו בהתאם למסקנות הוועדה הרפואית, שדנה בעניינה, ואשר קבעה כי המערערת יכולה וכשירה לעבוד יום שלם, ואף לעבוד מחצית היום מול קהל. בית הדין המשמעתי הסתמך לעניין זה על עדותו של ד"ר רוני מני, רופא שירות המדינה, כמו גם על ע"ש 318/04 מנוס נ' נציבות המדינה, פ"ד נח(3) 470 (להלן – "פרשת מנוס") (הכרעת הדין, עמ'

50-51).

32.

בית הדין המשמעתי קבע כי יש לקבל את מסקנות הוועדות הרפואיות, שהתכנסו לדון בעניין המערערת, שכן אילו רצתה המערערת לערער עליהן, היה עליה לעשות כן, במועד (הכרעת הדין, עמ' 51).

33.

בית הדין המשמעתי לא קיבל את חוות דעתו של מר איתן מאירי, פסיכולוג תעסוקתי מומחה, אשר העיד מטעם המערערת. מסקנתו של מר מאירי הייתה כי מר לואיה פעל ברשעות לב ובמניפולטיביות, וכי המערערת הייתה נתונה להתעללות רגשית והתעמרות, במקום העבודה.

34.
אולם, בית הדין המשמעתי קבע, כי מר מאירי ביסס את מסקנתו זו על תשובות לשאלון שאינו מתוקף, ושמהימנותו לא נבחנה בכלים מדעיים מקובלים.

35.
בנוסף, העיר בית הדין המשמעתי, מר מאירי לא ראיין מי מהממונים על המערערת, למרות שביסס דעתו על אסופה של מכתבים מאת מר לואיה, מסמכים אישיים של המערערת ופרוטוקולים של בית הדין המשמעתי (הכרעת הדין, עמ' 52-53).

36.
כמו כן, הוסיף וכתב בית הדין המשמעתי, כי מר מאירי התעלם מדברי בית הדין האזורי לעבודה, שמצא, כעניין שבעובדה, שמר לואיה לא התנכל למערערת, וכי המערערת היא זו שתרמה להתנהלות העכורה של מערכת היחסים ביניהם.
משכך, קבע בית הדין המשמעתי, כי מר מאירי לא פעל בהתאם לחובת הזהירות המוטלת על מי שמבקש ליתן חוות דעת של מומחה (הכרעת הדין, עמ' 53).

37.
עוד נכתב בהכרעת הדין של בית הדין המשמעתי, כי מר מאירי גם לא שלל תופעות פסיכולוגיות אחרות, אשר יכול והמערערת לוקה בהם. לכן, המשיך בית הדין המשמעתי ואמר, כי אין לראות בעדותו של מר מאירי משום חוות דעת מומחה, וכי קביעותיו של מר מאירי אינן עולות בקנה אחד עם קביעות בית הדין האזורי לעבודה, וחוות דעתו של מר מאירי לוקה בחסר, מבחינה מקצועית (הכרת הדין, עמ' 54).

38.
נוכח כל האמור לעיל, החליט בית הדין המשמעתי כי קיים יסוד להרשיע את המערערת באישום השני - אי קיום המוטל על עובד מדינה.

ג.3 האישום השלישי
39.
אין מחלוקת כי המערערת הקליטה את גב' מצרי, ללא ידיעתה של האחרונה.
40.
לדברי המערערת, היא עשתה זו על פי עצת עורך דינה, אשר הסביר לה כי אין מניעה חוקית לפעול כאמור.

41.
אולם, עורך דין זה לא העיד בפני
בית הדין המשמעתי, והמערערת לא הביאה כל ראיה אחרת כי הונחתה על ידי עורך דינה, לערוך את ההקלטה האמורה.

42.
מעבר לכך, נכתב בהכרעת הדין של בית הדין המשמעתי, כי אף אם הונחתה המערערת על ידי עורך דינה, כדבריה, אין בכך כדי להמעיט ממעשיה. הקלטת עובד מדינה על ידי חברו, קבע בית הדין המשמעתי, כדי שידבר סרה בממונה עליו, הינה התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה; זאת, גם אם אין מדובר בהקלטת סתר, כקבוע בחוק (הכרעת הדין, עמ' 54-55).

43.
לכן, הרשיע בית הדין המשמעתי את המערערת גם באישום השלישי – התנהגות שאינה הולמת.

ד.
גזר הדין
44.
בית הדין המשמעתי סקר את טיעוני הצדדים ולאחר מכן עמד על תכליתם של אמצעי המשמעת: הגנה על שירות המדינה, על תדמיתו בעיני הציבור, ובמיוחד הרתעת עובדים אחרים לבל יעברו עבירות משמעת. עוד בחן בית הדין את נסיבותיה האישיות של המערערת, ובהן את שנותיה הרבות בשירות המדינה, מצבה הבריאותי, והוצאותיה הכספיות בגין ניהול ההליכים.

45.
מנגד, ציין בית הדין המשמעתי כי הנאשמת ממאנת להשלים עם הכרעת הדין, וכי היא לא הביעה חרטה על מעשיה.

46.
בית הדין המשמעתי המשיך וציין, כי את תכלית ההרתעה של הדין המשמעתי יש לאזן אל מול הנסיבות האישיות של העובד. תוצאות איזון זה, במקרה דנן, הובילו את בית הדין המשמעתי להטיל על המערערת את אמצעי המשמעת שהוזכרו לעיל: נזיפה חמורה; פיטורים לאלתר; פסילה משירות המדינה למשך שישה חודשים; ופסילה מרשות המיסים עד הגיעה של המערערת לגיל 67.

ה.
תמצית טענות המערערת
47.
לטענת המערערת, עת נאמר לה כי עליה לעבור לשבת באולם קבלת הקהל, הודיעה המערערת לגב' מצרי כי המערערת מתנגדת לניוד, שכן מגבלותיה הרפואיות מחייבות שימוש זהיר במיתרי הקול, והדבר מונע ממנה לתפקד באולם קבלת הקהל.

48.
עוד טענה המערערת, כי כאשר שבה לעבודתה מחופשת המחלה הראשונה, המציאה לממונים עליה אישורים רפואיים, הן של רופאת תעסוקה והן של רופאת משפחה, לפיהם נדרש קיצור יום העבודה והימנעות מעבודה מול קהל; זאת, משום שהמערערת עברה ניתוח לקיצור קנה הנשימה, המחייב שימוש שקול ומופחת במיתרי הקול, לצורך מניעת נזק בלתי הפיך בהם, וכי היא הוכרה כנכה על ידי הביטוח הלאומי (32 אחוזי נכות לצמיתות).

49.
כמו כן, לטענת המערערת, בעקבות תאונת הדרכים הוכרה המערערת כנכת תאונת עבודה על ידי הביטוח הלאומי (19 אחוזי נכות לצמיתות). כן טענה המערערת כי כאשר היא שבה לעבודתה, ביום 7.9.09, לאחר חופשת המחלה השנייה, היו באמתחתה אישורים רפואיים חדשים, לפיהם אין היא יכולה לעבוד יום עבודה שלם של שמונה שעות.

50.
לדברי המערערת, העברתה לאולם קבלת הקהל נעשתה מבלי שתכובד זכותה לשימוע או זכותה לטיעון. כן טענה, כי זכויות היסוד שלה לפרטיות ולאוטונומיה, נפגעו, שכן מר לואיה ומר ליפשיץ נהגו לעקוב אחריה לצורך "איסוף חומר", שיסייע בידם "לבנות לה תיק".
עוד טענה המערערת, כי השניים (ה"ה לואיה וליפשיץ) הורו לחבריה לעבודה של המערערת שלא לשוחח עימה, וכי המערערת איננה יכולה להעיד את חבריה העובדים, מחשש שיבולע להם.

51.
לטענתה של המערערת, שגה בית הדין המשמעתי, כאשר דחה את טענתה בדבר שיהוי. המערערת טוענת, כי נגרם לה נזק ראייתי, עקב חלוף הזמן ממועד תחילת האירועים, אשר בגינם הוגשה נגדה הקובלנה, שכן עדי התביעה (מר לואיה ומר ליפשיץ) נחקרו על יד חוקר מטעם המשיבה, רק בשנת 2010, וגב' מצרי וגב' יהלומי לא נחקרו כלל, אך העידו בבית המשפט בשנת 2011, מה גם שהקובלנה עצמה הוגשה רק ביום 18.7.10.

52.
כן טענה העותרת לנזק נוסף שנגרם לה, עקב הימנעות המשיבה מלחקור עובדים נוספים ממחלקת משאבי אנוש של רשות המיסים.

53.
עוד טענה המערערת, כי הימשכות ההליכים בעניינה גרמה לה לנזקים רבים, וגם לתחושת חוסר אונים, סבל וחוסר וודאות. המערערת הוסיפה וטענה, כי מדובר בעינוי דין ובעיוות דין, שאינם סבירים ואינה מידתיים.

54.
בנוסף, טענה המערערת, כי שגה בית הדין המשמעתי כאשר התעלם מטענותיה, לפיהם מר לואיה עשה יד אחת עם עו"ד יעל אמזלג, מרשות התביעה של נציבות שירות המדינה, וקשר עימה קשר, כדי לזרז את הגשת הקובלנה נגדה.

55.
כן טענה המערערת, כי בית הדין המשמעתי התעלם מטענותיה, אודות מחדליהם החמורים ורשלנותם של גורמי הרשות החוקרת והתביעה, אשר באו לידי ביטוי באופנים הבאים:
ראשית
, בהעברת חומר חקירה סלקטיבי לחוקרי נציבות שירות המדינה;
שנית
, בהגשת עדויותיה במהלך הדיון, הגם שעדויות אלו נגבו ממנה מבלי שנאמר לה על זכותה להיוועץ בעורך דין, ומבלי שהיא תופנה למועדים ולאירועים ספציפיים, כך שתוכל להגיב;
ושלישית, בכך שלא נחקרה המערערת אודות העובדות המופיעות בקובלנה, ולא ניתנה לה הזכות להגיב לחשדות.
התנהלות "משולשת" זו, טענה המערערת, מזכה אותה בהגנה מן הצדק.

56.
המערערת טענה גם, כי בית הדין המשמעתי כשל להתייחס לטענותיה, באשר להגשת הקובלנה, מבלי שניתן למערערת לבחון את חומרי החקירה.
כן טענה המערערת, על העלמתם ואי המצאתם של חומרים אלו לידי המערערת או באת כוחה (דאז). אליבא דמערערת, המשיבים איפשרו לה לצלם חלק מחומר החקירה ואת תיקה האישי, אך ורק לאחר שהמשיבים סיימו את טיעונם בבית הדין המשמעתי.

57.
כמו כן, טענה המערערת כי המשיבים אף ביערו חלק מחומר החקירה בזמן שהתנהל הדיון בעניין המערערת, בבית הדין המשמעתי, דבר העולה כדי שיבוש הליכי משפט.

58.
המערערת גם הוסיפה, שהמשיבים מנעו ממנה להעיד בפני
בית הדין את קצין הביטחון דאז, מר יורם טיבי.

59.
עוד טענה המערערת, כי בית הדין שגה, עת התעלם מטענותיה בדבר העלמת הפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות, בה נדון עניינה, וזאת, הגם שהותרה העדתו של ד"ר רוני מני, רופא בשירות המדינה.

60.
כן הלינה המערערת על התעלמותו של בית הדין המשמעתי, מחוות דעת המומחה מטעמה, מר איתן מאירי, אשר בה נכתב כי היא סבלה ממסכת מתמשכת של התעללות רגשית והתעמרות במקום העבודה.

61.
על פי המערערת, שגה בית הדין המשמעתי, כאשר הוא התעלם מטענותיה באשר להבטחה השלטונית, שניתנה לה, במסגרת הליך הערעור על בית הדין לעבודה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסק דינו של בית המשפט העליון, ולפיה לא ייפגעו משרתה, תפקידה, מעמדה, ותנאי העסקתה של המערערת.
62.
עוד טענה המערערת, כי "הועלם" מכתבה של עו"ד רג'ין יהודה-כלף, מבית הדין האזורי לעבודה ומן המערערת, מכתב בו נאמר כי אם תינתן הסכמת המערערת לכך, כי אז, יהיה ניתן להעבירה לעבוד באשדוד.
בכך, רואה המערערת הפרת הבטחה שלטונית, הטעיית בית המשפט העליון, והפרת אמונים.

63.
לטענת המערערת, בית הדין המשמעתי התעלם מהערכות הממונים עליה, אשר הציגו אותה כעובדת מצטיינת, והפריכו את טיעוניו של מר לואיה, כי הועברה מתפקידה כאמרכ"לית בשל "תפקוד לקוי".

64.
בנוסף, טענה המערערת, כי המשיבים הציגו לבית הדין המשמעתי מסמכים מזויפים, הממעיטים מהישגיה של המערערת, כעובדת.

65.
המערערת מלינה על כך שבית הדין המשמעתי התעלם מהמסכת העובדתית שנפרשה בפני
ו, ובין היתר מ"פרשת המכרז", והשבר שהדבר גרם ליחסיה של המערערת עם מר לואיה.
לטענתה של המערערת, שגה גם בית הדין המשמעתי כאשר הסתמך על דברי בית הדין האזורי לעבודה, בעניין זה, שכן האחרון פסל את טענתה כי הממונים עליה מתנכלים אליה, הגם שהדבר עלה רק בעקיפין בדיון בבית הדין האזורי.
כן טענה המערערת כי בית הדין המשמעתי שגה כאשר הסתמך על הכרעת בית הדין האזורי בעניין, למרות שבית הדין האזורי דחה את תביעתה, על סמך הוראת תקשי"ר, אשר בוטלה לאחר מכן. עצם תיקון ההוראה בתקשי"ר, טענה המערערת, מוכיחה כי נגרם לה
עוול.
המערערת גם הלינה על כך שהמשיבה איישה מאוחר יותר את המשרה בבת מהקהילה האתיופית.

66.
טענה נוספת בפי המערערת: שגה בית הדין המשמעתי בהכרעת הדין ובכך שהרשיע אותה בשני האישומים המשמעתיים הראשונים, שכן נטל ההוכחה לא הורם על ידי המשיבים, כמו גם עקב סתירות שונות העולות, לטעמה, מהראיות ומהעדויות השונות.

67.
באשר לאישום השלישי (הקלטת גב' מזרחי), טענה המערערת כי מדובר בפעולה חוקית, אליה נאלצה המערערת להידרש לצורך בירור האמת, בבית הדין.

68.
באשר לגזר הדין, טענה המערערת, כי עונשי הפיטורין והפסילה מהשירות, אינם מידתיים ואינם סבירים.

69.
עבירות המשמעת, אשר בהן הואשמה והורשעה המערערת, הם, לטענתה, עבירות מן המדרגה הנמוכה, ואין לצידן קלון. לפיכך, לטענת המערערת, לא היה מקום להטיל עליה סנקציות כה חמורות, בהן יש לעשות שימוש, אך ורק כאשר "כלו כל הקיצין", דבר שאינו מתאים לנסיבות תיק זה, לפי הבנתה של המערערת.

70.
לעניין זה, איבחנה המערערת בין פסקי הדין בהם השתמש בית הדין בגזר דינו, לבין המקרה שבפני
י.

ו.
תמצית טענות המשיבה (מדינת ישראל)
71.
המשיבה טענה, כי הערכאה בה ניתן היה לברר אם יש אמת בתחושותיה של המערערת, כי נעשה לה עוול, היא בית הדין לעבודה. ואכן, בע"ב 2173/08 נדונו טענות המערערת בעניין, בהרחבה, וערעורה של המערערת על הכרעה זו נדחה.
משכך, היה למערערת יומה בבית המשפט, בערכאה המתאימה, הוא בית הדין האזורי, ולאחריו בית הדין הארצי לעבודה.

72.
עמדת המשיבה היא, כי יש לדחות את טענת ההגנה מן הצדק, שהעלתה המערערת.
לשיטת המשיבה, טענות המערערת בערעור אינן אלא חזרה על טענותיה שהושמעו בבית הדין המשמעתי; אולם, אלו כבר נדונו ונדחו על ידי בית הדין המשמעתי, ולא נפל כל פגם בהחלטתו.

73.
באשר לטענת המערערת, לפיה נפגעה יכולתה לחקור עדים רלבנטיים, תשובת המדינה היא, כי כל עד שהמערערת חפצה להעיד, יכולה הייתה לזמנו להעיד. ככל שמדובר בעדים שהעידו, לפני שהועברו לה אי אלו מהחומרים הרלבנטיים – יכולה הייתה המערערת לבקש להעידם בשנית. משלא עשתה כן, כך נטען על ידי המדינה, אין למערערת על מי להלין, אלא על עצמה בלבד.

74.
באשר לטענת השיהוי שהעלתה המערערת, עונה המדינה, כי אין בה ממש, וכי זו נוגדת את טענת "קשירת הקשר" של המערערת.
75.
במענה לטענה, כי המערערת לא זכתה לייצוג, נטען על ידי המדינה, כי טענה זו אבסורדית, שכן העת בה נחקרה המערערת, הייתה התקופה בה היו הצדדים מצויים בהליכים בבית הדין לעבודה.

76.
עוד נטען על ידי המדינה, כי אין בדין המשמעתי חובה ליידע את הנחקר כי קיימת לו זכות היוועצות עם עורך דין, כטענת המערערת. לעניין זה, הפנתה המשיבה את בית המשפט לבד"מ 25/09.

77.
באשר לעונש, טענה המשיבה, כי אין מקום להתערב באמצעי המשמעת שהוטלו על ידי בית הדין המשמעתי, נוכח התנהגות המערערת.

78.
כן טענה המדינה, כי בית הדין המשמעתי שיקלל את נסיבותיה האישיות של המערערת, שעה שהטיל עליה פסילה מלשוב לשירות המדינה, ולכן, נפסקה פסילה רק לפרק זמן סמלי בלבד של חצי שנה.

דיון -כללי
79.
לשיטת המערערת, ההתרחשויות כולן הן תוצר של התנכלויות הממונה האזורי, מר לואיה, אשר יחסו השלילי, הלא מוסבר ושאינו מוצדק, כלפיה, היוו את הגורם המניע לפיטוריה.

80.
ברם, לאחר שעיינתי בהררי המסמכים (מדובר במאות ואלפים של ניירות) אותם הניחה המערערת בפני
י, על כרעיהם ועל קרבם, אין מנוס מן המסקנה כי דווקא התנהגותה של המערערת היא זו אשר היוותה את הקטליזטור של פיטוריה.
81.
מודע אני כי בהכרעתי לא יהיה כדי לגרוע מתחושותיה הסובייקטיביות של המערערת, שנגרם לה עוול.

82.
מוכן אני להניח, כי המערערת עצמה אכן מאמינה שהיא אינה אחראית להשתלשלות האירועים. אולם, הגם שתחושותיה של המערערת ברורות לי – והיא גם השמיעה אותם
בפני
י בדיונים בעל פה – אינני יכול לפסוק רק על בסיסם, אלא שומה עליי לבדוק את מלוא רוחב היריעה של התשתית העובדתית המוכחת והכללים המשפטיים הנהוגים. אלו, אינם תומכים בגירסת המערערת לאירועים בהם עסקינן, אלא דווקא מחזקים ומאששים ותומכים בפסיקת בית הדין המשמעתי (פרט לשני עניינים אליהם אתייחס בנפרד, והם: ההרשעה באישום השלישי ופסילת המערערת מלעבוד ברשות המיסים).

83.
אציין, כי בדיונים בפני
י ניסיתי שוב ושוב לגשר בין הצדדים ולהביא לפשרה בין הצדדים. ערכתי אף הפסקה בין הדיונים ואיפשרתי להביא את עניינה של המערערת עד לאינסטנציה הגבוהה ביותר בשירות, קרי: נציב שירות המדינה בעצמו.
וכך הצהירה עו"ד ג'ני אבני
, ב"כ המדינה, בתשובה לשאלתי, בישיבת בית משפט מיום יט חשוון תשע"ה (12.11.14), עמ' 45, שורות 24-25: "נציב שירות המדינה בעצמו בחן את כל המכלול, גם את ההשתלשלות הזו שסיפרתי עליה עכשיו, וקבע שמבחינתו אין שום הצדקה". ובהמשך, הוסיפה ב"כ המדינה, בשם נציב שירות המדינה, כי המערערת אכן תפוטר, מכוח פסק הדין של בית הדין המשמעתי האמור, אולם אין בכך כדי לגרוע מזכותה של המערערת לגשת לכל מכרז חדש כמו כל אדם אחר (עמ' 46 שורות 10-12).
ברם, לצערי, ניסיונותיי, להציע פשרות מעבר לכך, לא צלחו, והמערערת סירבה להיענות להצעת הנציב האמורה, ועל כן, אין מנוס מלדון בערעור, לגופו.
ז.
העברת המערערת מתפקידה כראש אגף גביה ואכיפה
84.
המערערת טענה נגד העברתה מתפקידה, כראש ענף גביה ואכיפה והאחראית להחזרים, כמו גם ממקום עבודתה, לתפקיד שונה באולם קבלת הקהל.
לטענתה, העברה זו נעשתה, מבלי שנערך לה שימוע, וללא שניתנה להחלטה זו הנמקה. אליבא דמערערת, העברתה מתפקידה נעשתה משיקולים זרים ופסולים.

85.
המשיבה טענה, מנגד, כי תהא הסיבה בגינה הועברה המערערת מתפקידה אשר תהא, היא אינה מצדיקה את התנהגות המערערת לאחר מכן.

86.
במחלוקת זו - הדין הוא עם המשיבה.

87.
אף אם נניח – ואינני מוכן לקבל זאת כנתון עובדתי נכון – כי צודקת המערערת בטענותיה באשר להעברתה מתפקידה כראש ענף גביה ואכיפה והאחראית להחזרים, הרי שהיה עליה לפעול בדרכים המקובלות נגד החלטה זו, ולא לפתוח "בעיצומים", שנמשכו למעלה משנתיים. לעניין זה יפים הדברים שנכתבו על ידי בית המשפט העליון בפרשת מנוס, עמ' 480:
"בהתחשב בחומרת המעשים שהמערער הורשע בהם ובמשך הזמן הרב שנמשכו, לא מצאתי כי אמצעי משמעת זה אינו מידתי. אין לי ספק כי המערער פיתח לעצמו תחושת קיפוח, והוא חש כאילו נגרם לו עוול במלחמתו ה'צודקת', אולם מלחמתו של המערער הייתה בוטה ופוגענית והסבה נזק למשמעת ביחידה. גם אם הממונים עליו פעלו בדרך לא ראויה, הרי תגובתו הייתה לא מידתית, והשארתו במקום עבודתו הינה מסר חמור לעובדים בשירות".
88.

נוסף על זאת, בית הדין המשמעתי או בית משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור על בית הדין המשמעתי, אינם הערכאה המוסמכת לדון בנושא העברת המערערת מתפקידה; ככל שחפצה בכך המערערת - היה עליה לפנות לערכאה המוסמכת, שהיא בית הדין לעבודה בעניין. ברם, האחרון דן בנושא, ובית משפט זה אינו ערכאת ערעור על שתי הערכאות של בתי הדין לעבודה.

ח.
"פרשת המכרז"
89.
תחושת המערערת, שעליה חזרה שוב ושוב היא זו: מיום מינויו של מר לואיה כממונה האזורי (בשנות ה-90), הוא פעל נגדה. בהמשך לכך, טענה המערערת, כי בית הדין המשמעתי לא התייחס כראוי לטענותיה, לפיהן מר לואיה "טרפד" את זכייתה במכרז למשרת מנהל מדור תפיסות; ובלשונה: "בשל התנגדותו של הממונה מר גדעון לואיה להעבירה [ל]מע"מ ב"ש המשיבה ביטלה את מועמדותה [של המערערת] למשרה על הסף" (הערעור המתוקן, עמ' 4).
בעניין זה קבע בית הדין המשמעתי, כלהלן (הכרעת הדין, עמ' 44):

"הנאשמת שבה ופירטה בפני
נו את השתלשלות העניינים הקשורה למכרז שהתנהל ביחידת החקירות של רשות המסים. כאמור בית הדין האזורי לעבודה קבע כי, התנהלות רשות המסים בכל הקשור למכרז זה היתה כדין, וכי לא קמה לנאשמת הזכות למלא את התפקיד בו חשקה. בית הדין אינו מתעלם מהעובדה כי בגין המכרז וההליכים המשפטיים בהם נקטה הנאשמת שררה מערכת יחסים עכורה בינה לבין מר לואיה, אולם משפסק בית הדין האזורי לעבודה כפי שפסק, ומשקבע כי לא מתנכלים לנאשמת במקום עבודתה, וכי לנאשמת תרומה ממשית לאותה מערכת עכורה בהתנהגותה, אין השתלשלות העניינים יכולה להוות הצדקה כלשהיא להתנהלות הנאשמת במועדים הרלוונטיים לאישום השני
".
90.
המערערת הלינה על כך שבית הדין המשמעתי הסתמך בהכרעת דינו על קביעותיו של בית הדין האזורי לעבודה. לטענתה של המערערת, התנכלותו של מר לואיה עלתה אך בעקיפין בבית הדין האזורי. אולם, הגם שטענות המערערת בעניין התנהגותו של מר לואיה הועלו על ידה אך ורק במסגרת בקשה לסעד זמני, ולמרות שהמשיבים התנגדו לדיון בטענות אלו, באומרם כי מדובר בהרחבת חזית, בית הדין האזורי בחן את טענותיה של המערערת ברצינות וביסודיות (

פסק דין
בית הדין האזורי, עמ' 7-11).

91.
ברם, מסקנת בית הדין האזורי לעבודה, לאחר שבחן את הראיות והתצהירים שהונחו מולו, הייתה כי מר לואיה לא התעמר ולא התנכל למערערת, בשיטתיות ולאורך שנים, כפי שטענה המערערת.
בין השאר, הסתמך בית הדין לעבודה, לעניין זה, על חוות דעת שונות, מהן עולה כי בשנים בהם שימש מר לואיה כממונה הישיר והעקיף של המערערת, מילא עליה מספר חוות דעת חיוביות, ואישר את המלצותיהם של אחרים, ובין אלו, לדוגמא, המלצה לקיצור פז"מ של המערערת ב-12 חודשים (שם, פיסקאות 31-32).

92.
לאחר מכן, נתן בית הדין האזורי דעתו גם על התנהגות המערערת ותרומתה למצב בו הייתה מצויה; וכך נרשם בפסק הדין (

פסק דין
בית הדין האזורי, פיסקאות

43-44):
מקריאת חומר הראיות בתיק ומשמיעת העדויות, מצאנו להוסיף גם את התרשמותנו מהתובעת. חזרת התובעת לעבודה לאחר תקופת המחלה הראשונה – למשך חודשיים – ספטמבר אוקטובר, לוותה במערכת עימותים בלתי פוסקת בה דרשה התובעת לקבל כל פניה, הנחיה או הוראה בכתב ... הסתכלות מן הצד על דרישה זו, מביאה למסקנה כי גם לתובעת היה חלק לא קטן, אם לא מרכזי, במצב אליו נקלעה. דרישה לקבל בכתב כל פניה אינה מהווה מתכון מוצלח ליחסי עבודה בריאים ... בנקודה זו מבקשים אנו להדגיש, כי יכולים אנו להבין מצד אחד את מצוקתה של התובעת, אשר במגבלות הרפואיות, היא מבקשת לעבוד והדבר לא ניתן לה והיא חשה זאת כהתנכלות. מהצד השני, כאשר ברקע מערכת היחסים מתנהלים הליכים משפטיים ובכלל זה בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי, הגשת בג"ץ, מכתבים בין באי כוח הצדדים, מתקשה הממונה הישיר לנהוג כלפיה בלי לקבל יעוץ משפטי צמוד
.

93.
לצד אלו, אין להתעלם מקביעותיו של בית הדין האזורי לעבודה, לפיהן לא נפל פגם בהתנהלות המשיבה בכל הנוגע למכרז.

94.
בפני
בית הדין האזורי טענה המשיבה,
כי "הוראות סעיף 11.421(א) לתקשי"ר מלמדות כי מכרז עד דרגה 17 יתנהל כמכרז פנים יחידתי – דהיינו רק עובדים מהיחידה בה פורסם המכרז יוכלו להגיש מועמדותם" (

פסק דין
בית הדין האזורי, פיסקה 25; ההדגשות הוסרו).

95.
במענה לכך, טענה המערערת, כי שינוי הוראת התקשי"ר 11.421(א), לאחר שנפסלה מועמדותה, מלמדת שנפלה בה לאקונה, כבר במועד בו נדון עניינה בבית הדין האזורי. כמו כן הוסיפה, שהחלטת המשיבה, במועד מאוחר יותר, על איושה של משרה זו בבת מהקהילה האתיופית, במסגרת הפלייה מתקנת, מלמדת כי נעשה למערערת עוול.

96.
על טענות אלו חזרה המערערת בפני
י.

97.
עם זאת, אין בכך כדי לעזור למערערת.

98.
ביום 10.2.08, קיבלה המערערת מכתב, בו נאמר לה כי מועמדותה למשרת מנהל מדור (תפיסות) נפסלה, מאחר ש"בהתאם לפיסקה 11.421(א) בתקשי"ר, מכרז עד דרגה 17 מינהלי יפורסם ביחידה בו המשרה התפרסמה ועובדים מהיחידה בלבד יוכלו להגיש מועמדותם למשרה" (נ/91).

99.
המערערת לא צירפה לערעור את הוראת התקשי"ר, בנוסחה כפי שהיה בתוקף במועד הגשת מועמדותה למכרז, ואלו גם לא נמצאו בין 139 מוצגי ההגנה, אשר הוגשו לבית הדין קמא (הגם שהוראה זו אמורה הייתה להיות מצורפת למכתב התלונה של המערערת מיום 23.3.08 - נ/7; למען הסר ספק אעיר, כי הוראת התקשי"ר הרלוונטית גם לא נמצאה בין מוצגי התביעה). משכך, נותרתי ללמוד על תוכן ההוראה (בנוסחה הישן), מהתייחסות בית הדין האזורי לעבודה, אליה.

100.
לא עולה מפסק דינו של בית הדין האזורי כי נתקל באיזה קושי פרשני בבחינת הוראת התקשי"ר 11.421(א), או כי בזו היה איזה חסר, אשר אותו נדרש למלא. וזו קביעתו של בית הדין האזורי לעבודה (פסקה 27; ההדגשה במקור – מ' ד'):
"מהמסמכים שהוצגו בפני
נו, בצירוף הוראות התקשי"ר הרלבנטיות, עולה בבירור כי הדרגות אליהן התייחס המכרז תואמות מכרז פנים יחידתי, ולא מכרז פנימי, כפי שפורסם. מאחר ואין חולק כי התובעת עבדה ביחידה נפרדת מיחידת חקירות, הרי שלא הייתה רשאית להגיש מועמדות למכרז, ומכאן שפסילת מועמדותה נעשתה כדין
".

101.
כתימוכין לטענתה בדבר התיקון, שאותו היא מבקשת לבצע בהוראת התקשי"ר, הפנתה המערערת את בית המשפט להודעת נציבות שירות המדינה, מיום 10.1.12 (נ/91; צורף כנספח לעיקרי טיעון מטעם המערערת), שם נאמר, בסעיף 6:
"... בעבודת מטה נעשתה חשיבה מחודשת והפקת לקחים, והוחלט בין היתר על השינויים, שהעיקרים בהם יפורטו להלן: (א) מכרז פנימי למשרות פנויות בכל הדרגות יפורסם במשרד על יחידותיו, לרבות יחידות הסמך, אלא אם נקבע אחרת על-ידי נציב שירות המדינה או מטעמו".

102.
ברם, לא עולה מן האמור כי שינוי הוראות התקשי"ר הוא רטרואקטיבי או רטרוספקטיבי. משכך, אין בו כדי להקנות למערערת, בדיעבד, זכויות אשר לא היו לה במועד הגשת מועמדותה למכרז.
לכן, טענתה בעניין זה נדחית.

103.
לסיום סוגיה זו אציין, כי מהמסמכים שבפני
י לא עולה כי נפל דופי בהחלטת המשיבה, לאחר שלא מצאה לה מועמד מתאים, על פי המכרז הפנים-יחידתי, אשר אותו פרסמה, לשנות את אופן איוש המשרה, ולהציעה לבני קהילה האתיופית.
שיקולי הפליה מתקנת הם שיקולים רלוונטיים בבחירת עובדי מדינה, ולמעשה, המשיבה מחויבת לשקול אותם בהתאם לסעיף 15א בחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959. לא ראיתי צורך להאריך, בסוגיה זו, שאינה מלב ליבו של התיק, וראויה היא לדיון נפרד ויסודי, שאין זה מקומו, ואין זה שעתו.

ט.
הגנה מן הצדק
104.
בהחלטתו, עמד בית הדין המשמעתי על המסגרת הנורמטיבית של טענת ההגנה מן הצדק, והיקף השימוש בה (עמ' 56):
"הלכה היא כי השימוש בדוקטרינה ייעשה במשורה. הואיל ושימוש תדיר בה עלול להיות בעל השלכות בלתי רצויות גם מבחינתו של הציבור. על כן גובשה התפיסה, שיש להפעיל דוקטרינה זו ולהגביל את החלתה למקרים נדירים ויוצאי דופן"
.

ועוד כתב (שם, עמ' 57):

"הדוקטרינה אינה מוגבלת למצבים בהם קיים חשש לקיפוח הנאשם בהליך עצמו, אלא היא פתוחה למגוון שיקולים ונועדה להבטיח כי, גם בכל שטח מחייתו של ההליך הפלילי יפעלו הרשויות בסבירות, בהגינות ובאחריות"
.

105.
אכן, הגנה מן הצדק משמעה כי נאשם לא יועמד לדין מקום בו לא ניתן לתת לנאשם משפט הוגן או כאשר יש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות.

106.
כן נקבע כבר, כי שיהוי ניכר בהגשת כתב אישום, שיש בו לפגוע פגיעה חמורה ביכולתו של אדם להתגונן, או המהווה סתירה עמוקה לחובת הצדק וההגינות, יכול לעורר הגנה מסוג זה (על"ע 2531/01 חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (16.3.04), פיסקה 17; וראו גם בר"ש 2736/11 מדינת ישראל נ' ד"ר פרלמוטר (24.7.11), פסקה י"ג; וע"פ (י-ם) 10645-02-14 מדינת ישראל נ' ממן (25.8.14), פיסקה 15, מפי כב' הנשיא השופט דוד חשין שלדבריו הסכמתי ועימי הסכים כב' השופט עודד שחם).

107.
המערערת טענה, כי בית הדין התעלם ממספר רב של מחדלי המשיבה, אותם המערערת הציגה בפני
ו: השיהוי בהגשת הקובלנה נגדה; בחירת חומר החקירה בצורה סלקטיבית על ידי חוקרי נציבות שירות המדינה; חקירת המערערת, מבלי שייאמר לה כי קיימת לה הזכות להיוועץ בעו"ד; אי חקירת המערערת על עובדות כתב הקובלנה; העלמת חומרי חקירה מהמערערת והצגת מסמכים למערערת רק כאשר זו נחקרה נגדית; ביעור חומר חקירה במהלך שהתקיים ההליך המשמעתי נגד המערערת; ואי העדת עדים שהיה בהם לעזור לטיעון המערערת.
המשיבה, מנגד, הפנתה להכרעת בית הדין המשמעתי, וטענה כי לא נפל כל פגם בהכרעתו.

ט.1 שיהוי
108.
באשר לטענת השיהוי, לפיה הייתה המשיבה צריכה להגיש את הקובלנה בסמוך לאירוע הראשון מושא האישומים (קרי בשנת 2008), קבע בית הדין המשמעתי כי הוא –

"...דוחה את ניסיונה של הנאשמת להציג משך זמן זה כהתנהלות קלוקלת, רשלנית או מכוונת של הרשויות השונות. הנאשמת נקטה בהליכים משפטיים שונים כנגד המשרד, במסגרתם העלתה הנאשמת את טענותיה בדבר התנכלות לה, טענות אשר כאמור נדחו על ידי בית הדין האזורי לעבודה. בירורן של טענותיה במסגרת ההליכים המשפטיים בהם נקטה אינם יכולים להוות בסיס לטענת שיהוי של הרשויות כנגדה.
בית הדין דוחה מכל וכל את ניסיונותיה של הנאשמת להציג את חלוף הזמן הנובע ממעשיה היא עצמה, כחוסר תום לב או התנהלות קלוקלת של רשויות המדינה, וקובע כי התנהלות הנאשמת היא הגורם המרכזי בחלוף הזמן עד להגשת התובענה כנגדה"
(הכרעת הדין, עמ' 57).
בית הדין המשמעתי ציין גם שלא התרשם שהגנת המערערת נפגעה עקב חלוף הזמן (שם, עמ' 58).

109.
לא מצאתי כי נפל דופי בהחלטה זו.
אכן "האירוע המכונן" של פרשה זו הינו סירובה של המערערת לעבור ולשבת באולם הקהל, בשנת 2008.
אולם, מיד לאחר מכן, יצאה המערערת לחופשת מחלה של חצי שנה, ולאחר מכן, לחופשת מחלה נוספת שנמשכה כמעט שנה.
עוד עולה מחומר הראיות, כי לאחר חזרתה של המערערת למקום עבודתה, במהלך 2009, ניסו הממונים על המערערת ליתן לה עבודה, בהתאם למגבלותיה הרפואיות, אולם, המערערת סירבה לבצע עבודה זאת (ת/21).

110.
המערערת לא הועמדה לדין עקב אירוע נקודתי, אשר התרחש בשנת 2008, ושאחריו היו יחסי המערערת עם הממונים עליה תקינים.

111.
המערערת הועמדה לדין משמעתי בגין סרבנותה המתמשכת לעבוד, ולכפוף עצמה
למרות הממונים עליה, החל משנת 2008 ועד לשנת 2010.
רק אז, הוגשה נגדה הקובלנה.
112.
בקשתה של המערערת לצאת נשכרת מהפרתה המתמשכת של הוראות התקשי"ר, עקב חלוף הזמן מאז זו החלה, אינה הגיונית, ואף עומדת בניגוד מוחלט לרציונל שבבסיס ההגנה דנן שהיא, שמירה על צדק והוגנות בהליך.

113.
אפילו הייתי מוצא כי קיים שיהוי בהגשת הקובלנה, הרי נוכח חומרת התנהלותה של המערערת, שבמשך השנים 2008-2010 מתנהגת כאילו הוראות הממונים עליה נחשבים בעיני כקליפת השום, "הפגם שנוצר בעטיו של חלוף הזמן, אינו מצדיק מתן פטור גורף מאחריות פלילית על דרך ביטולו של כתב האישום" (ע"פ 2375/12 מזרחי נ' מדינת ישראל (6.8.13) (להלן – ע"פ מזרחי), פיסקה ,16 וראו גם: פיסקה 17).

ט.2 התנהלות רשויות התביעה והחקירה (היעדר יידוע זכות ייעוץ עם עו"ד והימנעות ממסירת חומרי חקירה)

114.
באשר לטענות המערערת בדבר התנהלות רשויות התביעה והחקירה קבע בית הדין כלהלן (הכרעת הדין, עמ' 59; ההדגשה במקור):
"לאחר עיון קפדני בטיעוני ההגנה כאמור לעיל וגם מפסיקתו של בית המשפט ברע"פ 3052/00 לו באנה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 14.9.22)
[צ"ל לואבנה נ' מדינת ישראל (14.9.00)] וע"פ (ת"א 71300/00 פז גז חברה לשיווק בע"מ נ' מדינת ישראל (דינים מחוזי לב(8) 983) בית הדין הגיע לכלל מסקנה כי, התנהגות התביעה והחקירה שבנציבות שירות המדינה, לא הגיעה למעלתה של התנהגות "שערורייתית ומקוממת" המבססת את תחולת ההגנה. יתרה מזו אף לא נפגעה זכותה של הנאשמת למשפט הוגן המצדיקה את זיכויה".
115.
בית הדין המשמעתי אומנם לא הרחיב בדיבור, אך קביעתו עולה בקנה אחד עם ההלכה.
ארחיב, מעט, במסגרת הנורמטיבית, ואציין את דבריה של כב' השופטת (כתוארה אז), דבורה ברלינר בע"פ פזגז, אליו הפנה בית הדין, ולפיהם: "...לא כל פגיעה מקימה מניה וביה הגנה מן הצדק, ולא כל פגיעה מהווה, בפני
עצמה, סיבה לזיכוי הנאשמים מטעם זה" (שם, פיסקה טו; וראו לעניין זה גם את ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (2.11.06), פיסקה 13).

116.
כמו כן, אפנה להערתה של כב' השופטת ברלינר, בסוף פסק דינה הנ"ל, לפיה: "אני מוצאת לנכון להעיר כי אפילו הייתי סבורה (וכאמור אינני סבורה כך) כי מדובר בפגיעה [בהגנה] של ממש, לא הייתה בכך, לדעתי, השלכה לעניין העבירה על-פי סעיף 338(3) לחוק העונשין [מעשה פזיזות ורשלנות בגז], שבו הורשעו המערערים, נוסף על העבירה של גרימה מוות ברשלנות. הרשלנות של המערערים הוכחה על פי מכלול התנהגותם, וזאת גם ללא קשר לפיצוץ ולתוצאה הטרגית שבה הסתיים" (ע"פ פזגז, פיסקה יז).

117.
המערערת הלינה כי לא יודעה בדבר זכותה להיוועץ בעו"ד, עת נחקרה על ידי חוקרי נציבות שירות המדינה. לעניין זה הפנתה המערערת את בית המשפט לע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי , פ"ד סא(1) 461 (להלן – ע"פ יששכרוב). אך לטעמי לא ניתן להשליך מע"פ יששכרוב לענייננו. ע"פ יששכרוב דן בסיטואציה בה נחקר עצור. במקרה שכזה מוקנה לעצור זכות היוועצות עם עורך דין מכח סעיף 34(א) בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), התשנ"ו-1996, שלשונו: "עצור זכאי להיפגש עם עורך דין ולהיוועץ בו". אין חולק כי המערערת לא הייתה עצורה, עת נחקרה על ידי חוקרי נציבות שירות המדינה. משכך, הזכות המוקנית בסעיף 34(א) האמור אינה חלה בנסיבות אלה, ואינה מוענקת למערערת.
118.
מעבר לזאת. אפילו הייתי מוצא כי יש להרחיב – בדרך אנלוגיה – את זכות ההיוועצות על חקירות עובדי מדינה המבוצעות במסגרת הדין המשמעתי (ואינני סבור כי יש לעשות כן), הרי שע"פ יששכרוב מורה גם שמקום בו נפגעה זכות ההיוועצות, יש לבחון האם כתוצאה מכך נוצרה פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן (ע"פ יששכרוב, פיסקה 76; עמש"מ (חי') 14936-12-13 דהן נ' נציבות שירות המדינה פרקליטות מחוז חיפה (פלילי) (28.8.14), פיסקה קי"ג; וראה גם, לאחרונה, את עמדת של כב' השופט עודד שחם ועמדתי שלי בע"פ 2431-09-14 ליאת פדר נ' מדינת ישראל (4.6.15)).


119.
כזכור, בעת הרלבנטית, הייתה המערערת מיוצגת בהליכים המשפטיים, אותם ניהלה. כן ידוע כי המערערת נהגה להפנות את הממונים אליה לשוחח עם עורך דינה, כאשר אלו ביקשו ליתן לה עבודה.

120.
משכך, ניתן לומר כי אי יידוע חוקרי שירות המדינה בדבר זכותה להיוועץ עם עורך דינה, אינו עולה כדי אותה פגיעה מהותית בהליך ההוגן.

121.
לפיכך, גם מכוח הלכה יששכרוב, אפילו הייתה חלה על חקירת עובדת מדינה שאינה עצורה, לא תוכל המערערת להיוושע.
על כן אני דוחה גם טענה זו של המערערת.

122.
למערערת גם טרוניות רבות באשר לניהול החקירה נגדה. מצאתי להתמקד בשתיים מטענותיה שהיה בהן להעלות חשש, לכאורה, באשר לאפשרותה לנהל הגנה אפקטיבית בבית הדין המשמעתי. טענות אלו נוגעות להימנעות המשיבה מלהעביר לה את חומר החקירה בעניינה, ואף ביעור אחד הקלסרים בהם היה מצוי חומר זה, בזמן שהתנהל ההליך המשמעתי נגד המערערת.
האם כצעקתה?
מן הדיון שהתנהל בפני
י עולה, כי לא כך הדבר.

123.
במהלך הדיון בבית הדין המשמעתי התגלה קיומו של "תיק א'", בו נאספו מסמכים הנוגעים למערערת (פרוטוקול בית הדין המשמעתי, מיום 18.1.11, עמ' 4 שורה 34 עד עמ' 6, שורה 16). גישה לעיין בתיק ולצלמו ניתנה למערערת, וזאת רק לאחר שהחלה שמיעת העדים. לאחר מכן, בוער התיק.

124.
האם, עקב זאת, נפגמה הגנתה של המערערת במידה המקימה לה הגנה מן הצדק?

125.
סבורני שלא. הגם שלא ברור מדוע החליטה המשיבה לבער את התיק, דווקא בעת בה מתנהל הליך משמעתי, אשר מסמכים מהתיק שימשו בו; אולם, ביעורו בוצע לאחר שהתאפשר למערערת לבחון אותו.

126.
נוסף על כן, ניתן גם ללמוד שלא היה בחומר אשר נחשף למערערת כדי לשנות את קו הגנתה, שכן, למרות שעורכת דינה (דאז) של המערערת בהליך המשמעתי ציינה כי ייתכן ותבקש להעיד מחדש עדים, לאחר שתעיין בחומר שבתיק, בסופו של יום, עורכת הדין של המערערת דאז בחרה שלא לעשות כן (פרוטוקול הדיון בתיק דנן מיום 12.11.14, עמ' 70, שורות 13-22).

127.
לפיכך, אינני חושב שטעה בית הדין המשמעתי כאשר עמד על הרשעת המערערת, ולא קיבל את טענת המערערת בדבר ההגנה מן הצדק.

128.
עיכוב במסירת חומר החקירה, הגם שהוא חמור, ומחייב בחינה מערכתית מעבר לתיק זה, אינו עולה כדי התנהגות שערורייתית ומקוממת, המצדיקה – על פי הפסיקה – בפני
עצמה, את פסילת הקובלנה שהוגשה כנגד המערערת.

129.
ועוד.
לאחר שעברתי אף אני על המוצגים אשר הוגשו לבית הדין המשמעתי, כמו גם על הפרוטוקולים בבית הדין קמא וכתבי הטענות, סבורני כי התמונה הכוללת ברורה: המערערת נהגה באופן שאינו הולם, תוך זלזול במרות הממונים עליה ודרדור יחסי האנוש במקום עבודתה. התנהגות זו של המערערת פגעה, הן ביחסים הישירים בין המערערת לבין הממונים עליה, והן באווירת העבודה ביחידה כולה, ומלווה בהשפעה הרעה של התנהגותה של המערערת על עובדים אחרים, החשים כי לא קורה דבר כאשר עובדת במשך חודשים ארוכים לא מבצעת את הוראות הממונה עליה, ולמעשה לא תורמת לעבודה, והנטל, בסופו של יום, נופל על אחרים.
מחדלי החקירה להם המערערת טוענת, אפילו היה בהם כדי לפגוע ברצף הגנתה, אין בהם כדי לשנות את תמונת המצב העולה בבירור מן המסמכים ומן העדויות הרבות.

130.
אסיים סוגיה זו באומרי, כי לא ראיתי מקום להידרש לטענת המערערת, לפיה מר לואיה עשה יד אחת עם גורמי התביעה, כדי להביא לפיטוריה, באופן החורג מן המקובל.
131.
אכן, ממכלול הראיות עולה כי מערכת היחסים בין המערערת לממונים עליה היו בכי רע. ברם, מר לואיה, כממונה על המערערת, רשאי היה – ולטעמי הממונה על צוות עובדים שבהם המערערת אחת מהם, חייב היה - להניע את ההליכים לצורך העמדתה לדין משמעתי. נוכח התנהלות המערערת, דומה כי מר לואיה נהג כפי שכל מעסיק סביר או ממונה סביר במערכת עובדי המדינה, היה נוהג.
על כל פנים, אני לא מצאתי פגם בהתנהגותו של מר לואיה, ולא כל שכן שלא ניתן לייחס לו התנהגות שתוצאתה תהיה זיכוי המערערת, במקום הרשעתה, כדין.

י.
פרוטוקולי הוועדות רפואיות והעדת ד"ר מני
132.
המערערת טענה כי בית הדין המשמעתי התעלם מקיפוח זכויותיה, עת העידה המשיבה את ד"ר רוני מני, רופא שירות המדינה, אשר ישב כראש הוועדות הרפואיות בעניינה, מבלי שניתנה למערערת קודם לכן האפשרות לעיין בפרוטוקולי הוועדות הרפואיות.

133.
אכן, בזמנו, לא חייב בית הדין המשמעתי את המשיבה ליתן פרוטוקולים אלו למערערת, והחלטתו זו לא הייתה מוצדקת.

134.
אך, עניין זה כבר נדון בפני
י
- במועד שהנושא היה אקטואלי - בעמש"מ

18286-06-11 (פסק דיני ניתן ביום ה תמוז תשע"א-7.7.11), בו הוריתי למשיבה ליתן למערערת את הפרוטוקולים האמורים (פיסקה 6 לפסק הדין הנ"ל).
אלו, אכן הוגשו לאחר מכן, על ידה לבית הדין המשמעתי, כ-נ/101 ו-נ/102.

135.
לטעמי, ככל שהיה בפרוטוקולים אלו כדי לתרום להגנת המערערת, לסתור את דבריו של ד"ר מני, או לעורר שאלות שעליהם צריך היה לענות – יכולה הייתה המערערת לבקש להעידו בשנית, עת היו בידיה הפרוטוקולים המדוברים.

136.
אולם, משבחרה המערערת שלא להעיד, שוב, את ד"ר מני, כאמור, אין למערערת על מי להלין אלא על עצמה בלבד, על היווצרותו של הנזק לו היא טוענת. בית משפט זה בהחלטתו בעמש"מ 18286-06-11 הנ"ל, נענה לכל מבוקשה. זה המירב שיכול בית המשפט לעשות בערעור על החלטת ביניים. מכאן ואילך "הכדור" בידיה של המערערת. עליה לעשות בו שימוש מושכל. משלא עשתה כן בשלב המתואר, לא ניתן "לכבוש" טענה זו ולהעלותה בערעור לבית משפט זה, בתום ההליכים בבית הדין המשמעתי, שהוא הזירה שבה הייתה צריכה המערערת לדרוש להעיד שוב את ד"ר מני, דבר שלא עשתה.

יא.
הבטחה מינהלית
137.
לטענת המערערת, טעה בית הדין המשמעתי, כאשר התעלם מהפרת הבטחה מינהלית, אשר ניתנה לה בפני
בית המשפט העליון לצדק, ובפני
בית הדין האזורי, שלא לפגוע בתפקידה, מעמדה ותנאי העסקתה. כן טענה המערערת, כי המשיבה הסתירה ממנה את קיומו של מכתב מאת עו"ד רג'ין כלף מרשות המיסים, המופנה לעו"ד טל שטיין מהפרקליטות, בו ניתנה הבטחה כי המערערת תשובץ ביחידת מע"מ אשדוד או ביחידת קמפ"ר אשדוד.

138.
בית הדין המשמעתי דן בכל אחת מהטענות האמורות ומסקנתו בעניינים אלה היתה כלהלן
(הכרעת הדין, עמ' 60):
"נטל ההוכחה כי, אכן הופרה הבטחה כלפיה הינו על הנאשמת. כאמור לעיל הנאשמת לא הוכיחה כי, ניתנה כל הבטחה בעניינה, למעט ההבטחה לנסות ולמצוא פתרון כלשהו למצב הדברים. מהמכתב מוצג נ/98 עולה כי, אכן נעשה ניסיון למצוא עבודה חלופית לנאשמת. מהעדויות אשר הובאו בפני
נו לא עולה כי, אפשרות לקליטת הנאשמת ברשות המיסים באשדוד אכן הייתה קיימת. הנאשמת לא הביאה כל הוכחה כי, היה תפקיד פנוי באותה עת באזור אשדוד, אותו יכולה הייתה למלא, או כי ניתנה הסכמה לקבלה לעבודה באזור אשדוד"
.

139.
כידוע, תקפותה של הבטחה מינהלית מותנה בקיומם של מספר תנאים: ההבטחה צריכה להיות ברורה וחד משמעית; על נותן ההבטחה להיות מוסמך לתיתה, בעל יכולת למלא אותה ובעל הכוונה המשפטית לעשות כן (בג"צ 2470/11 יש"ע הירוקה נ' ראש הממשלה (1.11.11) פיסקה 15; עת"מ (י-ם) 41827-05-14 אדרי נ' משטרת ישראל – מדינת ישראל (15.4.15), פיסקה 30, מפי הנשיא כב' השופט דוד חשין).

140.
לא נפלה איזו שגגה בהכרעת בית הדין המשמעתי, עת קבע כי המערערת כשלה להוכיח את התקיימותם של תנאים אלו.

141.
נפנה עתה למסמכים, בהם טוענת המערערת שניתנה לה ההבטחה המדוברת, לצורך הוכחת האמור.

142.
בבג"צ 6954/98 שמואלי נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים (11.8.08) נדונה בקשת רשות הערעור של המערערת על החלטת בית הדין הארצי לעבודה לדחות בקשתה למתן מספר סעדים זמניים, ובהם לאסור על המשיבה להרע את תנאי עבודתה ולחייבה למצוא לה עבודה זמנית.

143.
שם נרשם בסעיף 2, בו סקר בית המשפט העליון את התשתית העובדתית, כלהלן:
"בתשובתם לבקשה לסעדים זמניים, הודיעו המשיבים 4-2 כי אין בכוונתם לאייש את המשרה נשוא המכרז, וכי אין בכוונתם לפגוע במשרתה ובתנאי העסקתה של העותרת, כאשר תשוב היא לעבודה אחרי היעדרות בשל סיבות רפואיות
".


144.
יצויין, כי החלטה זו ניתנה מספר חודשים לאחר שנאמר למערערת כי עליה לעבור ולשבת באולם קבלת הקהל, ושעה שהייתה בחופשת המחלה הראשונה.

145.
בפרוטוקול הדיון של עב 2173/08, מיום 28.12.08 (נ/95), אליו מופנה בית המשפט בערעור, לא מצאתי איזו אימרה הדומה להבטחה, ובוודאי לא להבטחה מינהלית. עם זאת, על סמך הפנייתה, דומני כי כוונת המערערת היא לדבריה של עו"ד טל שטיין, מפרקליטות מחוז הדרום, כי היא מוכנה "להעביר את העניין לגורמים המוסמכים" (שם, עמ' 4, שורות 17-18).

146.
באשר למכתב מאת עו"ד יהודה-כלף אל עו"ד שטיין (נ/98), נוסחו המלא הינו כלהלן:

"בהתייחס להחלטה שבנדון הריני להודיעך כי לאחר בדיקה עם מר יוסי יהודה, סמנכ"ל בכיר למנהל ומשאבי אנוש, אין להנהלת רשות המיסים בישראל להציע חלופות למעבר העובדת באזור ב"ש. יחד עם זאת וככל שתסכים העובדת לעבור לאזור אשדוד נבחן האפשרות לשבצה ביחידת מע"מ אשדוד או ליחידת קמר"פ אשדוד".

147.
נדמה, כי ברור באופן מובהק, שאף לא אחד ממקורות אלו עונה על התנאים אשר קיומם נדרש לצורך התהוותה של הבטחה מינהלית. המקורות אינם כוללים הבטחה למערערת לשמור לה על מקום עבודה, כפי שהיה קודם להעברתה לאולם קבלת הקהל, או למצוא לה מקום עבודה חדש, על ידי גורם המוסמך ליתן הבטחה שכזו, ותוך הכוונה המשפטית לעשות כן.

יב.
התייחסות בית הדין המשמעתי לחוות הדעת של העד המומחה

148.
בניגוד לטענות המערערת, בית הדין המשמעתי לא התעלם ממסקנות חוות דעתו של מר מאירי; אלא, לאחר ששמע את חקירתו הנגדית, מצא בית הדין כי זו לוקה בחסר, וקבע כי אין לראות בה חוות דעת מומחה.

149.
אביא מקצת מדבריו של בית הדין בעניין
(עמ' 53-54):
"מחקירתו של
[המומחה] עולה כי, מלכתחילה אין הוא נותן את חוות דעתו אלא במקרים בהם הוא מאמין ומזדהה עם נשוא חוות הדעת. בכך יש לערער את הבסיס הניאטרלי של חוות דעתו כחוות דעת מומחה אובייקטיבי.
את קביעותיו קבע העד על סמך שיחות עם הנאשמת, ותשובותיה לשאלון שאיננו מתוקף ולא נבחנה מהימנותו בכלים מדעיים מקובלים. בבסיס חוות הדעת עומדת אידיאולוגיה אותה פיתח, ואשר אף היא לא עברה תיקוף מדעי כמקובל. בחוות דעתו הוא איננו מפנה לספרות מקצועית, ונשען על בחירתו בהגדרה אחת מני כמה הקיימות באתרי האינטרנט.
בחקירתו הנגדית אישר העד כי לא בחן את הנאשמת בכלים המקובלים בעולם הפסיכולוגיה וכי הוא 'אינו מתרשם' מכללי הסתדרות הפסיכולוגיים הארצית בישראל.

...
העובדות המתוארות בחוות הדעת של
[המומחה] אין בהן אלא להעיד על כך שהן נמסרו לו, אך אין חוות דעתו יכולה לשמש ככלי לקביעת אמיתותן, וזאת במיוחד לאור קביעת בית הדין האזורי לעבודה – קביעות עימן לא התמודד העד בחוות הדעת".

150.
הערכותיו של בית הדין המשמעתי את עדותו ואת חוות דעתו של המומחה מטעם המערערת, הן בגדר ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות. הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט היושב בערעור אינו מתערב בממצאים מסוג זה, אלא רק במקרים חריגים, כאשר הממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות או כאשר הגירסה העובדתית שאומצה על ידי בית המשפט או בית הדין קמא, אינה מתקבלת על הדעת (פרשת מנוס, עמ' 6; עמש"מ (חי') 27772-08-12 נציבות שירות המדינה נ' אוחנה (7.1.13), פסקה ע"ז, אשר הערעור עליו נדחה בבר"ש 1185/13 אוחנה נ' נציבות שירות המדינה (3.4.13)).

151.
לא מצאתי איזו סיבה להטיל ספק בהערכת בית הדין המשמעתי את עדות המומחה או את המשקל אותו נתן לחוות דעתו, שכן אלו מעוגנות היטב בחומר הראיות. משכך, גם טענה זו של המערערת - נדחית.
יג.
הרשעת המערערת באישום השלישי

152.
אין חולק כי המערערת הקליטה את הממונה הישירה עליה, גב' מצרי, ללא ידיעתה. לדברי המערערת, בפני
בית הדין המשמעתי, הדבר נעשה בעצת עורך דינה, אשר הסביר לה כי אין מדובר בעבירה על החוק.

153.
בית הדין המשמעתי לא השתכנע מדברי המערערת, וקבע כי המערערת לא הוכיחה שהוטעתה לחשוב שהיא פועלת כדין.

154.
נוסף על זאת, קבע בית הדין המשמעתי, כי גם אם קיבלה המערערת עצה משפטית כאמור, הרי שאין הדבר יכול להיות לה לעזר (עמ' 54). בית הדין המשמעתי הוסיף וכתב (עמ' 55):
"הקלטת עובד מדינה בידי חברו ללא ידיעתו, תוך ניסיונותיו להביאו לכך כי ידבר סרה בעובד מדינה נוסף, הממונה עליהם, הינה התנהגות שאיננה הולמת עובד מדינה, זאת גם אם לא מדובר על הקלטת סתר האסורה כחוק.
התנהלות זו יש בה כדי לנפץ את בסיס היחסים התקינים שבין עובדי מדינה העובדים יחד, יחסים של כבוד הדדי ומקצועי, המהווים את אבני היסוד של השירות הציבורי, בלעדיהן לא תתאפשר קיומה של סביבת עבודה מתפקדת. התנהלות פסולה זו מלבד היותה בלתי ראויה, יש בה כדי לזרוע חשדנות, פחד וכעס בין עובדי מדינה האמורים לעבוד בצוותא חדא"
.

155.
בהסתמכו על עש"מ 5246/99 אהרוני נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נו(1) 481 (1999) (להלן – עש"מ אהרוני), הרשיע בית הדין את המערערת בכך שלא קיימה את המוטל עליה כעובדת מדינה, מתוקף הוראה כללית או הוראה מיוחדת, והתנהגה התנהגות שאינה הולמת עובדת מדינה, והעלולה לפגוע בתדמיתו של שירות המדינה.

156.
הגם שפרשנותו של בית הדין את סעיף 17(3) לחוק המשמעת אפשרית, היא אינה מקובלת עליי, שכן, לטעמי, זו אינה מתחשבת בנסיבות המקרה המיוחד ואינה נותנת משקל מספיק לסיטואציה המיוחדת, אשר בו הייתה נתונה המערערת:
עובדת בודדת, לא מוערכת, המחפשת נואשות ראיות או עדים, אשר יוכלו לתמוך בעמדתה.

157.
בעש"מ אהרוני, נידון עניינו של עובד אשר הקליט דיוני ועדת בוחנים, כדי להוכיח כי המכרז אליו הציע את מועמדותו הוא "מכרז תפור". שם קבע כב' השופט פרופ' יצחק זמיר כלהלן (עמ' 489):
"...הקלטה של דיון בוועדת בוחנים ללא ידיעתה אכן מהווה התנהגות שאינה הולמת את עובדי המדינה. אם בית המשפט יאמר אחרת, המשמעות היא שכל עובד המדינה יהיה רשאי, הלכה למעשה, להקליט בסתר כל דיון שהוא משתתף בו, יהיה זה דיון בוועדה כלשהי או דיון עם הממונה עליו, או אפילו עם אדם מחוץ לשירות המדינה. התנהגות זו שמקורה בחשדנות או בתככים, עלולה לזרוע חוסר אמון בין העובדים לבין עצמם, לשבש את היחסים בקרב שירות המדינה, ובסופו של דבר לפגוע בשירות שהוא נותן לציבור
".

158.
המבחן להתנהגות בלתי הולמת הינו המבחן האובייקטיבי של האדם הסביר, לפיו יקבע בית המשפט קביעה נורמטיבית האם עסקינן בהתנהגות ראויה או בהתנהגות פסולה (עש"מ 2203/05 מדר נ' נציבות שירות המדינה (21.7.05), פסקה 6; עש"מ אהרוני, עמ' 488-489; עפ"א 190-08 טולדו נ' נציבות שירות המדינה (30.11.08), פסקה ל).

159.
אולם, גם קביעה שכזו, יש לעשות לאור נסיבות המקרה.

160.
בניגוד למקרה המתואר בעש"מ אהרוני, בו מדובר היה בעובד אשר חשש כי קידומו ייפגע עקב היות המכרז תפור, במקרה דנן מדובר היה בעובדת הנאבקת על שימור עבודתה הקיימת, עת שהיא מסוכסכת עם הממונים עליה, ולאחר שהועברה כבר מתפקידה הקודם.

161.
כאשר עובד כלשהו – וגם עובד מדינה – מצוי במלחמה על מקום עבודתו, וכאשר יש לו יסוד להאמין שחבריו לעבודה "יסגרו שורות" ויסרבו להעיד למענו, מתוך חשש לעבודתם שלהם, סבור אני כי אין למנוע ממנו לפעול למען שימור פרנסתו.

162.
במצב דברים מסוג זה, כל עוד פועל עובד המדינה באופן חוקי – שכן מותר להקליט שיחה בה המקליט בינו אחד המשוחחים – אינני סבור כי פעולותיו, או פעולות המערערת, למען ליקוט ראיות לצורך הצגתן בערכאות המשפטיות, הן בגדר התנהגות שאינה הולמת, גם אם היינו רואים אותה כזו, במנותק מנסיבות המקרה.

163.
ער אני לכך שבפסיקה זו מאבחן אני – ויש שיאמרו שמצמצם יתר על המידה – את הלכת עש"מ אהרוני.
ברם, סבור אני כי גם על פי העקרונות העולים מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לאפשר למערערת לאסוף ראיות בדרך של הקלטת חברה לעבודה, כדי "לאזן" בין העובד הבודד (ובעיקר שבפני
י התגלתה תמונה, לפיה, כאמור, למערערת הייתה תחושה סובייקטיבית של בדידות מיוחדת), לבין מערכת נציבות השירות המדינה והמשרד המעסיק. פערי כוחות אלה בין המדינה לבין העובד היחיד שימשו, בין היתר, בסיס להחלטתי בעמש"מ
18286-06-11 הנ"ל, בעניין הפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות (ראה: פיסקה
134 לעיל ).


164.
גם אם יש פנים לכאן ולכאן, הספק בעניין זה צריך לפעול לטובת המערערת, כמו בכל הליך פלילי, ולעניין זה של פרשנות חוק, מול זכויות האדם, יש לראות את ההליך המשמעתי כהליך פלילי.

165.
משכך אני מקבל את ערעור המערערת בנושא זה, והופך את הרשעת המערערת באישום השלישי, ומבטלה.

יד.
העונש
166.
כזכור, המערערת ביקשה כי עונשה יופחת, שכן לטעמה מדובר בענישה שאינה סבירה ואינה מידתית ביחס לחומרת מעשיה.
המשיבה, מצדה, טענה כי כל השיקולים הרלוונטיים נלקחו בחשבון על ידי בית הדין המשמעתי, וכי אין מקום והצדקה לשנות את העונש המשמעתי שהוטל על המערערת.
167.
בית הדין המשמעתי קבע בגזר דינו (בעמ' 15): "לאחר עיון ודיון ובהתחשב במקבץ השיקולים דלעיל, במיוחד לנוכח התנהגותה של הנאשמת, תכלית הדין המשמעתי ונסיבותיה האישיות של הנאשמת, הגיע בית הדין למסקנה, שאין מנוס מהרחקתה של הנאשמת מהשירות".
נוכח זאת, בית הדין המשמעתי הורה על פיטורי המערערת, נזף בה, פסל את המערערת מלשוב ולעבוד בשירות המדינה, לתקופה של חצי שנה, ופסל אותה מלשוב ולעבוד ברשות המיסים עד הגיעה לגיל 67.

168.
סבורני שבכך החמיר בית הדין המשמעתי עם המערערת יתר על המידה. והרי אנו מצווים: "הוו מתונים בדין" (משנה, מסכת אבות, פרק א, משנה א).

169.
לא מצאתי פסול בפיטורי המערערת ובנזיפה בה, ולמעשה, כפי שכבר הבעתי דעתי לעיל, אלו מתחייבים נוכח התנהגותה.
ברם, לטעמי, די בעונשים האמורים כדי להשיג את תכלית הענישה שעניינה הרתעת המערערת עצמה, והרתעת את חבריה לעבודה.
הגם שהתנהגותה של המערערת אינה מקובלת, אין מדובר בעבירות שהן ברף החמור ביותר, והפוגעות בטוהר המידות של השירות הציבורי, כגון: שוחד.

בנוסף יש להתחשב בכך כי תפקידה היה, יחסית, זוטר (ע"ש 3789/04 ציפורי נ' מדינת ישראל – נציבות שירות המדינה (15.8.04), פיסקה 6).

170.
כמו כן, אין לשכוח, שהגם שמקומם של שיקולי ההרתעה במקומם מונח, בסופו של יום עסקינן באדם מסוים, אשר
להחלטה בדבר פיטוריו, גם מבלי להוסיף עליה את הפסילה, משמעות קשה וכואבת, כפי שחשתי מדבריה שלה ושל בעלה בדיונים בפני
י.
עת התנהל הדיון בעניינה של המערערת היתה בת 53 (פרוטוקול הדיון מיום 22.10.14, עמ' 8, שורה 14). לפניה עוד שנות עבודה פוריות ומשמעותיות, הנדרשות, בין השאר, לצורך המשך הצבירה של זכויות פנסיוניות.

171.
נוכח העובדה כי המערערת לא עברה עבירה הרלוונטית דווקא לעבודתה ברשות המיסים, מחד גיסא, ומאחר שעבדה שני עשורים ברשות המיסים, ועל כן, את מרבית הכשרתה קיבלה במסגרת משרד זה ולתפקידים הנחוצים במשרד זה, מאידך גיסא, כמו גם מאחר ובית הדין המשמעתי לא ראה לפסול אותה מעבוד בשירות המדינה, ככלל, ראיתי לנכון לבטל את פסילת המערערת מלעבוד ברשות המיסים.

172.
בנוסף, נוכח ביטול הרשעת המערערת באישום השלישי, כמו גם עקב הסכמת המשיבה לכך בדיון בפני
י (פרוטוקול הדיון מיום 12.11.14, עמ' 46, שורות 1-4) אני קובע כי את פסילת המערערת מלעבוד בשירות המדינה למשך חצי שנה, יש לספור מיום הגשת ערעור זה. משמעות האמור היא כי פסילה זו הגיעה לכדי סיום.

173.
למען הסר ספק יובהר כי אינני מבטל את פיטורי המערערת או את עונש הנזיפה, וכי הגם שעתה פתוחה בפני
ה הדרך להגיש מועמדות לעבודה בשירות המדינה (על כל משרדיו), יהיה עליה להוכיח עצמה כמועמדת ראויה, ככל אדם אחר.

טו.
סיכום
174.
הערעור נדחה ברובו, כדלקמן:
א.
הערעור על הרשעה בשני האישומים הראשונים – נדחה;
ב.
הערעור על ההרשעה באישום השלישי – מתקבל;
ג.
הערעור על עונש הנזיפה והפיטורין – נדחה.
ד.
הערעור על פסילה לעבודה בעתיד בשירות המדינה, בכלל, וברשות המיסים, בפרט – מתקבל.
175.
הגם שקיבלתי את הערעור בחלקו, נוכח היקף הערעור, שרובו נדחה, מצאתי לחייב את המערערת לשלם הוצאות משפט למשיבה על הצד הנמוך, בסך של
5,000 ₪ , שישולמו בחמישה תשלומים חודשיים שווים ורצופים של 1,000 ₪ בחודש, החל מיום 5.9.15 ואילך.

המזכירות תמציא

פסק דין
זה לצדדים.

ניתן היום,
ל' סיוון תשע"ה, 17 יוני 2015, בהעדר הצדדים.









בית משפט מחוזי / חיה עופרה שמואלי נ' מדינת ישראל / משרד ראש הממשלה, משרד ראש הממשלה/נציבות שרות המדינה (פורסם ב-ֽ 17/06/2015)















להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט