ט.ר.י. מסעדות בע''מ - סברס - רשת מסעדות בקיבוצים בע''מ
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
ט.ר.י. מסעדות בע"מ סברס - רשת מסעדות בקיבוצים בע"מ




ט.ר.י. מסעדות בע''מ - סברס - רשת מסעדות בקיבוצים בע''מ

בקשות שונות אזרחי 15639/00     23/11/2000 (בשא)



תיקים נוספים על ט.ר.י. מסעדות בע"מ
תיקים נוספים על סברס - רשת מסעדות בקיבוצים בע"מ




בשא 15639/00 ט.ר.י. מסעדות בע"מ נ' סברס - רשת מסעדות בקיבוצים בע"מ





ט.ר.י. מסעדות בע"מ

בעניין:
המבקשת
ג. כהן

ע"י ב"כ עוה"ד
-נ ג ד-
סברס - רשת מסעדות בקיבוצים בע"מ


המשיבה
ר. פינגרר

ע"י ב"כ עוה"ד
החלטה
א. המבקשת, ט.ר.י מסעדות בע"מ (להלן: "המבקשת"), הגישה ביום 12.11.00 תובענה כנגד המשיבה, סברס - רשת מסעדות בקיבוצים בע"מ
(להלן: "המשיבה") ובה עתירה למתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבה להשתמש בשם ובלוגו "סברס". בד בבד הגישה המבקשת בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה להשתמש בשם ובלוגו "סברס".

לבקשה צורף תצהיר מנהלה של המבקשת ואחד מבעלי מניותיה, מר דוד רוזנטל, ומסמכים שונים נוספים, ובהם גם צילומים בהם ניתן לראות את שלטי המסעדה של המבקשת. הצילומים במקור הוגשו לעיוני בישיבת ביהמ"ש מיום 14.11.00, יחד עם מעטפת מכתב ועליה הלוגו של המבקשת.

המשיבה מצדה הגישה תגובה לבקשה למתן צו מניעה זמני בצרוף תצהיר יועץ השיווק שלה ואחד מיזמיה מר יוסף אוביץ, בצרוף מסמכים שונים נוספים, ובהם גם חוברת צבעונית וכרטיס ביקור להדגמת הלוגו והכיתוב של המשיבה.

שמעתי את טענות ב"כ שני הצדדים בישיבת ביהמ"ש מיום 14.11.00 , זאת לאחר שהסדר אותו הצעתי לא יצא לפועל.
ב. העובדות הצריכות לענין הינן אלה:

המבקשת התאגדה כחברה בע"מ בתאריך 23.3.98. בחודש יולי 1999 או בסמוך לכך, הקימה המבקשת מסעדה בצומת גומא (גונן) שבגליל העליון.

השלטים המוצבים על המסעדה, כעולה מן הצילומים שהוגשו לעיוני, הינם אלה: השלט האחד הוא "סברס". בתוך האות ס', שבתחילת המלה, מופיע איור של פרי הצבר.

השלט השני כולל אף הוא את המלה "סברס", על פי התיאור הנ"ל, כשמעל העיגול של האות ס' כתוב: "הכי צברית בעיר".
מתחת למלה "סברס" שבשלט כתוב: "מסעדה ישראלית".

בתצהיר מר דוד רוזנטל צויין שהלוגו של המלה "סברס" (כולל איור פרי הצבר כמתואר לעיל), מופיע בפרסומות מטעם המבקשת, על גג המסעדה, בשילוט חוצות, כרטיסי ביקור, מפיות, תפריטים וכו'.

כך, למשל, גם הוגשה לי בשעת הדיון מעטפת מכתב של המבקשת כשעל המעטפה מופיע הלוגו "סברס" כשפרי הצבר מאוייר בתוך העיגול של האות ס' שבראש המלה, ומעל האות ס' הראשונה כתוב: "הכי צברית בעיר".

ביום 9.11.99 הגישה המבקשת בקשה לרשם סימני המסחר לרישום הלוגו שלה כסימן מסחר (נספח א' לבקשה). נכון למועד זה הבקשה טרם אושרה.

מציין מר דוד רוזנטל בתצהירו שביום 21.6.00 פורסמה בעתון "טעימות" כתבה ממנה עולה שהמשיבה מתעתדת להקים רשת מסעדות בשם "סברס" החל מן המחצית השניה של ספטמבר 2000 (נספח ג' לבקשה).
ג. ב"כ המבקשת פנה ביום 26.6.00 במכתב אל המשיבה ודרש להימנע לאלתר מן השימוש בשם "סברס" או בשם דומה. באותו מכתב טען ב"כ המבקשת (סעיף 2) שהשם והסימן "סברס" נרשם אצל רשם סימני המסחר כסימן מסחרי רשום. אין חולק שהעובדות שונות, דהיינו, הנכון הוא שהמבקשת הגישה בקשה לרישום שנכון להיום טרם אושרה.

ב"כ המשיבה הגיב על המכתב הנ"ל ביום 27.6.00 ועמד על כך שהמבקשת הגישה בקשה לרישום סימן המסחר (להבדיל מטענת המבקשת שהשם והסימן "סברס" נרשמו כסימן מסחר).

ב"כ המשיבה הוסיף וציין במכתבו שמרשתו עושה שימוש בשם "סברס" כחלק משם החברה "סברס רשת מסעדות בקיבוצים בע"מ" ואין בסיס לטענת המבקשת בדבר בלעדיות על השם "סברס" שהרי עסקינן בשמו של פרי שהינו בגדר נחלת הכלל ואין מקום להעניק למבקשת בלעדיות בשם שהינו נפוץ, מה עוד שהמשיבה היא אחת ממספר חברות הרשומות אצל רשם החברות כשהמלה "סברס" שלובה בשם החברה, חלקן בתחום המזון או ההסעדה (נספח ד' לבקשה).

עוד נטען בתצהיר מטעם המבקשת שבתאריך 20.9.00 פורסמה בעתון "טעימות" ידיעה נוספת המדווחת על אירוע בו הושקו 14 מסעדות ברשת של המשיבה (נספח ה' לבקש).

ד. לטענת המבקשת הלוגו "סברס" של המשיבה דומה מאד לזה של המבקשת מבחינת השימוש בשם "סברס" שנבחר לייצג את המשיבה ומבחינת השימוש במוטיבים של צמח הצבר, צבעי הלוגו וכו', כששתי החברות עוסקות בתחום המסעדנות, כשהמיקום הגיאוגרפי של שתי החברות בגליל העליון והפניה היא לחוג לקוחות דומה, לכן לטענת המבקשת אי היענות לבקשה לצו מניעה תגרום נזק בלתי הפיך, הואיל ובתודעת הציבור תתקיים זיקה, על בסיס דמיון בשם ובלוגו בין המסעדות, ללא יכולת להבחין שמדובר בגופים שונים, וכתוצאה מכך עלולה להיגרם הטעייה של הצרכנים הואיל ואדם סביר עלול שלא להבחין כי מדובר במסעדות שונות, שאין ביניהן כל קשר, ולסבור בטעות שהמסעדה של המבקשת היא חלק מרשת המשיבה.

קיים חשש שאי מתן צו המניעה הזמני יסכל ייעודו של סימן המסחר כאשר יאושר רישומו, וכן קיים חשש שהשימוש בשם ובלוגו זהה ע"י המשיבה יפגע במוניטין של המבקשת הואיל והדמיון בשם ובלוגו עלול ליצור קשר בין המסעדות של המשיבה לבין המסעדה של המבקשת, הואיל והמסעדות כולן ממוקמות בקיבוצים, והן פונות לאותו קהל לקוחות.

לטענת המבקשת נהנית היא ממוניטין שראוי להגנה על ידי צו מניעה, גם אם טרם נרשם כסימן מסחר, וכן נטען שהשימוש בשמה של המבקשת נעשה בפועל למעלה מ 14- חדשים.

לטענת המבקשת השימוש בשם ובלוגו ע"י המשיבה עולה כדי חוסר הגינות לאור ההטעיה הנוצרת משימוש בשם ובלוגו הזהים לאלה של המבקשת, וכן קיים חוסר תום לב הואיל וחברת גוונים שנתנה שירותיה למבקשת היא שנתנה אותם שירותים למשיבה, דבר המצביע על חוסר תום הלב בבחירת השם והלוגו ומאפייני העיצוב.

המבקשת מסתמכת על הוראות סעיף 27 (2) של חוק העוולות המסחריות, תשנ"ט1999-, המקנה עילת תביעה לעוסק בגין הטעיית צרכנים ע"י עוסק אחר, בשילוב עם סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א1981-, למתן הגנה לעוסק מפני הטעיה.

ה. בתצהיר המשיבה ע"י יועץ השיווק שלה ואחד מיזמיה מר יוסף אוביץ נטען כי הבקשה לצו מניעה זמני נגועה בשיהוי רב ומהותי שכן המבקשת ידעה ביוני 2000 על רשת המסעדות של המשיבה ולא עשתה דבר להגנת זכויותיה הנטענות כשהמשיבה השקיעה כספים רבים בעסקי רשת מסעדותיה ובכך שינתה מצבה לרעה.

המבקשת לא נקטה פעולה משפטית מאז יוני 2000 ועד הגשת בקשתה לביהמ"ש ולא הסבירה מדוע לא עשתה מאומה מאז יוני 2000 עד היום.

נטען בתצהיר המשיבה כי המבקשת איננה בעלת סימן מסחרי רשום, ומכל מקום אין היא יכולה לטעון לזכות ביחס לשם ג'נרי של צמח כמו סברס שהשימוש בו, לרבות תמונתו, נפוץ מאד.

המבקשת גם לא הוכיחה כל מוניטין בשם האמור ולא צברה מוניטין בפרק הזמן בו פועל המקום ולא הראתה תשתית ראייתית לפיה מוטעה הציבור לחשוב שהוא נכנס למסעדה של המבקשת דווקא.

למשיבה רשת מסעדות בקיבוצים וכדברי המצהיר מטעם המשיבה: "אין דבר יותר ישראלי מתמונת הצבר", כשהקיבוצים, כמו גם הצבר, מזוהים עם מדינת ישראל.

אין המבקשת יכולה לטעון למוניטין כאשר לה מסעדה אחת בצפון, ואילו למשיבה רשת של 14 מסעדות, וקיימת מסעדה של גורם נוסף בתל אביב ושמה סברס.

ו. לטענת המשיבה לא הוכיחה המבקשת כיצד עלול הציבור הישראלי לטעות במסעדות המשיבה כאילו היו מסעדות המבקשת וגם לא הובאו ראיות לא לכך, ולא לטענות המוניטין, ואילו הנזק שייגרם למשיבה המחזיקה 14 מסעדות פעילות - גדול בהרבה, אם יינתן צו המניעה, מה עוד שהמשיבה עובדת עם גופים מוסדיים גדולים. נזק רב עלול להיגרם למשיבה אם ייאסר עליה לעשות שימוש בשם סברס ובלוגו, מה עוד שאין כל דמיון בין הלוגו של המבקשת לזה של המשיבה, וממילא המלה "סברס" הינה ג'נרית ולא ניתן לרכוש בה קניין.

מציינת המשיבה כי בקשת המבקשת לרישום סימן מסחרי מס' 132128 מתייחסת לסימן "סברס הכי צברית בעיר" (וכאמור נכון למועד זה הסימן טרם אושר לרישום) ואילו שם המשיבה: "סברס" רשת מסעדות בקיבוצים בע"מ, אינו דומה לא בשם, ולא בלוגו, לסימן שמעוניינת המבקשת לרשום: "סברס הכי צברית בעיר".

עוד מצביעה המשיבה על הנזק העלול להיגרם לה לאחר שכרתה הסכמי זיכיון עם 14 קיבוצים כשכל קיבוץ שילם 20,000 ש"ח עבור הזכיון להפעיל מסעדה בשם סברס רשת מסעדות בקיבוצים, תחת הלוגו המתואר בחוברת שצורפה לתגובה (וכרטיס הביקור).

כמו כן התקשרה המשיבה עם משרדים לפרסום ועיצוב גרפי ובתי דפוס להפקת הלוגו והכיתוב, וטרחה על מצגות ושיווק, כגון המצגת "זה הזמן להיות סברס", נספח ד' לתגובה.

עוד נטען ע"י המשיבה שאין המבקשת יכולה לטעון למוניטין או זכות אחרת בשם "סברס" שהיא מלה ג'נרית המייצגת צמח קוצני. לענין זה מפנה המשיבה לתיאור במילון, ולהחלטה שניתנה בתיק ת.א. 930/94 מנפאואר (ישראל) בע"מ נגד גלובל מנפאואר (נספח ה' לתגובה).

מציינת המשיבה כי שם העסק של המבקשת הוא "סברס מסעדה ישראלית" ואילו שם החברה המשיבה הוא "סברס - רשת מסעדות בקיבוצים", וכך היא מנהלת עסקיה, ומכאן שלא מבוצעת כל עוולה כלפי המבקשת.

ז. בנוסף מצביעה המשיבה על כך שלפי תדפיס רשם החברות (נספח ו' לתגובה) רשומות אצלו שמונה חברות שהמילה "סברס" מופיעה בהן, חלקן לפחות בתחום המזון (אחת מהן היא המשיבה עצמה), ולפי העתק מתוך האינטרנט מאתר דפי זהב (נספח ז' לתגובה) קיימת בתל אביב מסעדה בשם "סברס".

עוד מתבססת המשיבה על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, ת.א. (ת"א) 373/97 אלגאוצ'ו בע"מ נגד אלראנצ'ו גריל דרום אמריקאי שצורף לתגובה, כשבענין אלגאוצ'ו נהנתה רשת המסעדות מקיומה משך 14 שנה בתחום המסעדות הדרום אמריקאיות, בנוסף לרישום הסימן המסחרי, ואעפ"כ לא היה בכך כדי להצביע על קיום מוניטין לטובתה, ומכל מקום נקבע שם שאלגאוצ'ו נכשלה בבקשתה לסעד זמני מחמת שיהוי שכן ידעה שמתחרותיה פועלות בשוק, מתרחבות ומוציאות הוצאות רבות.

המשיבה חוזרת ומדגישה שהמבקשת לא הוכיחה מוניטין, ולדעת המשיבה אדם מן הישוב אינו מזהה את השם סברס עם המבקשת ככל שהדבר נוגע לעסקי מסעדה .

מציין המצהיר מטעם המשיבה (בסעיף 8 של תצהיר התגובה) כי המבדיל האמיתי בין העסקים המתקראים סברס הוא הכיתוב הסמוך לתמונת הצמח ואין סיבה מדוע יזהה פלוני את השם סברס דווקא עם המסעדה של המבקשת בצפון, כשקיימות 14 המסעדות של המשיבה, וכן מסעדה בשם דומה בתל אביב, וכן חברות רשומות נוספות, ועוד מפנה המצהיר מטעם המשיבה לפסק הדין שבע"א 523/91 כהן נ. נדיר, מ"ט (2) פד"י, עמ' 353.
ח. לדעת ב"כ המשיבה עשוי רשם סימני המסחר לסרב לבקשת הרישום של המבקשת מכח סעיף 12 לפקודת סימני מסחר, ולחילופין, להרשות למשיבה שימוש מקביל לפי סעיף 30 לפקודה, או אף לבטל את הסימן לו טוענת המבקשת בגלל אי שימוש בסימן המסחרי כפי שהיא מבקשת לרשמו.

לפי עמדת ב"כ המשיבה חוק הגנת הצרכן וחוק העוולות המסחריות אינם רלוונטיים לענייננו.

לפי עמדת ב"כ המשיבה אין למבקשת כל מעמד לפי חוק הגנת הצרכן הואיל והמבקשת איננה בגדר צרכן, לא הרשות להגנת הצרכן, ולא ארגון צרכנים, וסעיף 27 לחוק העוולות המסחריות אינו רלוונטי אף הוא.

מאזן הנוחות, כך נטען ע"י המשיבה, נוטה לטובתה, וכן חוזר ב"כ המשיבה על טענת השיהוי.

לתגובת המשיבה מצורפת כנספח א' חוברת פרסום של המשיבה ובה מופיע הלוגו של המשיבה, דהיינו, עיצוב גרפי של פרי הצבר בצבע ירוק בהיר ובתוכו כיתוב "סברס" בצבע לבן, הן בעברית והן באנגלית, ובקצהו השמאלי - עליון איור של שני פירות צבר קטנים בצבע חום, ומתחת לפרי נכתב "מסעדות בקיבוצים" הן בעברית והן באנגלית, כך גם הלוגו והכיתוב בכרטיס הביקור.

ט. אתייחס תחילה להוראות החוק הרלוונטיות. חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט1999-, פורסם בספר החוקים 1709, ביום 29.4.99 ונכנס לתוקף ששה חדשים מיום פרסומו (סעיף 29 לחוק).

חוק העוולות המסחריות קבע, בסעיף 28, שסעיף 59 בפקודת הנזיקין (שעניינו עוולת גניבת העין) - בטל.

גניבת עין מוגדרת עתה בפרק א' של חוק העוולות המסחריות, סעיף 1 (א):

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

סעיף 1 (ב) :

"שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין".

סעיף 11 של חוק העוולות המסחריות קובע שהפרת הוראה מהוראות פרקים א' ו-ב' של החוק היא עוולה בנזיקין, ופקודת הנזיקין תחול עליה כפוף להוראות חוק זה.

סעיף 27 (2) של חוק העוולות המסחריות הוסיף לסעיף 31 של חוק הגנת הצרכן, תשמ"א 1981-, את סעיף (א1) כדלקמן:

"הזכות לסעדים בשל עוולה כאמור נתונה לצרכן שנפגע מהעוולה, וכן לעוסק שנפגע, במהלך עסקו, מהטעיה כאמור בסעיף 2".

י. "עוסק" מוגדר בסעיף 1 של חוק הגנת הצרכן כמי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן.

סעיף 2 (א) של חוק הגנת הצרכן קובע, כי:

"לא יעשה עוסק דבר במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת - העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן - הטעיה).... ".

במסגרת עניינים מהותיים בעסקה, מפרט סעיף 2 (א) הנ"ל, בין היתר, בס"ק (6): "זהות היצרן, היבואן או נותן השרות", ובס"ק (7): "השם או הכינוי המסחרי של הנכס או השירות".

סעיף 2 (ג) של חוק הגנת הצרכן קובע כי הוראות הסעיף יחולו גם על פרסומת.

יא. ראיתי לנכון לפרט את האמור לאור טענת ב"כ המשיבה בעמ' 6-7 של תגובתו, פיסקה ד', לפיה: "חוק הגנת הצרכן וחוק עוולות מסחריות אינם רלוונטיים".

טענתו זו של ב"כ המשיבה איננה מקובלת עליי.

נכון הוא שהמבקשת איננה צרכן, או רשות להגנת הצרכן, או ארגון צרכנים, כנטען בעמ' 7 רישא של תגובת ב"כ המשיבה , אך אם עשויה המבקשת להיות בגדר "עוסק שנפגע במהלך, עסקו מהטעיה, כאמור בסעיף 2", כי אז מקנה לה סעיף 31 (א1) לחוק הגנת צרכן זכות לסעדים, ו"הטעיה" לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן כוללת מעשה או מחדל העלול להטעות לגבי זהות היצרן, היבואן או נותן השרות (ס"ק 6), או לגבי השם או הכינוי המסחרי של הנכס או השירות (ס"ק 7).

על כך יש להוסיף את הוראת סעיף 1 של חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט 1999-, בדבר גניבת עין, אותה כבר ציטטתי, ואם נותר ספק, ראוי לעיין בסעיף 4 של חוק עוולות מסחריות:

"החובות בפרק זה יחולו על עוסק, אשר עשה מעשה האסור על פי פרק זה, במהלך עסקו או בהקשר לעסקו, כלפי עוסק אחר אשר נפגע או ניזוק מהפרת החובה, במהלך עסקו או בהקשר לעסקו".

מכאן שלמבקשת קיימת זכות תביעה, ובלבד שתוכיח את התשתית הראייתית הדרושה.

יב. ב"כ הצדדים התייחסו בבקשה ובתגובה בהרחבה לפסיקה הרלוונטית לעוולת גניבת העין, כהגדרתה בסעיף 59 לפקודת הנזיקין, שקדמה כמוסבר להוראות החוק הרלוונטיות כיום בחוק הגנת הצרכן ובחוק העוולות המסחריות.

בהתייחס לפסיקה זו, כפי שהובאה ע"י ב"כ הצדדים בטיעוניהם, אציין כי פסיקה זו שמה את הדגש על השאלה האם רכש לו התובע מוניטין בטובין או במוצר, עיינו, ע"א 6064/93 + 6071 מימסב נ. סודה גל, נ' (3) פד"י, עמ' 35, בעמ' 41 :
"הכלל הוא, שעל תובע בעילה של גניבת עין מוטלת חובה להראות כי השם, הסימן או התיאור של הטובין (או המוצר), נושא תביעתו, רכשו להם הוקרה והכרה בקרב ציבור הצרכנים, אשר התרגל לזהות בעזרתם את עסקו או את סחורתו של התובע. ואם נכשל התובע בכך, תידחה תביעתו בלי שבית המשפט יידרש לשאלה אם מעשי הנתבע מהווים גניבת עין..... ".

וכן, רע"א 4196/93, שפע בר נ. שפע מסעדות, מ"ז (5) פד"י, עמ' 165, בעמ' 168:

"..... ולא הובאה כל ראיה מספקת דייה כדי לבסס עליה צו זמני, המעידה על כך שהמשיבות קנו להן בשמן משמעות משנית בעיני הלקוחות המזהה את השם האמור עם המשיבות דווקא...... ".
יג. בענייננו, ככל שהייתי אמור לקבוע בענין המוניטין לצורך ההכרעה שבפני
י באשר לצו המניעה הזמני, אינני סבור שעלה בידי המבקשת להציב את התשתית הראייתית הדרושה למטרה זו.

בתצהיר מר רוזנטל מטעם המבקשת, נטען כי היא נהנית ממוניטין, יצא לה שם טוב, וזו זכות הראויה להגנה.

נראה לי כי מדובר באמירה כללית מאד שאין בה כדי לבסס את התשתית הראייתית הדרושה בדבר קיום מוניטין, כגון, למשל, הבאת הוכחה באמצעות סקר דעת קהל.

על כך גם יש להוסיף שפרק הזמן שחלף מאז הקמת המסעדה של המבקשת (יולי 1999) ועד היום הוא קצר יחסית. אמנם בענין אופן הוכחת מוניטין אין ביהמ"ש מוגבל לדרכי הוכחה מסויימות, אך יצויין שמשך השימוש בשם מהווה אלמנט נכבד בשאלת גיבושו של מוניטין (גם אם מקובל עליי שעל בית המשפט לשקול נסיבות נוספות), ואני מפנה בענין זה לדברי כב' השופט י. קדמי ב-ע.א. 523/91, כהן נגד נדיר, מ"ט (2) פד"י עמ' 353, במיוחד בעמ' 361-362, כשבאותו מקרה עשו המשיבים (נדיר) שימוש בשם "ניו-יורק" 11 שנים קודם למועד שבו החלו המערערים (כהן) לעשות שימוש בשם זה בקשר לבגדי ילדים, וביהמ"ש ראה בכך בסיס לקביעת קיומו של מוניטין, בנוסף לתפוצה הרחבה של המוצרים בחנויות בארץ.

וכן, למשל, בענין ע.א. 307/87, וייסברוד נ. ד.י.ג., מ"ד (1) פד"י, עמ' 629, נקבע ע"י כב' השופט י. מלץ, ששימוש ייחודי, ממושך ונרחב, במוצר מוכיח כשלעצמו את המשמעות המשנית הדרושה, ובאותו מקרה הוכיחה המשיבה שעשתה באביזריה שימוש במשך למעלה מחמש שנים קודם ליציאת האביזרים של המערערות, וכן הוכיחה המשיבה היקף רחב של מכירות בתקופה זו, ובכך ראה ביהמ"ש שימוש נרחב וממושך - כל זאת בשונה מן המקרה שבפני
נו.

יד. יש להפנות לע.א. 18/86, פניציה נגד גובאין, מ"ה (3) פד"י, עמ' 224, בעמ' 233, דברי כב' השופטת נתניהו:

"מהחיקוי כשלעצמו אין להסיק, אם כן, דבר לענין הפגיעה במוניטין. תחילה על התובע להוכיח, שאכן רכש מוניטין באופן שהציבור מזהה את המוצר עם המקור, ורק אז תידון שאלת הדמיון וההטעיה".

זו גם היתה, שם, עמדת כב' המשנה לנשיא (בדימוס), השופט מ. אלון, בעמ' 252:

"חיקוי המוצר כשלעצמו אין בו כדי לבסס תביעה על פי עוולה של גניבת עין... וכל עוד לא הוכיח התובע כי רכש מוניטין בסחורתו, לא הוכיח את היסוד הראשון לקיומה של העוולה.... " .
לסיכום ענין המוניטין:

בשים לב לסוגיה זו, כפי שבאה לידי ביטוי בטיעוני הצדדים, עמדתי היא שלא עלה בידי המבקשת להציב תשתית ראויה לביסוס טענתה בדבר קיום מוניטין.

מובן שאין לקבוע מסמרות בנושא זה שהרי עסקינן בבקשה למתן סעד זמני בלבד, וברור הוא שמסקנתי מוגבלת לראיות כפי שמצויות בפני
י כרגע.

טו. שאלה נוספת היא האם יכול בעל דין לטעון לקיום זכות שימוש במלה או במושג או במונח שהינם למעשה נחלת הכלל, כמו בענייננו, השימוש במלה "סברס".

בענין ע.א. 523/91 , כהן נגד נדיר, מ"ט (2) פד"י, עמ' 353, כתב כב' השופט י. קדמי בעמ' 364:

"אכן, לאיש מן השניים אין "מונופול" על השימוש בשם "ניו-יורק" כשלעצמו. ברם, משרכש לו נדיר מוניטין אגב שימוש בשם זה, חייב כהן להמנע מפגיעה במוניטין על ידי שילוב המלה "ניו-יורק" - אם הוא מבקש להמשיך ולעשות בה שימוש - לסימון מוצרים מאותו הגדר..... ".
עינינו הרואות שלדעת בית המשפט העליון באותו מקרה לא נוצרה זכות למי מן הצדדים לשימוש במלה "ניו-יורק". צו המניעה כנגד המערער ניתן מחמת הפגיעה שגרם המערער במוניטין שרכש המשיב, אגב שימוש בשם "ניו-יורק", והרי בענייננו כבר ציינתי שלא עלה בידי המבקשת להציב תשתית לכאורה שיהא בה כדי לבסס מסקנה בדבר קיומו של מוניטין.

טז. בענין רע"א 4196/93, שפע בר נגד שפע מסעדות, מ"ז (5) פד"י, עמ' 165, כותב כב' השופט (כתארו אז) ש. לוין, בעמ' 168 סיפא:

"שנית, נטען לפני השופט המלומד, ולא הוכחש, שקיימות כ80- חברות שבשמן כלולה המלה "שפע", שחלק מהן בענף המזון, ולא הובאה כל ראיה מספקת דיה כדי לבסס עליה צו זמני, המעידה על כך שהמשיבות קנו להן בשמן משמעות משנית בעיני הלקוחות, המזהה את השם האמור עם המשיבות דווקא..... ".

גם בענייננו לא הוצבה תשתית ראייתית ממנה ניתן להסיק שהמבקשת קנתה לה בשם "סברס" או בלוגו, משמעות בעיני הלקוחות שיהא בה כדי לזהות את השם "סברס" עם המבקשת דווקא.

הוכח גם לפי תדפיס רשם החברות שקיימות, בנוסף למבקשת, שבע חברות נוספות העושות שימוש בשם "סברס", אחת מהן היא חברה לשרותי קייטרינג, וכן הוכח לפי פלט מתוך האינטרנט שקיימת בתל אביב מסעדה בשם "סברס".

יז. ב"כ המשיבה גם היפנה בטיעונו להחלטה של בית משפט מחוזי ירושלים ת.א. 930/94, מנפאואר נגד גלובל מנפאואר, שם הביא כב' השופט א. רובינשטיין מן הדין האמריקני בפיסקה (7):

"נקבע כי כללית אין לרכוש בלעדיות ל"מונחים גנריים" או בעלי יישום כללי", "ואולם יש תמיכה בפרופוזיציה כי אין להשתמש במונחים גיאוגרפיים, גנריים או תיאוריים בשמה של חברה באורח שיגרום רמייה או בלבול בקשר לשם שלפני כן אימצה חברה אחרת".

ומכאן מסקנת בית המשפט בפיסקה (8) של החלטתו:

"שיעור הדברים : ניתן להגן בתנאים מסויימים על שימוש בשם מילוני בשעה שישנו סיכוי של הטעיה".
כך גם קבע בית המשפט העליון בע.א. 301/73, ראש הנקרה קבוצת פועלים נגד כפר הנופש הבינלאומי בראש הנקרה, כ"ח (2) פד"י, עמ' 502, בעמ' 503 סיפא - 504 רישא, מפי הנשיא המנוח ד"ר י. זוסמן ז"ל:

"לתובעת אין מונופול בשם המקום, מה גם שהמרחק בינה לבין הצוק הוא גדול מזה שבינו ובין מפעל הנתבעת. שתי בעלות הדין עוסקות בעסקן בתום לב בקרבת מקום, ולכאורה הרשות בידי כל אחת מהן לציין את הדבר בשמה. צירוף מונח גיאוגרפי לשמו של תאגיד מקובל הוא בארץ ובעולם כולו, וכל עוד אין בכך משום מקור להטעיה, אין דרכו של בית המשפט למנוע תאגיד מלעשות כן...... ".

נראה איפוא, שכאשר המדובר בשם שהינו נחלת הכלל, או כאשר המדובר במושג או מונח כללי, ואין ספק שבארצנו המונח "סברס" נכלל בהגדרה זו, אין למנוע שימוש בשם, מושג, מלה או מונח שהינם בבחינת נחלת הכלל, אלא אם יש בכך משום יצירת הטעיה.

יח. בכך מגיע אני גם להוראות החוק הרלבנטיות כיום, ואשר גם בהן השאלה העומדת לבחינה היא האם השימוש במונח או בשם יוצרים או עלולים ליצור הטעיה.

אני מפנה לסעיף 1 (א) של חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט 1999-, לפיו:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
סעיף 4 בחוק העוולות המסחריות קובע כי החובות בפרק א' של החוק יחולו על עוסק כלפי עוסק אחר שנפגע או ניזוק מהפרת החובה.

סעיף 2, המצוי בפרק ב' של חוק הגנת הצרכן תשמ"א1981-, מפרט מעשים או מחדלים העלולים להטעות צרכן בענין מהותי בעיסקה. ס"ק 6 מתייחס לזהות היצרן, היבואן או נותן השירות, וס"ק 7 מתייחס לשם או לכינוי המסחרי של הנכס או השירות.

סעיף 27 לחוק עוולות מסחריות תיקן את חוק הגנת הצרכן, תשמ"א1981-, על ידי הוספת סעיף 31 (א 1) הקובע שהזכות לסעדים בגין עוולה, מחמת הטעיה לפי סעיף 2 הנ"ל, נתונה הן לצרכן שנפגע מן העוולה והן לעוסק שנפגע במהלך עסקו מהטעיה כזו.

יט. השאלה העומדת לדיון בפני
י היא איפוא על יסוד הוראות החוק הרלבנטיות: האם יש בשימוש שעושה המשיבה בשם "סברס" ובלוגו, כדי להוות הטעיה.

כאן המקום להפנות להוראת סעיף 1 (ב) של חוק עוולות מסחריות:

"שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין".
הצעת החוק שקדמה לחוק עוולות מסחריות היתה הצעת חוק לאיסור תחרות לא הוגנת, תשנ"ו1996-, הצעות חוק תשנ"ו, עמ' 347, כשגניבת העין, המצויה כיום בסעיף 1 של חוק עוולות מסחריות, הופיעה אז בסעיף 4 של הצעת החוק.
בדברי ההסבר לאותו סעיף 4 נאמר כי בסעיף 59 של פקודת הנזיקין, שדן בגניבת עין, ואשר בוטל בחוק עוולות מסחריות, הופיע סייג לפיו אין אדם מבצע עוולה רק על ידי שהוא משתמש בשמו למכירת טובין.

בהצעת החוק הוסבר שהכוונה היא להוסיף ולכלול הטעיה גם במתן שירותים, זאת בנוסף להטעיה בטובין שהופיעה בסעיף 59 לפקודת הנזיקין, וכן להשאיר בעינה את הוראת הסייג שבסעיף 59, דהיינו, שאין אדם מבצע עוולה על ידי שהוא משתמש בשמו למכירת טובין, אך להבהיר שהשימוש בשמו של העוסק צריך שיהא בתום לב, כפי שאכן נאמר כיום בסעיף 1 (ב) של חוק עוולות מסחריות.

כ. בענייננו, השם של המשיבה הוא "סברס - רשת מסעדות בקיבוצים בע"מ
", כך שאין לייחס למשיבה ביצוע עוולה של גניבת עין כשבחוברת הפרסום שלה מופיע עיצוב גרפי של פרי הצבר ובתוכו השם "סברס" הן באנגלית והן בעברית, ומתחתיו כיתוב בשתי השפות: מסעדות בקיבוצים, וכך גם בכרטיס הביקור שבתחתיתו גם מופיע השם הרשמי המלא של המשיבה, דהיינו, בחוברת הפרסום ובכרטיס הביקור נעשה שימוש לגיטימי במרכיבי השם של המשיבה, שפתחה מסעדות מסוג זה ב14- קיבוצים בארץ.

אין בפני
י תשתית שיהא בה כדי להוביל למסקנה שהמשיבה פעלה בענין זה שלא בתום לב, ושוב אני מבהיר, שאין לקבוע מסמרות בענין מעבר לנדרש לצורך הכרעה בבקשה לסעד זמני בלבד.

כל שנאמר בסעיף 22 של התצהיר מטעם המבקשת הוא שב"כ המבקשת היפנה את תשומת לב המשיבה לכך שהמבקשת כבר עושה שימוש בשם ובלוגו, ושהיא הגישה בקשה לרישום סימן המסחר, אך המשיבה בחרה להתעלם מכך. כאן ראוי להעיר שבמכתב ב"כ המבקשת נטען שביום 9.11.99 נרשם השם והסימן "סברס" אצל רשם סימני המסחר, ולמעשה טענה זו אינה נכונה שכן רק הוגשה בקשה לרישום סימן המסחר, ונכון לשעה זו טרם אושרה.
עוד יצויין שבתשובת ב"כ המשיבה במכתבו מיום 27.6.00 נאמר כי המשיבה עושה שימוש בשם "סברס" כחלק משמה המלא, ובכך אנו חוזרים להוראת סעיף 1 (ב) של חוק עוולות מסחריות, אליו כבר התייחסתי קודם לכן, דהיינו, השימוש בחוברת הפרסום ובכרטיס הביקור הינו מתוך מרכיבי שמה המלא של המשיבה כפי שהשם מופיע אצל רשם החברות.

הטענה בסעיף 22 של התצהיר מטעם המבקשת ש"הקמת המשיבה שבשמה נעשה שימוש מודע ומכוון בשם של מסעדה קיימת, פוגם בתום לבה של המשיבה", וכן הטענה שחברת גוונים אשר עוסקת בייעוץ להקמת מסעדות, נתנה שירותיה למבקשת, וכן נתנה אותם שירותים למשיבה, דבר המסביר את בחירת השם והלוגו, ומאפייני העיצוב - טענות אלה הינן כלליות מאד, ולמעשה חסרה תשתית ממשית לביסוסן של טענות אלה, בדבר חוסר תום-לב מצד המשיבה, לפחות בשלב הנוכחי המוקדם של הדיון בבקשה לסעד זמני, אם כי ברור שניתן יהיה לחזור ולבחון טענות אלה ביתר פירוט והרחבה, בבוא העת, כאשר יתקיים הדיון בתיק העיקרי.

אם לסכם עד כה: המשיבה עושה שימוש בשם "סברס", בלוגו ובעיצוב הגרפי, במרכיבי שמה המלא כפי שמופיע אצל רשם החברות. לא הובאה תשתית לביסוס המסקנה שהדבר נעשה בחוסר תום לב, ואין לראות זאת כגניבת עין, בשים לב להוראת סעיף 1 (ב) של חוק עוולות מסחריות.

כא. גם לגופו של ענין אינני סבור שיש הצדקה להגיע למסקנה בדבר הטעיה או חשש להטעיה. בע.א. 301/73 ראש הנקרה בע"מ נגד כפר הנופש הבילאומי בראש הנקרה, כ"ח (2) פד"י, עמ' 502, מפרט הנשיא המנוח, הד"ר י. זוסמן ז"ל, את המבחן המשולש שלפיו בוחנים דמיון שמות שעלול להטעות, ואני מפנה לאמור בעמ' 503:

א. על פי המראה והצליל.
ב. על פי סוג הסחורה שלגביה משתמשים בשם.
ג. על פי שאר הנסיבות, תוך הצגת השאלה: מה יקרה אם כל אחד משני היריבים המתחרים זה בזה, יורשה להשתמש בשמו שלו. העלול הציבור, מחמת דמיון המלים, לערבב סחורתם ולחשוב כי סחורתו של פלוני היא סחורתו של אלמוני?
בענין שנדון בפרשת ראש הנקרה, סבר ביהמ"ש העליון שאין כל דמיון בין השמות, לא לפי החזות ולא לפי הצליל.

כך גם, למשל, ברע"א 4196/93, שפע בר נגד שפע מסעדות, מ"ז (5) פד"י, עמ' 165, קבע ביהמ"ש העליון בעמ' 168 סיפא - 169 רישא:

"שלישית, לכאורה, אין די דמיון בין השמות שבמחלוקת בגדר המבחן המשולש ..... ויש ממש בטענת המבקשת שיכול שצבור הלקוחות יהא עשוי להבחין בין "שפע" לבין "שפע בר", הבחנה זו מתבקשת ביתר שאת לאור העובדה, העולה מחומר הראיות, שהובאה לפני השופט המלומד, ועל פיה עיקר לקוחותיה של המבקשת, להבדיל מהמשיבות, הם במגזר החרדי, ולפיכך החפיפה בין חוג הלקוחות של המבקשת ושל המשיבות היא קטנה.... ".
בענייננו, לא הובאה נכון לרגע זה כל ראיה בתצהירים לכך שבפועל ארעה עד היום טעות בזיהוי המסעדה של המבקשת לעומת המסעדות שברשת של המשיבה.

כב. גם בבואי לבחון את השאלה האם עלולה ליפול טעות כזו, ולענין זה אני נזקק למבחן המשולש, כפי שציטטתי מתוך ע.א. 301/73 הנ"ל (פרשת ראש הנקרה), נראה לי שעיון בעיצוב הגרפי של השילוט שעל מסעדת המבקשת, וכן בעיצוב הגרפי של מעטפת המכתבים של המבקשת, לעומת חוברת הפרסום וכרטיס הביקור של המשיבה, מוליכים למסקנה שקהל הלקוחות הפוטנציאלי יוכל לאבחן באופן מתקבל על הדעת בין מסעדת המבקשת לבין רשת המסעדות של המשיבה.

העיצוב הגרפי של השם "סברס" בשילוט ובלוגו של המבקשת בנוי כך שהמלה "סברס" מופיעה בשני צבעים אדום וירוק, כשאיור פרי הצבר הינו בתוך העיגול של האות ס' הראשונה, ואילו בחוברת הפרסום ובכרטיס הביקור של המשיבה, העיצוב הגרפי הינו של פרי הצבר, חלק עיקרי בצבע ירוק בהיר ובחלקו העליון השמאלי איור שני פירות קטנים בצבע חום. בתוך העיצוב של פרי הצבר המרכזי שבצבע הירוק מופיע השם סברס באותיות בצבע לבן על רקע חום, הן באנגלית והן בעברית.

עד כאן באשר לעיצוב הגרפי.

כג. יתר על כן, בעלי הדין גם דאגו לכיתוב שיש בו כדי להבהיר שמדובר במקומות שונים, דהיינו, בעיצוב הגרפי של השם סברס אצל המבקשת מופיע מעל האות ס' הראשונה (שבתוכה מעוצב פרי הצבר) הכיתוב : "הכי צברית בעיר" (ההדגשה שלי - י.ג.), כמו כן באחד מן השלטים שמעל המסעדה כתוב מתחת לשם המעוצב "סברס" (על פי התיאור שציינתי לעיל): מסעדה ישראלית. (ההדגשה שלי - י.ג.).

לעומת זאת הכיתוב מתחת לעיצוב הגרפי של פרי הצבר בחוברת הפרסום ובכרטיס הביקור של המשיבה הוא: "מסעדות בקיבוצים " הן באנגלית והן בעברית.

מכאן שהמבקר הפוטנציאלי במסעדות אלה יכול בהחלט לשים לב הן להבדל בעיצוב הגרפי והן להבדל בכיתוב.

הכיתוב מבהיר שהמבקשת רואה את עצמה כ- "הכי צברית בעיר" או כ- "מסעדה ישראלית", ואילו המשיבה מגדירה את עצמה כ- "מסעדות בקיבוצים".

לכן, בהעדר ראיה בתצהיר בדבר טעות בפועל או הטעיה בפועל, וכשעליי לשקול את השאלה בדבר סבירותה של טעות, הרי נראה, לכאורה, שהן העיצוב הגרפי והן הכיתוב מאבחנים בין מסעדת המבקשת לבין רשת המסעדות של המשיבה, כל זאת מעבר למה שכבר ציינתי קודם לכן בדבר הוראת סעיף 1 (ב) של חוק עוולות מסחריות ולפיה שימוש של עוסק בשמו, בתום לב, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין, ולכך כבר התייחסתי.

בשים לב לכל המוסבר לעיל, נראה לי כי לא הונחה בפני
י תשתית מספקת שיהא בה כדי להצדיק מתן צו מניעה זמני, אך אני מבהיר שכל האמור לעיל אין בו כדי למנוע בירור מקיף של טענות וראיות הצדדים במסגרת הדיון בתובענה העיקרית.
כד. בטרם סיום, עליי להתייחס לטענה נוספת שהעלתה המשיבה ואשר גם היא מקובלת עליי וכוונתי לטענת השיהוי, וכידוע, השיקול בדבר שיהוי בהגשת בקשה למתן צו מניעה זמני הינו שיקול בעל חשיבות, ואני מפנה לאמור בספרו של הד"ר י. זוסמן ז"ל, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 618, בציינו שעל ביהמ"ש לשקול האם קיימים שיקולים המניעים בית משפט של יושר שלא לעזור לתובע, כגון:

"האם הוא השהה את פנייתו זמן רב יתר על המידה?"

במקרה שבפני
נו ידעה המבקשת כבר בתאריך 21.6.00, מתוך פרסום בעיתון "טעימות", על כך שבמחצית השניה של חודש ספטמבר תושק רשת מסעדות בשם "סברס" בשיתוף פעולה בין מספר רב של קיבוצים, וכי 15 הסניפים הראשונים ממוקמים בקיבוצים השוכנים בסמוך לצירי תנועה מרכזיים. (נספח ב' של הבקשה למתן צו מניעה זמני).

פרסומים נוספים מסוג זה הופיעו בעיתונות גם ביום 25.6.00 וביום 2.7.00. (צורפו לתגובת המשיבה).

כה. המבקשת הגיבה על דבר הפרסום מיוני 2000 על ידי משלוח מכתב בא כוחה מיום 26.6.00 בו נאמר מפורשות שלפי הכתבה בעיתון "טעימות" מיום 26.6.00 מתעתדת המשיבה להקים רשת מסעדות בשם "סברס" החל מן המחצית השניה של ספטמבר, כשבאותו מכתב דורש ב"כ המבקשת שהמשיבה תימנע מן השימוש בשם "סברס" או בשם דומה, וב"כ המשיבה הגיב במכתבו מיום 27.6.00 בו הוא דוחה את פניית ב"כ המבקשת.

מאז ועד הגשת הליך זה, ביום 12.11.00, חלפו כ4- חודשים ומחצה בהם לא ראתה המבקשת לנכון לנקוט הליך משפטי כלשהו, וביודענו שמדובר בהקמת רשת מסעדות, דבר שהיה בידיעתה של המבקשת, לא ניתן להבין כיצד זה לא ראתה המבקשת לנכון לנקוט בהליך משפטי שיהא בו כדי להבהיר חד משמעית שהיא מתנגדת לשימוש בשם ובלוגו "סברס".

גם אין בתצהיר המבקשת נסיון כלשהו להסביר מדוע הוגש הליך זה כארבעה חדשים ומחצה לאחר חליפת המכתבים שבין באי-כח הצדדים מיוני 2000.
כו. המשיבה מציינת בתגובתה שהיא השקיעה כספים על ידי פרסום ועיצוב גרפי לצורך הפקת הלוגו והכיתוב, לרבות השתלבות ברשת הזמנות ארצית, ובשיווק, וכן התקשרה עם 14 זכיינים - קיבוצים, להפעלת מסעדה בשם "סברס - רשת מסעדות בקיבוצים", עם הלוגו שאליו כבר התייחסתי, כשכל זכיין שילם 20,000 ש"ח להפעלת מסעדה בשם ובלוגו הנ"ל.

מתן צו המניעה הזמני כיום יהא בו כדי לגרום נזק כבד והוצאות כבדות למשיבה, דבר שעשוי היה להמנע אילו נקטה המבקשת בהליך משפטי מתאים מיד לאחר שקיבלה את מכתב הדחייה של ב"כ המשיבה מתאריך 27.6.00, כך שגם מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה.

כז. לענין השיהוי אפנה לדברי כב' השופט א. ברק (כתארו אז) בבג"ץ 453/84, איתורית נגד שר התקשורת, ל"ח (4) פד"י, עמ' 617, בעמ' 621:

"בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה, כי עבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה. בין אם אלה אינטרסים של הרשות השלטונית, בין אם אלה אינטרסים של אדם אחר ובין אם זהו אינטרס הכלל, ובאיזון הכולל, השמירה על אינטרסים אלה חשובה היא יותר מהשמירה על האינטרס של העותר, שעתירתו נדחית בשל השיהוי..... ".
בהמשך דבריו, בעמ' 621, מוסיף ומסביר כב' הנשיא א. ברק שענין השיהוי תלוי בנסיבות הענין.

בבואי לבחון את הדברים בענייננו נראה לי, כמוסבר לעיל, שהגשת הבקשה לסעד זמני כ 4- חודשים ומחצה לאחר שהמבקשת ידעה בפועל על הכוונה להקמת רשת המסעדות של המשיבה בשם "סברס", כשבפרק זמן זה התארגנה המשיבה לקראת ההקמה, מבלי שהמבקשת נקטה בהליך משפטי למניעת השימוש בשם ובלוגו "סברס", עומדת כיום בעוכריה של המבקשת בכל הנוגע לבקשה לסעד זמני, וזאת במנותק מכל מה שפירטתי וציינתי ביחס לעצם הדיון בשאלה האם מוצדקת הבקשה לגופו של ענין, אם לאו.
כח. עוד אפנה לרע"א 5240/92, חלמיש נגד אשרז, מ"ז (1) פד"י, עמ' 45, שם כותב כב' השופט א. מצא, בעמ' 51, בהתייחסו לשיהוי שהתמשך על פני 11 חודשים, לפי אפשרות, אחת או 6-8 חודשים, לפי אפשרות שניה:

"השאלה, אם בשיהוי זה, כשלעצמו, היה כדי להצדיק את דחיית בקשתן של המשיבות, אינה מתעוררת. ראשית, מפני שבענייננו אין המדובר בשיהוי "סתם", אלא בשיהוי הסותר, באורח ממשי, את טענת המשיבות, שהצו דרוש כביכול להגנה על זכותן הקניינית בתוכנות. שאם אכן נדרש הצו למטרה האמורה, כיצד ניתן להלום שהמשיבות לא נחפזו לבקשו בעת שהמבקשת הזמינה חברות לפיתוח תוכנות להגיש לה הצעות לשינויין של התוכנות נושא המחלוקת? הלא גלוי וברור הוא, שבלא לחשוף לפני החברות המוזמנות לפחות את עיקריהן של התוכנות המדוברות, לא היה בידן להיענות להזמנה".
גם בענייננו יש לשאול, שאם ידעה המבקשת, החל מתאריך 21.6.00 על כוונת המשיבה להקים רשת מסעדות בשם "סברס", במחצית השניה של ספטמבר, וכן ידעה שב"כ המשיבה ראה לנכון לדחות את מחאתה כנגד השימוש בשם סברס, כעולה ממכתבו מיום 27.6.00 , כיצד זה לא הגיבה ולא פעלה המבקשת על פני תקופה של 4 חודשים ומחצה כאשר חייב היה להיות ברור לה שבפרק זמן זה מתארגנת המשיבה לקראת הקמת המסעדות תוך שימוש בשם "סברס"?

שיהוי זה מצד המבקשת סותר באופן ממשי את הצגת בעייתה כיום כבעיה דחופה המצדיקה מתן צו מניעה זמני.

על יסוד כל השיקולים הנ"ל, הגעתי למסקנה שעליי לדחות את הבקשה למתן צו מניעה זמני, וכך אני מחליט.

הוצאות הבקשה תקבענה בתום הדיון בתיק העיקרי.

ניתן היום כ"ה בחשון תשס"א, 23 בנובמבר 2000 בהעדר הצדדים.

המזכירות תודיע לב"כ המבקשת עו"ד גיל כהן, ולב"כ המשיבה עו"ד ר. פינגרר
, שההחלטה ניתנה, וכן תדאג להמציא לבאי כח שני הצדדים העתק ההחלטה בדואר רשום.

מותר לפרסום מיום 23/11/2000
יגאל גריל - שופט

ר.ס. / h015639002.1
1
בתי המשפט
בשא 015639/00
בתיק עיקרי: ת.א. 1485/00

בית המשפט המחוזי בחיפה
כב' השופט י. גריל

בפני









בשא בית משפט מחוזי 15639/00 ט.ר.י. מסעדות בע"מ נ' סברס - רשת מסעדות בקיבוצים בע"מ (פורסם ב-ֽ 23/11/2000)











תיקים נוספים על ט.ר.י. מסעדות בע"מ
תיקים נוספים על סברס - רשת מסעדות בקיבוצים בע"מ




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט